הגיוני עוזיאל, שער יג; רסג המורה ה׳Hegyonei Uziel, Gate XIII 5
א׳אחדות הבורא
בדרך זאת הולך הרס״ג במאמרו השני ״האחדות״, ואחרי דברי הפתיחה מתחיל ואומר: אלקינו יתברך הודיענו על ידי נביאיו שהוא אחד, חי, יכול וחכם, לא ידמה לו דבר ואין דומה לפעליו. והעמידו לנו על זה האותות והמופתים, וקבלנוהו מהרה אל מה שיעלה לנו מן העיון, מה שהוא אחד, כמו שאמר – ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״ וכו׳ [דברים ו, ד]. והולך הוא וממשיך כדרכו בתחלה בראיות חיוביות, ואח״כ בטענות מכחישות ובסתירתן אחת לאחת. ואחרי זאת טענות לקוחות מן הכתובים ומשקול הדעת. ואנו נזכיר פה שני פרקים ממאמר זה, מפני ענינם המיוחד, והם: א. סתירת אמונת השלוש בכל צורותיה, וגם בזה מתחיל מטענותיהם של אלה התולים עצמם באילן גדול, זה התורה, במה שנאמר באברהם – ״וירא אליו ה׳ באלוני ממרא וכו׳, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו״ [בראשית יח, א־ב]. הרי שמראה ה׳ הנאמר בראש חזיון זה הוא מראה שלשה אנשים נצבים עליו, שאברהם גם הוא קראם בשם יחיד – ״אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך״.
בדרך זאת הולך הרס״ג במאמרו השני ״האחדות״, ואחרי דברי הפתיחה מתחיל ואומר: אלקינו יתברך הודיענו על ידי נביאיו שהוא אחד, חי, יכול וחכם, לא ידמה לו דבר ואין דומה לפעליו. והעמידו לנו על זה האותות והמופתים, וקבלנוהו מהרה אל מה שיעלה לנו מן העיון, מה שהוא אחד, כמו שאמר – ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״ וכו׳ [דברים ו, ד]. והולך הוא וממשיך כדרכו בתחלה בראיות חיוביות, ואח״כ בטענות מכחישות ובסתירתן אחת לאחת. ואחרי זאת טענות לקוחות מן הכתובים ומשקול הדעת. ואנו נזכיר פה שני פרקים ממאמר זה, מפני ענינם המיוחד, והם: א. סתירת אמונת השלוש בכל צורותיה, וגם בזה מתחיל מטענותיהם של אלה התולים עצמם באילן גדול, זה התורה, במה שנאמר באברהם – ״וירא אליו ה׳ באלוני ממרא וכו׳, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו״ [בראשית יח, א־ב]. הרי שמראה ה׳ הנאמר בראש חזיון זה הוא מראה שלשה אנשים נצבים עליו, שאברהם גם הוא קראם בשם יחיד – ״אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך״.
1
ב׳ואת אלה קורא אותם סכלים מהכל, לפי שנאמר בה – ״ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה׳״ [שם שם כב]. הרי כי האנשים אשר הלכו סדומה אינם ה׳ שאברהם עמד לפניו. אבל פירוש הענין שנראה אליו ה׳ כדי ללמדו: שאנשים אלה שיתגלו אליו הם חסידים ויראי ה׳, על כן אמר להם – ״אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך, רוצה לומר – מלאכי ה׳, על דרך ההסתר, כמו לה׳ ולגדעון, שפירושו הוא – חרב לה׳ ולגדעון, וכדומה וזה הרבה.
2
ג׳מכאן עובר הוא אל אמונת השלוש של הנצרות, ואומר: ואלה האנשים ד׳ כתות. השלש מהם יותר קדמונים והרביעית מקרוב יצאה, והם: הראשונה רואה כי משיחם גופו ורוחו מהבורא, השניה רואה שגופו נברא ורוחו מהבורא אותו, שלישית רואה שגופו ורוחו נבראים, ויש בו רוח אחרת מהבורא, הרביעית חושבת שהוא כאחד הנביאים בלבד, כמו שאנו נסבור ב״בני בכורי ישראל״ [שמות ד, כב], כי הוא להגדיל ולפאר בלבד, וכאשר חושבים זולתנו ענין אברהם ידיד הבורא.
3
ד׳ד׳ כתות אלה לא נתפרשו בשמם וזמנם בדברי רס״ג, לפי שכן הוא דרכו שלא להזכיר שמות ומקומות וזמנים, כי הוא לא נשא פנים למי שהוא, ולא דבר נגד מי שהוא, אבל הוא בא להרוס ולגלות אפסותם וסכלותם של הדעות עצמן, כשהן נהפכות לאמונות שקר שהזכיר בהקדמתו.
4
ה׳מציאותם של כתות אלה במהות משיחם זה, היא עדות סותרת מציאות משיחיותו עצמה שלא ידעוה בדורו עצמו, ולא בדורות שאחריו. ואם מציאותו ונבואתו לא התאמתה והיא מסופקת, ממילא בטלה ומבוטלת כל התיאוריה שלו וכל שליחותו ומשיחיותו, שגם הוא עצמו לא היה לו העוז להגיד בפיו מה הוא ומי הוא, ולעומת זאת באדון הנביאים נאמר- ״בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם״ [שמות יט, ט], ״וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה״ [שם לד, לה] ״וייראו מגשת אליו״ [שם שם ל]. ונאמר – ״וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים… ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים… היד החזקה… אשר עשה משה לעיני כל ישראל״ [דברים לג, א־לד, יב]. וכן נאמר באחד מתלמידיו הנביאים – ״וידע כל ישראל מדן ועד באר־שבע, כי נאמן שמואל לנביא לה׳״ (שמואל א, ג, כ). זהו בנין אב לכל הנביאים (ראה הלכות יסודי התורה פ״ח), ואיך איפוא נבטל דברי משה והנביאים שאחריו מפני איזו משיחיות מפוקפקת גם אצל המאמינים בו.
5
ו׳רס״ג סותר כל הדעות האלה אחת לאחת בטענות שאין עליהן תשובה, ולא עוד אלא שעושה את הדעות עצמן מופרכות ומגוחכות. וכן הוא אומר: ״הכתה הראשונה האומרת כי קצת האל שב גוף ורוח היא, מחייבת כל מה שיתחייבו האומרים כי הדברים הנבראים הן מן הבורא״. ודבריו מכוונים למה שכתב במאמר החדוש נגד הדעה השלישית האומרת שבורא הגשמיים בראם מעצמו. ונגד דעה זאת מיחד דבורו, ואומר:
6
ז׳א. כי שנוי זה אינו יכול להתהוות מעצם הענין הקדמון, אשר אין לו צורה, ולא תכונה, ולא שיעור, ולא מקום ולא זמן. לא יעלה על הדעת שהוא ישוב להיות קצתו גוף שיש לו צורה, ושיעור, וגדול, ומקום, וזמן, ושאר מה שנכללו הנמצאות, ואין להעלות זה על הלב כי אם מרחוק מן הרחוקים.
7
ח׳ב. דבר זה אינו יכול להעשות בדרך הבחירה, כי אדם שהוא בתכלית המעלה והמנוחה, שלא ישיגהו שנוי ולא יפעל בו פועל ולא ישיגהו משיג, לא יבחר לשום גוף שישיגוהו המשיגים ויפעלו בו הפועלים, ושישלטו בו התמורות שיסכל אחר החכמה, ויאנש אחר המנוחה, וירעב ויצמא וישיגהו שאר הרעות שהיה רחוק מהן, ואין לו צורך לקנות מהם תועלת. ומחשבת בחירה זאת היא מעניני הבל.
8
ט׳ג. צדוק הדין. הצדיק שאין עולתה בו – לא יעות דין לגזור על קצת חלקיו להפילם ברעות גופיות ומאורעותיהן, אם לא באחת משתי פנים: או שהתחייב בדינו להעניש את קצתו בעבור רעה שעשה, או חטאים שחטא, או שהוא יחמוס את עצמו ויעוול על עצמו, וכל אחד משני ענינים אלה הוא שקר נפסד.
9
י׳ד. מצד המקבל. כי אין אדם מקבל ענשים בגופו אלא בעבור פחד או תקוה. ובכל אחד משני ענינים אלה לא ימלט שיהיה דרך הכל, כלומר שכל גופו יפחד או יקוה, או שדרך קצת, כלומר חלק מגופו. ואם הוא דרך הכל – מה הוא הדבר שיפחידהו, ומה יקוה ממנו, והלא הוא יחיד ואין זולתו. ואם יהיה זה דרך הקצת – לאיזו עילה שב הקצת מפחד ותקוה והקצת השני לא מפחד ולא מקוה? – ואין לומר שמקצתו קבל גזרת הרוב שמגופו, לא לתקוה, ולא לפחד, ולא ליראה. זו היא רעה שאין לה עלה וזהו דבר שקר וכזב.
10
י״אה. החכם והיכול לא יתכן שלא יציל חלקיו מן הצערים. ואם נעלה על דעתנו שהוא יעשה כן בזמן מן הזמנים, אז יתבטלו כל הברואים כלם. ומכיון שאי אפשר בלעדי הברואים בסופם, כשם שאי אפשר היה בלעדם בתחלתם, וזו היא סבת הויתם, אז נצטרך לומר שחלקים אלה יהיו מתבטלים ממציאותם העולמית ויבואו אחרים במקומם, וככה חוזרים חלילה תמיד, ולא יתכן שיהיה תכלית לדבר שהוא בלתי תכליתי. וזה מה שידחנו השכל ותמאנה אותו המחשבות הברורות (אמונות ודעות שער א פ״ג).
11
י״בלבטול הדעה השניה הוא אומר: והכת השניה האומרת שגופו ורוחו מחודשים, זאת אומרת שהשראת רוח אלקים על האדם עושה אותו גוף ורוח מחודש, כמו שנאמר – ״ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם״ [יחזקאל לו, כו], לפי זה יתחייב כי גוף מחדש (שבאלוק) שתוף דבר אלקי בו, ומקישין אותו הכבוד אל הר סיני (שנאמר בו: ״וירד ה׳ על הר סיני״ [שמות יט, כ]), ובעץ הסנה (שנאמר בו: ״וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה״ [שם ג, ב]), ובאהל מועד (שנאמר בו: ״וכבוד ה׳ מלא את המשכן״ [שם מ, לד]), ויוסיפו רעה על רעתם, לתת להדוממים כבוד אלקים.
12
י״גלבטול הכת השלישית האומרת שרוחו וגופו נבראים, ויש בו רוח אחרת מהבורא, יתחייב בו מה שהתחייבה הכת הראשונה, מפני שאמרה שרוח אלקים עליונה יורדת ומתחברת אל הגוף, בנגוד לאמונת היהדות שהנביא מתרומם מרוחו [אל] האלקים, ויתחייב בה מה שהתחייבה מפני שאמרה כי הגוף (צ״ל הרוח) מחודש.
13
י״דלבטול הכתה הרביעית שחושבת את משיחם כשאר הנביאים, נגד כת זאת שהיא מכוונת ביותר אל כת המושלמים, הוא אומר וסותר דבריהם כדברים נגד טענת בטול התורות. וכוונתו בזה למה שכתב במאמר ג׳ מספר זה, ונזכיר בו תמצית דבריו, והם: א. מהקבלה הנאמנת, שכבר קבלו ישראל קבלה גמורה שמצות התורה אמרו להם הנביאים עליהם שלא יבטלו, ואמרו ששמעו זה במאמר מפורש יסתלק ממנו כל מחשב וכל סברא (דבריו אלה מכוונים למה שנאמר – ״כי לא תשכח מפי זרעו״ (דברים לא, כא), ופירש״י: שזו היא הבטחה שאין תורה משתכחת מישראל לעולם, ובטול התורה – זו היא שכחתה). ב. מהכתובים, שרוב המצוות כתוב בהם ״לדורותיכם״. ועוד, מה שאמרה: ״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״ [דברים לג, ד]. ג. נצחיות האומה. מכיון שאמר הבורא – ״כה אמר ה׳ נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים וגו׳ אם ימושו החקים האלה מלפני נאום ה׳ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים״ (ירמיה לא, לד-לה), מן ההכרח שיעמדו תורותיה, כי אומתנו אינה אומה נבדלת מכל האומות אלא בתורתה! וכיון והבטיחה הבורא שתעמוד כל [ימי] עמידת שמים וארץ, מן ההכרח שיעמדו תורותיה עמה.
14