הגיוני עוזיאל, שער טו; אהבת התורה ד׳Hegyonei Uziel, Gate XV 4

א׳אהבה משולשת
מכאן נובעת האהבה ההדדית המשולשת שבין ישראל לאביהם שבשמים. הקב״ה אוהב את התורה, כמו שנאמר: ״ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם״ (משלי ח ל־לא), וכן אמרו רז״ל: ״חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה וכו׳, שבו נברא העולם, שנאמר [משלי ד, ב]: ״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו״ (אבות ג, יד), וכן אמר משה: ״רבונו של עולם! חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי? אמר לו הקב״ה למשה: הואיל ומיעטת את עצמך – תקרא על שמך, שנאמר [מלאכי ג, כב]: ״זכרו תורת משה עבדי״ (שבת פט, א).
1
ב׳וישראל אוהבים את התורה בכל נפשם ומאדם, כדברי נעים זמירות ישראל: ״מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי״ (תהלים קי״ט, צז), ״צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה״ (שם שם קמ), ״שקר שנאתי ואתעבה תורתך אהבתי״ (שם שם קס״ג), וכנסת ישראל אומרת בשירת אהבתה: ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו״ [שיר השירים ח, ז], אהבה שאהב רבי יוחנן את התורה – בוז־יבוזו לו (ילקו״ש שיר השירים רמ״ז תתקצ״ד).
2
ג׳התורה נותנת חיי נצח ועז לישראל, כדכתיב: ״כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה״ וכו׳ (דברים לב, מז), וישראל נתנו חיים לתורה ומצוותיה בכל לבם ונשמתם, ולפיכך נקראו אוהבי ושומרי מצותי, וכדרשת רז״ל: אלו ישראל שהן יושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על התורה והמצות, מה לך יוצא להשרף – על שקריתי בתורה וכו׳, ״ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי״ [זכריה יג, ו], המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים (מכילתא יתרו כ, ה). לולא שמרו ישראל, הפרו והרבו את התורה, ועשו אותה לתורת החיים, כי אז נשתכחה התורה לגמרי, או שעמדה לראוה כאותם גופים החנוטים, או הפסלים של המחוקקים שאבדו עם תורתם יחד. בצרופה של תורת אלקים חיים עם ישראל, שהוא בוחר בחיים, נשמרו שניהם יחד בכח עלומים רעננים שמחדשים נעוריהם יום יום, כאמור: ״אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד״ (משלי ה, יט), וכן אמרו רז״ל במשנתם: ״הפוך בה והפוך בה דכלה בה, ובה תחזי, וסיב ובלה בה, ומינה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה״ (אבות ה, כב).
3
ד׳הקב״ה אוהב את ישראל, כמו שנאמר: ״כי מאהבת ה׳ אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה׳ אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים״ (דברים ז, ח), ונאמר: ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״ (דברים יד, א), ורבי מאיר אומר: בין כך ובין כך קרוים בנים וכו׳, שנאמר [הושע ב, א [: ״במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי״ (קדושין לו, א), ונאמר מפי אחרון הנביאים: ״אהבתי אתכם אמר ה׳״ (מלאכי א, ב), ארשב״ל: בשלשה לשונות של חבה, חבב הקב״ה את ישראל: בדביקה, בחפיצה, בחשיקה וכו׳, וראו כמה חבבתי אתכם שהנחתי כולם ואמרתי [שמות כה, ח[: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (ילקוט מלאכי רמ״ז תקפ״ז).
