הגיוני עוזיאל, שער ה; הבחירה ז׳Hegyonei Uziel, Gate V 7
א׳בחינת התורה האלקית
בשלשה דברים נבחנת התורה האלקית, באמתותה ובהבדלה מהתורה המדינית והנמוסית (או מתורה אלקית מדומה) והם: א. מציאות הנבואה עצמה. וכן פוסק הרמב״ם ז״ל בהלכותיו: מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני־האדם (יסודי התורה פ״ז ה״א). דבר זה התאמת בעדות ראיה ושמיעה במעמד הר סיני, שכן אומר משה לישראל: ״מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש״ (דברים ד, לו), וישראל שבאותו מעמד מעידים ואומרים: ״היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי״ (שם ה, כא).
בשלשה דברים נבחנת התורה האלקית, באמתותה ובהבדלה מהתורה המדינית והנמוסית (או מתורה אלקית מדומה) והם: א. מציאות הנבואה עצמה. וכן פוסק הרמב״ם ז״ל בהלכותיו: מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני־האדם (יסודי התורה פ״ז ה״א). דבר זה התאמת בעדות ראיה ושמיעה במעמד הר סיני, שכן אומר משה לישראל: ״מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש״ (דברים ד, לו), וישראל שבאותו מעמד מעידים ואומרים: ״היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי״ (שם ה, כא).
1
ב׳ב. אמתות הנביא עצמו. וכן נאמר במעמד הר סיני: ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם״ (שמות יט, ט), וישראל שבאותו מעמד אשרו את אמונם הגמור בנבואת משה ואמרו: ״דבר אתה עמנו ונשמעה״ (שם כ, טז), וכן נאמר בשמואל: ״וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳״ (שמואל א, ג, כ).
2
ג׳והרמב״ם ז״ל פוסק ואומר: הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד וכו׳ ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה, לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למונעם ממעשיהם הרעים שבידיהם. וכשמשלחים אותו, נותנים לו אות או מופת, כדי שידעו העם שהשם שלחו באמת (הלכות יסודי התורה פ״ז הלכה ז).
3
ד׳ג. תוכן דברי תורתו ונבואתו. וכן כותב הרמב״ם ז״ל: כשתמצא תורה שכל כונתה וכונת נותנה הוא: סדר המדינה וענינה, להסיר העול והחמס ממנה, ולא יהיה בה הבטה בשום פנים לענינים עיוניים, ולא השגה להשלים הכח הדברי, ולא ירגיש בה על היות הדעות בריאות או עלולות, אבל הכונה כלה: סדר עניני בני אדם קצתם עם קצתם, ושיגיע להם קצת הצלחה, דע כי התורה ההיא נמוסית. וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעויינים במה שקדם מתקון הענינים הגופיים, ובתקון האמונה גם כן, ותשים כונתה לתת דעות אמתיות בשם יתברך תחלה ובמלאכים, ותשתדל לחכם בני-אדם להבינם ולהעירם עד שידעו המציאות כלה, על תכונת האמת – תדע שזאת היא הנהגה מאתו יתברך (מו״ן ח״ב פ״מ).
4
ה׳כשנסתכל מנקודת מבט זו בתכנה המלא של תורת משה, נמצא שהיא מקיפה כל הכוונות האלה, וכן כותב בעל העקרים: תורת משה תקיף על שלשה חלקים יורו על ג׳ ענינים חלוקים שהם: החכמה, והרצון, והיכלת. החלק האחד מקיף בדעות אמתיות ויקרא: דברים וכו׳, בעבור החלק המדעי שבהם ממציאות השם, ותורה מן השמים, וההשגחה, ושאינו גוף וחדוש העולם, והשני הוא: החלק המקיף על הדברים הנרצים אצל ה׳ ויקרא חלק זה: חקים, והוא כלל המצות שאין טעמם נודע וכו׳ והם דברים הנרצים לו יתברך אחר שצוה בהם, וכן ארז״ל: וכי מה איכפת לו להקב״ה לשוחט מן הצואר או לשוחט מן הערף, אלא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו [ראה ב״ר מד, א], וכן אמרו על הקרבנות: נחת רוח הוא לפני, שאמרתי ונעשה רצוני [ספרי פנחס כח, ח]. והשלישי הוא החלק המקיף עשית היושר והרחקת העול בין האנשים, ויקרא: משפטים, והם מושפעים מיכלתו (העקרים מאמר ג׳ פכ״ד).
