הגיוני עוזיאל, שער ה; הבחירה ה׳Hegyonei Uziel, Gate V 5

א׳האדם והעולם
פלוסופי אומות העולם, אומרים: האדם הוא בריה מציאותית, חכמה ומעולה על כל יתר בעליה החיים והצמחים, אבל במציאות העולמית, האדם אינו אלא גרגיר חול קטן, רמש קטן חולף ועובר, שאינו כדאי להסתכל בו ובמעשיו, ולהביא בחשבון את פעולותיו בחיים.

ב׳זו היתה טעות איוב שרצה להפוך הקערה על פיה ולאמר לית דין ולית דיין, וכן הוא אומר: ״מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך, ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו… חטאתי מה אפעל לך?… ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני, כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני״ (איוב ז, יז-כא).

ג׳לעמת זאת, החוקרים על דבר אמת טוענים ואומרים: ״כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״ (תהלים ח, ד-ז).

ד׳הראשונים, מוצאים פתרון חקירה זו בקלות דעת, מבטלים את עצמם ומתכחשים למהותם, אבל האחרונים שעומדים על יסודות אמתיים ומקובלים, מסתכלים בשאלה זו משתי בחינותיה, רואים את ההויה העולמית בגדלותה הכמותית ובאיכותה הנפלאה שמעידה על חכמת יוצרה ומנהיגה – יוצר מעשה בראשית, ולפניהם עומד האדם בגופו וחולשתו כמציאות מבוטלת. ומבחינה שניה, מסתכלים בשלטונו של האדם, בשכלו הבוקע תהומות ומתנשא עד גבהי שחקים – ״תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״, מלאי התפעלות ותמהון חרדה וגילה אומרים: ״ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ״.

ה׳לפתרון חקירה זאת אומר רבנו סעדיה גאון: ״ואעפ״י שראינו הברואים רבים, אין ראוי שנהיה נבוכים במכוון מהם מי הוא? כי המכוון או התכלית עומד באמצע הדברים שאינם נכבדים כמוהו… וראיתי הארץ באמצע השמים והגלגלים סובבים אותה מכל צדדיה, התקים אצלנו: כי המכוון בבריאה: הוא הארץ. ואח״כ הסתכלנו בכל חלקיה, וראינו: העפר המים שניהם דוממים ומצאנו הבהמות בלתי מדברים, ולא נשאר, כי אם האדם, והתברר כי הוא הענין המכון בלי ספק, ודרשנו הספרים, ומצאנו בהם מאמר הבורא: ״אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי״ וכו׳ [ישעיה מה, יב] כמי שקונה ארמון מציעו ומתקנו ואח״כ מביא אליו בעליו [אמונות ודעות מאמר רביעי בפתיחה].

ו׳השוה סנהדרין (לח): משל למלך שבנה פלטרין ושכללן והתקין סעודה ואח״כ הכניס אורחים. ובב״ר (ח, ו) משל למלך שהיה לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, מה הניה יש למלך שבראן?

ז׳רס״ג מוסיף ואומר: איך תהיה הכונה מכל העולם על האדם, והנה אנו רואים אותו קטן ונבזה? ומצאתי שאעפ״י שגופו קטן ונבזה, נפשו רחבה מהשמים וארץ כי מדעו כולל אשר בם, עד שהגיע לדעת מה שלמעלה מהם אשר בו הוא עמידתם, רוצה לאמר: הבורא יתברך, וכמו שאמר: ״נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד״ [תהלים קל״ט, יד]. ולא הותירו החכם אלה הדברים, כי אם בעבור ששמו מקום למצותו ואזהרתו, כאשר אמר: ״ויאמר לאדם: הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה״ [איוב כח, כח] (שם פרקים א־ב).

