הגיוני עוזיאל, שער ה; הבחירה ח׳Hegyonei Uziel, Gate V 8
א׳נצחיות התורה
התורה האלקית שהיא תורת אמת ותורת חיים, היא נצחית לעד ולעולמי עולמים, שאינה מקבלת שנוי ותמורה בכולה או אפילו במקצתה. שכן הוא טבעה של האמת שאין שנוי ערכים ומצבים משנים אותה, כל אמת שהיא זמנית או מקצתית אינה ראויה להקרא אמת. אין השנוי נופל בדעות ואמונות אמתיות, ולא במצוות עדותיות שהן מסמלות ומעידות, מלמדות ומאלפות דעות אמתיות ואמונות נכונות ונצחיות, וכמו כן החקים והמשפטים שתכליתם היא השראת הקדושה בחיים בכל ענפיהם, וכוון המעשים והפעולות בדרך הטובה והישרה, כמו שנאמר: ״ועשית הישר והטוב בעיני ה׳״ [דברים ו, יח], גם הם אינם יכולים להשתנות להתחלף בשנוי המצבים והערכים, כי הטוב והישר הם ערכים נצחיים וקימים לעולם, שאין שנוי ותמורה ולא הוספה וגרעון נופלים בהם לעולם.
התורה האלקית שהיא תורת אמת ותורת חיים, היא נצחית לעד ולעולמי עולמים, שאינה מקבלת שנוי ותמורה בכולה או אפילו במקצתה. שכן הוא טבעה של האמת שאין שנוי ערכים ומצבים משנים אותה, כל אמת שהיא זמנית או מקצתית אינה ראויה להקרא אמת. אין השנוי נופל בדעות ואמונות אמתיות, ולא במצוות עדותיות שהן מסמלות ומעידות, מלמדות ומאלפות דעות אמתיות ואמונות נכונות ונצחיות, וכמו כן החקים והמשפטים שתכליתם היא השראת הקדושה בחיים בכל ענפיהם, וכוון המעשים והפעולות בדרך הטובה והישרה, כמו שנאמר: ״ועשית הישר והטוב בעיני ה׳״ [דברים ו, יח], גם הם אינם יכולים להשתנות להתחלף בשנוי המצבים והערכים, כי הטוב והישר הם ערכים נצחיים וקימים לעולם, שאין שנוי ותמורה ולא הוספה וגרעון נופלים בהם לעולם.
1
ב׳אמנם יש מצוות שנאמרו מתחלתן על תנאי, כגון: מצות התלויות בארץ שנאמר בהן: ״כי תבואו אל הארץ״ [ויקרא כה, ב]. ובכלל זה המקדש, הכהונה והמלכות, שכולן נאמרו על תנאי, אבל כל יתר המצוות שאינן קשורות אל הארץ בישובה הישראלי – הן קיימות לעולם, וכן אמר נעים זמירות ישראל במזמוריו: ״ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך״ (תהלים קי״ט, קס), כלומר אמיתותם של הדברים הם ערובה נאמנה לנצחיותם. וכן פתח הקב״ה דבריו במעמד הר סיני ואמר: ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים… לא יהיה לך אלקים אחרים על פני״ [שמות כ, ב-ג]. יציאת מצרים שהתאמתה לעיני כל באי עולם, היא עדות נאמנה על אמתת מציאותו של אלקי עולם, שהוא מנהג עולמו בצדק ומשפט, חסד ורחמים, בדרכיו הנפלאים הנעלמים והגלוים כאמור: ״וה׳ אלקים אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם״ (ירמיה י, י).
2
ג׳עדות נאמנה זאת מחייבת הדבור שאחריו: ״לא יהיה לך אלקים אחרים על פני״, כלומר כל זמן מציאותי בעולם, וכשם שמציאותי נצחית – כך מצוותי נצחיות, וכל שנוי ותמורה במעשה המצוות בתוקף המסיבות ושנוי המצבים והערכים, או אמת מדומה של נביאי השקר, הרי היא עבירה וכפירה של קבלת אלקים אחרים, כי קבלת עול מלכות שמים של יחידו של עולם אינה דבר שבדבור שפתים, אלא בכניעה ושמירת כל מצותיו באהבה ואמונה נצחית בנצחיות נותן התורה, וכן נאמר בנביא: ״יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם״ (ישעיה מ, ח).
3
ד׳וכן פסק הרמב״ם: דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שנוי ולא גרעון ולא תוספת. שנאמר: ״את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״ [דברים יג, א] ונאמר: ״והנגלות לנו ולבנינו עד-עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת״ [שם כט, כח]… וכן הוא אומר: ״חקת עולם לדורותיכם״ [ויקרא כג, יד]. ונאמר: ״לא בשמים היא״ [דברים ל, יב], הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות, בין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה׳ שלחו, להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה. או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה… שהוא ברוך שמו, צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב (ה׳ יסודי התורה פ״ט ה״א).
4
ה׳בדברים קצרים אלה בטל רבנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל כל הטענות שיש בהם משום חיוב שנוי התורה ותמורתה בחלקה או בכולה. אלקי ישראל נתן תורתו לבני אדם ולישראל עמו על ידי נביאו הנאמן, שאין להטיל ספק בנאמנות נבואתו בחייו. ושהתאמתה נבואתו מפי כל הנביאים שבאו אחריו שהוכרו לנביאי אמת בחייהם ועוד יותר אחרי מותם, לישראל עם עולם ולנביאי האנושיות כולה.
5
ו׳בתורה זו הודיע נותן התורה שהיא חוקת עולמים: חקת עולם לדורותיכם. וכן אמר משה נביאו: ״הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת״ [דברים כט, כח]. ״לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם״ [במדבר כג, יט], אבל דבורו קיים ונצחי לעד כאמתתו ונצחיותו. ״וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל״ [דברים ד, מד], בכללה ובפרטיה היא תורת הנצח, תורת האדם ותורת החיים. והיא מנציחה בנצחיותה את כל לומדיה ושומרי מצוותיה, וכן תקנו רז״ל בברכת התורה: ״אשר נתן לנו תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו״, ללמדך שתורת אמת שנתן לעמו אלקי האמת – היא אשר נטעה בתוכנו חיי עולם שלא יפסקו ולא ישתנו לעולמים.
6
ז׳סכומם של דברים: האדם הוא מדיני מטבע הויתו החמרית, ועוד יותר בטבע נפש השכלתו. האדם הוא גם אנטי חברותי בטבעו ובדעותיו. כשם שאין פרצופיהם דומים – כך אין דעותיהם דומות. וכן אמר משה בתפלתו: ״יפקד ה׳ אלקי הרוחות… איש על העדה״ [במדבר כז, טז], שהוא יודע דעת ורוח של כל אחד ואחד, איזו היא הגבוהה ואיזו הנמוכה, איזו הימנית (בעל רוח שירה ופיוט), ואיזו קפדנית, איש בעל כח ואיש בעל גבורה (ילקוט שמעוני, פנחס רמז תש״ע), וכשם שאין דעותיהם ורוחן שוות, כך גם האינטרסים שלהם הם מנוגדים זה לזה, ולכן מפרידים אותם לסיעות וכחות. שהן יריבות זו את זו, וזו היא סבת המלחמות שבין איש לאיש ובין עם לעם. ממלכה לממלכה.
7
ח׳הסינתיזה המאחדת את כל הנגודים האלה ומלכדת את בן האדם לחטיבה אחת מרוכזת ומשמעותית היא, התורניות שבאדם, שהיא מעלה התרוממותו המוסרית והמדעית, למעלה מעל אינטרסים חמריים ואישיים, אל גובה תעודתו: דעת אלקים צרופה ותקון עולם במלכות שדי.
8
ט׳החברתיות שבאדם מצדה הכלכלי והמדיני, ומבחינה המדעית והמוסרית, התשוקה העליונה המאחדת את כל אדם בינו לבין עצמו, ואת כלם אל המציאות הכללית בשלבי מעלותיה אל יחידו של עולם, מטילה אחריות כבדה מאד על היחיד ועל הכלל: כל ישראל ערבים זה לזה (סנהדרין כז, ב), אחד חוטא וכולם נענשים (מכילתא יתרו), וכל אדם אחראי בעד כל אלה שהיה בידו למחות ולא מחה, וכמאמרם ז״ל: כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על העולם כולו (שבת נד, ב). כל המזכה את הרבים – אין חטא בא על ידו. והמחטיא את הרבים – אין מספיקים בידו לעשות תשובה [אבות ה, כב]. אשריהם לצדיקים לא דיין שהם זוכים, אלא שמזכים לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות (יומא פז, א).
9
י׳חזון זה התגלה בישראל מתחילת הוויתו. עם זה שיצא ממצרים מכור העבדות נגש אל הר סיני באהבה וחבה ״ויחן שם ישראל נגד ההר״ [שמות יט, ב], כל מקום הוא אומר: ויסעו ויחנו – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן הושוו לב אחד, לכך נאמר: ״ויחן שם ישראל נגד ההר״ (מכילתא יתרו).
