איסור והיתר הארוך מ״חIssur VeHeter HaArokh 48

א׳א. חמאה של כנעני לית בה כל הצדדים של איסור שפירשנו לעיל גבי גבינה דחמאה אינה צריכה העמדה וגם בתלמוד הבבלי שלנו אינם מי"ח דברים שגזרו עליהן כשגזרו על פתן ועל שמנן וגבינה גם אין לאוסרן משום חשש חלב טמא דזה שייך דוקא בחלב ובמה שעושין ממנה בלתי חמאה וגבינה דהא חלב טמא אין עושה חמאה וגבינה וגם אין חושש בה משום ניקור דגילוי דהא לית לחמאה איטפי דלוקי זיהרה בגווי' כמו בגבינ'^א)א) וכ"כ בשערים בשם ר"ת ורבי אלעזר מטוך וע"ש סי' ע"ח: והלכך כשהחמאה יבשה שאין צריך לספ' לתערובת נסיובי דחלב שקורי' בל"א מולקי' שהיינו לאחר שלשים יום נקראת יבש קיי"ל כר"ת ור"י ושאר הגדולים שמותר אז לכתחילה משום שאפי' אם היו מעורב בה מתחילה נסיובי דחלבא היה נפרד ממנה אח"כ. מיהו כשעושין החמאה ואין נשאר החמאה כ"א מן הטהור לבד ואם יודע בודאי שלא עירבו בה נסיובי היא מותרת מיד גם יש טעם להתיר מיד בכל ענין דמאחר שחלב טמא אין עומד ואינו מתגבן אין נסיובי דחלבא מצוי כ"א מחלב טהור והולכין אחר הרוב ועוד דספיקא דרבנן לקולא ופסק מהר"ף ומותר לקנות מן הכנענים כך חי ויבשלנו בביתו או יאכל כך חי בלתי בישול עכ"ל אמנם יש פרושים שאין אוכלין אותה כי אם מבושל. כי הרמב"ם פ' ג' דא"מ והיורה דעה חוששין גם בחמאה לאיטפי דלוקי לחלב טמא וכשמבשלין אותו הולך לו הצחצוח חלב טמא שבו ונתערב יחד ובטל בס' עכ"ל ואין להקשות לפי סברתם א"כ יהא אסור לקנות מן הכנעני כך חי ולבשל בבית משום שאין מבטלים איסור לכתחיל' דזהו דוקא להוסיף עליו היתר אבל הכא אין מוסיף עליו דבר אלא שממסמס אותה מידי דהוי נעירת הקדירה בנפילות ט"ח לרש"י כדאי' לעיל. ועוד דדוקא איסור ודאי אין מבטלין אבל הכא שמא אין בה גזירת חכמים שיחשב הספק כודאי כמו בגבינות דלעיל. ומסיק הרמב"ם אבל חמאה שבשלו אותן כנעני אסורין משום גיעולי כנעני עכ"ל. אבל משום בש"כ ליכא דהא נאכל כמו שהוא חי. ונהגו לאוסרה כשמביאין אותם מבושלת אפי' מההרי' ובכלים גדולין שקורין טונ"ן אעפ"י שיש להם כלים מיוחדין בביתם דלא תיפוק חורבא מיניה:

