חורב תס״דHoreb 464
א׳ההשקפה הזאת הביאה לאלה מיחידי סגולה מאבותינו, להתאמץ תמיד בטהרת החיים ובקדושה מאד נעלה לסדר את שולחנם ולאכול ממנו באופן כזה, עד כי הסעודה היתה נחשבה להם כאלו אכלו מזבחי קדש, אבל בעדנו די את אשר סדרו ותקנו לנו חכמינו ז״ל בכלל:
1
ב׳רק בעד המזון, שהנהו תחת מושג השם ״לחם״ או ״פת״ תקנו חז״ל ״נטילת ידים״. אחרי רחצך אותן, השטר לך מכל מגע של מערומי הגוף המכוסה וביחוד ממגע דברים טמאים — הנגיעה תדרוש רחיצה מחדש — רק במדבר ובשעת הסכנה הנך חפשי מנטילת ידים ותוכל לאכול בידים. מעוטפות — שעור רביעית (1/2 1 גודל ביצה) מים לכל הפחות דרוש לנטילת ידים, אבל אל תמנע ואל תקמץ ברחיצתך במי הנטילה — אחר הרחיצה עליך לנגב את ידיך היטב (קנ״ח). נטילת ידים לפני אכילת פת דרושה להיות מכלי המחזיק למצער שעור רביעית. בכלי ההוא אל יהי נקב, שבו יוכלו המים לחדור מבחוץ זולת אם הוא פה הכלי — הכלי הזה יוכל בעמדו על עמדו, לקבל אל תוכו רביעית, אם לא נועד בתחלה להיות נשען וסמוך לדבר מה עת יקבל המשקים אל תוכו. — שפיכת המים צריכה להיות בלי אמצעי מחלק הכלי שהוא מכניס המים אל קרבו — המים ישפכו ע״י כח אדם ולא לרחוץ הידים בתוך הכלי, אבל יוכל לטבול את הידים במעין או במקוה, שהיא מחזקת מ׳ סאה מים בלתי שאובים (קנ״ט). המים לא יהיו משונים במראיהם לא ע״י המקום ולא ע״י איזה דבר הנמצא בהם, גם לא יעשה בהם מקודם שום תשמיש, ואם לא שתה מהם בעל חי מגואל, גם יהיו למצער מוכשרים לשתיית כלב. מים שנטלו הידים פעם אחת בלתי ראוים עוד לנטילה — (ק״ס). בעת הנטילה, הידים דרושות להיות חפשיות בלי שום חציצה כמו חלאה, טבעות ובדומה, זולת איזה דבר שבלתי מקפיד עליו כמו ״צבע הצובעים״ וכדומה, אבל גם אז רק באופן, אם לא יכסה את החלק היותר גדול מהיד. את הידים ירחצו עד הקנה של זרוע ולמצער עד מקום חבור האצבעות לכף היד (קס״א). שפוך המים שלש פעמים ממעל לכל כף היד או רביעית בפעם אחת, אבל מראש עליך לרחוץ ולנקות כל חלאה. שפשף את הידים אתת על השנית אם שפכת ממעל לשתיהן ושמר לך לבלי לנגוע במקום בלתי רחוץ (קס״ב). אם לא תוכל להשיג מים בהיותך בדרכך במהלך של 72 רגעים ומאחריך מהלך 18 רגעים, או הנך נמצא באיזה אונס אז עטוף את ידיך במפה ואכול (קס״ג). בהיותך על מסעך תוכל לרחוץ ידיך פעם אחת מחוץ להאכילה בעד בל היום, אבל עליך אז להזהר ממגע כל דבר בלתי טהור, ובאופן כזה בבואך במקום אשר תמצא שם מים, עליך לרחוץ ידיך, אבל בלי ברכה (קס״ד).
2
ג׳(שים לבך להתבונן, כי חכמינו ז״ל סדרו ותקנו בעד נטילת ידים לפני הסעודה את ההפך מאשר נדרש הנהו לטבילה במקוה (י״ד ר״א) בטבילה — אשר היא ערוכה ומכוננה בעצם פעולתה, להשיב עוד הפעם את האנושית, אשר נטמאה ע״י איזה מצב ומגע בדברים כאלה שמתו או בטלו מתעודתם, אל טהרתה, ע״י התפשטות גשמיותה (אויפגעהען), להיות המצב הקודם שלה, כאלו עבר ובטל, בהכנסה אל המקום ששם לא תשלוט כל טומאה — הלא הוא, בבואה בחוג עולם היסודות הפשוטים. גם אולי ע״י אשר ישוב הטמא ביחוד ע״י המים, שהמה היסוד הראשון, אל קדמות מציאותו, למען הוכיח בזה, כי בעלותו מן המים נחשב הוא לו, כי מעתה יחל בעדו מציאות חדשה, לכן מטעם הרעיון הזה נדרש הוא להרחיק מן הטבילה במקוה כל פעולות אנושיות (מים שאובים) וכל דבר שהוא נחשב לחלק המתיחס לגוף האדם המתפשט, הלא הוא קנינו (כלי); אבל אצל נטילת ידים, שמטרתה לקדש את האנושית באדם ולעלה את רוח הבהמה שבו, למען תפעל גם היא פעולה אנושית, בדבר הזה, הלא אמנם ביחוד נדרש הוא דוקא מעשה אנוש וקנין אנושי (מים שאובים ונטילה מכח אדם וכלי).
3