חורב תע״וHoreb 476
א׳והנה אם ככה הוא בכל הפנות שאדם פונה, בחושיו, ברוחו ובמעשיו, להיות חיי האדם בפועל ערוכים ומסודרים באופן כזה ונוסדים רק על ״הרוב״, עד כי ״המעוט״ בטל ״ברוב״, איך יהיה הדבר באופן, כאשר החיים האלה יקבלו עליהם את צורת התעודה על פי התורה האלהית, גם בדבר הנחיצות! לכונן את חיי האדם על פי חותם תכנית התורה? האם ידרוש ה׳ מהאדם בזה ״צמצום אלהי״ ותעודה מדויקה, ואשר אמנם באופנים מרובים, הלא נמנע הוא הדבר מהאנשים, בעוד האנשים יוכלו רק להחליט איזה דבר רק להיות ״קרוב לודאי״, ואשר גם להניע אל הכשרון הזה בראה חכמת ה׳ את האדם?! אולם, את שנוכל אנחנו להשיב לעצמנו על שאלה כזאת, את זאת כבר אשר ויעד החוק של ״הרוב״ אשר נביא בזה — החוק הזה יחליט ביחוד ע״ד האופן, אם ״הרוב״ של האישים הפרטיים, שהתחברו יחד להיות כעין גוף אחד (בית מועצה, בית דין, קהל ועדה וכדומה) ועליהם, לחרוץ דין ומשפט על איזה דבר, להיות לחריצות המשפט של רבם הכח והתוקף כחריצות המשפט של כל חברי הכנסיה (סוד יועצים, בית דין וכדומה), אשר באופן ההוא, אם לא כלם באו לידי הסכמה ודעה אחת בחתוך הדין, אזי דעת ״המעוט״ מהם בטלה בדעת ״הרוב״ שלהם, ודעת ״הרוב״ נחשבה לנו כדעת כלם (כל הקהל, כל הועד וכל הבית דין), והנה בחוק הזה נאמר בפרוש, כי בכל מקום ובאיזה אופנים, אשר עלינו לשמוע מקבוץ אנשים חות דעת ומשפט חרוץ של כלם, אזי נחשבה דעת ״הרוב״ מהם כדעת ״כלם״, ועל ידי זה נכון וקים הוא הכלל הנכבד כי ״הדבר השלם ישא עליו את תכונת רוב חלקיו״ ולכן ״הנטיה אחר הרבים״ היא נטיה מקודשת, להיות חוק ולא יעבור, גם ימצא לו מהלכים בדברים וענינים הרבה.
1