לנבוכי התקופה ב׳:י״גLeNevukhei HaTekufah 2:13
א׳מה בין האהבה שלנו לאהבה של הנצרות?
1
ב׳ישו הנוצרי אמר: ״שמעתם כי נאמר: ואהבת לרעך ושנאת את אויביך, ואני מלמד לכם: אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם״.
2
ג׳אין מן הצורך כלל להראות כי בזה עבר ישו על הציווי המוסרי: ״נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה״ (תהלים לד, יד). כי היהדות מטיפה לכך שאנו צריכים לאהוב גם את השונאים, כמו: ״כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה – הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ?! עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ!״ (שמות כג, ד-ה); ״אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ – הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא – הַשְׁקֵהוּ מָיִם״ (משלי כה, כא). ויפה מעיר חוקר נוצרי אחד, על הפסוק (דברים כג, ח): ״לֹא תְתַעֵב מִצְרִי – כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ״ (דברים כג): ״אם כן, גם בשביל הכנסת אורחים כזו שקיבלו היהודים במצרים אחרי שעינו אותם שם בכל מיני עבודה קשה ואכזריה, וגם שפכו דמם, ציוותה התורה לבלי לשנוא את המצריים ולהכיר להם תודה יען כי גרים היו בארצם – אם מצוה זו איננה קרובה לאהבת אויבים, אז איני מבין באמת את השפה העברית״. והדברים עתיקים.
3
ד׳אבל באמת, לא רק שמצות אהבת אויבים נמצאה ב״ברית הישנה״, אלא שהיהדות עוד הרחיקה לכת בזה הרבה יותר, ועל החדשה שחידשה בזה ״הברית החדשה״, נאמר: ״יש קנקן חדש שאפילו ישן אין בו״... כי הנוצרי מכוון במצות אהבת אויבים – רק לאויבים במילי דארעא. לשונאים במילי דשמיא הוא מתייחס באופן אחר לגמרי... כאשר באה לפניו אשה כנענית אחת לבקש ממנו רפואה לבתה החולה לא ענה לה דבר, וכאשר הפצירו בו תלמידיו על כך, השיב להם: ״לא שולחתי בלתי אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל״. כאשר באה עוד פעם אומללה זאת ותשתחווה לפניו, ותאמר: ״אדוני, עזרני!״ השיב ישו בדברים כאלה: ״לא טוב לקחת את לחם הבנים ולהשליך לפני צעירי הכלבים״.
4
ה׳ומה אומרת היהדות על כך? היא אומרת על הכתוב: ״כי תראה חמור שונאך״, כדברים האלה: ״מי שרי למיסני? והכתיב: ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״? דחזי ביה דבר ערווה״ (עיין פסחים קג, ב). ובכן, הכתוב מדבר בשונא במילי דשמיא שמצוה לשנאותו לכאורה, ובכל זאת, גם על שונא כזה אמרו: ״אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה לטעון לשונא, כדי לכוף את יצרו״ (עיין בבא מציעא לב, ב).
5
ו׳ומה גדולים ונשגבים דברי התוס׳ בזה, שהקשו באמת קושיא חמורה על זה – כיון שהכתוב מדבר בשונא כזה שמצוה לשנאותו, אם כן, מה שייכת בזה כפיית היצר? ומתרצים: ״דכיון שהוא שונא אותו – מסתמא גם חבירו שונאו, ובאים מתוך כך לשנאה גמורה, ושייך כפיית יצר״ (עיין שם בפסחים).
6
ז׳והגעו בעצמכם, אם הנצרות, בכל ימי הביניים, היתה מתנהגת על פי רוח המוסר הזה – האם היה אפשר לה לבוא לידי ״אינקוויזיציה קדושה״? האינקוויזיציה באה בשביל השונאים במילי דשמיא לפי דעתה. והלוא, אדרבא, על שונאים כאלה נאמר ״מצוה בשונא״; ולא עלה על דעת הנצרות, כי מתוך השנאה במילי דשמיא באה ״השנאה הגמורה״ ועליה לכפות את יצרה. הנצרות לא ידעה לגמרי מכפיית יצר כזו והעבירה רבבות ורבוא־רבבות שונאים כאלה למוקד.
7
ח׳ובוא וראה מה בין תורת האהבה כביכול של הנצרות, ותורת הקנאות, להבדיל, של היהדות.
