איסור והיתר הארוך כ״הIssur VeHeter HaArokh 25

א׳א. פרק גיד הנשה פריך וליבטל ברובא ומשני בריה שאני ומייתי עלה המרדכי דההוא פירקא אלו דברים שממשם אין מתבטלים במינו בין בלח בין ביבש אפי' באלף וה"ה ביותר אלא אוסרים תערובתן במשהו הן בודאי הן בספק איסור דאורייתא או בודאי איסור דרבנן דבר שהוא ברי' (וכ"כ בשערי' סי' ל"ט). ודבר שדרכו להמנות ודבר שיש לו מתירין ודבר שראוי להתכבד ודבר שנעש' לטעם עכ"ל וסי' ברי"ה שמניי"ן מתיר"ו ראו"י לטועמ"ו (וכ"כ בשערים סי' מ"א):

ב׳ב. בריה כיצד כל דבר שהוא בריה והוא שלם אפי' אין בו חיות ואין בו כזית כגון גיד הנשה ואבר מן החי ודג טמא ועוף טמא קטן שהם שלמים וכן זבוב ונמלה ושאר שרצים לאחר מיתתם כשהן שלמים אפי' בכל שהוא ול' סה"ת וכן שאר אוכלים שחייב עליהם מן התורה והן שלימים אפי' אין בהן כזית עכ"ל. אבל אם אינם שלימים אפי' שחסר רק רגל א' מנמלה וכה"ג מהאחרים. פי' רש"י והרא"ש וכ"כ הרמב"ם פ' ב' דא"מ שאין חשוב בריה עכ"ל. ואע"פ שבשאר האברים עדיין כולן שלימים וחשובים לגבי טומאה כדתניא פ' יוצא דופן האברים אין להם שיעור אלא אפי' פחות מכזית מנבלה ופחות מכעדשה משרץ מטמא ופירש"י שם לפי שאבר שלם חשוב ומטמ' ואפי' אם יש בה כזית או שכולה שם ונתרסקה ויש בה כזית אע"פ שחשובה היא למלקות בטילה שפיר בלח ויבש כשיעורה מידי דהוה ככל כזית מנבלה שחשוב למלקות. בטל כל זמן שאין ראוי ליתן לפני אורחים נכבדים. דבטל בחשיבות החתיכות תליא מילתא ולא באיסור (מהרי"ש) וכן הח' שרצים החולד והעכבר וכו' שפי' חכמי' במס' שבת שמטמאין בכעדשה ופרש"י וכ"כ הרמב"ם פ"ב דא"מ והמרדכי פ' בתרא דעבודה זרה ששיעור אכילתן למלקות כשיעור טומאתו. לגבי ביטול מיהא תליא בחשיבות דעתא ואפי' כזית מהן (הג"ה) בטל שפיר בשיעורן כל זמן שאין שלם וכללא פר"י בברי' דוקא ברית נשמה כגון גיד וכה"ג שהיה בו חיות בעודו בבהמה אבל חטה ואגוז דטבל לא ודוק' שנוצר באיסור אבל ע"י בלוע לא ודווקא שאם יחלק להו לחתיכות יאבד שמו כגון נמלה ועוף ודג טמא כשתחלק תקרא חתיכה נמלה וחתיכת דג וכשהזהירה תורה מלאוכלו הוי כאילו פירש לא תאכלו בין גדול בין קטן אבל חתיכת נבלה קרוי נבלה וכן חלב אחר חילוק נקרא ג"כ חלב וחצי חטה ואגוז קרוי טבל לפיכך אין להם דין בריה וצריך כזית למלקות אפי' לאוכלה כולה נמצא שאין קרוי בריה עד שיהא בו ג' דברים ברי"ה ונשמ"ה (ס"א ברית נשמה) ונוצ"ר באיסור"ו (הגה"ה) ושיחלק ואין שמו עליו עכ"ל. ומאחר שהוא שלם ויש בו מלקות בכל שהוא החשיבוהו חכמים ג"כ שלא להתבטל אפי' באלף וה"ה אפי' באלף אלפים אבל כזית מנבלה אע"פ שחייב עליו מלקות מתבטל שפיר בשיעורא. דכזית למלקות אינו מצד חשיבות אלא שהוא שיעור אכילה האמור בתורה מידי דהוה כעדשה מהח' שרצים ושרץ מרוסק ובריה סרוחה ואיבוד צורתה ודם הח' שרצים אע"פ שלוקין עליהן מתבטלין בשיעורם:

ג׳ג. דרכן לימנות כיצד כל דבר שדרכו למוכרו במניין. ופסק ר"ב כר' מאיר ואליבא דר"ל דאמר ריש מסכתא ביצה על שדרכו לימנות שנינו שהיינו אפי' רק לפעמים כגון בצים של טרפה ונבלה ורגלי בהמה של נבלה וטרפה ופירות גסות של ערלה וכל כה"ג שדרכו לימנות לפעמים עכ"ל^א)א) וכ"כ בשערים סי' מ"ב על כן י"א דרגל של נבילה שנתערבה ברגלים של כשרה אפי' אם לא נטלו טלפיה כולם אסורי' משום דהוי דבר שבמניין ואפילו באלף לא בטיל שדרך העולם למכור ב' או ג' רגלים ואנו נוהגין כדפירש לעיל דבטיל עד כאן לשונו ועיין לקמן סימן ה': והכי נהגינן והילכך כל עוף טהור שנטרף באחד מי"ח טריפות או אפילו נתנבלה בשחיטה ונתערב אם הוא שלם אפי' באלף לא בטיל דהא דרכו למוכרו לפעמים במניין וכן אוסר בסמ"ג דבר שנתערב בו תרנגולת או ביצה או בהמה טרפה ורגלי בהמה טריפה מטע' דבר שבמנין. ובדבר שבמניין ושאר הצדדין שאין מתבטלין אין נפקות' אם נוצר באיסורו א"ל כמו בברי' רק שלא יהא איסורו ע"י בליעה והכי הוי איסורו מגופו ולא מבליעת איסור ולשון סה"ת וצפור טהור שנתנבלה או שטרפה אע"פ שאין קרוי בריה כדאיתא פ' כ"ה מ"מ אם הוא דבר שבמניין או ראוי להתכבד לא בטיל עכ"ל. והא דכתב בסמ"ק וצפור שנתנבל' או נטרפה לא הוי בריה ומשמע שבטל היינו לפי סברתו שפסק את שדרכו לימנות שנינו דהיינו את שדרכו למנות לעולם אבל אנו שקיי"ל כמד"א כל שדרכו כו' הוי דבר שדרכו לימנות ואין בטל ואפילו אם נחתכו ראשו ורגליו והוסר ממנו כל הבני מעיים דדרך ג"כ לימנות כך במניין ולא גרע מרגלי בהמה. וה"ה כל ודאי איסור דרבנן שדרכו למנות אינו בטל אפילו באלף. וכתב הרמב"ם פ' ט"ז דא"מ ומייתי ליה ג"כ בי"ד ויראה לי שה"ה כל דבר חשוב אצל בני המקום לפי הזמן ולפי המקום אשר הוא שם אינו בטל אפילו באלף עכ"ל:

ד׳ד. דבר שיש לו מתירין כיצד כגון ביצה שנולדה ביו"ט ואפי' אם רק ספק לנו אם נולדה ביו"ט ונתערבה אפילו באלף הכל אסור ואפי' המאכל שליבנו בה (הגה"ה) כדאיתא לקמן סימן י"ז י"ח וכן כ"ד שהוא משום מוקצה ונולד ואיסור הכנה ביום טוב^א)א) וכ"כ בשערי' וכתב אם מלאו תרנגולת מן הביצה שנולדה ביו"ט. ושבת וי"ט נולדה בזה אסורה בזה ושני י"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה: וכן תבואה חדשה שנתערבה בישנה לפני העומר דיש לה היתר לאחר העומר וכן הנודר מן היין שאומר יין זה אסור עלי ונפל ממנו ליין אחר אפי' טיפה קטנה לחבית גדול הכל אסור לו וכן שאר משקין ומאכלין לפי שיכול לישאל על נדרו:

ה׳ה. ראוי להתכבד כיצד אפילו רק חתיכת בשר על טרפה או נבלה או מבהמה טמאה וחתיכת עוף ודג טמא שהיה גדולה וראויה להתכבד חשוב כבריה ואינו מתבטל אפילו באלף. וכן פסק הרא"ש והכי נהגינן^ב)ב) וכ"כ בשערים סי' ל"ט: ולא קיימא לן כר"י וראב"ן דמקילין ומפרש בסמ"ג ובסה"ת שהיינו אם תתבטל תוך ההיתר תהא אז ראויה לאורח ישראל עכ"ל. והילכך אפילו דבר האסור בהנאה כגון בשר בחלב קרוי שפיר הראוי להתכבד וכן אפילו רק חצי או רביעית או פחות מרביעית גבינה מבהמה טרפה אם יש בה כל כך שהיא ראויה להתכבד לפני אורח אפילו באלף לא בטיל כדאיתא במרדכי פרק כל הבשר מתשובת ר"ש שמא גבינות חשובים ראוי להתכבד בהן לפני האורחי'. וכש"כ אם הוא שלם דהוי דרכו לימנות ואפי' גבינה שהועמד בקיבה הנאסר מבשר חשוב הר"ש שאין בטל לעולם והיינו מטעם דבשר בחלב הוי כאיסור מגופו כדאיתא לקמן ואע"ג שבשר בחלב בעלמא בטיל מיהא בס' הכא שהוא חריף ונעשה לטעם לא בטיל כדאיתא לקמן ואפי' סתם גבינות של א"י ואע"פ שאין איסורא אלא ע"י בליעה. ושמא מטעם דמאחר שאסרו חכמים אף כל סתם גבינות מחמת חשש איסור שיש בקצת וגם תחלת עשייתם ע"י האיסור הוי כנולד באיסורו. וכתב הרא"ש אפי' אם העוף בנוצתה (הגה"ה) והבהמה בעורה ובצמרה מיקרי שפיר ראויה להתכבד דכל דבר הראוי לתקן בין ע"י מליחה בין ע"י הסרת שערות או נוצות או בישול בעניין שתהא אז ראוי ליתן לפני האורחים נכבדים בלי צירוף תבלין וכה"ג קרוי שפיר עתה חתיכה ראויה להתכבד דלא קאמרינן הראויה להתכבד אלא לשיעורא שתהא גדולה וראוי לכבד בה אורח לכשתתבשל. ויש אומרים עוד דבריה שלמה אין ראוי ליתן לפני אורחים ודברי הבאי הן וכי בשביל שראוי לחלק לכמה חתיכות חשובות גרע טפי כש"כ דחשיב טפי מטעם את שדרכו למנות עכ"ל. ולכן חצי בהמה גדולה וכל כהאי גוונא כל חלק חשוב ממנה הוי שפיר ראויה להתכבד. אבל שלימה תיפוק ליה משום דהוי דבר שבמניין וכ"כ בסמ"ק דהא דאמרינן שאם נחתך אבר אחד מנמלה בטילה חשיבותה ה"מ בקטנה אבל שרץ גדול שישאר בו עדיין שיהא ראוי להתכבד לפני אורחים אפילו באלף לא בטיל דאע"פ דבטל מתורת בריה מ"מ יש בו משום ראוי להתכבד דאם לא כן דבר הנוצר באיסורו הוי קל מנבילה שכל חתיכה ממנה הראוי להתכבד אינה בטלה לעולם:

ו׳ו. דבר הנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף ונעשה לטעם כגון תבלין ומלח של הקדש או של א"י וחומץ של יין נסך אפי' מסתם יינם בתבשיל אע"פ שבמינו בטל הכא שנעשית לטעם אין בטל כדמפרשינן לקמן וגם משום שמתפשט טעמו ליותר מס' וכתב בא"ז והיינו דוקא למקום שמגיע טעמו עכ"ל. ואין חילוק בין שנתנה בכוונה להטעים או שנפל בו מאליו וכן משמע מל' הרמב"ם פ' ט"ז דא"מ קדירה שנפלו בה תבלין של איסור דהתם ודאי לא נתנם בו בכוונה. ולא קיי"ל כמהר"ם דמקיל ומיהו דרכו בכך ודאי בעינן כדאי' לקמן וכן שמרי יין נסך שהחמיצו בו הפת^ג)ג) אך הרא"ש פ' בתרא דעבודה זרה ומהרי"ח מתירין אותו כר' אפרים מחנוכה ואילך דאז מחמיצי' במיובשין וצריך לערבם קודם במי' ונתבטל טעמו וכן מייתי בסמ"ק בשם הירושלמי דמתיר אפילו שמרים של א"י לאחר שנתייבשו ונהגו להחמיר: וכתב במרדכי בפרק בתרא דעבודה זרה בשם ר"ת ואפי' אם עבר עליהן י"ב חדש או נתייבשו כבר בתנור. ומסיק שם בשם ר"ת ומיהו מותר לקנות סתם לחם מן השוק אף אליבא דר"ת דאי אפשר שלא יתקן א"י א' בעיר בשמרי שכר. ואמרינן בכתובות פ"ב אם יש שם מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן עכ"ל. ומסתמא ה"ה לשאר מדינות שאין שם שכר אי אפשר שלא יתקן אופה אחד מדבר היתר אבל השמרים מתמד שנתייבשו וחמצו בו אחר שעבר עליהן שנים עשר חדש הפת מותר אליבא דכולי עלמא. וכן גבינה וחלב שהועמדו במעמד של איסור ואפי' בחומץ של סתם יינם אע"פ שאין לך גבינה שאין בה ס' נגד המעמיד. ומפרש הרמב"ם פ' ט"ז דא"מ ואע"פ שמין בשאינו מינו הוא. אסור במשהו מאחר שהוא ניכר ועיקר המעמיד הגבינה. והיינו לפי שנחשב לעולם ברוב ולא במיעוט ולפי התו' שפירש שהמים והמלח בעיסה הוו שפיר מין במינו מאחר שאין העיסה נילושה אלא על ידם כדאית' לקמן אף ה"נ. וכל הני צדדים המפורשים לעיל רוצה לומר או זה או זה פירוש אם יש בו אחת מכל הצדדים האלה אין מתבטל אפי' באלף כגון אם הוא בריה שלימה אע"פ שאין ראוי להתכבד או ראוי להתכבד אפי' אינה שלם כדאיתא לעיל גבי נמלה שנחתכה רגליה וכן שאר צדדי החשיבות. וכתב בסמ"ג והטעם דכולהו. דמתוך חשיבותה חשובי קבועין וכל קבוע וכו' עכ"ל. והיינו שאר הד' צדדים אבל מה שהוא מצד שיש לו מתירים אינם מצד חשיבות אלא משום שלא נתנו בו חכמים שיעור כדאיתא לקמן ואע"ג דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דאורייתא כדיליף בכתובות מוארב לו וכו' הני מילי כשהאיסור וההיתר כל אחד מבורר וניכר במקומו כי התם אבל באיסור המעורב ואין ניכר בהיתר הוי הקביעות רק מדרבנן אפילו בבעלי חיים אע"פ שאין נבלע בהיתר:

ז׳ז. ולכן ספיקות כל הבריות לקולא. פירש אי הוי ספיקא לנו אי הוי בריה או לאו הוי ספיקא דרבנן ומתבטל שפיר בלח וביבש ובשיעור כשאר איסורים. פי' שהאיסור ודאי והחשיבות ספק. כגון שספק לנו בבריה. ודרכו לימנות. אי הוי שלם ואי הוי ראוי להתכבד וחריף. ואם היא זאת הביצה שנולדה בי"ט. אבל אם הוא חשוב בודאי וספק לנו באיסורא אם הוא אסורא אם לאו כגון ביצי ספק טריפה וכה"ג שנתערב זה לא נקרא ספק בריה ואם הוא דאורייתא ואפי' באלף לא בטיל כדאיתא לקמן. אבל ספק חשיבות בטל אפילו בדבר חריף ונעשה לטעם דאע"פ דקיי"ל טעם כעיקר בשאין מינו דאוריי' לטעם ס' מגופה דאיסור. אבל להצריך ס' נגד כל טעם ס' שלו (הג"ה) לא כמו שכתב ר"ת גופיה דאין העמדת גבינה אוסר מדאורייתא אלא בס'. מכל שכן ביצה שמתפשט טעמו ליותר מס'. דההוא טעם משהו לא חשיב טעם דאורייתא כלל ועוד דשמא חשיב הכא במין במינו כדאיתא לקמן. מלבד דבר שיש לו מתירין דאפי' ספיקה במשהו כדאית' לעיל. וכולן אם יש בהן ס"ס מותרין בלתי ביטול כלל כדאיתא לקמן:

ח׳ח. וכתב עוד פ' גיד הנשה וכל הדברים שאינם מתבטל היינו דווקא כשהאיסור בא בהן מגופם אבל אם בא להן רק ע"י בליעה ממקום אחר בטל בשיעורא עכ"ל. והיינו אפילו לאותו שנאסר מבליעת בריה כגון עוף כשר וחתיכה כשרה הראויה להתכבד שנאסרה מבליעת איסור שאינו מתבטל. בטלינן שפיר כשיעורו אע"פ שלא נתרסק והן בודאי ביניהם מלבד בשר בחלב (הג"ה) שהיינו חתיכה הראוי להתכבד שנאסר מחלב שלא היה בה ס' לבטלה ונתערבה אח"כ אפי' באלף כדאית' בפ' בתרא דע"א הואיל והחמיר עליו תורה שכל א' בפני עצמו מותר וכשיבשלם יחד נאסרו ואם אוכל משניהם כזית לוקה חשיב כאיסורא מגופו ואוסר הכל ואפי' אם לא נאסר כ"א מחלב צונן שהיינו על ידי כבישה שאע"פ שמותר בהנאה כדאיתא לעיל גבי גבינת איסור שאין בטל אע"פ שלא נאסר ג"כ כ"א ע"י כבישה. וכן אפי' אם חריף הוא מגופו ובלע איסור תפל מאחר שאיסורו אינו מגופו לא חמיר התפל מן העיקר כגון תבלין שבלעו מבשר או איסור ונתנו בחלב וכן המלח שעל הבשר הנבלע מדם וכן כה"ג בטלין בשיעור:

ט׳ט. וכן המדוכות של א"י ניתרין בהגעלה מהאי טעמא אע"פ שדוכין בהן תבלין ושאר דברים חריפים הנאסרים כדאיתא לקמן. ובסמ"ג מפרש דאע"ג שהחריפין עצמו נותן טעם בהיתר מ"מ האיסור הנבלע בו אין נותן טעם אבל ודאי היתר תפל שבלע מאיסור חריף הוי שפיר איסורו מגופו דדל התירא מהכא והרי מתבשל או מתחמץ מהאיסור גופיה וכ' בשערי דורא ודווקא כשהחתיכה ראויה להתכבד ולא היה ס' בחתיכה עצמה לבטל החלב אבל לגבי אותה חתיכה עצמה שנפלה הטיפת חלב עליה אפי' אם היא ראויה להתכבד ויש ס' בחתיכה נגד החלב החתיכה בטל שפיר משום דהטיפה אינה ראויה להתכבד (דחשיבת של ראויה להתכבד אינו תלויה בדבר הנאסר אלא בדבר האוסר ולכן אף החתיכה עצמה מותרת: בש"ד נ"ב במ"ס אין זה):

י׳י. ומטעם דלעיל אנו אוכלין דובשני א"י שקורין לעקו"ך אף המתקנים היחידים בבתיהם אע"פ שדכו התבלין במדוכות שלהן והתבלין לטעמא עבידא ואפילו החריפים מאד המותרים לאכול חוץ לסעודה בברכת שנ"ב מחמת שהתבלין בהן עיקר. דמאחר שאין איסור התבלין מגופה בטלין שפיר בס' ומסתמא יש בקמח ס' נגדו וכבר נתבטלו אבל מטעם דסתם כלי א"י אינם ב"י לא היו מתירין אותם דבדבר חריף אין נפקותא בב"י או לאו כדאי' לקמן וגם אין אסור משום בשולי א"י אע"פ שאינם בכלל היתר הפת מדלא מברכין עליהם המוציא מטעם שהתבלין בהן עיקר. דהתבלין נאכלין כשהן חיין כדמפ' במרדכי בשם ראבי"ה גבי זנגבי"לא רטיבא אבל חתיכת בשר (הג"ה) שנתבשל בלא מליחה או נמלח בלתי הדחה. ועוף שנמלג בכלי א' לא מיקרי אסורו מגופו כדאיתא לקמן בתשובת שני חתיכות ואם נתערב בטל שפיר בשיעורא בלח וביבש כשאר איסורי' אפי' אם החתיכה ראויה להתכבד היא דהא אין איסור בבשר עצמו אם היה מתקנו כראוי והיה מותר לאוכלו חי בלתי מליחה כלל כדאיתא לעיל:

י״איא. וכתב בא"ז וכן פירי שבו תולע ונתערב לא הוה בריה. שהרי מקבלת טעם התולע נאסר ולא מעצמו עכ"ל והיינו אפילו פירות גסות שדרכן לימנות ואפילו אם לא הוציא התולע עדיין מהפירי דמ"מ יכול לאכול כל הפירות עצמן כשבודקו מתולע^א)א) דלא אמרי' שהיה יכול להבי' הפירי בתולעתו דבשנתערב ליותר מס' חשוב אין לו תקנה פי' שא"צ לבקשו עד שימצאנו כדאיתא לעיל:. וכתב הרא"ש פ' בתרא דעבוד' זרה ואם האסו' שאין מתבטל אפי' באלף אסור בהנאה אוסר כל תערובתו בהנאה עכ"ל. אמנם אם נתערב מהתערובת לא אמרינן ביה שכל החתיכה נ"נ כדאיתא לעיל:

י״ביב. והשיב ר"י וה"ה כל איסור הקבוע וניכר מקומו אוסר בכל שהוא ואפי' אינם מהדברים החשובים דתנן תשעה חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח אסור. נמצא שיש ב' מינים קבוע ודווקא שנולד הספק במקום קביעות כגון שלקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח דאז לא הפסיד קביעותו וכן אם ראינו שפירש ולא ידעינן המקום שפירש הימנו וכן אם לקחו הא"י בפנינו ואין אנו יודעין מאיזה מהן לקח אבל אם נולד הספק שלא במקום קביעותו שהיינו שפירש שלא בפנינו כגון שנמצא או שלקחו א"י שלא בפנינו מותר דכל דפריש מרובא קפריש עכ"ל והיינו אפי' חתיכה שאין ראויה להתכבד אוסר בכל שהוא פי' שאין הולכין בו אחר הרוב להתירו מטעם מרובא קא פריש עכ"ל. ואע"פ שאין חשובה. ואע"ג שכבר אסרו חכמים כל בשר שנמצא ולקחו א"י שלא בפנינו כדאיתא לעיל. מ"מ נ"מ דהיכא שנולד הספק במקום הקביעות הוי הקביעות דאוריתא כדאי' בתו' ובמרדכי פ"ק דפסחים ודנין בספיקותא לחומרא אבל במה שגזרו חכמים כגון בנמצא ולקח א"י שלא בפנינו לא הוי כההיא קביעות דלעיל וספיקא לקולא משום דבספק לא גזרו. ומאחר שהיכא שנולד הספק במקום הקביעו' הוי הקביעות דאורייתא אם החתיכה ראויה להתכבד (הג"ה) ונתערב אפי' באלף הוי בודאי איסור דאורי' שנתערב וכולן אסורות כל זמן שהן שלמים מק"ו מביצת ספק טרפה שנתערבה דלקמן אבל אם אין ראוי לא גרע משאר איסורין דאורייתא שמתבטלין ומיהו בנמצא ולקחו א"י שלא בפנינו שאיסורו רק מדרבנן ודאי אם נתערבה באחרות בטל ברוב בעלמא אע"פ שהחתיכה ראויה להתכבד מטעם ס"ס פירוש שבכל אחד מהתערובת יש בו ס"ס שמא אין זאת שנתערבה ואת"ל זאת שמא כשירה היא ובדרבנן א"צ שהוי הספיקות בגוף אחד ומ"מ צריך ס"ס להתיר דהא דאמר' ספקא דרבנן לקולא כגון ביצת נבלה וכה"ג אבל מה שיש בו חששת דאורייתא אע"פ שמדאורייתא מותר מטעם רוב וכה"ג ואסרו חכמי' מחמת המיעוט הוי כודאי אסור דהא אסרוהו מכח אותו ספק כדאי' לקמן גבי גבינות בלתי מסומן שנשארו בין א"י ואינם ניתר כ"א בספק ב' ומיהו רובא דהיתרא מיהא צריך דאי לא נתערב אלא בחד בזה אין אומר שכל אחד יש בו ס"ס דמאחר שהאיסור בודאי בתוכו בלתי רובא דהיתירא הוי ככולא איסורא כדאיתא לקמן בתשובות נטל"פ^ב)ב) והיא ג"כ מטעם דהוי זה הספק ספק השני ואע"פ שהספק הראשון בודאי מ"מ מאחר שהספק שני נולד עמו מותר דאל"כ אין לך דבר שניתר בס"ס. שאי"לה:. ומיהו אם יש ספק בחתיכה עצמה אם היא זאת שנמצא' בשוק או לאו ודאי אף בלא תערובות מותר משום דבספק לא גזרו:

י״גיג. אמר שמואל לא אסרה תורה בגיד אלא שעל הכף שנאמר אשר על כף הירך. ושני גידין הן הפנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. וכתב הרמב"ם פ"ח דא"מ וגיד הנשה לא חשיב בריה לעבור עליו בכל שהוא אלא אותו הפנימי שהוא מה"ת והוא שעל כף הירך לבד אבל כל העליון שעליו הסמוך לבשר ואף הפנימי עצמו מה שלמעלה ולמטה מן הכף וכן חלב שעל הגיד אינו אלא מדברי סופרים ואין חייב על אכילתו אלא עד כזית. עכ"ל. וק"ק והילכך אפי' לא נתערב ממנו אלא אותו מקצת גיד הפנימי שעל הכף בלבד והוא ברוחב ד' אצבעות בשור הגדול ושני אצבעות בכבש גדול ופחותה מרוחב גודל בגדי וטלה אין בטל לעולם דאל"כ לא תמצא ג"ה שלם אפילו מבהמה דקה וירך אחד שלא יהא בו כזית אבל חתיכה משאר הגיד שאינם בכל שהוא אפי' בכזית ממנו אע"פ שהיו מכין עליו מכת מרדות לא הוי בריה דלא עדיף מכזית משרץ שנתרסק שהוא דאורייתא ומתבטל^א)א) אך מהרי"ש השיב שאין חילוק ויש לתקנו ול"ה: ואם יש ספק מאיזה מקום הוא אותו המקצת (הג"ה) שנתערב כל ספק בריה לקולא ומתבטל שפיר בס' כדאיתא לעיל. שא"ילה:

י״דיד. כתב הרמב"ם פרק ט"ז דא"מ והי"ד והיכא שנתרסק הבריה בטילה בשיעורא אפי' אם נאסר כבר התערובות כול' מכח בריה או חתיכה הראויה להתכבד כגון שבאתה שלמה להקדירה ואח"כ נתרסק. ואפי' בבשר וחלב משום דהלכה לה חשיבות' ונתבטל מתורת בריה ומתורת ראויה להתכבד והרי היא מעתה כשאר כל איסורים שמבטל בס' עכ"ל. ואו' ר"י והא דבריה בטלה בריסוק היינו דוקא לא נודע לו התערובות עד לאחר שנתרסק בקדירה אבל אם הכיר קודם שנתרסק ונאסר כל התערובות פשיטא אם נתרסקה אח"כ לחתיכות קטנות שאסור הכל כמו בתחילה מאחר שנאסר כל התערובת פ"א משום בריה שוב לא פקע תורת בריה מיניה ובתר שעת ידיעה אזלינן עכ"ל. ואסור אפי' לאחרים ואע"פ שלא כיוון לבטלו כדפירש"י דבתר שעת ידיעת אזלינן כדאיתא ג"כ לעיל גבי תוס' היתר דאם יודע בו פ"א ונאסר כל התערובת תו לא אמרינן מצא מין את מינו וניער אפי' בשוגג. ובשלא יודע בה מתחילה ונתרסק עוף אחד בקדירה או נחתך חתיכה אחת הראויה להתכבד כתב בי"ד אין תולין לומר האיסור נתרסק או נחתך אלא אותו שנתרסק לבד הוא מותר ממ"נ. ואפי' נתרסק ונחתך רובא אין תולין לומר שהאיסור ברוב ונתרסק ביניהם אלא הנתרסק והנחתכין לבדו מותרין עכ"ל. והיינו אם יש שם ס' בקדירה נגד האיסור.^ב)ב) ואע"ג דבכל מקום תלינן ברוב ירא' דהכא איכ' למימר אדרבא כל שנשתנה מקדמו' מן הרו' היה והוה כמו כל דפריש מרובא קא פריש ונמצא שהוא המיעוט לא נשתנה והופרש מקדמותו מהרא"י ז"ל סי' מ"ח: וכתב הרא"ש שם פרק ג"ה ואם ריסק במזיד אסורה לו ומותר לאחר עכ"ל ומסתמא דווקא בחנם דאל"כ נמצא מיהא חוטא נשכר:

ט״וטו. וכתב ר' ברוך וכן כל דבר הנחשב מצד שדרכו לימנות כגון ביצת טרפה או נבלה שהיינו דווקא כשהן שלמים כמו שדרכו למכור במניין עכ"ל וכן אם נודע תערובת בעוד שהיתה שלימה דזהו גרם חשיבותן אבל אי לא נודע עד שטרפה בקערה או ערבה בתבשיל בטילה שפיר בס' כשאר איסורים. וכן פירות גסות של ערלה בין פירות של היתר ונתרסקו קודם שנודע תערובותו בטלין שפיר בשיעורא מה שאין כן בביצה שנולדה ביו"ט דאפילו טריפה ומעורב בתבשיל לא בטלה כדאי' לקמן. והיינו משום שאין האיסור לשם מכח חשיבות אלא מטעם שכל מה שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור לבטל וה"ה מה שהוא משום ראויה להתכבד או משום טעמא אין נפקותא בשלימותא כדאיתא לקמן:

ט״זטז. וכתב עוד ר"ב והא דביצה לא בטלה היינו ביצה טרפה שבאיסור גדלה ואפי' ביצת ספק טריפה דהוי דאורייתא או אף ודאי ביצה נבלה אף על פי שהיא רק מדרבנן דבהיתר גדלה דמשמתה ונתנבלה לא גדלה עוד ואפי' ביצת נבלה שנתבשלה בשחיטה אבל ביצה שהיא ספק מנבלה ספק משחיטה אף בלא תערובת מותר דספיקא דרבנן לקולא דבספק לא גזרו^ג)ג) אלא שגזרו בה רבנן אטו ביצת טריפה לפי שיש עליה שם איסור שקורין לה ביצת נבילה: עכ"ל ואע"ג דבבצים גמורות שאין מעורות בגידין אלא כדרך שנמכרים בשוק שנמצאים בתרנגולים שחוטות יש עליה ג"כ איזה שם של בשר ולא גזרינן עליה שלא לאכלן בחלב כתב ר"ת היינו משום דבשר וחלב כ"א היתר הוא בפני עצמו ולא החמירו בו כ"כ דכל היוצא מן הטהור נקרא טהור ומן הטמא נקרא טמא:

י״זיז. וכתב במרדכי פרק כ"ש ובפרק גיד הנשה בשם ר"ת והרמב"ם פ' ט"ו דא"מ והא דדבר שיש לו מתירין לא בטל היינו דווקא כשנתערבה במינו אבל בשאינו מינו בטיל שפי' בס' אפי' איסורי הנאה אפי' אינו מכירו ונשאר גוף האיסור בתוכו מק"ו מטבל שהוא דאורייתא ובמיתה והוא ג"כ דבר שיל"מ דאיפשר לתקנו וא"ה בטיל שפיר בשאינו מינו בס'. והיכא שנתקלקל המאכל עד לאחר הי"ט או עד שעת התירו לא נקרא אז דשל"מ וכ"ש דבר שממשו של איסור ליתיה בעיניה וליכא אלא טעמא בעלמא שמתבטל שפי' בס' אע"פ שיל"מ וכן שנינו בירושל' פ' ג' ארצות א"ר שמעון כל דבר שיל"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם וכן מתיר רבא פרק גיד הנשה תרומה שנפלה לתבשיל של חולין להטעים לכהן ואם אין בו בנותן טעם מותר לזרים וכ"כ בסמ"ק ואפי' יין נסך בימיהם וערלה וכלאי הכרם הוי ש"מ בנ"ט מלבד חמץ בפסח לפי שיש בו כרת ובל יראה ולא בדילי אינשי מיני' מחמירין בו אף שלא במינו במשהו שלא יבא להקל במינו עכ"ל. וכן מתיר בסמ"ג הנודר מן היין זה ונתערב ממנו שלא במינו בנותן טעם. ונקט הרמב"ם והמרדכי דשיל"מ וכ"ש שאר דברים שאין מבטלין דקילי טפי דספיקו מותר שהן דווקא במינו אבל שלא במינו בטלין שפיר בשיעור' ואפי' אם נשאר גוף האיסור בתוך התערובות. מלבד כל דבר הנעשה לטעם כגון פלפלין שלמים של הקדש ושל כנעני שנתבשלו או נכבשו במאכל עד שנתן טעם בו ויש ס' במאכל נגדו התבשיל אסור משום דדבר הנעשה לטעם הוי הטעם עיקר התערובות כדפירש לעיל בשם הרמב"ם. ועוד דדבר הנעשה לטעם מאחר שדרכו לערבו רק בשאין מינו נקרא שפיר מין במינו כדמפרש התם פרק בתרא דביצה אמה שאמר שם בגמרא בעניין עירובי תחומין שמים ומלח אין בטלין בעיסה מפני שיש לו מתירין ומפרש התוס' שנקרא שפיר מין במינו משום שהמים ומלח שבעיסה העיסה נעשית מהן ואין העיסה נילושה אלא ע"י המים עכ"ל וכן פסק גם בסמ"ג. וה"נ קדירה שדרכו לתבל לא מתקנה אלא על ידי התבלין וגם אין דרך התבלין לאוכלן לבדן גם מהתם שמעינן שאם היו המים נחשבין שלא במינו היו בטלים שפיר והיינו בששים וכ"ש כל האחרות ואם נתנו מאותו המאכל למאכל אחר והוא נותן טעם בתבשיל השני אע"פ שקיימא לן שכל דבר שאיסורו במשהו לא אמרינן ביה ח"ע נ"נ הכא ודאי אסור אפי' אם יש בו ס' נגד התערובת הראשון דמאחר שנותן בו טעם הרי אוסרו במשהו מחמת האיסור עצמו ולא מחמת התערובת ואם אין נ"ט בתבשיל השני אפי' ס' אין צריך אלא נגד האיסור המדומע בו דאפי' בתבשיל ראשון לא היה אוסר כ"א עד ס' אבל עד ס' מיהא אוסר אף בתבשיל שני מאחר שאין פוגם מיהא בקדירה:

י״חיח. וכן כתב במרדכי דפ"ק דביצה בשם ראבי"ה ומהר"ם שאפילו המאכל שליבנו בספק ביצה שנולדה ביו"ט אסור ולא משערים בששים חדא דלחזות' וטעמא עבידא. ועוד דדבר שיש ל"מ הוא עכ"ל (וכן השיב מהרי"ש) והיינו אפי' לא ידע באיסורו ולא כיוון לבטלה וכן נהג מהרי"ש לאסור וכן מייתי שם במרדכי ריש פ"ק דביצה דברי ראבי"ה ופלוגתא דר"ת לא מייתי וכתב ר"י א"ז חתיכה שנאסרה מחמת תיק"ו דאורייתא מתבטלת שפיר בשיעורה כשאר איסורים ואע"פ שאפשר שניתרת כשיבא אליהו לא נקרא עבור זה דשיל"מ לפי שאז איגלי מילתא שלא נאסרה מעולם ול"ד לביצה ולטבל שנאסר ויש לו מתירין עכ"ל. ועוד כמו שכתב רשב"א שלא נקרא דבר שיל"מ אלא שיותר בודאי. ומתיר מהאי טעמא ביצת ספק טריפה שנתערבה וא"צ להמתין לראות אם תטעון התרנגולת או תחיה שנים עשר חדש ומיהו לדידן שקיי"ל כל שדרכו לימנות שנינו ה"ל דבר שבמניין ואי בטרופה א"כ מתקלקלת בתוך כך ובטילה שפיר כדאיתא לעיל:

י״טיט. וכלי שנאסר מבליעת איסור ונתערב באחרות בטל ברוב כדין יבש ביבש ואע"פ שאפשר להגעיל כולן מכל מקום לא נקרא מחמת זה דשיל"מ לאסור כולן עד שיגעילו מאחר שאין איסורין מגופו ולא גרע [צ"ל: וגרע, וכ"ה בט"ז סי' ק"ב סק"ב] מבריה שלמה שנאסרה על ידי בליעה ובי"ד מפרש בשם רשב"א שכל שאין מתירין שלו בא מאיליו אלא שצריך לפזר מעות עליו ולהוציא הוצאות במתיריו או להטריח עליו אין בכלל דבר שיל"מ ומסיק אבל מה שבידו לתקן בקל כגון טבל ומעשר שני והקדש הוי שפיר דשיל"מ עכ"ל:

כ׳כ. ודבר שאין ניכר כ"א בפני עצמו אלא תחלת ביאתן לעולם הוי ע"י תערובת לא נקרא דשיל"מ (הג"ה) ומייתי בסמ"ג ובמרדכי פ"ק דשבת כגון גיגית מלאה ענבים בעוטים והיה בה הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח בשבת מן היין ואע"פ שיוצא ג"כ עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפני עצמו מעולם. וכן חבית מלא ענבים שלמים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר לימשך הימנו בשבת לשתות לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ולא היה ניכר פעם אחד בפני עצמו מעולם וכן כל כיוצא בו:

כ״אכא. תנן פרק גיד הנשה חתיכה של נבלה ושל דג טמא שנתבשלה עם חתיכות טהורים בזמן שמכירו בנותן טעם אין מכירו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם והילכך כל איסור חשוב שנתבשל בס' דהיתר ואין ניכר ביניהם אע"פ שכל העופות והבשר אסור מטעם בריה וראוי להתכבד או דבר שבמניין ויש לו מתירין כגון השוחט עוף מוקצה ביום טוב מ"מ הרוטב ושאר התבשיל מותר דהא נתבטל מיהא הטעם שפיר בס' וכתב בסמ"ג ואף העופות עצמן שאצלו שאסורים מטעם ספק בריה מצטרף שפיר לשאר התבשיל לבטל הטעם הס' דהא אף העופות עצמן היו מותרים רק שמסופק לנו בהן משום ספק בריה עכ"ל:

כ״בכב. ובענין ראויה להתכבד כתב בסמ"ג אמנם כל בני המעיים שבעוף ושבבהמה וכן הראש והרגלים של עוף לא נקראו דבר הראוי להתכבד וגם רגלי העוף אין דרכן למכרן במניין עכ"ל ואפי' הדורא דכנתא בשומנה והכרכשתא לא נקראו ראוי להתכבד מדאמר רשב"ג בפרק הנודר מן הירק קרביים הללו לאו בשר הן ואוכליה לאו בר אינש ולא מפליג מידי וכן עשה הר"י מרעגנשפו"רק בהדורא דכנתא שלם שנתערב ביבש ברוב כשירות והתיר כולם מהאי טעמא. ואמר אך טוב ליזרוק אחת מהן אפי' הקורקבן כדאמר פ"ק דביצה קורקבן ובני מעיים אע"ג דבשר נינהו כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי כו' (וכן בתשו' מהר"י מולין) וכן התיר ריצב"א קורקבן של תרנגולת טרפה שנתערבה בין קורקבנין כשרים בביטול רוב ביבש וגם אין דרך הקורקבן והכרכשתא למוכרם במניין אבל ראשי הבהמה גסה ודקה ורגלי בהמה גסה מיקרי שפיר ראוי להתכבד ר"ל ואפילו לא הסירו מהן השער והטלפים עדיין. דהא ראוי לתקנה בעניין שיהיה ראויין לפני האורח ואפילו רגלי בהמה דקה אינם מתבטלין לפי מה שקיי"ל שכל דבר שדרכו לימנות שנינו ורגלי בהמה דקה דרכה ג"כ למכור לפעמים במניין ובסמ"ק כתב מכח דלא פלוג רבנן גם אינו מזכיר בסמ"ק שבטל כ"א רגלי עופות:

כ״גכג. ולפי זה כששוחטין לנישואין עופות הרבה ונתערבו הבני מעיים ונמצא מחט או שאר טריפות בקורקבן או בשאר בני מעיים של אחד מהם אם נודע קודם הבישול אז שאר כל בני המעיי' מותרים אפילו הן מועטים דשפיר מתבטל בהן האיסור חד בתרי כדין יבש ביבש ואם לאחר הבישול אז מבטלו בס' והיינו הבני מעיים והראש והרגלים אבל גוף עצמו אע"פ שבטל מתורת בריה מאחר שאינו שלם מכל מקום אם הגוף עצמו כולו שם או חתיכה ממנו הראויה להתכבד אפילו באלף לא בטל כדאיתא לקמן וכן העור שפושטין מאווזות שנמצא מחט בקורקבן שלה ונתערבה העור אפילו באלף לא בטיל ואסורות דהעור מהאווזות ודאי ראוי להתכבד הן^א)א) וכ"כ בתשובת מהר"י מולין דעור אווזא לא בטיל ברובא ואם נחתך לרצועות בטיל חשיבותה ואם נמלח הכל אסור אם לא נודע קודם מליחה וצריך ס': ומכל מקום אם קודם שנתבשלו העופות יכול להכיר במה שדומה שומן קורקבן הטרפה לשומן א' מן העופות ולא לאחרים אז שאר כל העופות עצמן מותרין:

כ״דכד. והא דדבר שנעשה לטעם לא בטיל אפילו נפל מעצמו היינו דוקא שנפל לתבשיל שדרכו בכך אבל אם אין דרכו בכך ודאי בטיל^ב)ב) ונראה דשם ודאי צריך בהכלים וכה"ג דמ"מ אין נטל"פ דאפילו אם מקדיח בישולו מ"מ ל"ד לשאר טעמים פגומי' דהתי' רחמנא: שאילה: ודווקא כשהדבר חריף הוי גופא דאיסורא כתבלין של הקדש וע"א דלעיל כדין גם שאר הדברים שאין מתבטלין אבל צנון וכה"ג שנחתך בסכין שא"י או של בשר ונותן בחלב מתבטלין שפיר בשיעורה כשאר איסורים ואפילו אם לא היה התבשיל תפל אלא מתובל כבר כל צרכו כמו שכתב הרמב"ם פרק ט"ז דא"מ (הגה"ה) קדרה מתובלת שנפלו לתוכה תבלין של תרומה וערלה אם יש בתבלין של איסור כדי לתבל את הקדירה אילו היתה תפלה הכל אסור אפילו באלף לא בטיל ואי לא יעלו בשיעורא עכ"ל שהיינו שבטלין אז התרומה בק"א והערלה בר"א. ומיהו בדבר שהוא חריף וחומץ מאליו כגון תבלין וחומץ של היתר שנתערבו בהן תבלין וחומץ של איסור בזה אין אנו רואים כאילו היה תפל ובטל שפיר בשיעור מאחר שלא בא בו להטעי' ועיקר כדאיתא פרק ג"ה דלר' יודא רביעית ציר דגים טמאים בטל במאתים של ציר טהור אע"פ שבקדירה של מים ובשר לא היה בטל אפי' באלף והא דאמר לעיל תוס' בע"ז ס"ו ע"א ד"ה תבלין דשאור ותבלין וקיבה לא בטל ה"מ שיש בהן כדי להחמיץ ולתבל ולהעמיד דאל"כ לא נקרא דבר שנעשה לטעם דלא הוי העיקר ולא הגיע טעמו לכולם ובטיל שפיר בס' כשאר איסור כדאי' לעיל בשם הרמב"ם שכתב ואי לא יעלו בשיעור ואפי' אם אינו מוסיף של היתר כדאי' לקמן בתשובת גבינה שא"י. ובתבלין של איסור וכה"ג מתי' בא"ז גם עתה להאכילו ע"פ כנעני מסיח לפי תומו וכן מייתי עוד שם הרמב"ם פרק ט"ז דא"מ תבלין של תרומה וכלאי הכרם שנפלו לקדירה ואין באחד מהן כדי לתבל ויש בשניהם כדי לתבל אסור לישראל ומותר לכהנים מאחר שאין בכלאי הכרם לבד כדי לתבל דבכל התורה אין ההיתר מצטרף לאיסור חוץ מכזית עכ"ל והכי איתא ג"כ לקמן גבי גבינה של כנענים דזה וזה גורם מותר ומותר להרבות עליהן עוד תבלין וחומץ ושאור דהיתר כדי צרכו מאחר שנתבטלו פ"א לגמרי וניתן לגמרי לאכול ואין שייך בזה מצא מין את מינו וניער דהיתר אינו מינו של האיסור: