הגיוני עוזיאל, שער יג; רסג המורה י״טHegyonei Uziel, Gate XIII 19
א׳גמול ועונש
הגמול וזמנו המיוחד נתאמת בראשונה מדברי נבואה, כמו שנאמר: ״והיו לי אמר ה׳ צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וגו׳, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים״ וגו׳ (מלאכי ג, יז־יט) והעמידו לנו הנביאים האותות והמופתים וקבלנוהו.
הגמול וזמנו המיוחד נתאמת בראשונה מדברי נבואה, כמו שנאמר: ״והיו לי אמר ה׳ צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וגו׳, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים״ וגו׳ (מלאכי ג, יז־יט) והעמידו לנו הנביאים האותות והמופתים וקבלנוהו.
1
ב׳ראיות שכליות המקיימות אמונה זאת הן: א. כל טובה שיש בעולם יש עמה רעה, עם כל הצלחה עמל, עם כל הנאה צער, ועם כל שמחה יגון. וההכרעה לענינים המעציבים על המשמחים. וכיון שכך, מן השוא שיהיה החכם משים תועלת הנפש ענינים אלה שהם נהפכים, אבל ראוי שיהיה מזומן לה מדור שיש בו החיים הגמורים וההצלחה המיוחדת.
2
ג׳ב. הנפשות עצמן גם אם תגענה לפסגת האושר העולמי, אינן נחות ולא בוטחות בעולמם ואשרם, ואין זה אלא בעבור ידיעתה כי יש לה מדור יותר נכבד שהיא נכספת ומצפה לו.
3
ד׳ג. מצות פרישה וגנוי הדברים שהאדם מתאוה להם ומניעתו מהם, גורם צער ודאגה, כגון זנות וגניבה, עזות ונקמה. ולא צוה על פרישתם וגנותם לולא שהוא יגמול עליהם טובה.
4
ה׳ד. מצות עשה לצדק ויושר – לעשות טוב ולסור מרע, ולצוות ולהזהיר גם את אחרים לעשות טוב, ולהנזר מתאות החמדה ועשות רע, גם אם על ידי כך תשיגהו שנאת בני אדם ורדיפותיהם אתו עד מות, ואין זה אלא מפני שהוא עתיד לגמלו גמול גדול.
5
ו׳אלה הן ראיות מחייבות גמול הטוב.
6
ז׳לעומתן מביא ראיות לחויב גמול העונש, והן: א. מה שאנו רואים בני אדם חומסים קצתם את קצתם, ויהיה החומס והחמוס חיים בטוב או ברע בחייהם, וכיון שהוא יתברך שמו: שופט צדק, מן הדין שיגמול לחומס ענשו במדת הערבות שמצא בחמסו ועשקו, ולהשיב לזה גמול במדת הצער שהגיע לו מפעולות החומס.
7
ח׳ב. מה שאנו רואים כופרים חיים בנעימים בעולם הזה, ומאמינים חיים בו בצער, ואי אפשר שאין לאלו ואלו עולם שגומלים בו הצדק והמשפט.
8
ט׳ג. אנחנו מוצאים מי שהרג נפש אחת ומי שהרג עשר נפשות, וכן מי שנאף פעם אחת וזה שנאף עשרים פעם – דינם שוה במיתה בבית דין של מטה, וזה מחייב שיש עונש נוסף בבי״ד של מעלה, ובזמן הגמול לתת לאיש ואיש ענשו וגמולו לפי מדת העון, ולפי כמות פעולותיו. וגמול זה לשכר ועונש, אינו אלא בעולם הגמול ובמועדו (שם פ״א).
9
י׳באמונה יסודית זאת מתעוררת השאלה המצויה בפי כל אדם, והזכירה הרס״ג בשם: ואם יאמר האומר: הן לא נמצא בתורה מן הגמול כי אם בעולם הזה בלבד – והוא מה שכתוב בפרשת בחקותי [ויקרא כו-כז] ובפרשת ״והיה אם שמוע תשמעו״ [דברים יא, יג-ואילך]? ולזה משיב ואומר: הבורא לא עזבם מבלתי גמול העולם הבא, ולא היה המפורש בה בהצלחת עולם הזה ורעתו כי אם לשתי סבות: א. גמול העולם הבא – מפני שאין עומדין עליו כי אם בשכל, לא זכרתו התורה כי אם בקצרה. ב. הנבואה, ממנהגה להרחיב בדברים שהצורך מביא עליהם בקרוב, ותקצר בדברים הרחוקים. וכאשר היה צורך העם בעת שנתנה להם התורה, לידיעת ענין ארץ כנען, הרחיבה להם בפירושו, ובמה שיש בו מפרי עבודתם והמרותם, ורמזה אל הרחוק במאמר קצר, לא בפרוש רחב (שם פ״ב).
10
י״אאחרי ברור יסודי זה בעצם גמול של שכר ועונש בעולם הבא, באר רס״ג רמזי הכתובים בתורה, ובנביאים, ואגדות רז״ל על גמול זה, והוסיף לבאר מהות הגמול והעונש, ותירוץ כל הטענות הקשורות בשאלה זאת, וסיים את מאמרו זה באמרו: ומי שהשכיל לנפשו יהיה מן המשכילים, ומי שמתקן בני אדם לעבודת אלקים, וילמדם מה שיגיעו בו אליה – יהיה ממצדיקי הרבים, כמו שנאמר – ״והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ [דניאל יב, ג], ובעבור זה יצוה כל חכם על ההשגחה ובלמוד בני אדם והיישירם.
11