הגיוני עוזיאל, שער ה; הבחירה ו׳Hegyonei Uziel, Gate V 6
א׳האדם והתורה
האדם, בטבע הויתו ובהכרח תנאי קיומו, הוא בריה חברותית. רבים הם דרכיו, ורבים עוד יותר תנאי הכשרתם, אין האדמה מצמיחה לו גלוסקאות למזונו, כלי מילת לכסות מערומיו, ולא מחסה למשכנו, להגן עליו מפני שמש צורבת ולוהטת או קור מקפיא. האדם בטבע הויתו מוקף אויבים רבים גלויים או סמויים מן העין, אשר אופפים אותו מכל עבריו ואורבים לחייו. האדם משולל כל כלי זין, קשת ומגן למלחמתו והגנתו, אבל הוא מכין לו את הכל בעבודתו ותבונתו, מכשיר את הכל להנאתו וקיומו, מנצל כל כחות איתני הטבע למיניהם וסוגיהם, לשרות קיומו והתפתחותו.
האדם, בטבע הויתו ובהכרח תנאי קיומו, הוא בריה חברותית. רבים הם דרכיו, ורבים עוד יותר תנאי הכשרתם, אין האדמה מצמיחה לו גלוסקאות למזונו, כלי מילת לכסות מערומיו, ולא מחסה למשכנו, להגן עליו מפני שמש צורבת ולוהטת או קור מקפיא. האדם בטבע הויתו מוקף אויבים רבים גלויים או סמויים מן העין, אשר אופפים אותו מכל עבריו ואורבים לחייו. האדם משולל כל כלי זין, קשת ומגן למלחמתו והגנתו, אבל הוא מכין לו את הכל בעבודתו ותבונתו, מכשיר את הכל להנאתו וקיומו, מנצל כל כחות איתני הטבע למיניהם וסוגיהם, לשרות קיומו והתפתחותו.
1
ב׳עבודה זו, מרובת הענפים והסעיפים, אינה יכולה בשום אופן להתמלא בעבודת היחיד, אבל היא דורשת כחות משותפים, שכל אחד עובד בשביל הכל, נותן מנת חלקו להחברה שבסביבתה הוא חי, ומקבל ממנה מנת חלקו, במדת גומלים, בהתאם לכשרונותיו ועבודתו. במדה זו שהאדם הוא בריה חברותית בטבעו הוא גם בריה אנטי חברותית בטבע תכונתו.
2
ג׳רבים ומשונים הם צרכיו ההכרחיים, רבים עוד יותר מאויו ושאיפותיו שאינן יודעות שבעה, אין גבול למאויו, יש לו מנה – מבקש מאתים [קה״ר א, לד], אין מספר לתשוקותיו, העין רואה והלב חומד [רש״י שלח טו, לט]. אין קץ לשאיפותיו להגדלת עשרו עד בלי די, הטלת מרותו ושלטונו על אחרים, הגדלת כבודו והרחבת גבולותיו. מאוויים ושאיפות אלה, המקוננות בלבו של היחיד, מתרחבות גם בחוג המשפחה, ואחריה – המדינה והלאם והן מולידות חמדה וקנאה, איבה ושנאה, ריב ומדנים, מלחמת דמים בין איש ובין רעהו, משפחה במשפחה, שבט בשבט, מדינה במדינה ועם בעם. מלחמות אלה מחריבות כל חלקה טובה ופוריה, הורסות עמל רבבות ידים ואלפי שנים, ועושות את החברה האנושית כדגים שבים, שכל הגדול מחברו בולע את חברו. וכן אומר הנביא חבקוק: ״ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו, כלה בחכה העלה יגרהו בחרמו ויאספהו במכמרתו, על כן ישמח ויגיל, על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה, העל כן יריק חרמו ותמיד להרג גוים לא יחמול״ [חבקוק א, יד יז].
3
ד׳החברתיות והאנטי-חברתיות שבאדם שוכנות בו בכפיפה אחת ועומדות בהתנגשות תמידית, יוצרות מתוך התנגדותם את תורת החברה. ההכרח החברותי מתגבר על כחות הפרוד וההתנגדות, ויוצר לו את המחוקק, השופט והמושל, שהם עומדים בראש ההנהגה החברתית ומנהלים אותה בדרך השלום.
