הגיוני עוזיאל, שער לב; שירת ישראל וכנורה, רבי יהודה הלוי ז׳Hegyonei Uziel, Gate XXXII 7
א׳תורת אלקים
המגמה היסודית של ספר ויכוחי זה – היא: ההוכחה הברורה ומכרעת לאמתות תורת ישראל בתור תורה אלקית, כי הזלזול באיזו תורה שהיא נובעת משלשה כוונים:
המגמה היסודית של ספר ויכוחי זה – היא: ההוכחה הברורה ומכרעת לאמתות תורת ישראל בתור תורה אלקית, כי הזלזול באיזו תורה שהיא נובעת משלשה כוונים:
1
ב׳א. כפירה במציאות תורה אלקית מטענות פילוסופיות.
2
ג׳ב. טענת אנשי התורות, שכל אחד מהם מחזיק בתורתו בקנאות גדולה, באמונתו כי זאת ולא אחרת היא תורה אלקית, וטבע הדברים מחייבים זאת, כי אי אפשר ליחס לאלקי עולם, שהוא יחיד ומיוחד בעולמו, שתהיינה ממנו תורות חלוקות ומיוחדות לכל עם.
3
ד׳ג. המינים – שהם כופרים במציאות אלקים, וממילא נמשכת כפירתם בתורת אלקים.
4
ה׳וכן פתח דבריו בספר זה ואמר:
5
ו׳שאול שאלו אותי על מה שיש אתי מן הטענות והתשובות על החולקים עלינו. מן הפילוסופים ואנשי התורות ועל המינים החלוקים על המון ישראל (מ״א א׳).
6
ז׳שלשה טוענים אלה אחדם לגוף אחד שקראו בשם: ״מלך כוזר״, ולמעשה של חלום אחד שנשנה לו פעמים שלש לאמר: ״כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים״. וזה לפי שעבודת אלילים בצורתה המגושמת, וכן דעת אלקים משובשת, המיוסדת רק על הקשים ומופתים פילוסופים, שהיא מסלקת השגחת האלקים מכל התבל בכללה ומיניה וסוגיה, וקרבתו אל האדם אשר יצר בצלמו – גם היא עבודה זרה, כעובד אלילים או כמין הכופר במציאות אלקים חיים ומלך עולם. ושלשתם שוים בענינם, שהם חולקים על המון ישראל בטענות פילוסופיות, או קבלות מוטעות ודמיונות שוא.
7
ח׳עובדא זאת של מלך כוזר ועמו, שהיה מלך אדיר וחזק, נותן את חתיתו על העמים שסביבותיו, ויושב הוא שקט ושאנן בארצו ומשמש בעבודת ההיכל והקרבנות בעצמו בלב שלם (שם), ובכל זאת מתוך הכרתו העצמית מאס בתורתו מבלי דעת סבה מחוייבת לכך, אלא מתוך קול נשמתו הפנימית שנדמתה כמלאך אלקים הנגלה אליו בחלום לילה, מדבר אליו ואומר: ״כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים״, גרם לו לחקור על האמונות והדעות, והתיהד בסוף הוא ועם רב מהכוזרים (שם).
8
ט׳עובדא זאת היא הוכחה ברורה וחותכת, כי נשמת אלקים שבאדם, שהיא נר ה׳,
9
י׳יודעת ומכרת במציאות עליונה נעלמה ונסתרת שהיא מנהיגה את העולם והאדם לחפצה ורצונה, ומלמדת את האדם דעת אלקים ודרכי עבודתו, וזו היא סיבת האמונה, והיא גם סיבת המרי.
10
י״אכי הפילוסוף אומר: האלקים נעלה מידיעת חלקי הדברים, מפני שהם משתנים עם העתים, ואין בידיעת הבורא שנוי, והוא אינו יודע אותך (ר״ל: את האדם באישיותו) כל שכן שידע כוונתך ומעשיך וישמע תפלתך ויראה תנועותיך (שם). ומה שמכונה ״רצון האלקים״ הוא ע״ד העברה, או על הדרך הקרוב, רודפהו ובקש ידיעת אמיתת הדברים עד שישוב שכלך פועל לא נפעל, והדבק בדרכי הצדיקים, כי הם עזר בציור האמת, ודבקות הלמוד וההדמות לשכל הפועל, וכללו של דבר – בקש זוך הלב באיזה אופן שיתכן לך, אחרי אשר תבין כללי החכמות על אמיתתם (שם א).
11
י״בנגד טענה זאת משיב הכוזרי:
12
י״גא. מתוך הרגשתו הנפשית: אני יודע בעצמי, כי נפשי זכה ומעשי ישרים לרצון הבורא, ועם כל זה היתה תשובתי, כי המעשה אינו רצוי. מכאן שהאלקים יודע אותו בידיעה אישית, ושיש מעשה שהוא רצוי לפניו בעצמותו ולא מפני המחשבה והכוונה שבו (שם ב).
13
י״דב. ממה שאנו רואים החלומות הנאמנים למי שלא התעסק בחכמה ולא בזכוך נפשו, ונמצא הפך זה במי שטרח בה, וזה מורה כי יש לדבר האלקי ולנפשות סוד אחר זולת מה שזכר הפילוסוף (שם ד).
14
ט״ואולם עדיין יש בפי הפילוסוף טענה אחרת לסתור האמונה בהשגחת האלקים על האדם, ורצונו וידיעתו במעשיו המצווים לו ממנו, כי בזה אנו מאמינים שיש קרבת אלקים עם האדם, והאדם אל האלקים בהתקרבותו אליו במעשים הרצויים לו וקבלו ממנו את דברו הנבואי, וזה מה שמתנגד אל השכל וההגיון.
15
ט״זודברים אלה נתנם בפי מלך כוזר לאמר: ואיך יעלה על הדעת ויתחזק בנפש שיהיה לבורא הגופות והרוחות והנפשות והשכלים והמלאכים, אשר התעלה והתקדש והתגדל מהשגת השכלים, כל שכן מהחושים, חבור עם הבריאה הזאת הנבזה והמגונה בחמרה. ואם היא נפלאה בצורתה, כי בקטן שברמשים מפליאת חכמתו, מה שאין הדעת משגת אותו. וכל החכמה הנמצאת בבריאה הוא הטבע הטבוע בכל הנמצאים כולם, שהוא הסבה אשר בה ינוח וינוע הדבר בעצם ולא במקרה.
16
י״זולזה משיב הכוזרי בלעג ואומר:
17
י״חדברי הפילוסוף הם מופרכים מעצמם: כאילו הוא אומר, כי הדבר אשר ינוע מעצמו וינוח מעצמו יש לו סבה מה, בה ינוח וינוע, והסבה ההיא – היא הטבע. וזהו דבר מבהיל את הדעת בשקרותו, (כי טבע הדברים נולד עם מציאותם או אחרי מציאותם, אבל אין הדברים בוראים את עצמם ואת טבעם). ואם אמנם יש ליסודות לשמש ולירח והכוכבים כחות טבעיים משפיעים במציאות הדברים, על דרך החמום והקרור וההרטבה והיובש, אבל הציור והשיעור וההזרעה וכל אשר יש בו חכמה לכוונה, לא יתיחס אל הטבע שהוא כח מיכאני שאין חכמה ולא ציור ושיעור, אלא לבורא שהוא חכם יכול ומשער.
18
י״טוכיון שהוא המצייר והמשער, כל דבר לתפקידו ולצורתו, אל יהיה רחוק בעינינו הראות רשמי ענינים אלקים נכבדים בעולם הזה התחתון, כשיהיו החומרים מהם נכונים לקבל אותם (שם ס״ח-ע״ז).
19
כ׳תשוקה זאת שבנשמת האדם, היא מניעה אותו להכין את עצמו לקבלת הרשמים האלה, ובזה נפרד הממרה מהמאמין, כי הממרה משתדל לתקן את עצמו או את עמו לקבל רשמים אלה ולהשיג דעת אלקים ורצונו במחקר וסברות והקשות, ממה שימצא בספרי החוזים, ועבודות פולחניות דמיוניות וטפלות מהקשה וסברה, ועל דרך זה היו בני אדם קודם משה, זולתי מעט מזער, נפתים בנמוסי הכוכבים והטבעים ונעתקים מנמוס אל נמוס, ומאלוק אל אלוק, או שמחזיקים רבים מהם. אבל המאמין הוא זה היודע כי הדברים אשר יבינו לקבל הרשמים ההם האלקיים אינם ביכולת אדם, ולא יוכל לשער כמותם ואיכותם, ואם ידעו עצמם לא ידעו זמניהם, אך הויתם וחבורם והזמון להם, צריך ידיעה שלמה מפורשת מאת האלקים, ומי שהגיעו הדבר הזה וקיים אותו על גמוליו ותנאיו בלב שלם – הוא המאמין (שם ע״ט).
20