ח׳המובן מדברי רס״ג הוא: הארץ היא תכלית הבריאה כולה, וכל צבא השמים שומרים את קיומה כדוגמת השרשים הגזע והענפים, העלים והקליפות שמגדלים את הפירות ושומרים את העץ במינו, והאדם הוא התכלית החיונית, שואב את מציאותו החיונית מכל הבריאה כולה, ובמדת גומלים נותן לה מציאות חיונית כארמון משוכלל ומפואר שהוא מצפה את האדם שיחיה בו ויתן לו חיים והדר.

ט׳בשיטה זו ביסודה, אבל בפנים יותר מסבירות, אומר הרב יוסף אלבו בספר העקרים: האדם לבדו הוא עיקר כונת היצירה בעולם השפל, ומבחר כל הנמצאות השפלות, כי הוא מהלך הצורה והשלמות לשאר הצורות ולזה התאחרה יצירתו והתיחסה אל ה׳ יתברך יותר מכל שאר בעל חיים, לרמוז: שתכלית כונת הפועל ביצירת הצורות הקודמות מהצמח והחי היתה מציאות הצורות האנושיות בלבד, כי האדם לבדו, מבין שאר הנמצאות השפלות, מכיר מציאות הפועל, וכשנמצא האדם נשלמה היצירה. ואז נאמר: ״ויכלו השמים והארץ וכל צבאם״ [בראשית ב, א], ותכלית האדם לשמור מצות קונו.

י׳דבר זה בארו יותר ואמר: כאשר חפשנו ענין הצורות הנמצאות בחמרים וכל הנמצאים השפלים המתהוים, נמצא אותם כולם הולכים מהלך השלמות קצתם אל קצתם… וכמו שהתנועה תכלה אל תכלית מה, הוא היה סבת כל התנועות החלקיות, כן ההויה תעלה מדרגה אחר מדרגה, עד שתתעלה באחרונה אל הצורה האנושית ותעמוד בה, לפי שהיא תכלית כל ההויות השפלות… ובמין האדם תעמוד ההויה… וע״כ הוא גדול על כלן וכובש כל בעלי חיים ורודה בהם, לפי שהשגותיו כולן הן כלליות והשגות כל בעלי חיים הן פרטיות (ספר העקרים מאמר ג פ״א).

י״אותכלית מציאות האדם היא לדעת את ה׳ ולעשות מצוותיו, וכשיצטרף המעשה אל המדע ובמעשה הנעשה הכונה: לעשות רצון ה׳ – תושג התכלית האנושית שהוא קיום הנפש בעוה״ב (שם פ״ד).

י״באבל הרמב״ם חולק בעיקר הנחה זו ואמר: והסתכל אלו הנמצאות הגשמיות, מה עצום שיעורם ומה רב מספרם. ואם הארץ כלה אין לה שעור כנגד גלגל הכוכבים, מהו ערך האדם לכל אלו הנבראות? ואיך ידמה אחד ממנו שיהיו אלו בעבורו ובגללו ושהם כלים לו? זהו ענין הקש הגשמים, כל שכן כשתעיין מציאות השכלים הנפרדים (מורה נבוכים ח״ג י״ד).

