הגיוני עוזיאל, שער לב; שירת ישראל וכנורה, רבי יהודה הלוי ד׳Hegyonei Uziel, Gate XXXII 4
א׳אמונת הגמול
סבל הדלות והמסכנות אינו גנאי לסובליהם – אלא תפארת היא להם, ובהם היו מתפארים גדולי האומות האלה, כי אין מתפארים אלא במי שאמר: מי שהכה על לחייך הימנית, הכן לו השמאלית… והגיע הוא וחבריו וההולכים אחריו מאות מן השנים, מן הבוז והיסורים וההרג אל ענינים נפלאים וידועים, והם הם הפאר.
סבל הדלות והמסכנות אינו גנאי לסובליהם – אלא תפארת היא להם, ובהם היו מתפארים גדולי האומות האלה, כי אין מתפארים אלא במי שאמר: מי שהכה על לחייך הימנית, הכן לו השמאלית… והגיע הוא וחבריו וההולכים אחריו מאות מן השנים, מן הבוז והיסורים וההרג אל ענינים נפלאים וידועים, והם הם הפאר.
1
ב׳וכן בעלי תורת ישמעאל וחבריו, עד שגברו, ובאנשים ההם היו מתפארים ומתגדלים, ולא במלכים האלה אשר גבה שיאם ורחבה מלכותם ונפלאו מרכבותם. אם כן ערכנו אל האלקים יותר קרוב ממה שאם היתה לנו גדולה בעולם הזה [קי״ג].
2
ג׳דברים אלה הוא משיב כלפי המלגלגים, אבל לפי האמת הוא סותר את דבריהם ואומר: היעודים אשר ערבו לך, כבר קדמו חכמינו לספר גן עדן וגיהנם… וספרו הנעימות והיסורים ביותר מה שספרו שאר האומות הקרובות, ודברתי עמך עד עתה על מה שבא במקרא ובדברי הנביאים, כי לא נזכר בהם יעודי עולם הבא בביאור כאשר נזכר בדברי החכמים.
3
ד׳ואמת הוא, כי בדברי הנבואה – שישוב העפר שבגוף האדם אל הארץ ותשוב הרוח אל האלקים אשר נתנה (קהלת יב, ז) ובדברי הנבואה – תחיית המתים לעתיד, ושליחת נביא שמו אליהו, כבר שולח בזמן העובר ולקחו האלקים כאשר לקח זולתו, והוא לא טעם טעם מיתה.
4
ה׳עובדא זאת של מיתה, שאין בה טעם מיתה, של פרידת הגוף מהנשמה, מוכיחה בברור גמור, כי נשמת האדם אינה קשורה בתנאי הגוף ומזונותיו, ואינה חיה עמו, אלא היא מחיה את הגוף חיי נועם בעולם הזה לכל אלה הרוצים בחיי נשמות עלי אדמות, והיא נכספת לשוב אל מקוריותה בטהרתה, וכדרשת רז״ל: תנה לו, כמו שנתנה לך בטהרה – אף אתה תנה לו בטהרה, וזהו הסימן המובהק לחיי עולם הבא, שאדם הנכסף להם בעולם הזה זוכה לעולם הבא שהוא עולם הנצח, של צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (ראה הרמב״ם בהקדמתו לפרק חלק, ובמשנה תורה ה׳ תשובה פ״ח ה״ב).
5
ו׳ריה״ל ממשיך להוכיח דבריו אלה מהמקובל ומסור בפי כל ישראל ואומר: ופתיחת תפלתנו שיודעים אותה הנשים, כל שכן החכמים: ״אלקי נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה, אתה יצרתה… ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא״ וכו׳, וגן עדן עצמו אשר הרבו בני אדם לזוכרו, לא לקחו אותו כי אם מן התורה, והיא המדרגה אשר הוכנה לאדם, ולולי שחטא היה עומד בה לנצח. וכן גהינם הוא מקום ידוע קרוב לירושלים, גיא שאין האש נכבית ממנו, היו שורפין בו עצמות הטומאה והנבלות ושאר הטומאות, והמלה עברית מורכבת (שם קט״ו).
6
ז׳וכוונתו בדברים אלה להוכיח כי יסוד אמונת הגמול מעולם הנשמות – מקורו מתורת ישראל, אלא שתורת ישראל בדברי הנבואה ודברי חכמים השתמשו בשמות ״גן עדן״ ו״גהינם״ לשבר את האוזן, ורמזו בדבריהם גמול השכר הטוב בשיבת האדם למדרגתו העליונה שהוכנה לו קודם החטא, זאת אומרת: פרישות מהנאות חומריות ותענוגיות של החיים ודבקות בחיי הנצח והעונג, וגהינם הוא כנוי לדבקות בטומאה בוערת ולוהטת שמטמאת ומכלה.
7
ח׳ואלה שלקחו מאתנו יסוד־אמוני זה פרשו הדברים כפשוטם וחמריותם הגסה, ועוד מתפארים ואומרים כי יעודיהם הם שמנים ורוחניים ויעודינו דלים ורזים, ועל זה וכדומה קורא בזעם שירו ואומר:
8
ט׳חמסי וחמתי על פתאים,
9
י׳אשר הם בעיניהם חכמים, .
10
י״אאשר קראו לשקריהם אמיתות,
11
י״בוקראו שם אמונתי – קסמים.
12
י״גמההגבה נגד הזלזול בעם ישראל עובר ריה״ל אל ההתפארות של ישראל על כל העמים כאמור: ״ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת״ [דברים כו, יט]. ואומר: הרפה לי מעט עד שאבאר אצלך גדולת העם, ודע לעד שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם, וחול ענין האלקי על המונם עד שהגיעו כולם אל מעלת הדיבור. ועבר הענין אל נשיהם והיו מהם נביאות, אחר שלא היה חל הענין האלקי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון וכו׳ מאדם עד נח, ומנח עד אברהם, שהיה סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא העברי. וסגולת אברהם – יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק. וסגולת יצחק – יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא. ובני יעקב כולם ראויים לענין האלקי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין האלקי. וזה היה תחלת חול הענין האלקי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים, וישמרם האלקים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן אשר שרשו טוב, עד שהוציא פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נטע ממנו. רצוני לומר: אברהם יצחק ויעקב וכו׳. ונראה כזה בענין הטבעי, כי כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל, אך הוא דומה לאבי אביו. ואין ספק כי הטבע ההוא היה צפון באב, ואף על פי שלא נראה בהרגשה, כאשר היה צפון טבע עבר בבניו עד שנראה באברהם (שם צה).
13
י״דישראל בגלותו הוא לא רק גוף בלא ראש, אלא גם לא גוף – אבל עצמות מפוזרות, כמו העצמות היבשות שראה יחזקאל. ועם כל זה העצמות שנשאר בהם טבע מטבעי החיים, וכבר היו כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מהגופות מצויירות מאבן וסיד, בראשים ועינים ואזנים, וכל האברים, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה, ואי אפשר שיחול בהם, אך המה צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם [מאמר שני ל].
14
ט״והאומות המתות אשר חשבו להדמות לאומה החיה – לא יכלו אל יותר מן הדמיון הנראה: הקימו בתים לאלקים ואל נראה בהם לאלקים אות, הפרשו והנזרו להראות עליהם הנבואה – ולא נראתה וכו׳, נפגע לבם, רוצה לומר: הבית ההוא שהם מכוונים אליו, ולא נשתנה ענינם. אבל ענינם משתנה כפי רובם ומעוטם וחזקתם ועל דרך הטבע והמקרה. ואנחנו כשימצא פגע את לבנו אשר הוא בית מקדשנו – אבדנו, וכאשר ירפא – נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט, ועל איזה ענין שיהיה, כי מנהיגנו ומלכנו, המושל בנו והמחזיק אותו בענין הזה שאנחנו בו מן הפזור והגלות – אל חי.
15
ט״זכי לא יעלה במחשבה שאומה מן האומות יקרה בגלות הזאת שלא תשתנה לאומה אחרת, כל שכן עם אורך זה (מאמר ב׳ ל״ב-ל״ג), אם לא ההשגחה העליונה שומרת אותם ומנהיגה אותם לחפצה ורצונה ולתעודתה, כאמור: ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״ [ישעיה מג, כא].
16
י״זאלה הם מקצת מן המקצת מטענותיו של לוחם מלחמת ישראל – רבי יהודה הלוי נגד אלה שמביטים על ישראל בבטול וזלזול, ועל ידי כן גם על תורתם בטענה: כי מנושא התורה יודע ערך הנשוא, וכן להיפך.
17
י״חולזה הצליח מאוד לוחם נאמן זה בחכמה ותבונה לבטל כל טענות זלזול ובטול אלה, וגם להביא לידי הוכחות ברורות וראיות מופתיות על גדולת ישראל וחשיבותו, שהיא נמשכת לו מגדולת תורתו ותעודתו בחיים, שעליהם נאמר: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ [ישעיה מט, ג], לפי שהם האירו ומאירים את העולם באור הלבבות, והם המופת כי יש לעולם מושל ושומר, מסדר ונוצר, יודע הקטן והגדול שבו, וגומל על הטוב ומעניש על הרע, וזהו פאר גדול! ויש ביאור במקור הערבי כתוב: מן אלביאן אלסחר, – שתרגומו הנכון הוא: גלוי ומבורר שהוא פלא, ובאמת נאמר עליהם: ״לעשות לו שם עולם״ [ישעיה סג, יב], ״ותעש לך שם כיום הזה״ [דניאל ט, טו], ״לתהלה ולשם ולתפארת״ [דברים כו, יט] (מאמר ב׳ נ״ה).
18