חורב רמ״אHoreb 241
א׳הצום — יען הוא מתיחס ותלוי בזכרון מפלת ישראל בגלל ״אהבת ההנאה״ (אמנם כן, האם ״אהבת עצמו״ איננה גם היא אופן שני מאהבת ההנאה? האיננה גם היא אהבה ותאוה ״להנות מעצמו״?), לכן הצום הוא משותף ושוה בעד כל התעניות, אבל ״האבל״, אשר הוא מתיחס ביותר אל חטאת בית שני, לכן קבעו אותו רק בעד ״תשעה באב״ לבד, אות זכרון החרבן ומפלת ישראל, זכר לחרבן הבית הראשון והשני, חרבן העמדת ישראל ברשות עצמו. ביום ההוא (ת״ב) הצום חזק הנהו בחומר יותר משאר ימי התעניות הנזכרים, ע׳י חסרון והמניעה של עצמו מכל ההנאות. — וכל אלה יחלו עם כניסת היום התשיעי ומשך זמנו מערב עד ערב, אמנם גם תקופת הזמן מלפניו מיום הראשון עד יום התשיעי באב ומשבעה עשר בתמוז עד ר״ח אב ערוך ומסודר לנהוג בה ״חצי אבל״ ובמניעות הנאות שונות, בעוד אשר בשאר התעניות ״הצום״ יחל וחל הנהו רק מבקר של עצם יום התענית.
1