איסור והיתר הארוך מ״וIssur VeHeter HaArokh 46
א׳א. גבינות של כנעני (הגה"ה) אסורין מפני שמעמידין אותן בקיבה בהמה טמאה ונבילה אף בצלול שבהן ומשום שמולחין הקיבה בעורה ונעשית אף כל הקיבה עצמה נבילה דאין בה ס' נגד העור שלה ואין אנו חושבים הקיבה אפי' הקרוש שבה כפירש' בעלמא וכרפש וטיט אלא כנבילה ממש כדאית' לקמן וכ"ש הכא שמעמידים אותה ג"כ בחלב הצלול שבה וכ"ש כשמולחין הקיבה בעורה ויש בקיבה טעם מהעור ואליבא דכולי עלמ' חשוב כנבילה ממש וכ"כ במרדכי סוף פרק כל הבשר בשם ראבי"ה ובסמ"ג ואין בזה משום כבישת בשר בחלב שהוא מדרבנן וספיקיה לקולא דדרך בישול אסרה תורה אלא משום דעור הקיבה נבילה היא ומשום חשש איסור נבילה דאורייתא היא וספק דאורייתא לחומרא. ואפי' לר"ת דאית ליה שהקרוש שבקיבה פירש' בעלמא הוא אם מולחו הקיבה בעורה הוי טעם הקיבה כבשר וה"ל כעץ פרור המקבל טעם בשר שאסור להגיס בה חלב ומרוב המלח אין נאכל מחמת מולחו שרגילין למולחם הרבה ה"ל כרותח עכ"ל (וכ"כ בשערי') וגם משום שמעמיד אותה בעור קיבה טמאה ונבילה עצמה וגם חותכין עור הקיבה ומערבין אותה תוך הקיבה ומעמידין בתערובות ובכל המקומות שלנו באשכנז ובלועז מוחזקין הן בכך. ואין להתיר מטעם שהאיסור מתבטל בס' דמסתמא יש בכל הגבינות ס' נגד המעמיד. כדאמר לעיל שכל דבר שנעשה לטעם או לריח והוא גופא דאיסור אינו בטל לעולם כי הוא עיקר בו כמו השאור שבעיסה והכא ג"כ הוי איסור הקיבה מגופה דקיבה טמאה נבילה היאא)א) לשון השערים אבל אם שחט ישראל גדי או שה ונמצא טריפה והעמיד בקיבה מותר לכתחיל' מיהו גם בזה יש כיעור. כן המנהג לאסור להעמיד בקיבה טריפה וכ"ש בקיבת נבילה מהרא"י ז"ל סימן פ': ולשון הרמב"ם פ' ט"ז דא"מ ואע"פ שמין בשאינו מינו הוא אסור בכל שהוא דהוא ניכר ועיקר כי הוא שעושה הגבינה עכ"ל:
1
ב׳ב. וכן כתב ראבי"ה מעשה שהעמידו גבינות בחלא דשיכרא ואסר אותן זקני ראב"ן להשהותם בפסח דחשיב כבעיני' כיון דאוקמא איסורא הוא עכ"ל:
2
ג׳ג. ומה"ט פסק מהר"ם עיסה שנתחמץ בשאור ש"כ או בשאור מתוקן פי' שלקחו אותה מהעיסה לאחר שהורם ממנה חלה פטורה אפילו אם יש ס' בעיסה נגדה ולכך נוהגין לאחר פסח ללוש מתחילה כשיעור חלה בלתי שאור כדי שיחול עליו חיוב חלה מיד ואח"כ מערבין בה השאור. אמנם מהר"א ז"ל ממרפור"ק הצריך ליזהר אז ליטול חלה גדולה שהיינו שיקח קצת יותר משיעור השאור של הא"י דשמא יבא רק השאור עצמו לידו ונמצא שתורם מן הפטור על החיוב אבל בשאר ימות השנה אסור ליקח לכתחיל' השאור מהא"י ולעשות כזהא)א) אם יקנה שאור מא"י אם חייב אז בחלה. שאילה: אם יכול למצוא של ישראל גזירה שמא לא ילוש מתחילה כשיעור חלה או שמא לא יקח חלה גדולה שהיינו קצת יותר משיעור השאור כדפי'. ולכן טוב יותר לעשות אף לאחר הפסח כמ"ש בפרנ"ס בשם מהר"ם ללוש ב' עיסות אחת עם שאור ואחת כשיעור חלה בלתי שאור ומקיפין אותם ומצטרפין אותם ע"י מפה שמכסין על שניהם ונוטלין חלה מאותן שאין בה שאור ופוטר העיסה השני ואח"כ מערבין יחד. ודווקא שבעיסה הכשירה יש בה שיעור חלה שתתחייב בחלה בפני עצמה דאין מועיל בה צירוף עם הראשון של פטור. ומסיק לשם בפרנס בשם מהר"ם ואם רצה ליקח שאור מעיסתו כדי להחמיץ בו עיסה אחרת צריך שיקחנו מן העיסה בעודה בטבלה קודם הפרשת חלה ואז יכול להפריש חלה מן העיסה אשר יחמץ מיניה וביה עכ"ל. ומיהו בדיעבד אם היה השאור של פטור והרים חלתה מיניה וביה מתיר בספר מצות קטן ואין צריך להרים פעם אחרת אפילו בלא ברכה:
3
ד׳ד. ומייתי במרדכי סוף פרק כל הבשר נשאל לרשב"א משאנ"ץ על שק מלא קיבה שהעמידו בה חלב ועשה בה גבינות הרבה ולאחר זמן נמצא מעט דקין והשיב אם יש עתה בקיבה שבשק ס' מבשר הדקין מותרא)א) ואין שייך בזה שא"כ יהא הטפל חמור מן העיקר שנחמיר בתערובת העור פירש בטעמא בשלא היה בקיבה לבטלה יותר מאלו הועמד בגוף עור הקיבה עצמה לבדה דבטל כדאי' לקמן אע"פ דבחלה ג"כ הוי תערובות גזירת הכתוב שאע"פ שכל א' מותר בפ"ע כי מתערבי' אסורים דאדרבה ע"י תערובות הוי עיקר האיסור דעושה מעתה באיסור חריף האוסר במשהו שאיל"ה. או שמא אליבי' חשוב אף שאר איסורים שנמלחו יחד איסור מגופו ולן לא סבירא לן הכי שאיל"ה: אע"פ שלקחו מן הקיבה שבשק כדי לעשות גבינות לא חיישינן בזה שמא בשעה שנמלחו עם הדקין לא היה ס' דכל דבר המותר יש לנו להעמידו בחזקת היתר ואין כאן שום ריעותא מאחר דעכשיו יש ס'. ועוד דבאיסור לא היה ביה טעם כדי להעמיד בפני עצמו ונמצא דאין באיסור בנותן טעם עכ"ל וק"ק. ועוד דבאיסור לא היה טעם להעמיד בו. (ס"א פי') ועוד יש בו היתר אחד (עם סברא ראשונה). וכן לר"ב דלקמן. אבל אם לא היה הסברא הראשונה פי' שלא היה בודאי מתחילה ס' בקיבה נגד הדקין היה נ"ט הבא מן האיסור דכ"כ היה אוסרתו הקיבה עצמה כמו הדקין דמאחר שנכבשו ונמלחו יחד ודאי כולו נ"נ כאלו נתערב ונימוח בהיתר. ואע"פ שדבר שנעשה לטעם לא בטל הני מילי תוך הגבינה עצמה אבל בקיבה בטל בס' שפיר. ועוד דהחריפות המעמיד לא הוי גופא דאיסורא דהא דבשר וחלב חשוב איסורו מגופו ה"מ ע"י בישול. ומסיק עוד שם פרק כל הבשר וכן התירו ר"ב מטעם זה האחרון שלא היה באיסור לבדו כדי להעמידו והוה ליה זה וזה גורם דמותר מ"ד אשאור של חולין ושל תרומה דהחמיץ בו העיסה אם אין בעיסה לבדה להחמיץ מותר וק"ק. וכן כתב הרמב"ם פרק ט"ז דא"מ תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לקדירה ואין באחד מהם כדי לתבל ויש בשניהם כדי לתבל אסור לישראל ומותר לכהנים מאחר שאין בכלאי הכרם לבדו לתבל דבכל התורה אין היתר מצטרף לאסור חוץ מבנזיר עכ"ל. והיינו ג"כ שנפל בו התרומ' בתורת היתר פי' לבדו ולא נתערב ונאסר מתחילה מכלאי הכרם דאל"כ אסור אף לכהנים כדאי' לעיל. ודוקא שהיה בשניהם מיהא כדי לתבלו דאם לא כן לא נקרא דבר שנעשה לטעם בטל שפיר בשיעורו אף להאכילו לישראל וכן שאר כל איסור שנותן בעיסה ועור קיבת נבלה בחלב ובגבינה וכל כה"ג שאם אין בו להחמיץ ולהעמיד לא הוי הטעם ניכר ועיקר ובטל שפיר בס' כשאר איסורין אפי' אם אין מוסיף של היתר אפי' בשוגג דהוי אז זה וזה גורם. והיכא שיש באיסור לבדו להחמיץ להעמיד לתבל לבדו אינו מועיל אז שאור וקיבת ההיתר כדאי' לעיל. ודוקא היכי שהעמיד בדבר איסור או בקיבה שנאסרה כדפי' אבל אם המעמיד מותר בפני עצמו כתב במרד' פרק כל הבשר והרמב"ם פרק ט' דא"מ גבינות שהועמדו בעור שחוטה שאין כאן אלא משום איסור בשר בחלב הגבינות מותרות דבשר בחלב בטל בס' עכ"ל. ואע"פ שנעשה לטעםב)ב) ונעשה לטעם משמע אפילו אין עומדת לטעם אלא ראוי ג"כ כמו שהוא: הואיל ועור הקיבה מותרת בפני עצמה לא תחשב בריה ואפי' אם נאסרה קודם כבישת קיבה דהא אין איסורא מגופה. דהא דבשר בחלב חשוב איסורא מגופה הני מילי ע"י בישול שהוא דאוריי'. אבל אין לומר מטעם שאין כאן גוף האיסור אלא טעם בעלמא שבטל אפי' מבריה שלימה. דבדבר דנעשה לטעם לא אמרי' הכי כדאי' לעיל. וכתב בספר מצות גדול ויש אוסרין גבינותיהן משום ניקור פירוש לפי שאין הכנענים נזהרים על גילוי ואגב איטפי קאי ביה זיהרא עכ"ל. אגב הבקעים ופגומות שבתוך הגבינות עומד בהן ארס של הנחש. אבל משום חלב שחלבו כנעני ואין ישראל רואהו ונמלך עליהן לגבינות לא חיישינן בדיעבד כדאי' לקמן בתשו' חמאה של כנעני. וכתב בתשובה במיימוני ומהאי טעמא אף הגבינה יבשה של כנעני אסור ואע"ג דאמרינן בעבודה זרה פ' א"מ כל דבר שיש בו חשש ניקור אם יהיה יבש מותר דאם היה בו ארס לא היה מניחו ליבש דמ"מ אגב איטפי קאי ביה זיהרא אף ביבשים ואסור עכ"ל:
4
ה׳ה. וכתב עוד (הגה"ה) בסמ"ג ומה"ט הורו הגאוני' וכן כתב רבינו תם לאסור הגבינות של כנעני מטעם גילוי אפילו בפרובינצ"ה אע"פ שלשם מעמידין רק בפרחים ובטל ואע"ג דאין נחשים מצוין בינינו מכ"מ הוי (הג"ה) דבר שנאסר במנין ואעפ"י שנגזר מחמת הטעם והטעם בטל מ"מ צריך מניין אחר להתירו כדיליף פרק קמא דביצה משובו לכם לאהליכם וכו'. וגם משום דגזרינן אטו מקום שיש שם נחשים ואע"ג שבמים אין גוזרין אטו מקום שיש שם נחשים תירץ ר"ת דהיינו משום דבמים הטעם ידוע שאינו אלא משום גילוי הילכך כי שרינן במקום שאין נחשים לא אתי למשרי במקום שיש נחשים אבל הגבינות דאיכא טעמ' טוב' לאיסו' בלא טעמא דגילוי כגון עור קיבת נבילה וטעמי אחרינא אי שרית במקום שאין נחשים אתי למשרי במקום שנחשים מצויין הלכך יש לאוסרו בכ"מ עכ"ל. וכן אוסר הרמב"ם פ"ג דא"מ בכל מקומות אטו היכא שמעמידין בדבר האסור גם יש שם טעם אחר בגמרא משום שמחליקין פניהם בשומן של ד"א. ואמרינן פ' אין צדין בלורית ואפר מקלה וגבינה הלכה כרב מלכיא. ואין להתיר מטעם שהכנענים אוכלין אותן בימי עינוייהון דהא כמעט רובם נזהרין כשאין אוכלין בשר אין אוכלין ג"כ גבינה. וגם אותם המוכרין הגבינות אינם חוששין לזה דאינם חוששין בדתיהן אלפני עור כו'. כ"ש הכא שיש רק ספק אם יאכלן בימי עינויין או לא:
5