חורב תקפ״דHoreb 584
א׳אם חטא לך אחיך — אם תוכל לסלוח לו סליחה נאמנה, מבלי לחוש עוד שום איבה ושנאה נגדו, עד כי יכול תוכל לשכוח כלו את דבר העול שעשה לך ולמחות מלוח לבך כל זכר למו, אז אשריך, ושכח את הדבר כאלו לא נעשה, אבל אם תרגיש בנפשך, כי לא תעצור כח בנקל לסלוח ולשכוח את אשר עולל לך רעך, אם תתבונן, כי רוחך הנפגע השקט לא יוכל, גם יוסיף לחשוב ולשוות לנגד עיניך תמיד את דבר העול שעשה לך, אז חושה מהר למלאות את החובה אשר תשית עליך התורה ע״י המצוה הזאת. חושה לקחת דברים עם רעך בהיותכם בינכם לבין עצמכם. הוכיחה אותו על פניו על המעשה הרע שעשת לך, ואמור לו: מה זה ועל מה זה עשית לי ככה, למען יראה רעך ויוכח לדעת כי אמנם פשע, עוה וחטא לך, ויוכל היות, כי אחיך הפוגע אותך, ידע במה להצטדק לפניך, או אתה בעצמך, אולי על פי דבריו, תכיר לדעת כי במשגה חשבת תועה עליו. או לא כבד כה עונו מנשוא, כאשר חשבת בתחלה, גם ע״י בקשת סליחה ומחילה מצדו, ירך לבבך ותעתר למחול ולסלוח לו בכל לבב — והנה בעשותך זאת, הלא קונה אתה לך את ״הברכה״ הנעלה מכל כל הברכות את ״השלום״, שהוא מגן ומחסה בעדך לבלי לנטור ולבלי שאת בלבך עליו עוד כל חטא — אולם באופן, אם לא ידעת אל נכון כי אחיך פעל עולה לך, רק הנך משער וחושב כי כזה וכזה עשה לך רעך, או רק, כי שמעת אומרים עליו כזאת — אזי באופן כזה חלילה לך להתרשל במאומה ולאחר מקחת דברים עם רעך, אשר תחשוב עליו כי היה למפגע לך. הן מה נורא ואיום הוא, לחשוד בכשרים, ואם שגית ואם הפיחו כזבים על אחיך, ואם אולי הנידו לך ממנו רק דבר שקר — ואתה נטעת בלבך חשד כבד על איש נקי חנם, על איש תם וישר, אשר הוא בטח גם לא ידע מאומה מכל אשר יהגה לבך עליו, אף יאמין הנהו כי לבך טוב עליו ויהגה לו רק אהבה וידידות! האח! מי יתן כי כל אלה אשר יאמינו כי נפגעים המה מרעיהם אלה, אשר ידמו, כי רעיהם עשו להם רעה, את כבודם השפילו או פעלו להם עולה, כי יכלו לפעול בעצמם, להתגדר במדת ״ענוה״ ולמלאות באמת ובנפש חפצה את החובה והמצוה היקרה הזאת, להוכיח את עמיתם, מבלי לשאת עליו חטא! הן אמנם באופן כזה מובטחים היינו, כי אלפי רוחות בני אדם התענגו על רוב שלום, אנשים אשר ברובם ימאנו לעשות זאת, עד כי בגלל איזה חשד יתרחקו איש מרעהו וישמרו איבתם ועברתם שמורה איש על רעהו בלבם, ואשר לוא רק באו בתחלה בדברים, אז בנקל הסירו כעס וחרון ע״י בקשת סליחה או ע״י ברור דברים, כי משגה הית אתם, לוא עשו כזאת, כי אז שלום רב השתרר בקרב אלפי בתים, משפחות ועדות בישראל, אשר עתה מצאו קן למו ריב ומדון, איבה ותחרות ואין — שלום לאלה. — והנה איזה חזיון נראה לפנינו בחסרון המלואים של החובה והמצוה הזאת? צא וראה, הן אלה אשר ידמו, כי נפגעים המה מרעיהם, עוד לא יאבו לדבר איש עם רעהו, אף יתאמצו תמיד לבלי לפגוש יחד עם פוגעיהם, יוקירו רגליהם מבקר אותם ויחדלו מהתראות איש עם רעהו, גם יתנכרו יחד ובגלל התנכרותם יוסיפו עוד שנוא איש את רעהו, גם בגלל ההרחקה ימצאו סבה להבדל תמיד המה ומשפחותיהם יותר ויותר, יען רוחם יהנה כעס וחמה ותלונה רבה — גם ינחילו את האיבה והשנאה ההיא לבנים ולבני בנים, את האיבה אשר בן רגע של תוכחה כדת התורה בנקל יכלו לשרש אותה עודנה באבה — ועל כלם רע ומר הוא, כי נמצאים בין הפוגעים והנפגעים אנשים מחרחרי ריב ומדון, אנשים כאלה אשר כל מעינם לעשות ריוח בין הדבקים, להפריד אלוף ולהגדיל את שלהבת אש זרה של מצה ומריבה, הלא המה האנשים המתעברים על ריב לא להם, אנשים, אשר יעשו מדחה, המה, אשר חובתם הלא היא לקרב את הלבבות, לחבר את הנפשות אשר התרחקו ולרפא את השבר ולכבות את לבת — אש של האיבה והתחרות, המה יהפכו למלאכי זעם או לנחשים צפעונים, אשר עפר לחמם ורעל תחת לשונם. — הבה, נחפש בתורה אם לא נמצא שום ״קללה״ בין קללות ״הר עיבל״ בעד האיש המחרחר ריב ומשלח מדנים בין אחים, ואשר אמנם הקללה היותר גדולה הלא קטנה היא בעד איש כזה? — אבל ראה זה מצאנו, כי אמנם אצלה התורה גם לו קללה! ״ארור מכה רעהו בסתר״! וחכמינו ז״ל אומרים: לא מכת אגרוף ולא מכת חרב, רק מכת הלשון ״שהחיים והמות בכחה״ — (רמב״ם הלכות דעות ו׳).
1