חורב תע״בHoreb 472
א׳תורת ה׳, אשר תכיר ותדע את האדם, כי אף אם לרוב הנהו מתרפה ומתעצל במלואי החובות הנהוגים, אך מכח איזה התפעלות והתרגשות פנימית קל ונוח הוא לעבור את הגבול, הוא קופץ ונודר נדרים אף נשבע שבועות, להטיל על עצמו חובות למלא אותם, לכן בנוגע אל הנדרים ושבעת אסר העמידה התורה את האדם תחת אפוטרופסות (קוראטעל), באופן, אשר כל אחד מהדבורים האלה יהיה תלוי בהסכמת האפוטרופוס ובשתיקתו, ולהיות נחתכים על פי דעתו ומחשבתו שהיא במתינות ובשקול הדעת. האפוטרופסות הזאת היא משלשה אופנים:
1
ב׳א) כל בת, עד אשר תגיע לתקופת התפתחות החיים שלה, וכפי הנהוג עד ששה חדשים אחר י״ב שנה ויום אחד, כל הזמן ההוא, עד הגיעה לפרקה של תקופת החיים הנזכרת, שייכה היא לבית אביה, ואם אביה הוא חי, אזי כל אפני נדריה תלואים המה ברצון אביה ונדריה יקומו עליה רק בהסכמת האב. — משך הזמן מצד האב לבטל או לקיים את נדריה הוא היום, אשר בו נודע לו דבר הנדר והאסר אשר אסרה על נפשה ועד בוא השמש יוכל להפר לה את נדרה בהביעו את אי — הסכמתו לזה ע״י אמירת: ״מופר לך שלש פעמים, אבל כאשר באה השמש והאב החריש לה ולא הניא אותה באמירת הנוסח ההוא, אזי ע״י השתיקה שלו הסכים לה, ולא יוכל עוד להניא אותה מהקים את נדרה.
2
ג׳ב) כאשר תצא הבת מבית אביה ותהיה לאיש, להיות שייך לבית בעלה, אזי הרצון שלה בנוגע לנדריה ושבועות אסר, לענות נפשה, ובכלל בכל דבר, אשר תוכל בזה, להפריע את זכות בעלה עליה, רצונה זה תלוי וקשור הנהו ברצון בעלה וכל נדריה ביחס כזה תלואים המה רק בהסכמת בעלה, כמו כל נדריה, שהיו תלואים ברצון אביה בהיותה בנעוריה בביתו, אבל בכל דבר הבלתי מתיחסים אל מערכת הנדרים האלה היא בלתי תלואה ברצון בעלה.
3
ד׳ג) לפי דברי התורה שבע״פ כל נדר וכל חובה המוטלת ע״י שבועה באופנים מיוחדים יוכלו להיות מסורים לבחינה ובקרת של חכם מומחה או שלשה אנשים פשוטים היודעים בהלכות נדרים ושבועות. אם הנך מתחרט על נדר או שבועה מעיקרם באופן כזה, עד כי תתנחם ותאמר לנפשך, לוא מתחלה לא נדרתי ולא נשבעתי על זאת (אבל לא מפני, כי באו מסבות חדשות כאלה, אשר רק בגללן לא נעים לך עתה לקיים את הנדר או השבועה), אז עליך ללכת אצל שלשה אנשים היודעים את דיני נדרים ושבועות, הנך מציע לפניהם את נדרך ואת אשר הסב לך לזה ותגיד בפיך, כי אמנם הנך מתחרט על אשר בטאת כזאת בשפתיך, ואלה האנשים יבחנו ויבקרו את דבר נדריך, ואם ימצאו:
4
ה׳א) כי הנדר לא הוצאת מפיך בגלל איזה הגבלה לפעולתך לתועלת הטבת עצמך, אף לא הטלת עליך החובה והמצוה בגלל איזה תכלית טובה.
5
ו׳ב) כי הנדר לא נעשה בדבר הנוגע לאיש אחר, אשר באופן ההוא נדרשה גם הסכמת האחר המשתתף בזה.
6
ז׳ג) כי הנדר לא יתיחס אל מערכת הנדרים, שהמה בלתי יכולים להיות מופרים, — וכי אמנם ביחוד, טוב הוא, כי הנדר ההוא או השבועה ההיא יהיו בטלים ומופרים.
7
ח׳אז יאמרו האנשים שלש פעמים: ״מותר לך״ הדבור של בטול הנדר והפרתו.
8
ט׳אולם אם לא תתחרט מדבורך מעיקרו רק מסבות חדשות נקרו ויאתיו, שהנה הסבו לך, כי חפץ תחפוץ, אשר מאז והלאה דברי נדריך יהיו מופרים ומבוטלים, או אז על המתירים לבקר את דבר התוצאות הטבעיות, אם הנן נמצאות בתכונה כזאת, אשר לוא חשב הנודר על אדותיהן, גם שקל אותן בתחלה בפלס שכלו, כי אז לעולם לא בטא בשפתיו דבר כזה, ואם הנודר יגיד אחר כך מפרש ויבאר, כי אמנם כן הוא, אזי, אם לא נמצאה מניעה אחרת, גם באופן כזה יוכלו להפר ולבטל את ״הנדר״, אופן ההפרה הזאת נקרא בשם ״פתח״ והאופן הראשון נקרא בשם ״חרטה״, בכלל יבקשו המתירים, לקשר את שני האופנים גם יחד להחליט, כי מטעם התוצאות הטבעיות, שהנודר לא התבונן בתחלה עליהן, ואשר אמנם אלה בעצמן מחייבות הנה ״חרטה״ מעיקרו, והמתירים מקיימים את החרטה של הנודר בגלל התוצאה הטבעית, אשר הנודר בתחלה לא העלה אותה על לבו והתוצאה הזאת הלא גורמת לחרטה גמורה מעיקרה.
9