איסור והיתר הארוך מ״גIssur VeHeter HaArokh 43

א׳א. גרסינן בעבודה זרה דל"ח פ' א"מ א"ר יוחנן ביצה שצלאה כנעני בתוך ביתו אסור משום בישולי כנענים אעפ"י שנאכל חי ע"י הדחק ופסק אביי כותי' והכי קיי"ל. ואיסו' זה מדרבנן הוא ולא משום חששה שמא יאכילנו הכנעני דבר טמא ואפי' דבר שאינה משתנה מברייתה ע"י האור אלא ניכר עדיין לאחר הבישול כמו בתחילה נאסר בבישול ש"כ אלא משום גזירת חתנות שגזרו חכמי' שמא יזמינו הכנעני בסעודתו ויתן עיניו בבתו ויבא להתחתן עמו. ואסמכוהו אקרא וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך. ומפרש בסמ"ג ואין גזירת בישול של כנעני בכלל גזירת הפת דחזרו והתירוהו דשתי גזירות הוו דגזירת הפת היה אחד מי"ח דברי' שגזרו תלמידי שמאי והלל. ושלקות בשולי כנעני קדמה בזה הרבה. דהא בפ' א"מ רצה לאסור אותה מן התורה ומסיק דקרא אסמכתא בעלמא היא:

ב׳ב. ופסקו התוס' לשם פ"ב דעבודה זרה וכן פסק בסמ"ק (הגה"ה) בתרי לישני לקולא שאין איסור בשולי כנעני אלא בדבר שיש בו השתי צדדין אינו נאכל (הגה"ה) כמות שהוא חי ועולה על השלחן שרים ללפת בו הפת דבזה יש לחוש שמא יזמינו הכנעני עליו אינו נאכל כמות שהוא חי פירוש שאין עיקר אכילתו כשהוא חי אלא מבושל או צלוי אעפ"י שנאכל ג"כ חי ע"י הדחק מיקרי שפיר אינו נאכל כשהוא חי ועולה על שולחן שרים פי' הרמב"ם פ' ט"ז דא"מ אפילו שאינו עיקר הסעודה כגון מיני קיטניות וקרבי דגים ודגים וחגבים וכן כל כיוצא בהן מ"מ עולה משום פרפרת ודרך אדם להזמין חבירו עליו וה"ה בני מעיים של בהמה וכה"ג אע"פ שאין הדבר ראוי ליתן לפני אורחים נכבדים ואפי' כמהין ופטריות דהם עולין משום פרפרות וכ"כ בי"ד תמרים בינוניים שאין מתוקין ואינן מרים שיש קצת בני אדם שאוכלין כשהן חיין יש בהם משום בשולי כנעני לפי שאין נאכלין אלא ע"י הדחק עכ"ל:

ג׳ג. והילכך חבושין או ערמונים שעיקר אכילתן ע"י בישול ואין מברכין עליהן חיין אלא שנ"ב יש בהן משום ב"כ וכן דגים מלוחים דלקמן וכל כה"ג דהוי כביצה שנאכל חי ע"י דחק דפליגי בה חזקיה ור' יוחנן:

ד׳ד. אבל אגסין ותפוחין ושאר פירות שדרכן לאוכלן חיין מותר לקנותם בשוק מבושלין מן הכנעני שדרכן למוכרן כל ימות השנה שקורין ואגונ"ר ואין בה משום בשולי כנעני שהרי נאכלין חיין ולא משום גיעולי כנעני' פי' הפלטת כליהם דמתוך שדרכן למוכרן כל ימות השנה ודאי יש להן כלים מיוחדין לזה (נ"ב ועוד סתם כליהם של כנענים אינו ב"י ונטל"פ) ועוד כתב הר"ם תמרים ששלקו זרים אם הוי מתוקים מתחילתם הרי אלו מותרים ואם היו מרים ומתקן הבישול הרי אלו אסורי' עכ"ל ומיהו הני אגסין הקשין אעפ"י שרוב אכילתן ע"י צלי ובישול. אם צלאן ובשלן כנעני מותרין דמ"מ נאכלין ג"כ חיין (נ"ב ולא דמי לערמונים וחבושין דאין נאכלין חיין כלל ואין מברך עליהן בפה"ע כשהן חיין) ועוד שרוב שבמינו עיקר אכילתו חי:

ה׳ה. ומה"ט אנו אוכלין דבש של א"י אעפ"י שמבשלין אותה דהא נאכל כש"ח ומשום גיעולי וכו' ליכא ואפי' בכלי ב"י כדאיתא לעיל בתשובת נטל"פ. וכ"כ בתשובת הגאון פירות שכובשין או שולקין א"י בדבש ובכליהן מותר דאי משום עירובי יי"נ מסרי סרי ואי משום גיעולי וכו' אפילו בכלים ב"י נטל"פ הוא ואי משום בישולי כו' הדבש והפירות נאכלים כש"ח עכ"ל:

ו׳ו. ובישול א"י אין אסורה עד שיכוין לבשל דאמר רבב"ח א"ר יוחנן שם בפ"ב דעבודה זרה האי כנעני דחריך רישא שרי למיכלא אפי' מריש אזניה שהן רכין וממהרין לבשל דכיון שלא כיוון לבשל אלא רק להעביר השער אפי' אם נתבשלו על ידו מותר והילכך כנעני שהסיק בתנור לייבש בו קלי והיה בו בשר ולא ידע בו ונצלה בו מותר וכ' בי"ד אך אם כיוון לבשל איזה דבר אע"פ שלא כיוון לבשל דבר זה כגון שהסיק התנור לבשל והיה בו בשר מתחילה ונצלה אע"פ שלא ידע בו אסור וכן אם ידע שהיה בו בשר אפי' אם חממו לייבש בו קלי אסור דחיישי' שמא כיוון גם לבישול מאחר שידע בבשר:

ז׳ז. וכתב עוד ואם עירב דבר הנאכל חי עם דבר שאין נאכל חי אזלינן בתר העיקר בין להקל בין להחמיר עכ"ל. וכ"כ רש"י ובבישול כנעני לא גזרו על טעם כעיקר כמו שלא גזרו על תערובות דמאי עכ"ל. והילכך אם נתערב אפי' מאכל שנאסר כבר ע"י בישולי כנעני תוך מאכל של היתר ואין ניכר בתוכו להפרידו ולהוציא בין שנתערב במינו בין שנתער' בש"מ בין בלח בין ביבש בטל ברוב בעלמא. ואפי' ביצה ועוף שלם ושאר דברים שאין מתבטלין בעלמא בבישול כנעני מתבטל שפיר אפי' בלח ברוב בעלמא ודווקא שנתערב כבר אבל להרבות עליו ודאי אסור בבישול כנעני כדאיתא לעיל בדברים המתבטלים:

ח׳ח. וכן כתב הרא"ש ולא גזרו בבישול א"י על פליטת הכלים. ולכן שפחה כנענית שמבשלת לעצמה בבית רבה מותר לישראל לבשל מיד באותה כלי (הגה"ה) וכן כל תבשיל שנאסר בבישול א"י מותר הכלי מיד לכתחילה אפי' הוא של חרס:

ט׳ט. וכ"כ בסמ"ג ובסמ"ק ולא אסרו חכמים אלא דבר שכל בישולו ביד א"י מתחילה ועד סוף אבל אם סייע לו הישראל בין בתחילה בין בסוף מותר אע"פ שכבר נתבשל ביד א"י כמאכל בן דרוסאי דאמר רבא ב"ח אר"י קדירה שהניח א"י והפך בה הישראל בין שהניח הישראל והפך בו א"י מותר ואין אסור עד שיהא תחילתו וסופו ביד א"י ואפילו שהישראל אינו מהפך במאכל כלל אלא שמסייע רק בתיקון האש בלבד ואפי' אם ניער את האש מעט או כבשו לאש הואיל ונשתתף במלאכת הבישול או האפייה מותר ואפי' אם זרק הישראל רק קיסם לתוך האש סגי אע"פ שהיא מתבשל גם בלא קיסם ובלא חיתויי וכ"כ בהג"ה במיי' פ"ח דא"מ דאנו קיימא לן כבני בבל שנוהגין להתיר הפת ע"י קיסם. ולא כבני א"י דאמרו קיסם זה לא מעלה ולא מוריד.^א)א) ובתשובת מהר"י מולין כתב ניפוח מועיל לבישול א"י: ואפי' אם מתקן הכנעני האש כולו לבדו וישראל מניח רק הקדירה או הביצה אצלו או אפי' שהכנעני הניח ג"כ הקדירה והביצה אצל האש והבשר על הגחלים והישראל הגיס רק הקדירה אפי' רק פ"א או היפך הביצה והבשר פ"א אמר' בגמ' פרק א"מ שהוא מותר שאין הדבר אלא להכירא בעלמא שבישול כנעני אסור וכל שכן אם הניח ישראל בשר על גבי גחלים שלא היה (ס"א שהיה) ראוי להתבשל ולצלות ובא הא"י והיפך בהן ונתבשל שמותר:

י׳י. וכתב בסמ"ק שאין חילוק בהיתר חיתוי גחלי' בין פת למאכל אחר עכ"ל. אך יזהר כשמחתה בגחלין שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ביד ישראל^ב)ב) כשישראל הכשיר האש אם מותר גם הביצה שצלה בו הא"י לעצמו:. וכ' ראבי"ה ואם ספק לאדם (הגה"ה) אם חיתה בגחלים אם לאו הוי ספיקא דרבנן ולקולא. וכתב ר"ת וכל זמן שהמאכל משביח מחתה בגחלים ואפי' אם הסיר כבר הקדירה מן האש אם משביח עדיין בבישול חוזר הקדירה אצל האש ומותר ודוקא שחוזר אותו אצל האש אבל אם לא מחזירו אפי' אם לא היה כ"א כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו כדפי' בי"ד. אסור מאחר שלא עשה בו שום היכרא. וגם מאחר שהוא אוכלו כך הוי ליה לדידיה גמר בישולו ולא נתנו חכמים שיעור לבישולו אלא אסרו כל בישול שעשה הכנעני לבדו וכן כתב הר"י מדור"א שעשה שירליאו"ן מעשה כן שהחזיר פת לתנור ומסתמא מאחר שהוציאוהו כבר היה נאכל כך:

י״איא. וכן במקום שאין דגים מצויין ורגילין הא"י להביא ממרחקין דגים צלוין מעט או מטוגנין מעט בשמן אם אינם ראויין לאוכלן כך כמו שלקחן מן השוק מותרין מאחר שאין זה גמר בישולן וכן כל כיוצא בזה גם מצד הכלי אין לאוסרם כדאי' לעיל וגם אין לחוש שמא טגנו אותן בשומן של ד"א מאחר שאוכלים אותן בימי עינויהון. אבל אם ראויין הן לאוכלן כך ונוהגין לחזור ולצלותן או לטגנן בבית כדי לאוכלן חמין אין זה נקרא גמר בישולן או משביח ביד ישראל ואסור. משביח ביד ישראל רוצה לומר מחמת צורך גמר בישולו דאל"כ לא תמצא דבר שאסור משום בישול כנענים:

י״ביב. ומטעמא דלעיל נהגו בכמה מקומות לקנות כרוב שלוק שקורין קומפוש"ט אפי' שלא סייע הישראל בתיקון האש כלל לפי שמשביח עדיין כשמבשלין אותו אח"כ. וא"כ אין בישול הראשון גמר בישולו אע"פ שבודאי היה נאכל ג"כ ע"י בישולם לבד. והרמב"ם פ' י"ז דא"מ כתב מטעם שאינו עולה עש"מ וכתב בא"ז וגם לא חיישינן שמא יתנו בתוכו יין. אך אם דרכן לתת בתוכו יין וחומץ כשמבשלין אותו אסור עכ"ל^א)א) ומה"ט כתב בתשובת הרשב"א שהיה נזהר מלקנות מכרכום הנמכר בחנות או במקום אחר שהיו מזלפים עליו יין הרבה ואסר אפילו מן הסתם וע"ש סימן קל"ג:. והיינו אפילו שלא ראה ואמר מהר"ש אפילו במקומות שמחמירין בו אם יש א"י אחד בעיר שהניח להכשיר אותו בבישול מותר לקנות בסתם מכל א"י שבעיר דהוי כמו מחבואה אחת שמצלת על כל המחבואות (ס"א הכהנות) והכי נהגינן. וכתב עוד הרמב"ם לשם אבל פולין ועדשין ושאר מיני קטנית ששולקין אותם א"י ומוכרין אותם אסור שמא בשלו אותה עם בשר או בקדירה שבשלו בשר עכ"ל:

י״גיג. וישראל שיש לו שפחה א"י שמבשלת לו רגילות הנשים להיות מצוי אצל האש ומכשירין אותו^ב)ב) בכמה מקומות נוהגי' להיתר להניח שפחת א"י לבשל ולצלות בבית ואין ישראל שולח יד בתבשיל או בצלי כלל ואפשר דסמכינן אהא דא"א שלא יחתה אחד בגחלים לצורך בישול או צליה. מהרא"י ז"ל סי' ע"ה: ולכל הפחות יזהר להכשיר פ"א ביום דהא ר"ת אוסר התבשיל אפי' בדיע' מטעם דלא חלקו חכמים בתקנותם ומ"ה אם לא הכשירו אותו נוהגים לסמוך בדיעבד על רש"מ וראבי"ה מאולייני' שפסקו שבכה"ג בבית הישראל דליכא למיחש לחתנות ולא לדברים טמאים לא גזרו. השיב מהר"ם שמותר בדיעבד כיון שעשתה האש מן האש שנשאר מאתמול ובאותו האש חיתה הישראל בגחלים אע"פ שבזה לא חיתה עכ"ל. ואפי' אם הביאה האש מבית אחר נוהגין כן:

י״דיד. וכתב במרדכי סוף פ' ב' דעבודה זרה אבל לא נאמר בגזירה זו מליח וכבוש הרי הוא כמבושל דהלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו דהוי ליה רבים כנגד יחיד דלא אסרו חכמים אלא ע"י האור וה"ג בירושלמי דעבודה זרה ר"י הנשיא התיר חלוט של כנעני לפי שמחוסר מעשה האור עכ"ל ולכן מותר לקנות דגים מלוחים שמלחם הא"י^ג)ג) בא"ז אסר דג מלוח שמולחו א"י ולא נהגו הכי מהרא"י ז"ל סימן ס"ח: ולא מבעיא דגים גדולים שאין נאכלין חיין ע"י מליחתן וצריך לבשלם אח"כ אלא אפי' הדגים קטנים שנאכל כך ע"י מליחתן כמו שאנו אוכלין הערונ"ג אפי' חי. וגרסינן בגמ' בביצה פ' י"ט אמר רב דגים שמלחן ישראל או כנעני הרי הן כמו שנתבשלו קצת בישול ונאכלין כמות שהם ואם צלאן כנעני אח"כ מותרין ופסק ראבי"ה כותיה וכתב באביאסף שלו דג שמלח א"י עד שנאכל כך חי מחמת מולחו כגון הערונ"ג ואח"כ בישלו הוא עצמו מותר. דאמר רב אסי אמר רב פ' ב' דעבודה זרה דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי א"י ואמר רב יוסף (הג"ה) אם צלאן א"י ישראל סומך עליהן משום עירוב תבשילין ופי' ר' שמואל ור"ש אפי' מלחן הא"י דלא מצינו מליחת הכנעני שנאסרת וכיון שבשעת מליחה נאכלין כמות שהוא חי שוב אין בהן משום בישולי כנעני דדבר שנאכל כמו שהוא חי הוי כמבושל כבר וה"מ דגים קטנים שנאכלין חיין ע"י מליחתן אבל דגים גדולים שאין נאכלין חיין ע"י מליחתן אלא ע"י הדחק ובא א"י לבשלם פליגי בזה חזקי' ור' יוחנן. יש להחמיר בהן כמו בביצה עכ"ל. דאין דברי תלמיד במקום רבו. וכן פסק רי"ף וסה"ת וי"ד לאסור וכן כתב הרמב"ם פי"ז דא"מ שלא נאמר בגזירה זו כבוש ומלוח כמבושל:

