חורב תע״דHoreb 474
א׳תכונה מיוחדת של הנדר הוא ״המנהג״. מי אשר בידיעה ובכונה אסר על נפשו מבלי שום נדר שלש פעמים את הדבר המותר לי ולא נהנה ממנו, למען חנך את עצמו בזה מבלי הגד מפרש לעשות זאת לעולם, או אף פעם אחת אבל בהחלטה וכונה לשמור את זאת לעולם, האיש ההוא קבל על עצמו את החובה הזאת, להיות לו לחובה גמורה וחלוטה, ואם גם בשתיקה בלי כל דבור של נדר, לכן טוב הוא באופנים כמו אלה לכון בתחלה ולהחליט בפרוש, כי איננו מקבל את זאת להיות לו לחובה לעולם — ואל זה מתיחס גם המנהג הכללי — אם קבוץ אנשים למשל ״קהל ועדה״ הנהיגו ביניהם, אם מפרש או בשתיקה, איזה דבר ומנהג לחזוק ושמירת התורה, הנה ההחלטה הזאת נחשבת לחובה, אף תשאר בתקפה בעד דורות הבאים, וזה הוא נדר של העדה, גם עלינו לחשוב את העדה לגוף כזה, שהוא יכלול בקרבו גם את הדורות הבאים, גם זה הוא היסוד מוסד, שעליו הטבעו כל הסדרים והתקנות אשר ״לחברת האדם״ בעוד, למשל, אין אומה יכולה לתקן ולסדר איזה דבר גם בעד הרגע הבא, לוא לא כללה ולא קשרה עמהם גם את הדור נולד, לחיות לחובה גם עליו, יען כי בכל רגע ורגע יבוא בעולם ויולד חבר חדש אל חברת האומה, להיות מתיחס אל הדור נולד.— ומפני זה יכול היה אברהם, אף כי היה רק מובטח להיות אבי אומה, להבטיח לאבימלך בעד זרעו ובעד דורות הבאים, גם בגלל זה כבדו והוקירו בני ישראל את השבועה, אשר נשבעו להגבעונים ויקבלו ויקימו אותה גם לדורות הבאים וכדומה. — על כל אחד מהשייכים אל העדה וגם הבאים אליה מן החוץ חלה החובה, לעשות הכל ע״פ מנהג המקום — בכל זאת יש הבדל בין המנהג, אשר הטעם שלו בלתי נודע ובין מנהג שטעמו גלוי וידוע, כמו כן אם נוסד הוא במשגה או בדעה מיושבת וכדומה ראה י״ד רי״ד ורכ״ח, א״ח תס״ה תצ״ג, י״ד פ״ב ס״ד ועוד.
1