8
ט׳וגם בזה אנו רואים את נצחון הצדק המוסרי על הצדק המשפטי. כי לכאורה, כלום יש ״תרתי דסתרי״ יותר מזה? מצוה לשנאותו מחד גיסא, ובכל זאת, מאידך גיסא, עליו לבכרו על אוהבו בנוגע לעזרה בצרתו! אך היהדות אינה רואה בזה שום סתירה, אדרבא, היא הנותנת! כי מכיון ״דחזי ביה״ – זאת אומרת, שראה זאת בעיניו – ״דבר ערוה – מצוה לשנאותו״ על פי הצדק המשפטי שיש בזה חוקים קבועים וקיימים. אבל על ידי זה, הלוא האחר נעשה כושל וגם נרדף, והצדק המוסרי אומר: ״והא־לוהים יבקש את הנרדף״.
9
י׳וכדי להבליט ביותר כי המצוה של ״ואהבת לרעך כמוך״ איננה דווקא לרעים אהובים, אך גם לשונאים, ואף לשונאים כאלה שמצוה לשנאותם, לשונאים במילי דשמיא ואף באופן כזה שכבר אינה מועילה להם שום תקנה, כדי להבליט את זאת לא מצאו פירוש יותר מתאים, מזה שאמרו: ״ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה״ (סנהדרין מה, א), אשר לכאורה נראים הדברים כזרים ומתמיהים! אבל באמת, יש בזה מוסר השכל, לאמור, כי גם למחוייבים מיתת בית דין, שאין לך רשעים יותר גדולים מהם, והמצוה לשנאותם היא כל־כך גדולה, עד כי מוציאים את עונש המיתה מכוח אל הפועל – בכל זאת, גם עליהם נאמר: ״ואהבת לרעך כמוך״, וכמה שתוכל להקל עליהם במידת עונשם אתה צריך לעשות זאת במידת האהבה. לאמור, שביחד עם הצדק המשפטי הקשה – עונש מיתה – אי־אפשר שתסיח את דעתך מהצדק המוסרי. וגם בזה ניצח סוף־סוף הצדק המוסרי את הצדק המשפטי, כי ארבע מיתות בית דין כמעט שנתבטלו אצלנו לגמרי, ואמרו: ״כל סנהדרין שהורגת אחת לשבוע או אחת לשבעים שנה נקראת חבלנית״ (עיין מכות ז, א).
10
י״אגם מזה אפשר לראות כי האהבה הנוצרית איננה מספקת לנו, כי זה יהיה המינימום לגבי האהבה הישראלית אם נסתפק למשל, בפירוש של האבנגליון על הפסוק ״ואהבת לרעך כמוך״, שהוא – ״מה שתחפצו שיעשו בני אדם לכם – עשו להם גם אתם״. בוודאי אי־אפשר לנו לומר שצריכים אנו לעשות הכל גם בעד שונאינו במילי דשמיא. כי משונאים כאלה בוודאי אסור לנו ליהנות, ונמצא שאין אנו חפצים כלל שיעשו משהו בעדנו. אבל תורת היהדות היא יותר רחבה ויותר עמוקה, וגם בנוגע להם אנו אומרים: ״ואהבת לרעך כמוך״.
11
י״באמרנו, כי יש משפטים כאלה שהתורה גופא מנמקת שהטעם ״כי דל הוא״, אבל יש גם כאלה, אף על פי שהתורה גופא לא כתבה את הטעם מפורש, בכל זאת הטעם ניכר, ואם לא בפירוש איתמר הנה מכללא איתמר.
12
י״גלדוגמה – על הכתוב (דברים כד, יז): ״וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה״, אומר ר״ש: ״עשירה – ממשכנין אותה, ענייה – אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה, ואתה משיאה שם רע בשכנותיה״ (עיין בבא מציעא קטו, א). אף שיש חולקים על ר״ש וסוברים – בין ענייה ובין עשירה אין ממשכנים אותה, אבל על כל פנים רואים אנו שלפעמים התורה מתחשבת גם כן עם המצב של בעלי הדברים. לכל העולם כולו יש משפט אחד ולאלמנה משפט אחר.
13
י״דוכל המשפטים בנוגע לגביית חוב, שהקילה התורה כל־כך על הלווה: ״דבר תורה – בעל חוב בזיבורית...״, שאומנם בוודאי מנקודת הצדק המשפטי, יש בזה משום סילוף הדין, כי מידת הדין אומרת מידה כנגד מידה ואם המלווה נתן ללווה כסף מזומן, שהוא עוד יותר חשוב מעידית, הלוא שורת הדין נותנת שיחזיר לווה למלווה על כל פנים מהמעולה שבנכסיו אם אין לו כסף מזומן. כן גם הדין של אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים אלא אם כן ריבית אוכלת בהם״ (ערכין כב, א). כמו כן הדין של שמיטת כספים. כל המשפטים האלה מראים, שסוף־סוף גבר לפעמים הצדק המוסרי על הצדק המשפטי והכריע את הכף לטובת הכושל, ומאחרי שהלווה הוא תמיד כושל, כי ״עבד לווה לאיש מלווה״, על כן נתנו לו זכויות יתירות.
