איסור והיתר הארוך י״זIssur VeHeter HaArokh 17

א׳א. כתב הרא"ש פרק כל הבשר הרוצה למלוג (הגה"ה) רגלי הבהמה או להבהב צריך להסיר הטלפים קודם מליחה דאל"כ מה שבתוך הטלפים אסור אף בדיעבד עכ"ל דהוי כנמלח בכלי שאינו מנוקב ואפילו אם היו מונחים תמיד על צידן כל שיעור מליחה. ומיהו אם נקבן למטה מותר אף לכתחילה ואפילו אם הסיר הטלפי' בין הדחה קמייתא למליחה דהא נמלח מיהת בלתי הדחה קמייתא אם לא עבר עליהן אח"כ מים קודם המליחה כדחללי דבי טבחי דלא מצינו חילוק בבשר שנמלח בלתי הדחה בין רגלים לבשר אחר וגם מה שבתוך הטלפי' מוחזק הרבה בדם ומ"מ (הגה"ה) מה שלמעלה מהן מותר הכל אפי' אם עמדו זקופין דהא דם אינו מפעפע ואין לדמותו ממש לבשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב לאסור אף מה שלמעלה מן הטלפי' משום דבדבר מועט שבטלפי' אינו מעכב כל הרגל לפלוט:

ב׳ב. ומנהג כשר וראוי להדיח הרגלים ולמולחן ולשהותם שיעור מליחה קודם ההבהוב או המליגה דשמא יחממוהו הרבה^א)א) וכ"כ בשערים דיש מחמירין למולחן קודם ההיבהוב ולא אח"כ. שם: או ימלגנו בחמין שהיד סולדת בהן ואע"פ שאין כלי שני מבשל מ"מ איכא למ"ד מיבלע מיהא בלע ומתקש' בתוכו ואע"פ דלא קיי"ל הכי מ"מ לכתחי' טוב ליזהר ואח"כ מדיחין אותו ג"כ הדחה בתרייתא קודם שמשימין אותו על האש להבהב כדי שלא יחזור כח האש ויבלע לתוכו מה שהוציא המלח כבר ואחר ההבהוב או המליגה חוזרין ומדיחין אותו ג"כ כהוגן פעם שנית^ב)ב) נ"ל ומולחי' וקצת משמע כן בראבי"ה וכן הוא בשערים: משום דמליחה הראשונה היתה רק כנגד השער ולא נכנס בבשר כל הצורך:

ג׳ג. ומיהו אם לא עשה כ"א ההדחה ומליחה שאחר ההבהוב או המליגה אין לחוש דהבהוב ומליגה דכלי שני אינו כבישול דהא הרא"ש והיו"ד מתירין אף לכתחילה לאחר שהסיר הטלפים להדיח (ס"א להבהב) ולמלוג בלי מליחה וכן כתוב בסמ"ג דחומרא בעלמא הוא וכן יש מדינות שנוהגין כן אפי' לכתחילה ומה"ט אפילו אם הבהבן או מלגן קודם שהסיר הטלפים אף מה שבתוך הטלפים מותר דאינו כבישול דאל"כ אף מה שלמעלה (הג"ה) ליתסר ומיהו אף באותן המדינות שאין מולחין כ"א פעם אחת אין להופכה ולעשות אותה הדחה ומליחה קודם ההבהוב או המליגה דהדחה ומליחה שאחר ההבהוב ומליגה עיקר שאז הבשר חלק ושולט בו המליחה. והראשונה רק לחומרא בעלמא:

ד׳ד. ומ"מ אם הופכן ומלחן רק (הגה"ה) קודם הבהוב ולא אח"כ מותר ג"כ בדיעבד מטעם שכתב ביו"ד שהרי המליחה מועיל אפי' למוח שבעצמות הרגלים כ"ש שאין השער מעכב המלח מלעבור עכ"ל ואע"ג שאוסר לשם למלוח הראש שלם בעבור המוח מחמת פסיקת עצם הגולגולת שמא היינו מטעם שמוח הראש מוחזק יותר בדם ומלא גידים של דם כדאיתא לעיל:

ה׳ה. ומה שנוהגין העולם לחתוך מתוך סידקי עצמות הרגלים בפני' בשר לבן רך אינו אלא בעבור מיאוס כמו שזורקין ביש מקומות הענוניתא דוורדא מן הריאה ואמה בבני מעים שבסוף הדורא דכנתא שקורין סני דיבי דאין שם לא גידין ולא חוטין ולא שאר איסורין:

ו׳ו. וכה"ג ג"כ עושין (הגה"ה) בראשי הבהמות להבהבן או למולגן בכלי שני ואין צריך להסיר מהן תחלה המוח קודם ההיבהוב שלא יבלע מהדם של הקרום שלו דאין שוהין אותו כ"כ על האור בפעם אחד:

ז׳ז. אבל הבא לטומנן ברמץ ובגחלים רותחים ומניחם לעמוד כך עד שנושרים כל שערותיהם כתב בסמ"ג שדומה לצלייה ולכן אי אותביה אבית השחיטה מידב דייב דמא מינה ומותר או אנחירי ודץ ביה מידי שלא יסתמו הנקבים מן הדם ואי לא אלא שהניחו על צדדיו מקפא קפא דמא ואסור המוח שנתבשל בדמו של הקרום וכ"ש אם צולהו כולו לגמרי כך שלם שהוא אסור אבל רישא גופא שרי לפי שעצם הגולגולת מפסיק בין הדם שבתוכו לבשר הראש עצמו וגם ממ"נ הוא דאי פליט לחוץ כבכ"פ. ומיהו אם מבשל הראש שלם ודאי נאסר כל הראש דאין ששים נגד כל המוח והרוטב מוליך הטעם בכולו ואם נתבשל בשר אחר אצלו צריך ששים נגד כל הראש כמו בחתיכה שדבוק בה הכבד כדלעיל:

ח׳ח. וכתב בשערי דורא ובמרדכי פג"ה אבל אם עשה כן בראשי עופות הראש כולו אסור אפי' בדיעבד משום דאין להבחין אז בקרום של מוח שלו והכי נהגינן ודלא כסמ"ג וה"ג וס"ה שמקילין בעוף יותר ודווקא כשטומנים ברמץ ובגחלים וכה"ג אבל במליחה גרידא ודאי ניכר עדיין הקרום כדאיתא לקמן בתשובת בשר שנמלח בלי ניקור:

ט׳ט. ואין למלוג כלל ע"י עירוי מכלי ראשון דהא אנו מחמירין עתה להחשיב עירוי ככלי ראשון לחומרא בכל דבר כדאית' לקמן בתשוב' עירוי תבשיל אלא מולגים בכלי שאין היד סולדת בהן:

י׳י. ודווקא רגלים וראשי בהמות שעורן קשה אבל עופות אין רגילין למולגן בחמין בכל מדינת אשכנז ולועזי' אפי' בכלי שני ואפי' לשפוך מכלי שני דרך הנוצות ולא אמרינן שהנוצות יהו הפסק^א)א) לא ראיתי בגבולינו שמולגי' תרנגולת אפי' בכלי ב' ויכול להיות דלאו משום חשש איסור נמנעים דאין איסור בדבר בכשירות לכ"ע מהרא"י ז"ל סימן ל"ב::

י״איא. ורשב"א פירש איסור מליגת כל דבר אפילו בכלי שני עד אחר ניקור ומליח מטעם דלא גרע מלא לסחוף איניש כפלי עילוי בישרא עכ"ל ואין חילוק בין דם לחלב אלא היכא דאתא (ס"א דאתי') ממקום אחר דשייך בדם משריק שריק אבל הכא הוי טעמא משום איסור שבגופא שמתחמם ונבלע בו:

י״ביב. ומיהו ברגלים וראשי בהמות נהגינן היתר בכלי שני אפילו לכתחילה ובעופות בדיעבד בלתי קליפה כלל ואפילו שתחבו בכלי שני דסומכין בדם על הדחה ומליחה שאח"כ כדאיתא לקמן וכן ההוא גופיה דלא לסחוף מתיר רשב"א בדיעבד בהדחה בעלמא היכא שהבשר היה צונן כדאיתא לקמן. והא דמצריך שם קליפה כשהיה חם היינו מטעם דהחלב אינו יוצא במליחה^ב)ב) ודלא בי"ד דמצריך קליפה אם עירה מכלי ב' עליו שאילה: ומיהו הנוצות הדקות על העוף לאחר שמרטו עיקר הנוצות הגדולות אותם רגילות לחרוך על האש לכתחילה כי אינם צריכים אש גדול להשהות העוף על האש אלא בהעברה בעלמא סגי לו שאינו מרתיח בשר העוף כלל:

י״גיג. וכתב בת"ה וצריכין להדיח בית השחיטה יפה יפה קודם שמחרכין התרנגולת על האור כדי שלא ישאר שם דם בעין ומתבשל שם ואוסרו עכ"ל. וכ"כ בהרמב"ם ובצהר"ים (ס"א ובשערים) אין להבהב עופות על האש להסיר שיורי הנוצה שעליה אלא אם כן רחץ בית השחיטה מדם ובראש בהמות יחתך החוטין שבלחיים מקודם גם לא ישהה אותם על האש שלא יבלע דמו בבשרו ולא יצא ע"י מליחה עכ"ל. ומיהו בדיעבד אי לא רחץ בית השחיטה נוהגין להתיר (הג"ה) וכתב במרדכי פג"ה אבל אין למלוח בית השחיטה לבדה קודם המליגה או ההיבהוב (ס"א דא"כ ב"ה פולט דמו מיד וכשמולחין אח"כ שאר הראש חוזר ובולע) מאחר דלא טריד לפלוט עכ"ל:

י״דיד. ואסור להשתמש לכתחילה (הג"ה) באותן המים שמלגו בהן אפי' רק כשרות לדבר אחר אפי' לצונן:

ט״וטו. ומאחר שכל מליגות שלנו הוו ככלי שני וקיי"ל שאינו מבשל אין לאסור בדיעבד אם נמצא תרנגולת טריפה ביניהם ואפילו אם היד ס"ב ואין ס' במים נגדה^א)א) וכ"כ בשערים וה"ה דאפילו הכלי שמלגו בתוכו כשר שם: וכ"ש שבשני כשירות אין חוששין שכל אחת בולעת מה שפלטה חבירתה ולא קיי"ל כראב"יה שקיבל שמבלע מיהא בלע ומהאי טעמא אנו מתירין מאכל שבקערה שנפל בה שרץ אפי' אם היד ס"ב כדאיתא לשם. ול"ד לקערה של חלב שמערין בה בשר רותח שצריך קליפה דקילוח עירוי ראשון ודאי מבליע כדי קליפה אבל כלי שני לא. ובתשובת הגאונים מתיר מהאי טעמא בשם רבי יואל גופיה בדיעבד תרנגולת שנמלגה במים של איסור: