הגיוני עוזיאל, שער יג; רסג המורה כ׳Hegyonei Uziel, Gate XIII 20
א׳הנהגת האדם
רס״ג המדריך בארחות החיים. להשלמת ספרו זה שהוא מדריך את האדם בדעות ואמונות, הוסיף פרק מיוחד בהנהגת האדם בכל דרכי חייו על פי יסודות תורת ישראל.
רס״ג המדריך בארחות החיים. להשלמת ספרו זה שהוא מדריך את האדם בדעות ואמונות, הוסיף פרק מיוחד בהנהגת האדם בכל דרכי חייו על פי יסודות תורת ישראל.
1
ב׳בפתח דבריו הקדים רס״ג: בורא הכל יתברך, מפני שהוא אחד, התחייב מחקי הבריאה שיהיו ברואיו ומעשיו רבים, וכמו שאמרו הספרים – ״מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית״ [תהלים קד, כד]. ואפילו השמים יש בהן מן החלוקים השונים זה מזה, והשיעורים והצורות והמראות והתנועות מה שלא נוכל לספור.
2
ג׳האדם, כשם שהוא מורכב בגופו מחלקים רבים – בשר, ועצמות, וגידים, ועורקים, ומיתרים ומה שנלוה, כן הוא מורכב בנפשו מכחות רבים שונים והפכים זה מזה. ומהתקבצות כל מדות האדם – באהבה, ושנאה, ברב או במעט, ישלם לו תקון עניניו.
3
ד׳האהבות והשנאות השונות ומתנגדות שבאדם, נובעות משלשה כחות הנפש: התאוה, הכעס וההכרה. הכח התאוני והכעסני שבאדם, כשהם גוברים על כח ההכרה ומשעבדים אותו תחתם, מביאים את האדם לידי עבירה, ולהיפך – כשכח ההכרה מושל בהם ומביאם לדיונו ושקול דעתו, עד שתהיה הכרתו מושלת על תאותו וכעסו, יהיו כל פעולותיו ועניניו בדרך הטובה והישרה בעיני אלקים ואדם, ויהיה כל ימיו במוסר החכמים.
4
ה׳השורש בשער הזה הוא, שיהיה אדם מושל במדותיו ושולט במה שיאהבהו וישנאהו, כי לכל אחד ממה שהוא אוהב ושונא יש לו מקום וזמן ושיעור ומדה שישתמש בו (פ״ב).
5
ו׳וכיון שכן, צריכים אנו לחכם שיסדר לנו האהבות והשנאות איך נתנהג בענינם, ואת זה נמצא בדברי החכם שלמה בן דוד, שהתעסק בזה להודיענו מה הוא הטוב, ואמר: ״ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח [קהלת א, יד], רוצה בזה, כי כל אחד ממעשי האדם כאשר יעשהו נפרד, יהיה הבל ורעות רוח, ומעות לא יוכל לתקון, ולפיכך יהיה מחסר את האדם מהשתלמותו, אבל בהתחברותם תהיה שלמות ותמימות.
6
ז׳לבאר זאת הראה שלשה עשר שערים מהאהבות העולם, והוכיח כי בהיותן נפרדות – כל אחד מהן הוא הבל, פירוש, השאה והסתה של טעות, כאמרו: ״מהבילים המה אתכם״ (ירמיה כג, טז), שפירושו משיאים אתכם.
7
ח׳והזכיר בראשונה החכמה, ואמר – ״ואתנה לבי לדעת חכמה״ [קהלת א, יז], והוכיח את חסרונה, כי כל מה שתרבה חכמתו ירבה מכאובו, והוא אמרו: ״יוסיף דעת יוסיף מכאוב״ [שם שם יח].
8
ט׳אחרי כן הזכיר השמחה, ואמר: ״אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב״ [שם ב, א], וסתר זאת באמרו: ״לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה״! [שם שם ב], כי האדם מרגיש עצמו בעת השמחה והשחוק פחיתות וגנות, והוא נכנס במדות הבהמות.
9
י׳וכלפי השלישית – אהבת ההתעסקות בישוב העולם אמר: ״הגדלתי מעשי בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות ופרדסים״ וגו׳ [שם שם ד-ה], וזכר העלה בשנאתו את כל זה באמרו: ״ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי״ וגו׳ [שם שם חי].
10
י״אאבל רמז בשלשה שערים שהדרך הטובה והישרה היא להשוות ביניהם, והוא שנתעסק מעט מן החכמה ומן התענוג, ולא יניח לעיין במה שהוא טוב. ודבריו אלה הם בנין אב ואמת המדה לכל יתר האהבות והשנאות שבאדם (פ״ג).
11
י״בעל יסוד הקדמה זאת חלק את סוגי האהבות לשלשה עשר, ופרט בכל אחת מהן הצד החיובי והצד השלילי, וראוי לציין פה פרקים מדבריו, והם: א. הסוג הרביעי של האהבה הוא – החשק, או כמו שקוראים היום: האהבה בתענוגים, ואומרים שהיא בת שמים. כשהוא פותח דבריו בפרק זה נפשו סולדת ממנו וכאלו מתבייש לדבר אודותה, ולכן הוא מצטדק ואומר: השער הזה אם הוא גנאי לזכור אותו, איננו יותר מגונה מדעות הכופרים, אף על פי כן זכרנום להשיב עליהם, כדי שיסור הספק מן הלב, כן נזכור את זה גם כן להשיב עליו ולהסיר הספק מן הלב.
12
י״גוכאן מזכיר את כל הטענות שנשמעות גם היום בחיוב האהבה, מפני תועלתה הרבה, כי היא מזככת הרוח והנפש, והיא קשורה בטבע האדם שאינו יכול להמלט ממנה, שהרי בתחלה חומד למראה עיניו, ואחרי כן מיחל להשיג אהובתו, ותוחלתו זו נקשרה בלבו וממנה אל משכים אחרים וענפיהם. ולא עוד אלא שהם מעלים את האהבה אל השפעת הכוכבים והמזלות ועוד למעלה מזה – אל יוצר האדם שנטע את האהבה בעצם הבריאה, ולכן ברא רוחות הנבראים ככדורים עגולים וחלק אותם לשנים. ובעבור זה כשימצא כל חלק את חלקו – הוא נתלה בו. ויש שהוסיפו ואמרו: שאהבה אינה רק גזרה פטאלית, או מציאות טבעית, אבל היא יותר מזה – גם מצוה מחוייבת כדי להתנסות באהבה ולהגיע ממנה לאהבת ה׳.
13
י״דהרס״ג משיב על כל הטענות האלה שהם דברי פתאים אין בהם דעת ואומר: על אחרון – ראשונה: חלילה להעלות על הדעת שאהבה מגונה זאת היא מצות הבורא. כי לא יתכן שינסה אדם במה שתזהיר ממנו, וכמ״ש: ״ואלוק לא ישים תפלה״ [איוב כד, יב], ועוד – ״כי לא אל חפץ רשע אתה״ [תהלים ה, ה].
14
ט״ושנית טענת האהבה הטבעית היא בטלה מאליה עם האמונה והידיעה הברורה כי נפש כל אדם נבראת עם השלמת צורתו, ואינה צריכה להתחבר עם כל דבר שחוצה לה. טענת השפעת הכוכבים והמזלות היא מוכחשת מהמציאות העובדתית, שאנו רואים שראובן אוהב את שמעון ושמעון אינו משיב לו אהבה.
15
ט״זאמנם הטענה הראשונה של זכות האהבה וקביעתה בלב היא מוטעית מעיקרה, שהרי אנו יכולים להתרחק ממנה בתחלת הויתה, ואז לא יתפתה ולא ימשך לבנו אחריה, ולכן צותה התורה באזהרתה: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ [במדבר טו, לט].
16
י״זאחרי בטול הטענות הללו מוכיח הרס״ג בטולה וגנותה של אהבה זאת מפני תוצאותיה הרעות והמזיקות והן: א. מקצר האדם ממאכלו ומשקהו וכל תקנותיו, עד שימק בשרו וידל גופו, וישלטו בו החליים החדים. ב. האהבה מבעירה בגוף האדם להבת אש אוכלת ושורפת, שמביאה אחריה יגון והמיה וגויעה, נדנוד הלב והתעלפותו, קיצה ואיסטנינות. וכמ״ש – ״כי קרבו כתנור לבם בארבם״ (הושע ז, ו). ויש שיעלה זה אל המוח ומחליש הראות והמחשבה והזכרון, ויש שמבטל ההרגשה והתנועה, ואפשר שיראה חשוקו פתאום ויגוע, ותתעלם רוחו בקרבו ארבע ועשרים שעות ושמא יחשבוהו למת ויקברוהו, ואפשר שיבינו אליו (ר״ל: יחשוב אודות החשוק ויצירהו בדמיונו), או שישמע זכרו ויתאנח אנחה שימות בה באמת, כמ״ש: ״כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה״ [משלי ו, כו]. ואיך יהיה אדם אסיר הוא ודעתו, עד שלא ידע לעצמו אלוק ולא ענין, ולא עולם זה ולא עולם הבא זולתו, וכמ״ש – ״וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם״ (איוב לו, יג).
17
י״חנוסף על זה, אהבה בוערת זאת מביאה את האדם הנפתה אחריה, לידי כניעה גמורה להאהוב וכל הנלוים לו, ושקידה על פתחו ונוהו, הסתרות מעין רואה ללכת באישון לילה ואפלה, ולהשכים יציאתו גם כן באפילת הבוקר לבל יראוהו בכניסתו ויציאתו, פן יפגעוהו וימיתו אותו, או שימות מיתות רבות בכל מקרה שיתפש בקלקלתו, וימותו רבים אתם, כמו שנאמר: ״כי נואפות הנה ודם בידיהן״ [יחזקאל כג, מה]. וכאשר יגיע ביום מן הימים אל מבוקשו, ישוב מתחרט, מתעב ומואס את אשר אהב, בהכירו כי מכר נפשו ותורתו, שכלו והרגשתו, אלא שזה יהיה מאוחר וללא תועלת, אחר נפול החץ אשר אין לו חשבון, כמו שנאמר: ״הולך אחריה פתאום… עד יפלח חץ כבדו״ [משלי ז, כב־כג].
18
י״טואין הענין הזה כל האהבה והחשק טוב אלא באשתו של אדם – שיאהבה ותאהבהו לישוב העולם, כמו שנאמר: ״אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד״ [שם ה, יט]. ויראה האדם את אהבתו לאשתו בשכל ובכשרות, כפי אשר תנעם חברתם בה, ויעצרנה מזולתה בגבורה ויכלת (שם פ״ז).
19