חורב תקס״זHoreb 567
א׳אסור לאיש ישראל, לקחת שום נשך ותרבית בעד הלואה, ואסור לתת שום נשך ותרבית בעד הלואה. כל החקים והמצות הכתובים בפרשה כ״ה מספר ויקרא מיוסדים המה על ההשקפה האחת, גם תכלית האחת לכלמו יחד, למען דעת, כי ה׳ נשאר תמיד אדון הקנינים החיצוניים, אשר נתן לישראל בארץ
1
ב׳ונחלה, בתור אמצעי לפעולתו, משפט חרוץ כזה, אשר על ידי קיומו או בטולו תלוי הוא כל ענין בנוגע אל מלואי תעודתנו — ובאופן כזה, עד כי על דבר עתידות ישראל בפרשה העשרים ושש בספר ״ויקרא״ תחתום התורה בחרבן הארץ והריסותה ע״י קול התוכחה הקורא בחיל : ״אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה וגו׳״ ״אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה״. עי״ז הנך מכיר לדעת, כי חי הנך על אדמת ה׳, ואשר אם תתמכר להדבק עד למותר אל הקנין לבדו, אז הנך עוזב את ה׳ (ראה עדות פ׳ כ״ב). ובין אלה המצות, הלא נכבדה היא המצות ״לא תעשה״ של רבית, לא רק בנוגע אל הארץ בלבד רק ביחס כל קנין בארץ, אף רחוק מארץ ישראל. המצות הזאת תופיע אליך בתור פעולת ״האהבה״, למען דעת על ידה, כי הקנין איננו הרכוש העצמי של בעל הקנין, רק קנין ה׳ קדוש הוא, שנמצא אתנו בכל חלק וחלק מהכח והרכוש שלנו, לכן עליך להודיע ולהביע בזה, כי בנפש חפצה הנך מלוה כסף לאחיך בעת אשר נצרך הוא לזה, מבלי לקי״ מאתו שום הטבה קלה בעד החזקת הכסף, ואתה אם לוית כסף מאחיך הנך משיב לו רק את הקרן בלבד, אבל אינך רשאי להוסיף לו שום הוספה של גמול והטבה, אף הקטנה שבקטנות, בעד ההלואה,1אם יש לרעיון הזה אדות הרבית איזה יסוד, אזי ביחס רחוק נוכל לצרף אותו גם אל מערכת ״העדות״. ואם כן כל איש ישראל הלוקח מאחיו שום רבית או איש ישראל הנותן לאחיו איזה רבית, הוא מראה במעשהו זה כי יכחש שה׳ הוא לבדו אדון הרכוש, ונכשל הנהו באלקיות הקנין וסר מאחרי ה׳. והנה, אם שאר החוקים והמצות הנזכרים שמה, הגבילה אותם התורה ביחס ארץ ירשתנו, אבל את המצות לא תעשה של ״רבית״, קשרה אל עצמות האיש ישראל ותאמר: ״לנכרי״ (אשר עליו יתיחס גם ״גר תושב״ ראה רמב״ם הלכות מלוה ולוה) ״תשוך״ — הלא הוא, כי תוכל לתת לו רבית, ומפני זה תוכל גם לקחת ממנו רבית, והכל, כפי אשר ירשה לך החוק, אשר בכל מדינה, אבל רבית נפרזה היא ״לחץ וגנבה״ (י״ד קנ״ט ק״ס).
2