5
ו׳חלוקתו של בעל העקרים נכונה ביסודה אבל לא בצורתה. תורת ישראל מסתעפת לג׳ ענפים כלליים, ככתוב: ״אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים״ (דברים ד, מה). העדות – הן עדות לאמונות ודעות, עדות חדוש העולם וקיומו התמידי בחפץ ורצון יוצרו ומחוללו, מקימו ומנהיגו, עדות זו היא מצות השבת זכר לששת ימי בראשית, וישראל הם עדיה בקדושת היום ושביתת כל מלאכה, ושבת מעידה על ישראל: ״כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״ [שמות לא, יג], עדות על השגחת האלקים הדבקה ומיוחדת בבני־אדם בכללו ובישראל עמו ביחוד, והם: החגים והמועדים, עדות על הקשר התמידי שבין אדם ואלקיו והוא המשכן וכליו, מנורת העדות ושלחן הפנים אשר לפני ה׳ תמיד – הם עדים נאמנים על שכינת אלקי עולם בישראל גם כשהם מלאים עבירות, כמו שנאמר: ״השוכן אתם בתוך טמאתם״ (ויקרא טז, יז) – אעפ״י שהם טמאים שכינה ביניהם (ספרא שם), וכן אמרו רז״ל במנורת העדות: עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל (שבת כב, ב).
6
ז׳היהדות ותורתה בכללה ובפרטיה, וישראל לומדיה ומקיימי מצותיה, עדות נאמנה וקימת על אמתת יחודו ומציאותו, והשגחתו הכללית והפרטית של יוצר העולם על כל ברואיו ויצוריו, וכן אומר הנביא בשם ה׳ לאמר: ״ואתם עדי נאם ה׳״ (ישעיה מג, יב).
7
ח׳החקים הם, לא רק המצוות שלא נודעו לנו טעמן ועדותן, אלא כל המצוות כלן בצורתן המעשית, הם המה חק עליון שכלנו נכנעים ונשמעים לו, חקה חקקתי גזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהם [פסיקתא זוטרתי ריש פרשת חוקת]. ראיה לדבר ממה שנאמר במצות הפסח: ״ככל חקתיו וככל משפטיו תעשו אותו״ (במדבר ט, ג), ומצות הפסח בכל פרטיה אינה בגדר חקים שלא נתפרשו טעמם, כפרה אדומה ודומיהם, מכאן שכל המצות שבתורה גם השכלית שבהן, הם בגדר חקים בפרטיהם, ובנין אב לכל המצות היא מצות קרבן פסח, שאע״פ שהיא שכלית ביסודה היא חק בכל פרטיו שנאמר: ״ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אתו״, וזהו בנין אב לכל המצות שבתורה שהן חקים ומשפטים.
8
ט׳חקי התורה בכללם ובפרטם יוצרים צורת חיי הלאם, החל מפרשת מנוי המלך, מצות כהונה, מנוי שופטים, מתנת עניים ואהבת חסד. קדושת השבת והמועדים, שמיטות ויובלות, עשות משפט צדק ואהבת האלקים והאדם, ובכלל זה גם פרשת מלחמה ביסודה ובפרטיה.
9
י׳חקי התורה מכוונים להדריך את היחיד והכלל בדרכי יושר, לברר הסיגים והפסולת, הטומאה והזוהמה הנדבקת באדם מצד חמריותו העכורה, וכמאמר רז״ל: וכי מה איכפת לו להקב״ה בשוחט מן הצואר או שוחט מן העורף, לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות (בראשית רבה שם).
10
י״אהחקים בכללם אומרים לנו: ״ואהבת את ה׳ אלקיך״ [דברים ו, ה], ״והלכת בדרכיו״ [שם כח, ט], ״ויראת מאלקיך אני ה׳״ [ויקרא יט, יד], ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם״ [שם ב]. בדברים אלה מזכירים כל אדם – חובתו לאלקיו, חובתו לעמו, חובתו לכל אדם הנברא בצלם, ובראשית כל – חובתו לעצמו להיות קדוש בגופו ונשמתו, בדבורו ומעשיו, מחשבותיו והגות לבו, וכמו שנאמר: ״והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני״ (ויקרא יא, מד). חובתו לדורות קדומים שהוא עלול ומסובב מהם, חובתו לדורות הבאים שהם עלולים ומסובבים ממנו, וחובתו לנצחיותו הוא, שבהתרוממות המוסרית המדעית והשכלית בחייו, זוכה לנצחיותו בעולם הנצח, והנצחת שמו בקרב עמו לדורו ולדורות עולם.
11
י״בוהמשפטים. מובנו המצומצם של מושג המשפט הוא – משפט שבין איש ובין רעהו, אבל מובנו הרחב הוא: שפוט המעשים על פי המחשבה ההגיונית והרעיון הפנימי שבכל הפעולות, וכן נאמר: ״טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט״ (תהלים קי״ב, ה).
12
י״גתורת המשפט מעירה את העיון והמחשבה לחדור אל המאור הפנימי של מעשה המצוה כדי להבין את רוחה ואת המסתעף ממנה, ולקיימה על ידי כך מתוך אהבה וחבה. תורה זו מתנת הכוון לכל דרכי חיי האדם, מרסנת תאוותיו, מצרפת סיגיו, ומאירה את העינים להביט נכוחות ולהגיע אל הדעות האמתיות, והשלמת התכונות הטובות, המדות הנעלות, והמעלות העליונות שהאדם יוצר בהן את צורתו, משתלם ומתעלה בהן. תורה זו בכללה נשקפת בשלמותה בכל חלק ממנה, בכל מצוה ומצוה ממנה נכר חוט משלש זה: עדות, חקים ומשפטים, והיא מעידה על עצמה כי היא תורת חיים נאצלת מאל אחד, שהיא מקור החיים ואצילות האורה, כדכתיב: ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״ (תהלים לו, י), ונותנת לשומרי מצוותיה באמת ובתמים, תורת אמת וחיי עולם. זו היא תפארתו וסוד קיומו של עם ישראל הנאמן וקשור לתורתו באהבה וחבה, ומברך תמיד את אלקיו: שנתן לנו תורתו, תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו. לומר לך כשם שהאמת אינה בת חלוף ושנוי לעולמים ואינה אלא אחת ויחידה, כן כל הדבקים בה, הוגים בדבריה, מעמיקים במחשבותיה ומקיימי מצותיה באהבה, הם מתדבקים באלקי אמת, נותן תורת אמת לעמו, שהיא מביאה להם בכנפיה חיי עולם. תורת אמת זאת שמרנו אותה בכל שנות נדודינו בגולה בנפשנו ורוחנו, כל מקום שהלך ישראל הוליך לפניו ספרי תורתו, שהם חמדה מכל חמדה, יסד ישיבות לתלמודה של תורה, בנה בתי כנסת לתורה ותפלה, וצפה באמונה ליעודי התורה: לקבוץ גליות והחזרת שכינת הקדש של אלקי ישראל ה׳ צבאות שמו על עמו וארצו ובית מקדשו.
13
י״דלאשרנו הרב הננו עדי ראיה לעצמנו ולכל באי עולם על אמתותה של תורת אמת שהיא תורת החיים, בזריחת אור הגאולה הטמיר ונעלם מן העינים, וגלוי ללב ורוח האדם המסתכל בעין שכלית חדה ורואה את נצוצות האור הגנוזים בתוך ערפלי החשך. זריחת השחר זאת שהיא נראית ונגלית בתקומת מדינת ישראל, בדרכי ה׳ הנפלאים, היא קוראה את כולנו ואומרת: עורה ישראל וצא לקראת השחר בשלהבת יה, שלהבת האמונה, ובלפידי אורה של תורת ה׳ שהיא ברה ומאירת עינים, בתלמודה הרחב ומעונף מאוד: ״לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד״ (תהלים קי״ט, צו).
14
ט״ושמע ישראל והאזינה, פקח עיניך וראה את קול ה׳ ואורו הגנוז הקורא ואומר: בית יעקב – ״לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ (ישעיה ב, ג). אל היום הזה צפינו והננו מצפים יום יום, הכונו ונתכונן למען נזכה לראות באור קדוש ישראל ונהיה לאור עמים.
15