הגיוני עוזיאל, שער טו; אהבת התורה ה׳Hegyonei Uziel, Gate XV 5
א׳אהבת ארץ-ישראל
ארץ ישראל אינה ארץ מולדת לישראל, במובנה המקובל אצל אומות העולם, כי ארץ מולדת היא בת חלוף, ורבים הם העמים שהמירו ארץ מולדתם בארץ אחרת, שהוגלו אליה והתאחזו בה כארץ מולדתם, אבל ארץ ישראל – ארץ מולדת נצחית לעם ישראל, באשר בה נולדה אמונתה של האומה, שהיא נשמת חייה ועטרת תפארתה, מפי אביה הראשון אברהם שנעתק מארץ מולדתו בדבר ה׳ אלקי עולם אליו, כאמור: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית-אביך אל הארץ אשר אראך״ [בראשית יב, א], ובה קרא את קריאתו האדירה ליחודו ואחדותו של בורא עולם, ויוצר האדם, כמו שנאמר: ״ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳״ (שם שם ח), בה נכרתה ברית עולם בין ישראל לאביהם שבשמים, ובין ישראל לארץ ישראל, כאמור: ״והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלקים״ (שם יז, ז-ח), ובה הושלם נצחון עם ישראל באמונתו וצביונו המיוחד שנתן שמו המכובד של ישראל, כאמור: ״ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״ (שם לב, כט).
ארץ ישראל אינה ארץ מולדת לישראל, במובנה המקובל אצל אומות העולם, כי ארץ מולדת היא בת חלוף, ורבים הם העמים שהמירו ארץ מולדתם בארץ אחרת, שהוגלו אליה והתאחזו בה כארץ מולדתם, אבל ארץ ישראל – ארץ מולדת נצחית לעם ישראל, באשר בה נולדה אמונתה של האומה, שהיא נשמת חייה ועטרת תפארתה, מפי אביה הראשון אברהם שנעתק מארץ מולדתו בדבר ה׳ אלקי עולם אליו, כאמור: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית-אביך אל הארץ אשר אראך״ [בראשית יב, א], ובה קרא את קריאתו האדירה ליחודו ואחדותו של בורא עולם, ויוצר האדם, כמו שנאמר: ״ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳״ (שם שם ח), בה נכרתה ברית עולם בין ישראל לאביהם שבשמים, ובין ישראל לארץ ישראל, כאמור: ״והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלקים״ (שם יז, ז-ח), ובה הושלם נצחון עם ישראל באמונתו וצביונו המיוחד שנתן שמו המכובד של ישראל, כאמור: ״ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״ (שם לב, כט).
1
ב׳ובכן ארץ ישראל היא ארץ המולדת במובנו הרחב של מושג זה, ארץ מולדתה של היהדות, או יותר נכון הישראליות שקדמה לעם ישראל, או שנוצרה עם יצירתו של עם ישראל, ולפיכך אין להפריד את עם ישראל מארץ ישראל, ולא את הארץ מהעם, לכן לא החליפו ישראל את ארצם בשום ארץ אחרת, ולא החליפה הארץ את שמה ואת חבתה לעם אחר, והיא נקראת ארץ־ישראל בכל ימי אלמנותה, וקיימה שם מכובד זה בתקומת מדינתה, בארץ נחלת ה׳, שהיא נקראת וחרות על דגלה בשם: מדינת ישראל.
2
ג׳ארץ ישראל היא מקום מטעה של האומה הישראלית, שבה גדלה את שעשועיה והתעטרה בעטרת תפארתה בחזון נביאיה אשר נבאו לשלום על כל העמים ועל ישראל, בתפארת מלכיה ומנהיגי ה׳ אשר היו מלכי הרוח לכל העמים, החל מדוד מלך ישראל, ושלמה בנו בונה המקדש, וחזקיהו מלך יהודה, ובחכמת חכמיה חכמי תורתה, אשר הרחיבו והגדילו את תורת ה׳ בהלכה ואגדה חכמה ומוסר.
3
ד׳וארץ ישראל היתה ותהיה לעולמים, נקודה מרכזית שבה מתרכזת האומה כולה ברוחה ונשמתה, שהיא תלפיות לכל ישראל בתפלתם, זאת היא הפנה היקרה שנקראת קדש קדשים, שכל ישראל נושאים לבם ועיניהם אליה יום יום בקר וערב בתפלתם, כאמור: ״והתפללו אליך דרך ארצם״ [מלכים א ח, מח], נמצאו כל ישראל מכוונים לבם למקום אחד, מאי קרא: ״כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות״ [שיר השירים ד, ד] תל שכל פיות פונים אליו (ברכות ל, א).
4
ה׳לפיכך נשבעו ישראל שבועת אמונים לארץ ישראל בגלותם הראשונה ממנה, בהיותם על נהרות בבל, ואמרו: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״ (תהלים קלז, ה־ו).
5
ו׳שבועה זאת קיימו אותה ישראל בכל מאורעות חייהם, לא רק לירושלים, אלא לכל ארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, ורז״ל, שלבו זכרון הארץ בחוט המשולש, ברית ותורה וארץ ואמרו: כל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים – לא יצא ידי חובתו (ברכות מט, א), ואף הקב״ה נשבע שבועה זאת, במאמרם ז״ל: ״באותה שעה נשבע הקב״ה לישראל: אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם, אף אני ״השיב אחור ימינו מפני אויב״ [איכה ב, ג] ואינה חוזרת אלא אם כן אזכיר אתכם, שנאמר: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״ (ילקו״ש תהלים קל״ז רמ״ז תתפ״ד), ״אמר הקב״ה: קץ נתתי לימיני, כל זמן שבני משועבדים – תהא ימיני משועבדת עמהם, גאלתי בני – גאלתי ימיני, הוא שדוד אמר [תהלים ס, ז]: ״למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני״ (שם תתפ״ה).
6
ז׳אהבה הדדית זאת, שבין ישראל לארצו ותורתו, ובין ישראל לאביהם שבשמים, היתה חבויה במעמקי נשמתנו וגלויה בכל מעשינו ומאורעות חיינו, בכל שנות גלותנו ונדודינו, והיא אשר עמדה לנו להחיותנו ביום הזה, ולהגיענו אל תקומת מדינת ישראל, שבה נגלתה גבורת ישראל בכל הודה ותפארתה, והתרוממה ימין ה׳ מושיענו וגואלנו מעולם ועד עולם, אשר נגלתה בזרוע עזו והדר תפארתו, כאמור: ״פצחו רננו יחדיו חרבות ירושלים, כי נחם ה׳ עמו גאל ירושלים, חשף ה׳ את זרוע קדשו לעיני כל הגוים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו״ (ישעיה נב, ט־י), וכן נאמר: ״נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו, אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך, ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו, כי מאספיו יאכלוהו והללו את ה׳, ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי וגו׳, וקראו להם עם הקדש גאולי ה׳, ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה״ (ישעיה סב, ח־יב).
7
ח׳מכאן מפורש יוצא כי ישועת אלקינו שהיא ישועתם של ישראל, עם הקדש וגאולי ה׳, וגאולת ירושלים בירת מלכות ישראל, שתקרא ״דרושה עיר לא נעזבה״ – שלשתם בדבור אחד נאמרו, בבחינת: דאי לא הא – לא קיימא הא, ואלה הן האהבה המשולשת, שחורזת את קומתה של האומה, ומקיימת נצחיותה בצביונה וחירותה לנצח ולדור דורים.
8