4
ה׳המחוקק, בין שהוא יחיד בכח שלטונו העריצי או ההסכמי, ובין שהוא קבוצת מחוקקים נבחרי העם למפלגותיו ושדרותיו, יוצרים את החק, הנותן גבולות בין האסור והמותר, הרשות והחובה. מסיימים תחומים בגבול הקנין והבעלות של היחיד ושל הצבור, ונותנים גדרים וסיגים בגבולי החפש האישי ושלטון הצבור על היחיד. תורה מדינית זו בחלקה המשפטית והפלילית נמסרת לשופטי־העם, לדון ולשפוט בין איש ובין רעהו. בין היחיד והצבור, ושלטונו של החק נמסר למושל ושליט הנבחר או הממונה מאת העם או באי-כחו.
5
ו׳תורה מדינית ונמוסית זו, יוצרת משמעת צבורית, זיקת היחיד אל הצבור והצבור אל היחיד, ופותחת אופקים רחבים ושערים מרוחים ליחיד להכנס לתוך החברה, ליצור בה ולהוצר ממנה. תורה זו מכוונת ביסודה להשליט שלום, שקט, בטחון, שלוה בחיי המדינה, להגן על זכות הקנין והחפש של היחיד. ולתת על ידי כך אפשרות רחבה, לשפור החיים ושכלולם, התפתחות המדע, התגלות מצפוני הטבע, כחותיו והשתעבדותם לשרות החברה, וכל יחיד ממנה.
6
ז׳זאת היא מגמתה ותכליתה של התורה הנמוסית, אבל תורה זו אינה מבטיחה השלום הנצחי, לפי שהיא עצמה אינה נצחית, אבל היא בת חלוף ותמורה, לפי השתנות ערכי החיים ומשטרי השלטון. תורה זו שהיא מטילה את מרותה בכח שלטון האדם באדם ובכחם של ענשים גופיים וכספיים, עלולה להתמוטט ולהתפורר בכל רגע שאימת שבט המושל נפסקת – ורבים הם רגעים כאלה. נוסף לזה יש, ומקרים אלה נמצאים לרוב מסיבת החקים, החק עצמו שמטרתו היא הגנת השלום החברותי, מתהפך למקור עושק וחמס, לחקים בל יחיו בהם. וכן אומר החכם במשליו: ״מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע״ (משלי כ, ח), תפקיד המושל הוא לזרות ולהבר כל רע בעיניו שמפריע שלום החברה והתקדמותה. אבל: ״מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי״ (שם ט), כלומר, מי הוא המלך הזה שיכול לומר על עצמו זכיתי לבי וכו׳, וכיון שכן מי יערוב לו שמלא תפקידו לזרות כל הרע או מקצתו, ואפשר שהוא מזרה את הטוב ומרבה את הרע, וכנגדם צעק ישעיה ואמר: ״הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר, הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים״ (ישעיה ה, כ-כא).
7
ח׳ההסטוריה האנושית מלאה עובדות ומעשים של שלטון עריצי האומר לטוב רע ולרע טוב, ומביא אנדרלמוסיה, חרב אוכלת ומשכלת, אש שורפת ומכלה וצעקת עשוקים וגזולי משפט בכל חברתנו האנושית. זאת ועוד אחרת, התורה המדינית והנמוסית, גם כשתהיה מוצלחת ביותר, בכחה יהיה לספק את הדרישות הכלכליות, ולפתוח שדה עבודה רחב, לספוק מאווי האדם ותענוגיו בגבולי ההיתר, אבל לעולם לא תוכל לספק אפילו במקצת את דרישותיו המרובות של האדם באישיו ובמינו, בפרטיו ובכללו, שהן נובעות מטבע נשמתו וצורתו האנושית.