14
ט״וואף על פי שהלכה כר״ע דפליג על ר׳ טרפון, ואומר ב״מי שמת, והניח אשה, ובעל חוב ויורשין, והיה לו מלווה או פיקדון ביד אחרים – אין מרחמין בדין״ (עיין כתובות פד, א). בכל זאת, אי־אפשר להכחיש שבמקומות אחרים לקחו גם את זה בחשבון. כמו למשל – ״עני המנקף בראש הזית – מה שתחתיו גזל גמור״ אף שעל פי דין, אין כאן קניין כלל (עיין גיטין יא, א). וכן בירושה אמרו כש״הניח נכסים מועטים – הבנות יזונו, והבנים יחזרו על הפתחים״ נגד דין הירושה המפורש שהכל שייך לבנים. וכל־כך למה? רק מפני שהבנות נחשבות לכושלות לגבי הבנים.
15
ט״זהבאנו לעיל את הדוגמאות מבעל חוב, שהתורה הקילה עליו כל־כך. ואומנם אנו רואים שחז״ל תיקנו בזה אילו תקנות ״מפני תיקון העולם״, והתקנות שינו את הקוּלוֹת האלה במידה מרובה לטובתו של המלווה. במקום זיבורית תיקנו שיגבה מבינונית, כדי ״שלא תנעל דלת בפני לווין״. ודין השמיטה כמעט שנתבטל לגמרי על ידי תקנת פרוזבול, ונמצא שחז״ל ויתרו כמעט על הצדק המוסרי מפני חוזקו של הצדק המשפטי. אבל באמת, כשנדקדק מעט בדבר, רואים אנו כי שוב רק הצדק המוסרי היה לנגד עיניהם. כי כשתיקנו שבעל חוב גובה מבינונית, לא היתה תקנת המלווה לנגד עיניהם – אך שוב תקנת הלווה, כדי ״שלא תנעל דלת בפני לווין״, וחששו שהזכות שנתנה התורה ללווה תסובב לו אדרבא חובה. וכן, כשתיקנו פרוזבול, אמרו: ״זו אחת מן התקנות שהתקין הלל הזקן כשראה את העם שנמנעו מלהלוות זה לזה, ועברו על מה שכתוב בתורה... עמד והתקין פרוזבול״ באופן שגם התקנה הזו באה בעיקרה בשביל הלווה.
16
י״זאין התקנות הללו מעידות – לא על אפשרות של ״תיקונים בדת״ כאשר חפצו להסתייע בזה ״מתקני הדת״ שלנו, ולא על ״ההתפתחות שבלב״ שגברה על שיעבודו של הספר, כאשר חפצו להוכיח מזה ״הלאומיים ה״רוחניים״ שלנו ולהוציא מזה מסקנה, כי גם עכשיו עלינו להיות, לא ״עם הספר״ המשועבד לאותיות מתות, אלא עם ספרות המתפתח לפי רוחו ולבבו – כי לא מינה ולא מקצתה! בתקנות הללו אנו רואים רק שחז״ל ירדו לסוף דעתה ורוחה של התורה, ולא שינו בזה ח״ו את הדת, אך שמו לב להשתנות החיים, וההשתנות היתה – לא דרך התפתחות מוסרית – אך אדרבא! דרך הירידה המוסרית. כי כמה היה צריך להיות הגובה המוסרי של העם, שלמרות מה שידע המלווה שיגבה רק מזיבורית, וריבית אינו יכול לקחת אף לא פרוטה – ובכל זאת לא ימנע מלהלוות, או אם הוא יודע מקודם שהלווה ישתמש בדין של שמיטה כדי להשתמט מפרעון החוב ובכל זאת יתן לו כסף בהלוואה רק מחמת שיירא מפני ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל...״.
17
י״חואומנם, לא גוזמא היא מה שאמרו ״אם הראשונים כמלאכים...״ – כי רק למלאכי מעלה אפשר לעמוד על גובה מוסרי כזה – ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל״, ובכן, מי שאינו רוצה לאבד מעותיו הוא ״בליעל״. אבל כשנתמעטו הלבבות ולא הרגישו כלל את ה״בליעל״ שבזה, תיקנו את התקנות האלה.
18