4
ה׳גדולה היא האהבה שאהב הקב״ה את ישראל, שכן קרא עליהם ואמר: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיה מט, ג) (ראה הכוזרי מאמר ב, נ״א נ״ה), ועוד הפליג באהבתו ואמר: ״כה אמר ה׳ צבאות וגו׳, כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו״ (זכריה ב, יב), ולא עוד אלא שגם על צערו של יחיד מישראל כשהוא נענש בעונו, השכינה מצטערת ואומרת: ״קלני מראשי, קלני מזרועי, אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים״ (סנהדרין מו, א), וישראל אוהב את ה׳ אלקיו ואומר בקר וערב: ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״ [דברים ו, ה], ומקיימים בעצמם באהבה מקרא שכתוב: ״כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה״ [תהלים מד, כג], והקב״ה אומר: ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״ (ישעיה מג, כא), וישראל עונים ואומרים: ״זה אלי ואנוהו״ [שמות טו, ב], אדבר בנאותיו ושבחיו בפני כל אומות העולם, שהרי אומות העולם שואלים לומר: ״מה דודך מדוד״ [שיר השירים ה, ט] שאתם מתים עליו, וכך אתם נהרגין עליו, שנאמר: ״על כן עלמות אהבוך״ [שם א, ג] – אהבוך עד מות, וכתיב: ״כי עליך הורגנו כל היום״, הרי אתם גבורים, בואו והתערבו אתנו, וישראל אומרים לאומות העולם, מכירים אתם אותו? נאמר לכם מקצת שבחו: ״דודי צח ואדום דגול מרבבה״ [שיר השירים ה, י](מכילתא בשלח פרשה ג).
5
ו׳הקדוש ברוך הוא מקדש את ישראל ואומר: ״כי קדוש אני ה׳ מקדשכם״ (ויקרא כא, ח), וישראל מקדשים אותו בנפשם ודמם, במעשיהם ודבורם, כמו שנאמר: ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ (שם כב, לב), וכן הוא אומר בנביא: ״והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה׳״ (יחזקאל לח, כג).
6
ז׳מאהבה עליונה זאת – שאין לה דמיון ותמורה – של אהבת ישראל את אלקיו ותורתו, נסמכת האהבה לישראל גופה – זאת כנסת ישראל בכללה, שהיא כולה חטיבה אחת שאין בה פרוד, כדכתיב ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ (דברי הימים א, יז, כא), וכן צותה התורה ואמרה: ״ואהבת לרעך כמוך אני ה׳״ [ויקרא יט, יח], וגדול התנאים רבי עקיבא דרש ואמר: זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי – יתבזה עמי חברי, הואיל ונתקללתי – יתקלל חברי עמי, אמר רבי תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, ״בדמות אלקים עשה אותו״ [בראשית ה, א](בראשית רבה כד, ח).
7
ח׳וגדולה אהבה זאת שעליה שנו רבותינו במשנתם: כל המאבד נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל – כאלו קיים עולם מלא (סנהדרין לז, א). והדברים עמוקים ועתיקים מאד ואין כאן מקומם.
8
ט׳וגדולה אהבה זאת עד מצוי הנפש, וכן למדו רז״ל מסברא: ליקטלוך ולא תיקטול, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דההוא גברא סומק טפי. פרש״י: התורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל, וכאן עבירה נעשית, ונפש אבודה (פסחים כה, ב). בכלל מצוה זאת היא כל גמילות חסדים בממונו ובגופו, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו (פאה פ״א משנה א, מנין המצות [להרמב״ם] שורש א, וברמב״ן שורש ב).
9
י׳וכן פסק הרמב״ם: ״מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו, שנאמר: ״ואהבת לרעך כמוך״, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, באשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חברו ־־ אין לו חלק לעולם הבא״. מצוה זאת מחוייבת גם לגר שבא ונכנס תחת השכינה, והתורה אמרה: ״ואהבתם את הגר״ [דברים י, יט], צוה על אהבת הגר, כמו שצוה על אהבת עצמו, שנאמר: ״ואהבת את ה׳ אלקיך [שם יא, א], הקב״ה עצמו אוהב גרים, שנאמר: ״ואוהב גר״ [שם י, יח](הלכות דעות פ״ו ג-ד).
10
י״אמצוה זאת מחוייבת גם לחייבי מיתת בית דין, וכן דרשו רז״ל ואמרו: ״ואהבת לרעך כמוך״ – ברור לו מיתה יפה (סנהרין נב, א).
11
י״בכללם של דברים: ה׳ אוהב את ישראל, וישראל אוהבים את ה׳ אלקיהם, ומאהבים אותו על כל בריותיו, ואוהבים את ישראל וכל קדשיו וקניניו, ומאהבים אותם לכללו ולאישיו הדבקים באלקים חיים אהבת עולם, באהבתם את ה׳ שהוא אלקים חיים ומלך עולם.
12