חורב תנ״בHoreb 452
א׳ג — ד
1
ב׳תנאים כאלה, אשר על ידם גם הבע״ח הכשרים יהפכו להיות טרפה גם אופני המיתה של הבע״ח להיות כשרים לאכילה.
2
ג׳א) נבלה וטרפה: לפי הוראת המלה ומובנו ״נבלה״ היא בע״ח, שהנהו נבל בעלה נובל, בע״ח כזה, אשר ניטלו ממנו חייו (עצמותו) והנהו נמסר להתפרד ולשוב אל היסודות (עלעמענטע), למען השיב אליהם את עצמות הדברים, אשר קבל בעד חייו — ״טרפה״ היא, בע״ח כזה, אשר יצורים אחרים כבר פגעו ונגעו בו למזונם, גם אלה אשר במכונת גופם השלמה באו פרעות באיזה חלקים ממנו או בהתהוותם לא יכלו עוד להתכונן ולהתקיים, — ״נבלה״ היא הבע״ח אשר כבר מת הנהו (בלי שחיטה ראה הלאה) ״טרפה״ היא הבע״ח, אשר נפגע באיזה מכה שהיא סכנת מות לחייו.
3
ד׳א. נבלה — רק בע״ח ממינים הגבוהים אסורים המה מפני ״נבלה״ הלא המה הבע״ח היונקים והעופות, אבל לא דגים וחגבים טהורים גם כל אלה הבע״ח, אשר מיתתם לא היתה ע״י השחיטה, שהיא ״הלכה למשה מסיני״ נבלה הם — וכמו שאסור הנהו הבע״ח, אשר כבר הושם קץ לחייו (בלי שחיטה) כן אסור הוא הבע״ח, אשר כניסתו אל החיים היא עודנה מיטלת בספק. כל בעל חי, אשר לא הגיע עוד בזמן חייו אל ההתחלה (הלילה) של היום השמיני, איננו יוצא מכלל ספק של לדה לפני הזמן ואסור (ט״ו). העופות, תיכף כאשר התמלטו מביציהם מותרים המה, אבל בטרם התבקעו מביציהם, אין להם תכונת עוף רק תכונת ״שרץ״ ואסור. ומפני הטעם הזה העופות בצאתם מן הביצה אינם ראוים עוד לאכילה כל עוד לא גדלו בהם נוצות הפריחה (שם).
4
ה׳ב. טרפה — שמונה מיני טרפות הם, שהם ״הלכה למשה מסיני״:
5
ו׳א: דרוסה — שדרסה חיה טורפת ע״י הכאת צפרניה (נ״ז).
6
ז׳ב: נקובה — אם איזה קנוקנות וכלי הבע״ח הנם נקובים כפי המבואר בי״ד ל״א, ל״ג, ל״ד, ל״ו, — מ׳ מ״ב מ״ג מ״ו מ״ח מ״ט, נ׳ — נ״ג.
7
ח׳ג: חסרה — אם נמצא חסרון בקנים וכלים שלמים או בחלקיהם (ל״ד ג׳ ועוד).
8
ט׳ד: נטולה — אם נחלקו ונחסרו מהבע״ח איזה כלים או חלקיהם (ל״ג י״א נ״ו, נ״ט, נ׳).
9
י׳ה: קרועה — אם נמצאה קריעה בכותלי הכלים או במכסיהם (מ״ח).
10
י״או: נפולה — פרעות בגוף הבע״ח הנעשות ע״י נפילה (נ״ח).
11
י״בז: פסוקה — סדוק בכלי הב״ח כמו פסוקת חוט השדרה ופסוקת הגרגרת (ל״ב ל״ד).
12
י״גח: שבורה — שבר בצלעות וכדומה (ל׳, נ״ד נ״ה).
13
י״דולא רק פרעות בפועל כאלה במכונת הגוף בלבד, כי גם מצבים ותכונות כאלה, אשר יוכיחו ע״ז בלי כל ספק, או אשר יסבבו לפרעות כאלה, גם המה טרפה כמו: מכות אבעבועות וכדומה: א) הכלים והאיברים אשר הפרעות תעשינה את הבע״ח לטרפה הן המה: א) כלי מוח הראש ומוח השדרה (ל׳ ל״ב). ב) הלחיים גם הוושט (ל״ג). ג) גרגרת וריאה וכליהן (ל״ד — ל״ט). ד) הלב (מ׳). ה) הכבד והמרה (מ״א מ״ב). ו) הטחול, הכליות וכלי השתן (מ״ג מ״ה). ז) מעים, הלא המה הארבע קבות והזפק (קראפף) (מ״ו מ״ט). ח) האיברים הראשיים (פארדערגליעדער) וביחוד ׳ אצל העוף מפני הריאה והאיברים האחוריים והגידים (נ״ה נ״ו) גם הצלעות (נ״ד).
14
ט״ולא כל הפרעות תפעלנה בשוה אצל כל האיברים, ראה אדות זה וכל השייך לזה י״ד כ״ט עד נ״ט.
15
ט״זהטרפות נמצאו ג״כ רק אצל בעלי חיים היונקים והעופות, אבל מחלות ופצעים אתרים זולת המסורות לנו מסיני, עלינו רק לשום אליהם לבנו אם על פי הנסיון יודעים אנחנו, כי מזיקות הנה לבריאות האדם. גם בעל חי המפרפר בין החיים והמות אשר עם מיתתו ע״י השחיטה נודע לנו, כי לפני השחיטה היה עוד בחיים ע״י פרכוס אזי מן התורה מותר, אבל בלא זה היא נבלה (ס׳ י״ז). כל בעל חי שנשחט כדת עלינו לחשוב אותו, כי לא טרפה הנהו וסומכים עצמנו על כלל של ״הרוב״ (ראה פרק ט״ז), רק הריאה בכל בע״ח אחר השחיטה צריכה בדיקה, יען כי בה נמצאו פרעות מסוכנות אבל האברים האחרים נשארים בלי בדיקה, עד אשר יתבוננו בהם דבר שלא כרגיל, אולם אם תמצא בהם דבר בלתי רגיל באברים אזי לא תאכל מהבע״ח, עד אשר תשאל שאלת חכם והוא יורה לך אם כשר הנהו או טרפה (י״ד ל״ט).
16
י״זב) אבר מן החי ובשר מן החי ושחיטה.
17
י״חא. אבר מן החי — אין בעל חי ועוף נאכל, בטרם יושם קץ לחייו ע״י שחיטה, כמו כן אסור לאכול איזה אבר הנלקח מן החי ואם גם נקשר הנהו עם הגוף, אם בלתי יוכל עוד להרפא, לכן לא יאכלו אבר שבור, אף כי הבע״ח לא יהיה טרפה על ידו (י״ד ס״ב ס״ה), אולם האיסור הזה איננו בדגים ובחגבים ובכל זאת אסור לאכלם חיים משום ״בל תשקצו״ (י״ג).
18
י״טב. שחיטה החוק האלקי ע״ד האופן להמית הבעל חי שעליו תרמוז התורה נשאר לנו בקבלה ונמסר אלינו מהתורה שבע״פ, והדינים המתיחסים אל השחיטה המה: א: איזה בע״ח דרוש להיות נשחט? ב: במה? ג: איך? ד: ע״י מי? ה: מתי לשחוט? ו: באיזה מקום? —
19
כ׳א: הבע״ח שבהם דרושה להיות השחיטה הם: בהמה, חיה ועוף הלא המה המינים הגבוהים שבהם נמצא האיסור של נבלה וטרפה ואבר מן החי (י״ג).
20
כ״אב: הכלי הכשר אל השחיטה לא יוכל להיות מדבר המחובר ישר או ע״י אמצעי אל הקרקע. פיו דרוש להיות חד וחלק מבלי שום פגימה, ועל אדות שאר הדינים ראה י״ד ו׳ עד יו״ד.
21
כ״בג) השחיטה כשרה ע״י חתוך בבהמה וחיה, אם בשלמות או הרוב של הקנה והוושט ורוב אחד מהם בעוף (כ״א). חמשה דברים דרושים להיות נודעים בעצם דבר השחיטה:
22
כ״גא: שהייה — כי השחיטה תהיה בלי שום הפסק (כ״ג).
23
כ״דב: דרסת — לבלי תהיה השחיטה בלחץ ודחק וחתוך שלא כדת (כ״ד).
24
כ״הג: חלדה — כי תהיה השחיטה בסכין בלתי מכוסה, מבלי להכניסו בין סימן לסימן וכדומה (שם).
25
כ״וד: הגרמה — השחיטה תהיה בתוך הגבול הנכון בעדה מבלי לשחוט למשל בקנה במקום שאינו ראוי לשחיטה ולגמור במקום הראוי או להפך (שם).
26
כ״זה: עיקור — אם נעקר הקנה או הוושט מהלחי ומהבשר ונשחט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה וכדומה (שם).
27
כ״ח(ההלכות של שחיטה אולי יוכלו להיות מסודרות ונכללות במושג כללי כזה: כי מיתת הבע״ח דרושה להיות ע״י פעולת אנשים, פעולה כשרה ומוכנית מבלי כל תחבולה אחרת, גם כל חקי נבלה וטרפה ואבר מן החי ושחיטה אולי יוכלו להיות נכללים במשפט ההוא: מהבע״ח מהמינים הגבוהים במעלתם הנתנים לך להנאה לא תוכל לאכול אותם, כל עוד או אם כבר החל להיות שייך אל חוג תעודות אחרות בעולם. אבר מן החי שייך הנהו עוד אל התכלית העצמית של המכונה החיה. נבלה וטרפה ובע״ח שלא נשחט בשחיטה כהלכה,
28
כ״טאזי ע״י מחלתו ומותו, יען רוח הבע״ח היורדת אז למטה מתחת למכונת החיים, מושב הנהו אל היסודות והכחות ושייך הוא למו ולא להנאת האדם).
29
ל׳ד) השחיטה נעשית ע״י ישראל מומחה בהלכות שחיטה ומוחזק ע״י הנסיון והבחינה.
30
ל״אבדבר השחיטה מתי תיעשה? ובאיזה מקום? ראה י״ד י״א י״ב ועל אדות שאר הדינים ראה א׳ עד כ״ח.
31
ל״באחרי השחיטה של חיה ועוף ראוי עוד לדעת את הדינים הנוגעים אל המצוה לכסות את הדם בעפר, אבל כסוי הדם איננו נוהג בבהמה. — (כ״ה).
32