8
ט׳האדם יותר ממה שהוא זקוק למזונות חמריים לקיומו הגופיי, זקוק הוא למזונות נפשיים לספק מאויו הנפשיים, ליצור, לגדל ולקיים את צורתו האישית ודמותו הרוחנית. חיי אדם עלי אדמות אינם החיים הכלכליים והתענוגיים גרידא. חיים אלה הם אמצעים להשגת השלמות הנפשית והתעלות הצורה האנושית. בטבע נפש האדם נטוע כשרון ההסתכלות, רגש הכמיהה ותשוקת הדעת והבינה. לפני האדם עוברים בשטף, כזרם מים כבירים, חזיונות מרובים ומשונים בצורותיהם, הופעות תמידיות שנראות אמנם כבודדות ונפרדות, אבל הן מצטרפות אחת לשניה ומעירות בלבו הסתכלות חודרת ומקיפה שמאחדת את הפרטים אל הכלל, ומנתחת את הכלל לפרטיו, מקשרת ההוה אל העבר ושניהם יחד אל העתיד. מקשרת בקשר אורגני ובקשר אהבה את כל נברא בצלם, ולכל המציאות העולמית, את היחיד אל המשפחה, הלאם והמדינה, אל כל החברה האנושית ואל הבריאה כלה: צבא השמים ממעל וצבא הארץ מתחת.
9
י׳הסתכלות זו מעירה בו את רגש התמיהה והתשוקה לדעת הסבות ומסובביהם, העלות ועלוליהם, ונותנת בפיו השאלה העמוקה לאמר: ״מי ברא אלה״ [ישעיה מ, כו]. רגש התמיהה והדעת, מעיר את האדם לדעת סודות מסתוריים של ההשגחה העליונה המנהלת בצדק ומשפט, חסד ורחמים, את עולמנו זה באלפי צורותיו וגוניו, שכולן הן שלשלת אחת נעוצה ראשיתה באחריתה ואחריתה בראשיתה, שמתקימת ומתנהלת ברצונו של יוצר בראשית, המגיד מראשית אחרית.
10
י״אדעות אלה שנפש האדם נכספת אליהן, אינן נקנות אלא בחבורה. כי הדעות האמתיות לא תתקימנה אלא אם יפרסמו אותן בהמון בפעולות ומעשים, והדעות הלמודיות אף הן לא תושגנה אלא בחברה, בהתחבר היחיד אל הצבור ואל האנושיות כולה שבימי חייו עלי אדמות, ואל ירושתם הרוחנית והספרותית של קדמוננו, אבותינו מורינו ונביאינו.
11
י״בהכמיהה הנפשית הטבועה באדם, לדעת האמתיות, לזרות ולהבר את כל הדעות הכוזבותו ומטעות, דוחפת את האדם בלי הרף לברר ולצרף את האמת מן השקר, להבחין בין המדומה והאמיתי, בין תכלת לקלא-אילן [צבע הדומה לתכלת ב״מ סא, ב], לקבל מנת חלקו המדעית מהחברה, לקבל את האמת ממי שאמרה ולתת גם הוא מנת חלקו אל אוצר התרבות האנושית נפש האדם יודעת והיא חכמה בטבעה, ומבקשת להשיג דעת ולהרבות חכמה, היא מוסרית בטבעה ואוהבת מוסר. היא מיעצת ומלמדת, מדריכה ומנהלת, מעוררת ועוצרת את הרצון והמרץ, לחדול מעשות – גם בשבתנו בחדרי חדרים, סמוים וחבויין מכל עין רואה ואזן שומעת, ולעשות בחרף נפש גם בשעה שבמעשינו אנו מתקרבין אל המות ואל החרב המרחפת ממעל לראשנו ומאימת לקצוץ את פתיל חיינו. כחות־הנפש אלה, שואבים מזונותיהם מהשפעת הסביבה, ומחנוך הלאומי והמשפחתי. רבים הם סעיפי וענפי המדע, רבות הן ההקדמות המכשירות את האדם להתעצם בהמושכלות המדעיות והלמודיות, שדרך שלביהם עולה בסולם המדע האמיתי וההתרוממות המוסרית. וכל אלה אינם נקנים אלא בחברה, החברה הלאומית או המדינית, היא, ורק היא יכולה לפתוח בתי אולפנא מסודרים ומשוכללים, בתי מדרש לתורה, מכללות גבוהות לכל מקצועות ענפי המדע וההשכלה.