י״גרבנו הרמב״ם ז״ל מתנגד בכל עז לבקשת תכלית מציאות העולם והאדם, ואומר: לפי דעתנו בחדוש העולם אחר העדרו, יש חושבים שזאת השאלה מחויבת, רוצה לאמר: בקשת התכלית לכל המציאות, וכן יחשבו שתכלית המציאות כולה, היא מציאות מין האדם לבדו, ושכל מה שנעשה, אמנם נעשה בגללו, עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו ולהמציא צרכיו. וקצת פשוטי ספרי הנביאים יעירו זאת המחשבה: ז״א הדעת, כאשר תחקר – יתבאר מה שבה מן הטעות, והוא שיאמר למי שיאמין זה… אם הבורא יכול שימציאהו מבלתי אלו ההצעות כולן, או אי אפשר שימצא אלא אחריהם. ואם יאמר אומר: שאפשר ושיכול השם להמציא אדם מבלתי שמים על דרך משל, אם כן מה תועלת בדברים אלה כולם… ואפילו אם היה הכל מפני האדם ותכלית האדם לעבוד השם, השאלה קיימת, והיא: מה התכלית בהיותו עובד? והוא יתעלה לא יוסיף אם יעבדוהו כל מה שברא וישיגוהו תכלית ההשגה, ולא ישיגהו חסרון אם לא יהיה זולתו נמצא כלל. ואם יאמר אומר: אין זה לשלמותו, אבל לשלמותנו, כי הוא הטוב לנו והוא שלמותנו, תתחייב השאלה בעצמה, ומה תכלית מציאותנו בזה השלמות?… ובגלל הדבר הזה, הדעת האמתית אצלי לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות, הוא: שלא נאמין בנמצאות כולם שהם מפני מציאות האדם, אבל יהיו גם כן מכוונות לעצמן… וכשתתבונן בספר ההוא המישר כל מתישר אל הכונה, ולזה נקרא תורה, יתבאר לך זה הענין שאנו סובבים סביבו, מתחלת מעשה בראשית עד סופו, לא באר בדבר מה שיהיה בעבור דבר אחר, אלא כל חלק מחלקי העולם, זכר שהוא המציאו ושמציאותו היתה נאותה לכונה. וזהו אמרו: ״וירא אלקים כי טוב״ [בראשית א, יב], ועל הכל אמר: ״וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ [שם לא]… ונשקוד להאמין שזו המציאות כולה מכוונת ממנו יתעלה לפי רצונו, ולא נבקש לו עלה ולא תכלית אחרת כלל, כמו שלא נבקש תכלית מציאותו יתברך, כן לא נבקש תכלית רצונו (מורה נבוכים שם פרק יג).

י״דדברי רבנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל, נכונים בנמוקם וטעמם אם היינו מביעים במושג התכלית, תכלית הכונה או הרצון, אבל רבותינו ז״ל באמרם שהאדם הוא תכלית הבריאה, כוונו לאמר: שהוא תכלית השלמות והמעלה שאין שלמות ומעלה למעלה הימנו, ושכל הבריאה כולה היא תכלית לעצמה בכללה וחלקיה, ומכוונות להגיע אל מציאות תכליתית זו שבה נשלמת הויתה בצורתה המעולה ביותר, ושהיא הטוביות המאודית. וכן אמר רבי יהודה הלוי: כי למציאות מדרגות עליונות ותחתונות, וכל מה שיש לו הרגש והשגה וחוש, מעולה מאשר אין לו זה, בעבור קורבתו ממדרגת הסבה הראשונה, אשר הוא השכל בעצמו, וכן הפחות שבצמח יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבמוצאים, והפחות שבבהמה מעולה במדרגה מן המעולה שבצמח. והפחות שבאדם מעולה במדרגה מן המעולה שבבהמה. וכן הפחות שבבני תורת אלקים מעולה במדרגה מן המעולה שבאומות שאין להם תורת אלקים.

ט״וכי התורה שהיא מאת האלקים, מקנה הנפשות מנהג המלאכים ותכונתם, וזה מה שאין משיגים אותו בלמוד מחקרי, והראיה על זה, כי ההתמדה על מעשה התורה, מביאה אל מדרגות הנבואה אשר היא הקרובה שבמדרגות האנושיות אל האלקים (הכוזרי מאמר ה פ״כ הקדמה ד).

