הגיוני עוזיאל, שער יד; יראה ואהבה א׳Hegyonei Uziel, Gate XIV 1
א׳ערכי יראה ואהבה
יראה ואהבה במובנם המצומצם, הם סימני חולשת הרוח, כי החלש ברוחו הוא ירא מהגבור ממנו, והלהוט אחרי מאווי בשר, אוהב כל דבר המביא לו עונג, ושונא כל דבר הנראה לו כשטן בדרך השגת תאותיו, יראה ואהבה זו הם ערכים משתנים לפי השתנות יחסם של האוהב והאהוב, הירא והיראוי.
יראה ואהבה במובנם המצומצם, הם סימני חולשת הרוח, כי החלש ברוחו הוא ירא מהגבור ממנו, והלהוט אחרי מאווי בשר, אוהב כל דבר המביא לו עונג, ושונא כל דבר הנראה לו כשטן בדרך השגת תאותיו, יראה ואהבה זו הם ערכים משתנים לפי השתנות יחסם של האוהב והאהוב, הירא והיראוי.
1
ב׳חלשי הרוח וקטני המחשבה נגשים אל הקדש, אל יראת האלקים ואהבתו מתוך הרגשה זו, יראים מפניו שמא יפגעם בדלות ומות, ומתפללים ועובדים לו כאותם עבדים נרצעים המצפים פרס מאת אדוניהם, וכאשר לא ישיגו מאויהם יטענו ויאמרו: מדוע צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע [ישעיה נח, ג]. ורז״ל הוסיפו ואמרו: כל מי שעושה מצוה, ומבקש ליטול שכרו עליה מיד – ״יד ליד לא ינקה רע״ [משלי יא, כא], כלומר, רשע הוא, ואינו מניח לבניו כלום [ויקרא רבא לו, ג], אבל אנשי הרוח ואמיצי הלב לא יראו את המות בכל בעתותיה, ולא יאהבו את התענוגים בכל חמודותיהם המדומים והחולפים, אבל יראתם את השם היא יראת נורא תהלות, שהוא נורא בעצמותו ונורא במעשיו הנפלאים: ״מי כמוכה באלים ה׳… נורא תהלות עושה פלא״ [שמות טו, יא]. ואהבתם את ה׳ היא אהבת הנשגב והנערץ בקדושה, שכל הנפשות נכספות אליו לאהבה אותו ולדבקה בו.
2
ג׳יראה ואהבה זו הן ערכים קימים בלתי משתנים לעד: ״יראת ה׳ טהורה עומדת לעד״ (תהלים יט, י), יראה ואהבה זו היא דרישתו של יוצר העולם מיציר כפו – זה האדם, וכן הוא אומר: ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו״ (דברים י, יב).
3
ד׳מה היא הדרך שמובילה את האדם לאהבה ויראה זו? על שאלה זו משיב רבנו הרמב״ם ז״ל ואומר: ״בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב״ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו, ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך את עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחת מן הצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא כלי מלא בושה וכלימה״ (הל׳ יסודי התורה פ״ד ה׳ י״ב).
4
ה׳יראה זו שהיא באה מתוך בטול העצמיות של הירא אינה שלמה לדעתי, שלא כל אדם זוכה לבוא מתוך הכרת שפלותו לידי אהבה, צמאון וכמיהה ליוצר העולם ומנהיגו, ויש להיפך שהוא בא לידי הפקרות, כטענת איוב: ״מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך, ותפקדנו לבקרים, לרגעים תבחננו״ (איוב ז, יז-יח), וזו היא טעותם של פלוסופי יון האומרים: כי ה׳ לרוב גדולתו אינו משגיח על עולמנו הפעוט, ולא על האדם שהוא בריה קטנה אפלה ושפלה. אבל יראת ה׳ ואהבתו השלמה, היא זאת שהיא באה, מהכרת נפלאות תמים דעים המאחד את הכל בחכמתו, וכל העולם כולו אומר שירה ותהלה לשמו ולגדולתו האין סופית, ומהכרת טובו וחסדו לבני אדם, בהאצילו להם חכמה ובינה דעת והשכל, והוא שוכן בתוכן, רוצה באשרן, ומצטער כביכול בצערן, ובשעה שאדם מצטער שכינה כביכול אומרת: קלני מראשי קלני מזרועי [סנהדרין מו, א].
5
ו׳השגות אלה במדה שהן מתגלות לנו, הן מוסיפות אהבה ויראה גם יחד, כי אהבה ויראה מסוג זה ברוכות ואחוזות זו בזו כגחלת בשלהבת, היראה מביאה לידי אהבה, ואהבה לידי יראה. אהבה ויראה זו מתגדלות עוד יותר כאשר נסתכל בעצם האדם: כי אם אמנם בתוארו ומבנה גופו הוא בריה חלשה ואפלה ביסודה ואחריתה, מאין באת ולאן אתה הולך [עפ״י אבות ג, א), בריה חולפת ועוברת, ״אדם להבל דמה ימיו כצל עובר״ [תהלים קמד, ד), אבל לעומת זאת גדולה היא בצורתה, מושלת ורודה בכל כחות הטבע ומסתריו, גדולה ונשאה בהשגותיה השכליות והמדעיות, המוסריות והמשפטיות, ולמעלה מהכל השגתו בדעת אלקים אמת ודעת דרכיו.
6
ז׳הכרה זאת עושה את האדם אחראי על כל פעולותיו וצעדיו, לא רק ביחס לעצמו, אלא גם לכל העולם כולו, לקיים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, להעלות את עצמו ואת דורו לשיא פסגת תעודתו, ולהשרות בו שלום אמת ומשפט צדק ואהבת חסד.
7
ח׳הכרה זו אומרת לאדם: הנך נמצא בעולם שכולו שירה ואורה, אחוז ודבוק בחוט אצילות של חסד, גלוי וצפוי לפני יוצר בראשית, חוסה תחת כנפי שכינת קדשו, ומואר באור חכמתו. הנך בחיר הבריאה, שכל כחות ההויה העולמית מתאחדים בך, וכולם נתונים לממשלתך ושירותך, ומתוך כך הנך אחראי לשפורם ושכלולם לתקן עולם במלכות שדי.
8
ט׳הכרה עליונה זו מחייבת אהבה, אהבת אמת ואהבת עולם שאין הפה יכול לתת לה בטוי, ויראת ה׳ טהורה, יראת הנשגב והנורא, ויראת האחריות המוטלות על האדם בחיר הבריאה, וכן אמר דוד במזמוריו: ״כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך״, ביצירתם ותנועתם הפלאית, ולעומתם האדם הקטן בגופו, והגדול בצורתו ותפקידו הנני אומר: מה גדול ורב ערך הוא אנוש זה ״כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו״, והכרה זו נותנת בפי האדם שירה נשגבה שהיא בטויה של אהבה ויראה עליונה, לאמר: ״ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ״ (תהילים ח׳:ב׳).
9