חורב תקפ״אHoreb 581
א׳יח: נקמה
1
ב׳לא תקם ולא תטר (ויקרא י״ט י״ח).
2
ג׳כי תפגע שור איבך או חמרו תעה, השב תשיבנו לו (שמות כ״ג ד׳).
3
ד׳בן אביך קנך — ואם תפעל בעדו איזה פעולה מפעולת האהבה עשת זאת בלב שלם, ואל תטור לו את חסרון אהבתו אליך ופשעו נגדך, לבל תחשוב בלבך ובל תאמר באמרי פיך בהציגך את עצמך למשל ודמיון נגדו ונגד פעולתו לאמר : ״ראה אני לא אשוה ולא אדמה לך ולא כמוך אפעל״! — דע לך בן אדם! וזכור בעת יחם לבבך, בעת ירתיח דמך, בעת תרים את ידך לנקום נקמתך ממנו, בעת תשנן את לשונך להביע דברי נאצה, בעת תכונן את פעולתך לגמול לו במעשהו, דע לך, כי אם דמי האיש, מקרב החוג הגדול של ״האהבה״ אשר קרא ה׳ את אחיך, להכנס אל תוכו ויקרבהו אליך, אל תוציאו עוד, וביחוד את זה האיש, אשר פעל לך עולה ועשה לך איזה נזק בבריאותך, ברכושך, בשלומך ובשמחתך. — ״לא תקום ולא תטור״, ומלבד כי לא תגמול לו רעה כמעשהו, כי עוד עליך להראות לו ״אהבה״, את האהבה שהוא אמנם איננו ראוי לה, אבל את ״האהבה״ אשר ידרוש ממך ה׳ בעדו, בהיותו יצור שדי, אשר תרצחו נפש, אם בריאות רעך אשר תהרס, אם המום אשר תטיל בו, אם מחסור הרכוש אשר תחסר ממנו, אם חלול הכבוד שלו, אם שביתת שמחתו על ידך, אם שלום אחיך אשר תגרש, אשר את אלה תקריב על המזבח הגמול ותאות נקמתך ממנו, אם כל אחד מאלה יצעקו לה׳ — או אם אתה הגבר, אשר לבך מלא נקם ושלם, אם גרש תגרש או תשיב ריקם את פני רעך, אשר יכול היה לקבל עזר ממך, רק בגלל הגמול, מפני כי הוא לא הראה לך אהבה, או בגלל איזה כעס ושנאה, אשר הגה לבו אליך, ואז, אם דמעת עינו תעל השמימה ותתיצב לפני כס — יה — דע לך, כי, אז לא תוכל עוד בהשקט ובטחה להרים את עינך נוכח פני ה׳ השופט כל הארץ ולהצטדק לפניו, באמרך : הן גם הוא עשה לי ככה! — יען ה׳ יענך בקול : הלא ״בני״ הוא זה ועליך לאהוב אותו בגלל האהבה שלך אלי, ולא למען אהבת האיש אליך!! — והגמול? האמנם לך חטא האיש ההוא? הן, מה הוא הדבר שהוא רק לך לבדך, ואשר אותו לקח או שדד ממך, האם הדבר ההוא איננו ״שלי״ ביותר, של ה׳, הנותן לך את הדבר, ואם כן, מי נתן חרב ומאזני המשפט שלי בידך? לכן האיש, יאמרו חכמינו ז״ל אשר יוכל לשאת ולסבול את העול הנעשה לו, והוא לא יפעל עולה, אלה ״הנעלבים ואינם עולבים״, ״השומעים חרפתם ואינם משיבים״, הממלאים את חובתם לרעיהם בגלל אהבתם את ה׳, וישמחו גם בצרותיהם אשר יסבלו מרעם, בחשבם אותן, לחנוך ונסיון מאת ה׳, עליהם נאמר: ״ואוהביו — כצאת השמש בגבורתו״ — כצאת השמש, להביא אך טוב ומרפא בכנפיה, וכשמש כן גם המה יצאו להגיה אורם מבין מפלשי עבים של השונאים, המקנאים והאויבים, המכתירים אותם, ובכח אור האהבה הנטוע בלבם, יצאו כמנצחים לזרוח על כל סביבם, ולא ידעו כל ״נקם״, רק יהגו רחמים רבים בלבם. — ״משוגע וחסר דעת״ הנך, יקראו לאיש כזה, אשר יכין את עצמו ויתעתד לקחת נקם מרעהו, ויאמרו: אם ידך השמאלית הפציעה את ידך הימנית, האם מפני הנקמה תפציע ידך הימנית את ידך השמאלית?? — האם אחיך לא נחשב לך כמוה, לאבר השייך לך? האם לא אנחנו כלנו חברים בני ברית אחת, בני בית אחד אנחנו? האם לא אנחנו כלנו אברי גוף אחד? האם לא רוח ה׳ אחד יתנוסס במשכיות לבב כלנו? האם לא נשא ונסכול אנחנו כלנו, האחד בצרת רעהו? האם לא נחלה אנחנו כלנו, האחד על שבר אחיהו, ואתה הנך חפץ תחפוץ בגלל נקמה, להרע לעצמך ולעשות את עצמך ״לבעל מום״?! —
4
ה׳הבה! נכונן את מבטנו נוכח פני ה׳, ממנו נלמוד לסלוח ולמחול עונות, גם להיטיב עם עושי הרע. הבה! נביא לפנינו את חשבון עצמנו, בנוגע אל מפעלות ה׳ אתנו, בטרם נעשה חשבון כזה ע״ד מפעלות רענו נגדנו, ואם חשבון נפשנו יראה ויוכיח לנו כי אמנם נשואים הננו רק מחסד ה׳ ואהבתו, וכי באמת בלתי ראוים גם אנחנו עפ״י מעשינו לחסד אהבתו — ואם כן הלא עלינו להתנהג במדת ה׳, להיות גם אנחנו לאחינו, את אשר יהיה לנו ה׳, המתנהג אתנו במדת הרחמים, גם בל נשכח כי את הדבר אשר שדד אחינו מאתנו, לא יכול להיות כה יקר ורב ערך כמו הדבר אשר נבוא אנחנו ברצון נפשנו מפני ״נקמה״ לשדוד ולשלול מאתנו מעצמנו, בדבור, בהכאה ובפעולה, ברגש נקמה. הן אחינו לקח ושדד מאתנו רק דבר חיצוני, דבר חולף ועובר — ואנחנו הלא נסיר ונשלול מאתנו ע״י ״הנקמה״ את הדבר הנצחי וקים לעד, את הדבר הפנימי ואלקי היצוק בקרבנו, יען על ידי מעשה הנקמה, שמצוים אנחנו לבלי לנקום, מאז והלאה נחדול מהיות עוד ״צלם אלקים״ נאמן, צלם ה׳ אלקינו!! — (ראה מערכת התורות פרק ט״ו גם י״ח ומצות פרק א׳).
5