איסור והיתר הארוך מ״הIssur VeHeter HaArokh 45

א׳א. פרק קמא דבכורות דרש מקרא שחלב בהמה טהורה מותר אע"פ שבא מן החי וחלב בהמה טמאה אסור מן התורה. וכ' הרא"ש פרק כל הבשר ויש שהיו רוצים לאסור מי חלב וקיי"ל כר' שמחה שמתירו. וחלב שחלבו כנעני ואין ישראל רואהו אסורה משום חששת חלב טמא ואפי' שראה אח"כ שאין דבר טמא באותו עדר או באותו דירה וראה שהכנעני נושא החלב מן הרפת ומביט אח"כ ברפת שאין בו בהמה טמאה כי היכי דלא ליפוק חורבה מיניה (וכ"כ בשערים סימן פ"ב) אלא צריך שיהא שם הישראל בשעה שהכנעני מתחיל לחלוב ויראה שאין בכלי שום חלב מתחילה ושאין דבר טמא בעדרו^ג)ג) וכן כתב בשערים דהשיב ר"י שראה ר"ת שהקפיד על אחד שהיו רחלותיו אצל הכנעני ושלח שם בתו בכל בקר לראות לחלוב ולא היתה מספקת לבא שם עד שנחלבו רובן או כולן. סי' פ"א::

ב׳ב. ומה"ט נוהגין בכמה מקומות ומנהג כשר הוא שלא להניח הא"י לחלוב בכלי שקורין געל"ט בל"א אע"פ שהוא מיוחד לחליבה והוא דבר צונן ואין חריף כלל דיש לחוש שמא יהא בו מתחילה מעט חלב טמא ולא ירגיש בו הישראל ובדיעבד מיהא מותר החלב אף אם החליבה הא"י באותו כלי שלו שקורין געל"ט המיוחדת לכך רק שראה הישראל מתחילה בכלי ואח"כ אפי' אם יוצא ונכנס:

ג׳ג. וכתב בסמ"ג ואפי' אם יושב ואינו רואה הבהמה אלא שיכול לראות כשעומד ואפי' שהיה בהמה טמאה בעדרו אם הולך הא"י לחלוב לצורך הישראל ויודע בטיב ישראל מותר דמרתת עכ"ל:

ד׳ד. ואם נתן החלב בתבשיל מותר אפי' אם החליבה א"י לתוך קדירה שלו רק שראה הישראל שלא היה בה חלב מתחילה דצונן הוא אם לא שהה בתוך הקדירה מע"ל דאף בכלי גזרו רבנן שיהא כבוש כמבושל ואפילו בדבר שאינו חריף כדאיתא לעיל^ד)ד) או שמא יש להתירו בדיעבד דמאחר שאין משתמשין בו לדבר אחר אלא לחלב אע"פ שגזרו בחלב עצמו שמא לא גזרו על הכלים כמו שלא גזרו על הכלים דבש"כ. שאילה: ואיסור חלב של א"י אינו משום גזיר' אלא משום חששת איסור דאורייתא עצמו שאוסר אף בכלים:

ה׳ה. וכן ישראל שהולך לגבן בבית הא"י שקורין שווי"ג בל"א אסור לו אם לא ראה החליבה אע"פ שההולך לגבן אינו מערב בו חלב טמא דחלב טמא אינו עומד דחיישינן אפי' בשווי"ג שמא חלבה הא"י לד"א כגון לאוכלו כך או לעשות ממנו לכותח ונמלך עליה לגבינה ונאסרה אף החלב טהורה שממנה נעשה הגבינה מטעם חלב שחלבו א"י כו' ומאחר שנאסר לא הותר עוד כדאיתא לקמן. ועוד דאגב איטפי קאי החלב טמא בתוכו כדאיתא לקמן. ואפי' רבינו תם שאינו חושש בדיעבד לנמלך בגבינותיהן ובחמאותיהן כדאמרינן לקמן לכתחילה מיהא מודה שחוששין. וגם ראוי להחמיר בכל השוייג"ן משום שדרך במקצת שווייג"ן שאין מוכרין הגבינות אלא מוכרין רק החלב במדה ואין להם נפקותא בגבינות ויש לחוש לתערובת חלב טמא ואין זה גזירה לגזיר' דהא חששא ראשונה חששא דאוריית'. ואפי' בגבינות דאגב איטפי וכו'. ומיהו בהפסד מרובה מתיר באור זרוע לקנות הגבינה מן הא"י בשוויי"ג אפי' אם לא ראה החליבה מאחר שהחליבה הא"י לגבן והיינו לעשות הגבינות לכתחילה. בשפורע לא"י הגבינות במשקל ולא שיקנה החלב במדה. וכן התיר ר"ת בדיעבד בהפסד מרובה באחד שהלך לגבן ומצא שחלב כבר נחלב והלך ועשאן דהחולב לגבן אינו מערב בו חלב טמא מאחר שהחלב טמא אינו עומד והכי נהגינן להתיר ואפילו אם בא לישאל מתחילה קודם שעושה הגבינות אנו מתירין לו בהפסד מרובה לעשות הגבינות לכתחילה דהוי דיעבד מאחר שהחלב כבר נחלב:

ו׳ו. ודווקא לעשות גבינות משום דחלב טמאה אינו נקפה אבל לאכול ממנו כך ודאי אסור אעפ"י שהוחלב לגבן מאחר שלא ראה החליבה. וכל שכן בני אדם המתארחין בבית א"י ומוציאין חלב שחלבו לעצמו שהיא אסורה. ואפילו אין בהמה טמאה באותה דירה דחיישינן שמא היתה לשם כבר או הביאו חלב ממקום אחר וערב בה וכ"כ בספר מצות קטן לאסור בכל ענין כיון שלא ראה ישראל החליבה מתחילה. (וכן הוא בשערים סימן פ"ב):

ז׳ז. אבל היכא שראה הישראל החליבה ולא היה בהמה טמאה בבית ואח"כ הולך לו ומניח החלב בבית א"י זמן מועט זה היה מעשה והתיר ר' שמחה בסדר עולם שלו החלב חדא שלא היה שם דבר טמא כלל. ועוד דמרתת ואמר השתא אתי ישראל ויראה אותי עכ"ל. והכי נהגינן לכתחילה להתיר אפי' לאוכלה כך אבל אין להתיר בלאו הכי מטעם שלא חיישינן לאיחלופי כדאמרינן לעיל בקדירה שהיה ביד שפחה א"י לבדה וכל כהאי גוונא דהכא ודאי היה מרויח בחילוף דחלב בהמה טהורה משובחת מטמאה. ומיהו בחותם אחד מותר להניח ביד א"י לכתחילה אפילו זמן מרובה דלא טרח ומזייף אע"פ שאין הזיוף ניכר כלל. וכן כל איסורים דרבנן כדאיתא בתשובת שפחה כנענית שהדיחה בשר. ואע"ג דבודאי חלב טמא הוי איסור דאורייתא מ"מ מאחר דרוב חלב המצוי בינינו הוי חלב טהור ואף אם היה בה חלב טמא היה רק ע"י תערובת. דמסתמא חלב טמא ניכרת בפני עצמה מדלא נקט בגמ' אלא שחששו חכמים לתערובת חלב טמא הוי סתם חלב רק דרבנן ודנין בספקו לקולא. ואין להתיר סתם חלב של א"י מטעם רוב כמו שאנו מתיר לקנות מהן בצים בלתי בדיקה מטעם שהולכין אחר רוב אע"ג דהתם איכא ג"כ חששא דאורייתא דדוקא ביצים רובן כשרין כדאמר בגמ' בחולין שלפי שרובן כשרין פרט לך הכתוב מיעוטן. משא"כ כאן גבי בהמות שפורט הכתוב בכשרות לפי שרובן טמאין:

ח׳ח. אבל ישראל (הג"ה) שיש לו בהמות בביתו ודאי מותר לכתחילה לשלוח שפחתו א"י לשם יחידה לחלוב דכל פעם מרתתא עתה יבאו בני הבית והכי איתא בתו' ס"פ א"מ שהעולם נהגו היתר בדבר אבל אם הרפת אפי' רק אחורי ביתו ואין שום בית של א"י מפסיק בינו לרפת כתב הר"י מדור"א אע"פ שהדבר מותר מ"מ מכוער הוא לכתחילה עכ"ל.^א)א) וע"ש בשערים דר"ת התירו לכתחילה והאריך: אבל אם יש בית של כנעני בינו לבין הרפת החלב אסור אפי' בדיעבד א"ל שלח א' מבניו עמו אפי' מהקטנים רק שיהיו בני הבנה שהיינו בני תשעה שנים זכר או נקבה שלא חלקו חכמים בתקנותם והאוכל חלב שחולב כנעני ואין ישראל רואהו עובר על לא תטוש תורת אמך ופורץ הגדר שעשו רבותינו הקדמונים ומיקל במאמרם שכל דבריהם כגחלי אש (הגה"ה):