ט״זהמשורר הגדול רבי יהודה הלוי, אינו מבסס את מסקנתו על הסתכלותו במנהג ההויה העולמית, או בדרכי פעולת האדם, אבל מעומק הרגשתו הוא פותר שאלה עמוקה זו ואומר: האדם אשר יצר את נשמתו והאיר בה את אור האלקי הגנוז והטמיר, ממקור האורה שהיא התורה האלקית, זהו האדם השלם שהגיע אל תכלית שלמותו. האדם בכללו הוא קטן מאד מאד בערכו אל הגלגלים השמימים, ועוד יותר דל ושפל בערכו אל המלאכים, ביחס לתכונותיהם, אבל הוא מתגדל ומתרומם, למעלה מהם בהשגתו הלמודית מבחינת מדעו, כי הוא גדול ממלאכי השרת, ״כי התורה שהיא מאת האלקים, מקנה הנפשות מנהג המלאכים ותכונתם, וזה מה שאין משיגים אותו בלמוד״. כלומר בלימוד מדעי מחקרי אלא בראיות עובדתית, שההתמדה בלמוד התורה ומצותיה מעלה את האדם למדרגה הגבוהה ביותר שהיא הנבואה. מבחינה זו האדם הוא תכלית הבריאה. לא תכלית הכונה ולא תכלית הרצון אבל תכלית השלמות מדרגה עליונה בשלבי סולם הבריאה שהוא מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

י״זוזהו עומק כונת מאמרם ז״ל: א״ר בניה: העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ [משלי ג, יט]. רבי ברכיה אומר בזכות משה, שנאמר: ״וירא ראשית לו״ [דברים לג, כא] (בראשית רבה א, י).

י״חהתורה והאדם בהתמזגם והתעצמותם בגוף אחד בלתי נפרד, הם המה זכותו של העולם, זאת אומרת: הדרו ותפארתו. ובלעדי זאת הוא עולם נשחת וחשוך, נבער מדעת ובינה, משול לחיתו-ארץ ודגים שבים, שכל הגדול מחברו בולע את חברו. האדם גדול במעלתו, לא רק מפני שהוא יוצר את עצמו ומתעלה למרומים בהשגתו ומדעו, אלא שהוא גם כובש כל כחות איתני הטבע, חודר אל מצפוניו, מגלה את תעלומותיו ומשעבדם אל רצונו, מבחינה זאת הוא נקרא: תכלית ההויה, כי בידו נמסרו מפתחותיה וכולה משועבדת לשרותו השמושית והמדעית.

י״טכדי להכיר פסגת מדרגתו המעולה של האדם, צריך להסתכל אל ראשית יצירתו בהיותו עולל ויונק, בתקופה זו נראה את אפסותו שהיא משוללת כל כח בינה והגנה לקיומו בגופו והתפתחותו הנפשית, אם נלך אחריו בהשתלשלות מדרגות התעלותו וממשלתו בכחות הטבע וההויה, ובהשגות העליונות והמסתוריות, נבוא לידי הכרח צורתו הנשגבה, כדברי נעים זמירות ישראל במזמוריו: ״מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם, כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת״ [תהלים ח, ג־ד]. בהשואה לאדם, הקטן והשפל מתעוררת השאלה: ״מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו״?

כ׳ובהסתכלותנו, לעת זאת, אל התעלותו הנשמתית נכיר ונדע את מעלתו העליונה: ״ותחסרהו מעט מאלקים, וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשה ידיך, כל שתה תחת רגליו״, נאמר: ״ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ״ (תהלים שם), כי באדם המעולה שבו נשקפת החכמה העליונה והטוביות המאודית שבמעשה בראשית, נכרת ונודעת מדת טובו של יוצר האדם. ״ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ״.

כ״אאולם למה לנו ללכת ולחפש בדברי החוקרים והפילוסופים, ולמה לנו להעמיק עצות מדעתנו ולבקש פתרונים לחקירה זו שהיא כבר נפתרה בדברי רז״ל במאמריהם הקצרים והמחוכמים מאד: ״סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם״ [קהלת יא, יג] – מאי ״כי זה כל האדם״? אמר רבי אלעזר אמר הקב״ה: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כלו. רבי שמעון בן עזאי אומר: כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה (ברכות ו, ב).

