חורב תס״הHoreb 465
א׳הקדושה, אשר תקנו וסדרו חכמינו ז״ל בעד הסעודה, למען ישתדל האדם, לעלה ולעדן בקרבו את רוח הבהמה ולהתאימה יחד עם נשמת אדם וחיי רוחו, השליטה התורה בעצמה גם בדינים המתיחסים אל ״טבילת כלים״ כדינה, להביאם מחדש אל קדושת תעודתם, הלא הוא: כי נדרש לנו להטבילם במעין או במקוה מים, והכל שוה אם כבר השתמשו בהם (שבאופן ההוא נדרש להסיר מהם את בליעת החומרים האסורים ע״י לבון, הגעלה וכדומה) או אם הם חדשים וכנראה אשר גם בזה נמצא את היחס האנושי וטהרת איש טמא ע״י הטבילה. כי גם אלה הכלים אם נטמאו ע״י מגע מת או איש טמא, להיות נטבלים ומכוסים בחומרי מים שהם נובעים, או בכמות מים הדרושה לטהרת טומאת אדם, הלא הוא במקוה מחזקת מ׳ סאה, שהוא יותר משלש מאות אמות מעוקבות (קוביקעללען).
1
ב׳רק כלי מאכל ומזון, הלא המה אלה, שנכין בהם מזון להנאת אכילה ואלה שיבואו עם המזון בנגיעה בלי אמצעי, הכלים האלה מחויבים בטבילה והמה כל הכלים שנעשו מחומרים מותכים כמו מתכות וזכוכית, וגם אלה, אשר חלק מסוים ממתכת וזכוכית נמצאים בהם כמו הכלים אשר יחזקו אותם בחשוקי ברזל ומסמרות או מים מצופים באבר (גלאזירט) וכדומה; אבל לא כלי עץ, כלי חרס וכדומה הכלים, שהמתכת והזכוכית עליהם בלתי עיקר רק נעשה לנוי וכדומה יטבילו אותם בלי ברכה, רק אלה הכלים, שהנם ברשותו וקנינו הם, חלה עליהם חובת הטבילה אבל לא שאולים.
2
ג׳הדבר העקרי במקוה הוא: כי המים יהיו בלתי מכונסים בקנין גוף האדם הלא הוא ״בכלי״, גם לבלי יבאו באמצעות איזה דבר המוכשר לקבל טומאה ויהיו מכונסים במקום אחד. אם מים נובעים או מכונסים ממי גשם בחופש, לבל ינהלו אותם דרך או ממעל לשום דבר המוכשר לקבל טומאת ובמי גשמים, כי דרושים המה להיות עומדים ולא נוזלים וכי המקוה דרושה כי תכלכל את מדת חומר המים הדרושה וכדומה, גם בעד הטבילה: כי לא יהיה על הדבר הטבול שום דבר חוצץ בינו ובין המים, אף דרוש להיות מובא במי המקוה כלו, להיות מכוסה במים מכל עבריו, (על אדות כל אלה ראה י״ד ק״כ ר״א ר״ב).
3