12
י״גהחברה האנושית בכללה יוצרת מקרבה, דור דור, תקופה ותקופה, גאוני הרוח, גדולי המדע שמעשירים את בני דורם ואת הדורות הבאים אחריהם, בתגליותיהם האמתיות במדע העולמי ובמדע האלקי: במעשי־בראשית ובמעשי-מרכבה, בתורת המשפט, משפט אמת וצדק, בחיינו האישיים ובחיינו הכלליים, ובכלל כל הדעות הלמודיות אינן נקנות לו לאדם אלא בלמוד שבחבורה ומשא ומתן של חברים העוסקים בהלכה, וכן אמרו רז״ל: אין התורה נקנית אלא בחבורה (ברכות סג, ב), ונמשלו דברי תורה כאש, מה אש אינו דולק יחידי, אף דברי תורה אין מתקימין ביחיד (תענית ז, א).
13
י״דכשם שבני־אדם חלוקים בשאיפותיהם ועניניהם, במזג גופם ותכונותיהם, כן חלוקים המה, במדה יותר גדולה, בדעותיהם והשקפותיהם. האדם עלול ויכול לותר על שאיפותיו וקניניו לטובת זולתו, אבל לעולם אין בכחו להתכחש ולותר על דעותיו. מלחמת הדת והדעות שפכה דמי נקיים לרוב מאד, יותר ממלחמות מדיניות וכלכליות. הדעות והדתיות, המשפט והמוסריות, לפי דקותם ועדינותם של הנושאים – כן עלולה בהם הטעות והדמיון, ובמקצוע זה מוצאים אנשי רשע וחמס, שדה רחב ידים לעבודה מזיקה. הצבועים ובעלי הדמיון טועים ומטעים אחריהם המון עם רב, וקוראים אותם למלחמה בשם הדעת והתורה. נוראה ואיומה היא מלחמה זו ורבות ורעות הן תוצאותיה, שמביאה אחריה חרב אוכלת ומכלה, שממון עולם, הפקרות ואלימות, שכול ואבדון, איבה ושנאה נצחת, כחש וכזב, והתפוררות החברה הלאומית הכלכלית והמדינית. יוצא איפה, שבמדה שהאדם הוא חברותי בהכרח הויתו החמרית והנפשית, כן הוא אנטי חברותי בטבעו, וזאת האחרונה גוברת בהרבה מקרים ועושה את החברה האנושית לעדר חיות טורפות, הורסות ומחריבות, שמוטב להן שלא היו ולא נבראו, ומוטב להם שלא התחברו יחד, וכמאמרם ז״ל: כנוס לרשעים – רע להם ורע לעולם (סנהדרין עא, ב).
14
ט״ומי הוא ומה הוא איפוא החוט החורז את כל החברה האנושית, והבריח התיכון המקיים את מציאותה החברותי והאחדותי? על שאלה זו משיבים רז״ל במאמרם ההלכתי, הקצר ומלא תכן, לאמר: ״הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זו לזו, ואין פרצופיהם דומים זה לזה״ (ברכות נח, א), הרואה אוכלוסי ישראל – סמל לאחודם הרעיוני והמחשבתי של החברה האנושית, מתעורר ושואל: מי אסף את כל אלה כעמיר גורנה? ומי קיים אחדותם וחברותם של אוכלוסים אלה גם בהיותם מפוזרים ומפורדים, משוללי מולדת משותפת ומדינה אחת? והתשובה לזה היא: ברוך חכם הרזים! לא הענינים הכלכליים והשתופיים גרידא, ואף לא מדע הטבע והתרבות ההשכלתי והמוסרי הוא היסוד החברותי, אבל המדע העילאי והמסתורי שאינו נתפס בחוש, אבל שוכן במעמקי הנפש. המדע האלקי מעלה את האדם מתהומות מעמדו הארצי, אל גבהי שמים, אל ידיעת מעשה מרכבה ומעשה בראשית בסודותיהם העמוקים והנפלאים, ואל דעת דרכי ההשגחה האלקית המסתורית והרזיית, המנהגת את עולמה וממלאה אור נגה את כל הבריאה כלה.
15
ט״זחכם הרזים באחודו הגמור והמחלט, בחכמתו הנפלאה, מאחד את האדם איש לרעהו מסביב לתעודתם הגדולה והנשגבה, ואת כל האדם בכללו, ואת כל יחידיו, עם כל הבריאה ועם צבא מרום במרום, מאחד את חסידיו ונביאיו עם אלקי שמים וארץ, בהיותם נעשים מרכבה לשכינתו ונושאי דבריו ותורתו ליצוריו הנבראים בצלמו.
16
י״זהאגדה מבארת הלכה זו ואומרת: בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלה לשמשני, הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול? – חרש וזרע, קצר ועמר, ודש וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל… וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש וכו׳ ואני משכים ומוצא כל אלה כשהם מתוקנים לפני (ברכות שם). בן זומא, החוקר במעשה בראשית (חגיגה יד, ב), עמד במעלה שעל הר הבית שקוע בעיונו המחקרי למצוא הקשר שבין מים עליונים ותחתונים (חגיגה טו, א), ובאותה שעה הסתכל בעיונו החודר ומקיף, באוכלוסי ישראל, הביט על הפרט כשהוא מצורף אל הכלל ויוצר גוף לאמי של אוכלוסי ישראל, ובאותה שעה עצמה, הסתכל על הפרט הנבדל מהכלל כשהוא בבדידותו, והכיר בחולשתו ואפסותו של היחיד שהוא מחוסר תנאי הקיום המזוניים והלבושיים, ומתוך כך הכיר את החברתיות והאנטי חברתיות שבאדם, הקדים וברך: ברוך חכם הרזים, שיודע סודיות הבריאה, החבוי וגנוז בכל המציאות כלה.
17
י״חהתעודה העליונה שלשמה נברא העולם והאדם, היא יסוד קיום החברה האנושית ותעודתה הסופית – ״כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה׳״ [ירמיה לא, לג], וממנה מסתעפת ומתקימת החברה האנושית ביסודותיה הכלכליים והשתופיים, שגם המה הם מחסדי ה׳ על ברואיו, שעל ידיהם משתכללים ומשתפרים תנאי החיים, ויוצרים האפשרות לאנשי הרוח והמדע להתמסר לעיוניהם וחקירתם, ולתת מנת חלקם באוצר הספרות והמדע של החברה האנושית ההולכת ומתעשרת דור דור, והולכת ומתקרבת אל תעודתה הסופית.
18
י״טהכרת החברתיות הכלכלית שהתבטאה מפיו של בן זומא במאמרו: ברוך שברא כל אלה לשמשני, תעורר בהכרח שאלה אחרת לאמר: למה זה אנכי? כל אלה נבראו אמנם לשמשני, ואני למה נבראתי? ותשובתה תהיה בצדה – לשמש את כלם במקסימום היכלת הפיזית והמדעית כדי שאתפרנס בזכותי מעבודת הכל.
19
כ׳תורת המוסר, תורה זו שהנפש מתאוה לה, איננה ברורה ומסוימה, גם בזה נאמר: כשם שפרצופיהם של בני אדם אינם דומים זה לזה, כך דעותיהם אינן דומות זו לזו (ברכות נח, א, סנהדרין לח, א, במדבר רבה כא, טז, תנחומא פנחס יא), איש איש והשקפתו המוסרית, לפי תרבותו וחנוכו ולפי מזגו ותכונתו, עם ועם, מדינה ומדינה והשקפותיה המוסריות, מה שזה מתיר – זה אוסר, מה שזה מטמא – זה מטהר. וקו המדה לתורת המוסר היא תורת אלקים, וכדבריהם המוצדקים של רז״ל: ״דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות (כלם) נתנו מרועה אחד״ [קהלת יב, יא], אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר: ״וידבר אלקים את כל הדברים האלה״ [שמות כ, א], אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע דברי המטהרים ודברי המטמאים, דברי האוסרין ודברי המכשירין (חגיגה ג, ב).
20
כ״אתורת אלקים חיים, הנאצלת מאמתת יחודו, היא מאחדת את הכל, ופורשת סכת שלום אמת על כל לומדיה שומרי מצוותיה, כמאמר הכתוב: ״וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך״ [ישעיה נד, יג].
21