כ״ברז״ל בדבריהם אלה השלימו אחד את דברי השני ובארו את מקומו הנכבד של האדם בהויה העולמית, ואחריותו על מעשיו ביחס לעצמו הוא, ביחסו לכל החברה האנושית ולכל ההויה העולמית, ״כל העולם לא נברא אלא בשביל זה״ – כל כחות הפריחה והצמיחה שבתבל, כל כחות איתני הטבע הטמונים בכל חלקי ההויה, הם, אמנם תכלית לעצמם: אבל הם נתונים לידי האדם. להביאם לידי הפראה גופית ופקחות שכלית או לעשותם לכחות מזיקים ושדי־שחת. האדם, בונה ונוטע, עוקר והורס. העולם, איפוא הוא, שדה כלכלה ועבודה לקיומו האישי והחברותי של האדם, והוא כוכב אור מבריק ומפיץ נצוצות אורה אלהית להאיר את נשמתו.

כ״גמשל לאדם שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת. אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג! הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני בעל הבירה! כך לפי שהיה אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב״ה ואמר לו: אני בעל העולם (ב״ר לט, א).

כ״דהעולם הוא בירה דולקת שמאירה את עינינו ונפשנו, והוא מואר מהאדם באור חוזר שמאיר את חשכתנו ומביא לידי גלוי אורו הטמון בחביונו. במובן זה אמרו: ״כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה״, רבי אבא בר כהנא מוסיף ואומר: ״שקול זה כנגד כל העולם כלו״. האדם הוא הבריה הסגולתית שראוי לחבה מפני הסגולה שבו, כדוגמת פנינת יהלום משובצת בחותם טבעת זהב, שפנינים קטנות סובבות אותה, שהן מוארות ממנה ומוסיפות לה לוית־חן.

כ״ההעולם כלו בהויתו המגוונת הוא מסגרת של ציורים נפלאים ביופים והדרם והאדם העומד באמצעה, בכחו התבונתי חודר ובוקע תהומות, ממריא ומתרומם עד גבהי שחקים, עד כסא הכבוד, הוא מאחד את השמים והארץ וכל צבאם, עושה אותם לחטיבה אחת שכלה אומרת כבוד ותהלה ליוצרה ומחוללה. ומבחינה זו הוא שקול ככל העולם, ולא עוד אלא שכל העולם בכל צורותיו אינו אלא גוף אחד שעומד ללותו בכל דרכיו, כמאמרם ז״ל: כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה.

כ״והבריאה כולה מורכבת מכחות הפכיים ומתנגדים, בהויה העולמית כרוכים החיים והמות שהם נלחמים זה בזה מלחמה בלתי פוסקת. האדם יוצר מבין הנגודים האלה את החברה ההרמונית של כל ההויה כלה, ואת הקשר בין האנושיות ויתר חוקי הבריאה בכוחותיו ההפכיים של ההפרדה וההכללה האצורים בקרבו, מפריד ומנתח את הרע מתוך הטוב, מזוג ומוזג הטוב ברע ומשנה את הכחות המזיקים והמהרסים לכחות טובים מועילים ומאחדים, ״כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך״ (איוב ה, כג) האדם איפוא, הוא המאחד והוא המפריד, וכל ההויה הולכת אחריו ואחרי פעולותיו ונעשית צוותא לו.

כ״זהאדם בפעולותיו הטובות מתרומם עד כדי כך שנעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית: כל המתפלל בערב שבת ואומר: ״ויכלו״ [בראשית ב, א] – מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית, שנאמר: ״ויכולו״ אל תקרי ויכולו אלא ויכלו (שבת קי״ט, ב). וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית (שם י, א). האדם הוא מרכבה לשכינת האלקים בעולמנו, כמו שנאמר: ״ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח), כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה.

כ״חמבחינות אלה האדם הוא המצווה והגמול, נדון הוא עצמו על כל מעשיו, וכל העולם כלו נדון לפי מעשיו לשבט או לחסד. וזהו עומק מאמר רז״ל: ״בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול היה להבראות, אלא להפרע מן הרשעים… ולתת שכר לצדיקים שמקיימים את העולם״ (אבות ה, מ״א).

כ״טבדרך זו הלכו גם רבותינו המקובלים ז״ל. הרב חיים ויטאל ז״ל, תלמידו הותיק של האר״י הקדוש כותב: כשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם – כדי להיטיב לברואיו, ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה, להדבק בו יתברך (״עץ חיים״ שער הכללים פ״א). ביותר באור והרחבה כתב: בענין תכלית הכונה של בריאת העולם, נבאר שתי חקירות שהתעמקו בהם רבותינו המקובלים, החקירה הראשונה היא: מה שחקרו ראשונים ואחרונים לדעת סבת בריאת העולמות לאיזו סבה היתה? נמנו וגמרו וגזרו אומר: כי סבת הדבר היתה, לפי שהנה הוא יתברך מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכחותיו ובכל שמותיו של גדולה ומעלה וכבוד, ואם לא היה מוציא כחותיו ופעולותיו לידי פועל ומעשה, לא היה, כביכול, נקרא שלם בפעולותיו ולא בשמותיו וכנויו. כי השם הגדול שהוא בן ד׳ אותיות ״הויה״, נקרא כן, על הודאת הויתו הנצחית וקיומו לעד – היה הוה ויהיה, טרם הבריאה ובזמן קיום הבריאה ואחרי ההפכו אל מה שיהיה, ואם לא נבראו העולמות וכל אשר בהם, לא יוכל להראות הויה, וכן שם אדנות נקרא כן, על הוראת אדנות, היות לו לעבדים והוא אדון עליהם, ואם לא היה לו נבראים – לא יוכל להקרא בשם אדון, ועל דרך זה בשאר השמות כולם, וכן בענין הכנויים כגון: רחום, וחנון, ארך אפים, לא יקרא על שמם וכיוצא בזה בשאר הכנויים כולם. אמנם בהיות העולמות נבראים – אז יצאו פעולותיו וכחותיו יתברך לידי פועל ויהיה נקרא שלם בכל מיני פעולותיו וכחותיו, וגם יהיה שלם בכל השמות וכנויים בלתי שום חסרון כלל, וענין טעם זה התבאר היטב בספר הזוהר פ׳ פנחס פקודה תליסר וכו׳: קודם דברא עלמא אתקרי בכל אילין דרגין על שם בריין דהוו עתידין להבראות, דאי לא הוו בריין בעלמא אמאי אתקרי: רחום, דיין. ובפ׳ בא וז״ל: דאי לא אתפשט נהוריה על כל בריין איך ישתמודעין ליה ואיך יתקיים – ״מלא כל הארץ כבודו״, ע׳״כ (״עץ חיים״ היכל אדם קדמון שער א ענף א).

ל׳שני מאמרים אלה נראים כסותרים בהשקפה ראשונה ושטחית, שאלו במאמר הראשון תכלית הבריאה היא כדי להיטיב לאדם ולהעלותו אל דבקותו באלקים, ואלו במאמר השני התכלית היא חוזרת אל היוצר עצמו, להוציא את כחותיו ושלמותו לפועל. ודבר זה קשה מאד לאומרו, אולם כאשר נתעמק יותר בהבנתם נמצא ששניהם מכונים אל נקודה תמציתית אחת והיא זו: בריאת העולם בכלליותו והאדם בפרט, היא הצורה הנאותה להתגלות האלקים במדת טובו וחסדו הגדולה והרחבה, שהיא נגלית באלפי צורותיה לבושיה, ושהיא מעידה על נצחיותו ואדנותו, השגחתו והנהגתו את העולם במדת הדין והצדק, חנינה, חסד ורחמים. הבריאה כלה צועדת ועולה ממעלה למעלה בהזדככות גלוי אלקים זו, עדי הגיעה למעלה הסופית והתכליתית: להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו, ולהעלות את האדם, מבחר הבריאה, אל הסולם העליון של התהוותו מרכבה לשכינת האלקים בארץ, ולהדבק בנצחיותו ונעימותו יתברך, ולתכלית זו נברא האדם. מה שיהיה, ואם לא נבראו העולמות וכל אשר בהם, לא יוכל להראות הויה, וכן שם אדנות נקרא כן, על הוראת אדנות, היות לו לעבדים והוא אדון עליהם, ואם לא היה לו נבראים – לא יוכל להקרא בשם אדון, ועל דרך זה בשאר השמות כולם, וכן בענין הכנויים כגון: רחום, וחנון, ארך אפים, לא יקרא על שמם וכיוצא בזה בשאר הכנויים כולם. אמנם בהיות העולמות נבראים – אז יצאו פעולותיו וכחותיו יתברך לידי פועל ויהיה נקרא שלם בכל מיני פעולותיו וכחותיו, וגם יהיה שלם בכל השמות וכנויים בלתי שום חסרון כלל, וענין טעם זה התבאר היטב בספר הזוהר פ׳ פנחס פקודה תליסר וכו׳: קודם דברא עלמא אתקרי בכל אילין דרגין על שם בריין דהוו עתידין להבראות, דאי לא הוו בריין בעלמא אמאי אתקרי: רחום, דיין. ובפ׳ בא וז״ל: דאי לא אתפשט נהוריה על כל בריין איך ישתמודעין ליה ואיך יתקיים – ״מלא כל הארץ כבודו״, ע״כ (״עץ חיים״ היכל אדם קדמון שער א ענף א).

ל״אוהרמח״ל (בספר ״קל״ח פתחי חכמה״ סי׳ ג-ד) כתב: תכלית בריאת העולם הוא להיות מיטיב כפי חשקו הטוב בתכלית הטוב, רצה הקב״ה להיות מטיב הטבה שלימה, שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותו, ושיער לגלות בפועל יחודו השלם – שאין שום מניעה נמצאת לפניו, ולא חסרון, לכן שם ההנהגה הזאת שהוא מנהג, שבה יהיה בפועל החזרת הרע לטוב, דהיינו במה שנתן בתחלה מקום לרע לעשות את שלו, ובסוף הכל כל קלקול [נתקן], וכל רעה חוזרת לטובה ממש, והרי היחוד מתגלה שהוא עצמו תענוגן של הנשמות. ע״כ. והם הם הדברים שכתב מהרח״ו ז״ל כמו שבארנו דבריו.

ל״בהרמח״ל הוסיף לבאר שאלה זו ובראש דבריו הניח ליסוד מוסד, שאין זו יהירות ביחס אל האדם לחקור ולמצוא כונת יוצרו, אבל זה הוא רצון האלקים להודיע סודו לברואיו, וכמאמר נעים זמירות ישראל: ״סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם״ [תהלים כה, יד]. ברית ה׳ היא חקי הטבע הקימים ובלתי משתנים ותכלית כללותם, ״כי הלא לכל המעשים הרבים והגדולים האלה ימצא סוף ותכלית אחת״. כדי להגיע אל ידיעת תכלית זו, חובה עלינו לדרוש בנבראים מי הוא העיקרי. הדומם, הצומח והחי הם אינם עיקרים ודאי, כי אין תועלת במעשיהם ואין להם שכל והבנה. נמצא נשארים בני־אדם והמלאכים, וכשתדרוש על עניניהם תמצא היות בן- האדם עיקר והמלאכים טפלים להם. וזה הסוד פירשו המשורר: ״ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ… מפי עוללים ויונקים יסדת עוד״ [תהלים ח, ב־ג], כי הוא ידע הענין על אמתו איך שהקב״ה מקבל כח, כביכול, ממעשה בני אדם לפעול לטובה עמהם ועם הבריות וזהו סוד: ״תנו עוז לאלקים״ [תהלים סח, לה], ומאמר משה רבינו ע״ה: ״צור ילדך תשי״ [דברים לב, יח], וידענו מזה כי מעשה ישראל מוסיפים כח בגבורתו שלמעלה. וזה סדר התעוררות לפי החק אשר שם המאציל יתברך שמו. ישראל פועלים למטה בארץ ומחזיקים כחו של הקב״ה, ואז הכח שנתחזק מראה הודו במשרתים העומדים על פקודת המעשים לעשותם כפי מה שהוא מתעורר לעשות, ולכן כל ההתעוררות שיהיה המלך ב״ה מתעורר לעשות, יראה הענין במשרתיו העומדים על פקודת המעשים וכו׳, נצמא כי הזיו אשר בהם מהתעוררות המלך, והתעוררות המלך ממעשה ישראל, הרי ישראל עיקר הכל. וזהו: ״מפי עוללים ויונקים יסדת עז… להשבית אויב״ [תהלים ח, ג]. ובמלאכים אין שייך זה, כי כיון שאין יצר שולט בהם, אינם משביתים אותו אלא מגרשים אותו, אבל בני האדם להם נוגע להשבית (הקדמת המחבר לספר: ״קל״ח פתחי חכמה״).

ל״גמכל האמור למדנו: האדם לפי טבע הויתו בצלם אלקים שטבוע על פניו, ונשמת שדי השוכנת בקרבו, הוא תכלית הבריאה, שבדמותו והויתו, בכחותיו הטמונים ביצירתו משתקפת התגלות האלקים בכל מדת טובו, והוא הפעולה הסופית שקדמה במחשבה, ושעלתה על השלביים של ההויה העולמית בכללותה ופרטיה.

ל״דתכלית זו שהיא נמצאת בדמות האדם בכלליו ובפרטיו, היא מוציאה לפועל ונותנת עז לאלקים, או שמביאה תשישות כח בפמליא של מעלה, זכה – מביא ברכת אלקים, גלויי מדת החסד, החנינה והרחמים של מעלה בכל עזה והדרה, לא זכה – שחת את עצמו ואת כל העולם, כמאמר הכתוב: ״וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״ (בראשית ו, יב) – מתיש כח של מעלה ״צור ילדך תשי״, אבל סוף הרעה וההשחתה חוזרת לטובה, ובזה מתגלה יחוד האלקים במדת טובו וגדלו שהוא תענוגן של הנשמות.

ל״השלמות עליונה זו שהיא תכלית הבריאה, לא תושג אלא בידיעת התכלית והתעודה האישית והמינית של האדם, ולזה אמרו רז״ל: ״על כן יאמרו המושלים באו חשבון״ [במדבר כא, כז], באו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה (ב״ב עח, ב), ועל זה צוח ככרוכיא הקדוש רשב״י (תקוני הזהר תקון י): ווי לון לבני נשא! הקב״ה אסיר עמהון בגלותא וכו׳ איש לדרכו פנו בעסקין דלהון, בארחין דלהון.

ל״וידיעת תכלית הבריאה מביאה אותנו לידיעת תכלית מציאותנו בחיים, וממנה נגיע להשגת תכלית שלמותנו בחיים הארציים ולחיי נצח.

ל״זהאדם המעולה, שהוא נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית, איננו בריה שפלה ואפלה, אבל הוא בריה עליונה מוארה ומאירה באור אלקים, השופעת עליו ומאירה את נשמתו. האדם איננו מסובב וכפוף אל חקי ההויה והשתלשלות המקרים, אבל הוא מושל, רודה ומסבב, כובש את כחות ההויה ומשעבדם לרצונו. לפיכך נדון על מעשיו ואחראי על פעולותיו, וכל העולם נדון אף הוא לפי מעשיו ועלילותיו של האדם, ואשרי אדם שמכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות (קדושין מ, ב), ועליו נאמר: ״כי זה כל האדם״ [קהלת יב, יג], שהוא שקול ומכריע את כל האדם [העולם] לזכות, ובשבילו נברא העולם ובשבילו מתקיים, ובבחינת אור חוזר נעשה כל העולם מלוה אותו בכל דרכיו, ומתלוה אליו בכל מעשיו להביא בהם ברכת ה׳ והצלחתו בחייו עלי אדמות, ופותח לפניו שערי הנצח ואופקי אור ה׳ המאיר את העולם כולו בכבודו בעולם הזה, ובאורו הגנוז לעולם הבא, שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.