לנבוכי התקופה ב׳:י״בLeNevukhei HaTekufah 2:12
א׳מה בין הצדק המוסרי שלנו לזה של הנצרות?
1
ב׳הלל הזקן אומר: ״מאי דעלך סני – לחברך לא תעביד״ (עיין שבת לא, א). והאבנגליון, להבדיל, אומר: ״מה שתחפצו שיעשו בני אדם לכם – עשו להם גם אתם״. הראשון הסתפק בצדק שלילי לבד והאחרונים דורשים צדק חיובי.
2
ג׳שונאי ישראל משתמשים בזה לחובתנו, להראות כי האחרונים עומדים על נקודת השקפה מוסרית יותר גבוהה לאין ערוך מהשקפתנו, שהרי בוודאי ערכו של החיוב גדול יותר מערכה של השלילה.
3
ד׳אוהבי ישראל משתמשים בזה לזכותנו, ואומרים: אדרבא, איפכא מסתברא! כי באמת אין היהדות דורשת ממנו שנאהב את הבריות כמונו ממש באופן חיובי, מפני ש״אלטרואיזמוס״ כזה אינו אלא ״אגואיזמוס״ באופן מהופך, בהיותו שולל גם הוא מן האדם ערך מוסרי אובייקטיבי מצד עצמו, ועושהו אמצעי לתכלית סובייקטיבית. האגואיזמוס עושה את ״האחר״ אמצעי לתכלית ה״אני״, והאלטרואיזמוס עושה את ה״אני״ אמצעי לתכלית ה״אחר״. היהדות אינה יכולה למצוא מבוקשה בכלל זה, אלא מבקשת היא להעמיד במרכז לא את ה״אחר״. כי אם את הצדק המופשט המשוה ״אני״ ל״אחר״. ואין מקום לצדק בהיקפו של האגואיזמוס אלא בתמונה שלישית: מה שהאגואיזמוס אינו רוצה לעצמו – ודאי מידת הצדק הוא שלא יעשה גם לאחרים, אבל מה שהאגואיזמוס רוצה לעצמו – זהו דבר שאין לו גבול, ואם יחייבו את האדם לעשות כן גם לאחרים, הרי אתה מטה כף הצדק כלפי ה״אחר״ נגד ה״אני״ (עיין על ״פרשת דרכים״, ח״ד, ״מאמר על שני הסעיפים״).
4
ה׳אבל גם אלה וגם אלה, גם שונאי ישראל וגם אוהבי ישראל, לא הטיבו לראות, כי הפירוש ה״אבנגלי״ במצוה של ״ואהבת לרעך כמוך״ אינו מספיק לנו – לא משום שיש בו תפיסת מרובה יותר מדאי, היינו, אנחנו מסתפקים בשלילה והמה דורשים מאתנו חיוב – אלא להיפך, מצד שהוא תופס את המיעוטא דמיעוטא, מה שאי־אפשר לנו לצאת ידי חובתנו בזה.
5
ו׳אין היהדות מסתפקת כלל בזה, שנעשה לאחרים רק את מה שאנו דורשים שאחרים יעשו לנו. כי מאחרים אין לנו לדרוש כלל, בעוד שאנחנו מחוייבים לעשות בעד אחרים הכל.
6
ז׳הצדק של האבנגליון הוא צדק של אגואיזמוס, אם כי בשטח יותר רחב, זהו צדק של גומלין, של ״שמור לי ואשמור לך״, או בלשונם הם: יען שאני חפץ שיעשו אחרים בעדי, אני צריך לעשות גם כן בעדם. בעוד שהצדק המוסרי שלנו הוא כולו נובע מקודש הקודשים של זיו העליון מה״קדושים תהיו כי קדוש אני ד׳ א־לוהיכם״; ומה הוא מטיב עם הבריות אף על פי שאי־אפשר להן לעשות בעדו מאומה – כן גם עלינו להידבק במידותיו.
7
ח׳מעמידים את ביאורו של הלל הזקן לעומת הביאור של האבנגליון, להבדיל, ומוכיחים שהצדק המוסרי של האחרון הוא מקיף יותר מזה של הראשון, ושוכחים איך התנהג הלל הלכה למעשה: ״תנו רבנן: ׳דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ׳ (דברים טו, ח) – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין״ (עיין כתובות סז, ב).
8
ט׳לו הסתפק הלל בפירוש של הנוצרים לבד, הלוא בוודאי היה פטור מזה, כי הוא הסתפק גם בחצי טרעפיק ליום, הוא בוודאי לא דרש מאחרים שירוצו לפניו בתור עבדים... והלוא היה יכול לומר לעני בן טובים זה: ״הסתפק במועט כמוני״. אבל הצדק המוסרי של הלל היה הצדק היהודי ולא הצדק הנוצרי ח״ו. והצדק היהודי, הנובע ממקור צדקתו של הקדוש ברוך הוא, אומר: ״לא ידון רוחי באדם לעולם, בשגם הוא בשר״, וגם אדם עילאה, שכשהוא לעצמו הוא כולו רוח, צריך להביט על אחרים רק מנקודת בשר לבד ולספק להם עד כמה שאפשר את כל צרכי הבשר שלהם.
9
י׳הכלל, שמה שנוח לך תעשה לאחרים, אינו מספיק כלל וכלל. כי מהו הדין כשהוא בעצמו לא ירצה ליהנות מן העולם ולא כלום, כשהוא נזיר מן החיים או שהחיים בכלל הם עליו למשא, האם צריך הוא להתייחס באופן כזה גם לאחרים? ברם, הצדק המוסרי של היהדות אומר גם באופן כזה: ״די מחסורו אשר יחסר לו״ – אתה צריך להיטיב לאחרים לא לפי רוחך והשקפתך אלא לפי רוחם והשקפתם של אחרים.
10
י״אולכשנעמיק בדבר נראה, כי בפרינציפ של המוסר הנוצרי יש לא מעט מהאגואיזמוס גופא, שחפץ להלעיט את אחרים דווקא במה שניחא ליה.
11
י״בורק מנקודת הצדק המוסרי הזה באו הנוצרים גם לידי האינקוויזיציה ״הקדושה״, וכפו על האחרים את מה שניחא להם, ורצו להכניס את נשמתם של האחרים בגן עדן, ואם בשביל כך הם צריכים להישרף חיים, אין בכך כלום. אבל היהדות, שהצדק המוסרי שלה הוא ״די מחסורו אשר יחסר לו״, מתחשבת רק בצרכי האחר, ואם האחר לא חסר שום תיקון נפש, אי־אפשר לתקנו בעל כורחו. לכן לא ידעה היהדות מעולם מאינקוויזיציה.
12
י״גואם הלל הזקן לא חפץ להגיד למי שבא ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, כמו שאומרת התורה הנוצרית, להבדיל: ״מה שתחפצו שיעשו בני אדם לכם, עשו להם גם אתם״, בגין שזהו לא הצדק המשפטי ולא הצדק המוסרי שלנו. כי, כאמור, הצדק המוסרי דורש מאתנו הרבה יותר מזה. על פי הפרינציפ הנוצרי אפשר לעשות כמה דברים כנגד הצדק המוסרי שלנו ולמי שבא ללמוד את התורה על רגל אחת לזה בוודאי נחוץ להתחיל מהצדק המשפטי, שלזה מספיק למדי הכלל של ״מאי דעלך סני לחברך לא תעביד״.
13
י״דהנצרות שקיבלה מאתנו את מידת הרחמים ולא את מידת הדין, מתהללת שבצדק המוסרי עוד הרחיקה ללכת מאתנו. באמת את הצדק המשפטי שלנו השליכה לגמרי אחרי גווה ובמקומו לקחה את הצדק המשפטי הרומי, ובזה אחזה דבר והיפוכו, תרתי דסתרי, שטר ושוברו בצידו. כי באין מידת הדין – אין גם מידת הרחמים, ובאין צדק משפטי כדבעי, אי־אפשר שיהיה צדק מוסרי כראוי, כי כאמור, אי־אפשר להפריד ביניהם לפי רוחה של היהדות.
14