10
י״אאורה הגנוז ונעלם של נשמת ישראל שגנוזה במורשת אבות האומה ונגלתה בקריעת ים סוף, התבטאה בשירת ישראל: ״זה אלי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו״ [שם טו, ב]! היא הלהיבה שלהבת הקדש העמומה של כסופין לתורה מפי הגבורה, היא אשר אחדה אותם להשוותם בלב אחד לקראת התפקיד הגדול והנצחי של קבלת התורה, והיא אשר נתנה בפיהם הדבור הנפלא: ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״ [שמות כד, ז]. ובצדק אמרו חז״ל: בשעה שהקדימו ישראל ״נעשה״ ל״נשמע״, יצאה בת קול ואמרה: בני! מי גלה לכם רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב: ״ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו״ (תהלים קג, כ) ברישא עושים והדר לשמוע (שבת פח, א).
11
י״במאמר קצר זה הוא יחיד במינו בכל התולדה האנושית, שאין אדם יכול לאומרו, אלא הוא דבור מיוחד למלאכי השרת שאין בהם שלטון אדם באדם, ואינם משועבדים למצרכי מזון לקיומם ולא למאויי הלב ותענוגות בני אדם. אבל הם נוצרים ומתקיימים במלא הכח והיכולת למלוי תעודתם המלאכית, לפיכך יכולים לומר: נעשה ונשמע, אבל בני אדם אינם יכולים לומר אפילו: נשמע ונעשה, לפי שאינן בטוחים ביכלתם ואפשרות המעשה. בדבוד זה קבלו ישראל את התורה באהבה ובכסופין דנשמתין, ונעשו הם עצמם מלאכי השרת למלך המלכים הקדוש ברוך הוא, להתרומם בנשמתם ולהדבק דבקות גמורה ומחלטת בה׳ אלקיהם, ולהאיר באורו את כל האנושיות כאמור: ״אני ה׳ קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים, לפקוח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חשך, אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן״ וכו׳… (ישעיה מב, ו-ח).
12
י״גתורה זאת שקבלה ישראל בסיני, הכניסה עמו לארץ נחלתו זאת ארץ הקדש, ששכינת ה׳ והשגחתו מרוכזת בה, כמו שנאמר: ״ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה״ (דברים יא, יב). בארץ הקדושה ומבורכת זאת הגדיל ישראל את התורה הזאת בהשלמת התנ״ך – ספר הספרים לישראל ולכל העולם כולו, מפי נביאי האמת והצדק, ובה פתח את יסודות תורה שבעל פה מפי כנסת הגדולה ודברי הסופרים, שלאורם הלכנו בכל ימי גלותנו ונדודינו, ונלך כל הימים להאיר לפנינו דרך החיים שקרני אורה ותפארתה יפוצו ויאירו אור בהיר לכל העמים כולם, עדי נגיע אל הגשמת יעוד נביאי קדשנו לאמר: ״כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״ [ירמיה לא, לג], ״מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה יא, ט).
13
י״דנפלא היה ישראל בתחלת הויתו במעמד הר סיני נשגב ונורא מאד, ונפלא היה ישראל בנאמנותו לדברו: כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. ישראל גם בשבתו באדמתו ובחרותו נלחם נגד כל אויביו מרחוק ומקרוב אשר הסתערו עליו בכל כחם ונשקם, ובפיהם אמרו כולם כאחד: ״לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד״ [תהלים פג, ה]. ובאותה מדת הקנאה והחימה שהסתערו העמים על ישראל בחילם ועוזם, כן התנקשו על תורת ישראל בסערת מלחמה, בדרך הויכוח הפילוסופי, או בדברי הסתה ופתוי: ״שובי שובי השולמית״ [שיר השירים ז, א], אומות העולם אומרים לה: ״שובי שובי השולמית״, הדבקו לנו ובאו לכם אצלנו, ואנו עושים אתכם דוכסים, שלטונים והגמונים, וישראל אומרים להם: ״מה תחזו בשולמית״ [שם], מה נחלה אתם נותנים לנו, שמא ״כמחולת המחנים״? שמא אתם יכולים ליתן גדולה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן? יכולים אתם לעשות לנו? (ילקוט שמעוני שיר השירים ז׳ רמ״ז תתקצ״ב). הדברים מגיעים למאמרם: חיבה גדולה חבב הקב״ה את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת (ילקוט שמעוני במדבר תרפ״ד), והדברים עתיקים ואין כאן מקומם להאריך. ובכולם עמד ישראל בנסיון בתנאים קשים ומרים שאין אדם ולא עם יכולים לעמוד בהם – והוא נלחם ויצא בשלום, ועליו נאמר: ״ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״ (בראשית לב, כט). ועתה בזרוח עלינו אילת השחר של גאולתנו – בתקומת מדינת ישראל – שומה עלינו לחבק באהבה את תורת קדשנו ולהתפאר בה בעצמנו ולעיני כל העמים ביעוד נביא קדשינו: ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳, אל בית אלקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ [ישעיה ב, ב-ג].
14