ט״וטו. וכן קליות של א"י של חיטין ששורן אותן במים מותרין דאין אדם מזמין את חבירו על הקליות עכ"ל^א)א) בתשובת מהר"י מולין כתב דמהר"ר אברהם מווינא אסר לכתחילה לקנות קליות מכנעני וע"ש::

ט״זטז. והילכך דגים מעושנין שעישנן הא"י ונאכלין כך חיין ע"י עישונן כמו הבוקינ"ג מותרין ואע"פ דבפ' כלל גדול בירושלמי חושב מעשן בכלל אופה. מ"מ לגבי בישול א"י לא גזרו שיהא מעשן כבישול כמו שלא גזרו במליחה דהא אפי' אפייה לא היה בכלל בישול מדאיצטריך לגזור על הפת אע"פ שנאסר כבר שלקות ובישול כנעני קודם לזה הרבה כדאיתא לעיל. וכן אע"פ שלענין (ס"א וכן לענין) שבת אין בישול אחר בישול לקולא כדפי' וה"ה ג"כ אם בישל הכנעני ג"כ אח"כ מותרים כמו הדגים מלוחים דמאחר שבשעת עישונן נאכלים כמו שהן חיין שוב אין בהן משום בישול כנעני כדאי' לעיל. אבל דגים גדול המעושנים שאין נאכלין חיין ע"י עישונן כ"א ע"י הדחק אם בשלם הא"י אחר שעישנן בזה יש להחמיר ג"כ כמו במלוחי' וכ"ש להיפך לקולא אם הישראל מלח או עישן דגים עד שנאכלין חיין ע"י מליחתן ועישונן ובא א"י וצלאן או מבשלן מותרין. והיינו מטעם דאע"ג דהמליח והעישון אינו נחשב כבישול מכ"מ עשאן נאכל כש"ח שאז אין בו משום בישול א"י ודוקא דגים קטנים אבל גדולין שאין נאכלין ע"י מליחתן ועישונן כ"א ע"י הדחק אינו קרוי נאכל כש"ח אע"פ שמלחן ועשנן ישראל ואם בשלן הא"י אסור:

י״זיז. וכ' עוד בסמ"ק ובמרדכי פ"ב דעבודה זרה בשם ראבי"ה שהעתיק מס' הישר דשכר שלנו שעושין מתבואה אין בו משום חתנות ומשום בישול א"י שהרי התבואה בטלה במים לעניין ברכה. ואפי' אם נודע לנו שמשחו היורה בשומן חזיר כמו שרגילין שנטל"פ הוא וגם בטל בס' וכ"ש דבש שמותר עכ"ל וכ"ש שאין בו משום גיעולי א"י כדפרישית ואין צריך לומר משקין שעושין מדבר שנאכל כמו שהוא חי כמו מתמרים תאנים ודבש שמותרין:

י״חיח. וכתב עוד בסמ"ק ובסמ"ג ומה שאנו אוכלין שמן של זתים שקונין מהא"י אעפ"י ששופכין עליהן מים רותחין כשמתקנין אותו כדי להוציא כל השמן מהזית ר' יהודה הנשיא וב"ד נמנו עליו והתירוהו. ומפרש משום שסתם כלי של א"י אינו ב"י ונטל"פ מותר בדיעבד והרמב"ם מפרש מטעם דזתים נאכלין כשהן חיין. ומסיק ומשום גיעולי א"י ליכא מפני שהבשר פוגם את השומן ומסריח עכ"ל:

י״טיט. ואפי' כל דברים המותרים דלעיל אם העולם נהגו בהם איסור אסור להתירו בפניהם כמו שכתב ראבי"ה וכל דבר שנהגו בו העולם לאוסרו אפי' מדברים המותרים כיון שנהגו בו אבותינו שלא לאוכלו הוו ליה דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור ואי אתה רשאי להתירם בפניהם וכתיב אל תטוש תורת אמך עכ"ל. ואפי' אם לא נהגו בו בכל המקומות אלא באותו מקום לבדו דה"ל חומרי מקום שתבא לשם אם הוא באותו המקום ותוך תחומו אסור אפי' שלא בפניהם מאחר דעיבורה של עיר נידון כמות' דנגרר אחר אנשי העיר^א)א) באיזה ענין יש חילוק במחוץ לתחום שאילה::