ב׳ב. וכ' במרדכי פ' א"מ שמודה ר"ת היכא שחלבו כנעני לצורך אכילת חלב או לעשות כותח ומעתה נאסר משום חלב שחלבו כנעני ואין ישראל רואהו ואם נמלך אז ועשה ממנה חמאה אסור דמאחר שנאסרה לא הותרה עוד ומ"מ אין חוששין לזה בספק לאסו' כל חמא' שהרי בגבינות לא חיישינן אלא לזיהרא דקאי כו' עכ"ל. והיינו כמו שכתב ר"ת בתשובות. דסתמא החולב לגבן אין מערב בו חלב טמא מאחר שאינו עומד ה"נ החולב לעשות חמאה אינו מערב בו חלב טמא מאחר שאין עושה חמאה. ולנמלך לא חיישינן ואעפ"י שכשעושה החמאה נפרד כל האיסור ממנה וגם ליתא לחמאה איטפי דלוקי לחלב טמא. דאף החלב עצמה שממנה נעשה הגבינה והחמאה נאסרה מגזירת חכמי' מקודם ונשארה באיסור לעולם. ועוד דקיימא לן בכל איסורין אפשר לסוחטה אסור חוץ מבדם דהתם כו'. והשיב מהר"מ וגם אין לאוסרה מספק מחמת שהכנענים המוכרין אותה מניחין אותה לפעמים אצל חל' דא"כ יאסר נמי פת אלא סומכין בספק על שהיה החלב בטל בו בס' עכ"ל. ודוקא בספק אבל אם ראה להדיא שנגע בו איסור לא יקח ממנה דשמא בלעה בנ"ט או אם קנאה בדיעבד סגי ליה בנטילת מקום שהיינו כעובי אצבע מאחר ששניה' צוננים ומ"מ כדי נטילה בעי ולא סגי לה בקליפה לחודה מאחר דשניהם דברים רכים. ודוקא לכתחילה שהיינו קודם שנתנה בקדירה אבל אם נתנה בתבשיל אפי' ס' מכדי קליפה לא בעי. דמספק לא מחזקינן איסורא. וכל הא דלעיל היינו במדינה שעושי' החמאה במקומות שיש להם מרעה של בהמות (הרבה) ואין עוסקין לשם אלא בחלב ובמיני חלב ואין אוכלין בכלים בשר וגם אין מערבין אותו בכלי בשר:

ג׳ג. אבל במלכיות הללו שאין כאן רוב בהמות במקום אחד^ב)ב) כן נוהגים בכל ארצינו ואין אחד מיקיל כל' מהרא"י ז"ל סי' ע"ח: ומאספים החלב מעט מעט בבתיהן ואינן נזהרין מלערב בה איסור וקערות שאינן מקונחין מאיסוריהן אין נוהגין לאכול חמאה של כנעני כלל. וכבר נתפשט הדבר לאיסור גמור ברוב המקומות שבאשכנז ובלוע"ז. ומנהג אבותינו תורה היא ואל תטוש וגו'. ורבותינו הקדמונים הניחו לעשות בזה ובעשיות היין כל מדינה ומדינה כמנהגו. (דשניהם דרבנן הן):

ד׳ד. וההולך ממקו' שאוכלין שם חמאה של כנעני' למקום שנוהגין בו איסור אין צריך לומר שהוא אסור עמהן. אבל ההולך ממקום שנוהגין בו איסור למקום המותר מותר לאוכלו עמהן אפילו אם דעתו לחזור. ואין בזה משום חומרי המקום שיצא משם כי זה אינו תלוי במנהג כמו חלב שתחת הקרום של הכרס וכמה חלוקי מנהגים שמחולקין המדינות בבדיקות טריפות הריאה בסירכה שבין אונא לאומא. או אם לנענע סירכה שבשומן הלב. וכל כה"ג דהתם כל ישיבה וישיבה מדינה ומדינה עיר ועיר חייבים לנהוג עצמה כדעת הגדול הרב המנהיג הראשון שהיה באותו מקום מתחילה מאל השופט אשר יהיה בימים ההם. בשאין בית דין האחרון גדולים מהם בתורה ובמנין. ובזמן הזה שאין כהן ושופט סמוך בירושלים. אבל הנדון הזה אין תלוי בשיקול הדעת הקדמונים אלא בתיקוני החמאה עצמה באיזה מקום מתקנין אותה בהכשר ובנקיון ואם היו מתקנין אותן במקום שנוהגין בו איסור כמו שנוהגין בו היתר היו אוכלין אותם גם לשם. וכן מתיר הרא"ש אפי' באיסור דאוריי' (הגה"ה) לאדם שהולך ממדינה שאין מסורת לעוף למדינה שיש שם מסורת לאותו עוף לאוכלן עמהן אפי' אם דעתו לחזור מטעם שמה שאין אוכלין אותו במדינתו אין זה בעבור איסורו אלא בעבור חסרון קבלתו שלא קיבלו עליו היתר מאבותיהן וגם איסור לא הורו להם. ואלו שקבלו היתר מאבותיהן ראוי לסמוך עליהן בכל מקומות. כל זמן שלא יכולין לברר איסור עכ"ל. והכא ג"כ מה שאין אוכלין החמאה במדינתו אין בעבור איסורא אלא מחמת שאין מתקנין אותו לשם בהכשר כמו בכאן. וראוי לסמוך עליהן בכל המקומות דנקט הרא"ש נראה לי שרוצה לומר בכל אותן מקומות שנהגו בהן היתר אע"פ שלא קבלו עליו כולן או רובן אלא קצת דאל"כ לא תמצא מקום האסור ואף כשיחזור בביתו יהא מותר לאוכלו:

ה׳ה. ומכ"ש אם יש פרושי' שמונעין לאוכלו במקומו' שנוהגין היתר שמכל מקום מותרין הן להשתמש בכלי' שנתבשל' בהן וק"ו הוא מכלי שנתבשל בהן חלב שתחת הקרום שעל הכרס אותן שנוהגין בו איסור כדאיתא לעיל בתשובת חלב. וכן השיב מהר"ם מאחר שיצא הדבר מפומי' דרבוותא הגאון ור"ת ור"י להתיר לא מחמרינן ביה כולי האי לאסור הכלים שנתבשל בהן החמאה למי שאין רגיל לאוכלה עכ"ל. (הגה"ה) ואי לא מסתפינא כולי האי מחסרון ידיעתי שאילנ' טפי אם ה"ה אפי' במקום שנוהגין בו איסור אין צריך להגעיל הכלים שנתבשל בהן כמו באיסור אחר ומותר להשתמש בהן אפי' בב"י לכתחילה וכן אם נתנה בתבשיל של חלב אין צריך לבטלה כלל דהא לא צריך לבטל כ"א לפי איסור המדומע בה מק"ו מגבינות דלעיל אע"פ שאיסורן בכל מקום. ואיסור המעורב בהן נעשה לטעם והכא לא נתערב בה איסור ודאית כלל ולא מצינו לה שום איסור בתלמוד שלנו וכל גדולין בתראין מי שמורה בה לאיסור כלל. אלא אדרבא הסכימו בה להיתר גמור כדפי' אלא שמחמירין באותו מקום לכתחילה לתערובת נבילה וקערות שאין מקונחות. ובדיעבד לא מחזקינן איסורא וסומכין בספק בדיעבד על שהי' האיסור בטל בס' כמו שכ' מהר"ם שכה"ג בספק תולין לומר שהיה האיסור בטל בה בס' ומתירו מה"ט אפי' לקנותו לכתחילה וגם משום מראית העין ליכא דלא אתי לאיחלופי באיסו' אחר שהרי לא נתפשטה הוראה זו ברוב מקומות. ול"ד לחלב שתחת הקרום לאותן שנוהגין כר' אפרים דאליביה הוי חלב גמור ושמא אפילו בחמאה מבושלת שלהן דאסור לכתחילה משום גיעולי א"י היכא שנתערבה ברוב היתר או לגבי הכלים סומכין בדיעבד על שסתם כליהם אינם ב"י. וכן בפלאד"ן של חמאה של א"י שנאפה עם פלאד"ן של ישראל ושניהם מגולין ובלתי מחבת ובתנור קטן ונמוך ומכוסה מותר בדיעבד ואפי' אם יש בה גבינה דמאחר שלא היה צריך לבטל אפי' אם נתבשלו יחד כ"א איסור המדומע בה כדפי'. ולא מחמירין בו לומר בדיעבד ריחא מילתא היא אליבא דכולי עלמא וגם נגד איסור המדומע ההו' וודאי יש ס' בפלאד"ן ועוד דאיסו' עצמו המעורב בגבינה וחלב הוי נט"לפ בפלאד"ן ולא חמיר ריח מאיסור עצמו והיינו דווקא בימים שאין אוכלין בהן בשר אבל בשאר ימים ודאי אסור משום דרגילין לערב בהן ד"א ושאר בשר ובשר בחלב יחד. ושמא ה"ה אפי' (אם) בפלאד"ן של הא"י חלב צלול דמאחר שאין כאן אלא משום חששא תערובת איסור אעפ"י שע"י גזירות' חשוב מדרבנן לעניין אכילת גופא כאלו ראינו שנתערב בו חלב טמא כדאיתא לעיל לעניין לאסור ד"א בריח לא. וגם החלב צלול אינם מפטמם כ"כ ולא אמרי' בה בדיעבד ריחא מילתא היא אליבא דכ"ע וסומכין לגבי הריח בדיעבד על הרוב החלב המצוי בינינו שהיא מבהמות טהורות וגם מאחר שאין חוששין שיהא כולו חלב טמא אלא רק לתערובת י"ל לגבי הריח אפי' אם נתערב בה בטל ברוב בחלב טהור בעיסת הפלאד"ן עצמה. ודווקא מחששת תערובות חלב טמא וכיוצא בה שיש בה כמה צדדין הנוטין להיתר אבל ודאי כל אסור צלול דרבנן שהיינו שאינה מצד חששת תערובות אלא שאסרו חכמים אותה חתיכה אם נאפה עם ההיתר אסור אפילו בדיעבד כאלו נאפה עם איסור דאורייתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. (אי אמרינן באיסור דרבנן ריחא מילתא היא או לא) שאילה:

ו׳ו. וכשמביאין חמאה של כנעני ממקו' שיש שם קיבוץ בהמות הרבה ונוהגין בה היתר לעיירות הרחוקים מהם אם רוב החמאה שבאותה העיר מובאה משם מותר לישראל לקנות ממה שמכיר שהובא משם אבל אם אין רוב החמאה שבאותו עיר הובא משם אסור לישראל לקנות אפי' ממה שמכיר שהוא משם משום מראית העין ומשום חשדא והייתם נקיים וגו' אם לא שיהיה בו רושם סימן מיוחד וניכר לכל שהוא מן המובא ממרחקים שקורין טונ"ן בל"א וכה"ג:

ז׳ז. וכתב בסמ"ק ועל הציגו"ר שעושין ממי חלב צ"ע אם יש לו דין חמאה או דין גבינה ובצרפת נוהגין בו היתר. ובלועז נוהגין בו איסור אפי' במקומות שנוהגין בו היתר בחמאה. וגם עתה נוהגינן להחמיץ ציג"ר בחומץ או בשאר דברים המחמיצים האסורים לנו:

ח׳ח. וכתב הרמב"ם פרק י"ז דא"מ קטן שאכל אחד מן המאכלות האסורות אפי' מדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו לפי שאין בו דעת בד"א בעושה מדעת עצמו אבל להאכילו בידים אסור אפי' בדבר שאיסורו מדברי סופרים. ואע"פ שאין ב"ד מצווין להפרישו מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ובפרישה שנא' חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה עכ"ל וה"מ בבר הבנה אבל בתינוק מייתי בסמ"ג מהירושל' דעבודה זרה דתינוק יונק והולך מהכנעני ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מ"מ ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה עכ"ל. ומיהו אם פי' ג' ימים אסור לחזור ולינק אפי' מאמו כדאי' לעיל בתשובו' נטל"פ: