חורב שמ״וHoreb 346
א׳ממצב ״ההפקר״ יבוא הדבר, אשר אין אדונים למו בקנין האדם, להיות חלק ״מעצמותו (פערזגנליכקייט) המתפשטת״ (כפי המושג העברי אדות הדבר, הנכנס ברשות האדם, להיות נשוא ממנו שישתמשו בפעל ״קנה״ היוצא מהשם ״קנה״ (ראהר) גם קנה (טראגארם), על ידי אחיזה חיצונית מהזוכה בדבר בפועל).
1
ב׳א) ע״י תנופת הדבר, וכפי מושג ומובן המלה ״קנה״, להגביה בזרועו (הגבהה).
2
ג׳ב) על ידי משיכת הדבר אלי ממקום עמדתו (משיכה).
3
ד׳ג) ע״י הכנסת הדבר בתוך פנים הרשות של עצמות האדם המתפשטת ע״י כשרונו : ביתו, חצרו וכדומה (חצרו)
4
ה׳או ד) על ידי גלוי דעת, בפרשו עליו את כנפי ממשלתו, שלטון אנושי, בעברו בו ובשנותו אותו ע״י כשרון מעשהו ועבודתו וכדומה (חזקה); אבל כל אלה דרושים לכלכל בקרבם את הגלוי הדעת הנאמן מרצון הקונה וכונתו לזה או אם בטא בשפתיו מפורש, כי אמנם חפצו הוא, לזכות בדבר, להיות קנינו. — כי רק על ידי החלטת האדם בגלוי דעת נכר ובולט יוכל איזה דבר חפשי בתבל להיות קנין האדם (רע״ג רס״ח) — ואם באופן הנזכר נלקח או נקנה איזה דבר, להיות קנין עצמות האדם, החובה על כל האנשים, לכבד ולהוקיר את זכות הקנין ההוא, בתור קדושת הקנין של זולתם, ומני אז הדבר יוכל להיות עוד הפעם יוצא מרשות וזכות הזוכה והקונה, רק על פי החלטת הדעת החפשית של בעל הקנין, באופן, אם יעשה את הדבר ״הפקר״, להיות אין אדון למו, או ימסור ויקנה אותו לאיזה איש מיוחד להיות קנינו, האופן האחרון יוכל לצאת לפועל, אם ע״י דבור האדם חפשי דבור מפורש או דבור מתגשם, גם נלוה עמו איזה פעולה חיצונית המתיחסת לזה :
5
ו׳א) הדבור המתגשם : ע״י ״הכתב״ בהמסרו אל האיש, אשר מני אז לו שייך הנהו הדבר (שטר).
6
ז׳ב) על ידי דבר שפתים בצירוף אחד מאפני הקנין הנזכרים למעלה.
7
ח׳ג) אם האיש המקנה והמוסר את קנינו יקיים את דבורו ובתור גמול של אות וסימן יתפוש ויאחז באיזה כלי של הקונה, אם הדבר ההוא ראוי לכך, ואף לוא יהי רק לקנין של בן רגע (קנין סודר, חליפין) אפני העברת הקנין אינם שוים בכל הדברים, להשתמש בהם, וביחוד יש הבדל בין הדברים הבלתי מחוברים אל האדמה (מטלטלים ובעלי חיים) ובין מחוברים לקרקע (נכסידלאנידא); כמו כן לפי תכונת הדבר וערך שויו גם החלטת הקנין ונתינת הכח. — אם בעל הדבר ימסור את קנינו חפשי לטובת רעהו בלי תשלום גמול ״מתנה״, אז עליו להקנות הדבר להזוכה עפ״י אחד מהאופנים הנזכרים — אך אם אחד ימסור את זכותו על הדבר לאיש זולתו, והקונה ימלא בקנינו את חסרון רכוש המקנה (כסף) הלא הוא ״ממכר״, אזי מעיקרה באופן הזה הקנין נגמר תיכף, אם אחרי ההסכם והמדובר נתקבל הכסף, ואם גם לא נעשה בזה אף אחד מאפני הקנין הנזכרים, אבל בעד מטלטלים ובעלי חיים חכמינו ז״ל מטעמם ונמוקם צרפו אל נתינת הכסף בעניני הקנין גם את אחד מאפני הקנין הנזכרים, — (ח״מ קפ״ט).
8