לנבוכי התקופה ב׳:י״דLeNevukhei HaTekufah 2:14
א׳אמת ושלום, צדקה וחסד
1
ב׳נשוב לעניינינו, בהבדל הפירושים על המצוה של ״ואהבת לרעך כמוך״, שהלל הזקן מפרשה ״מאי דעלך סני – לחברך לא תעביד״, ו״אותו האיש״, להבדיל, אומר: ״מה שתחפצו שיעשו בני אדם לכם – עשו להם גם אתם״, שמזה רוצים להוכיח את היתרון של האחרון על הראשון. והנה, מלבד מה שאמרנו על זה לעיל, מעיקרא דדינא פירכא: כי באמת – גדול כוחה של השלילה – נוסח של הלל הזקן – מכחו של החיוב – נוסח האבנגליון.
2
ג׳האגדה מספרת לנו (בראשית רבה ח, ה):
3
ד׳בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם נעשו מלאכי השרת כתות כתות, מהם אומרים: יברא, ומהם אומרים: אל יברא. חסד אומר: יברא, שכולו גומלי חסדים, אמת אומרת: אל יברא, שכולו דוברי שקרים. צדק אומר: יברא, שכולו עושה צדקות, שלום אומר: אל יברא, שכולו מלא קטטות.
4
ה׳אם כי אין לנו עסק בנסתרות של מעשה בראשית, אבל מתוך אגדה זו, שרוח ישן נושן חופף עליה, אפשר לראות את השקפת היהדות על הגלויות, על תכונת בני אדם ומצבם בעולם המוסרי. אגדה זו רואה את המין האנושי בכלל, שהוא ״כולו גומל חסדים״ ו״כולו עושי צדקות״ מחד גיסא, אבל מאידך גיסא – ״כולו דובר שקרים ומלא קטטות״ או במילים אחרות, הציווי של ״ועשה טוב״ מקיימים בעולם, אבל אין מקיימים את ה״סור מרע״.
5
ו׳המשקיף על מעשי בני אדם ותחבולותיהם, לוּ גם בהשקפה שטחית בלבד, יראה, כי אומנם בפרט זה אין זו אגדה כלל, אלא מציאות חיה ודברים כהוויתם. כי יותר נקל לאדם להיות בכלל ״עשה טוב״ מלהיות בכלל ״סור מרע״. וגם אלה שמלאים הם צדקות וגמילות חסדים מחד גיסא – מלאים הם שקר וקטטות מאידך גיסא. ולא עוד, אלא שהדבר האחרון הוא סיבה לראשון, זאת אומרת – בשביל השקר והקטטה המקלקלים ומהרסים את כל סדר החיים – או יותר נכון, את החיים גופם – צריכים בני אדם ל״עולם חסד יבנה״. ואילו היו באמת אמת ושלום בעולם במלוא מובן המילים הללו – כי אז לא היו צריכים בני אדם כמעט כלל לצדקה וחסד, אך כל אחד היה מוציא מן המוכן לפניו. ואימתי זקוקים בני אדם יותר ל״אחיות רחמניות״ ו״לצלב האדום״? – כשכולו מלא קטטות, ולא עוד, אלא שראשי הקטטות המוציאים מליוני בני אדם ליהרג – המה גופם עומדים בראש המוסדות של ״האחיות הרחמניות״ ו״הצלב האדום״, ואותם שנתעשרו מ״שוד עניים ומאנקת אביונים״ – המה גופם משתמשים על פי רוב בכתר של גבאי צדקה וחסד. העשירים, למשל, המנצלים את הפועלים העובדים בבתי החרושת שלהם, גם הם מקיימים לפעמים את ו״עשה טוב״, אבל מדוע זקוקים הם הפועלים לה״טוב״ של אלה בעלי הכיס, אך ורק יען כי אלה – בעלי הכיס – אינם רוצים לדעת כלל וכלל מ״סור מרע״. מקודם המה מנצלים את הפועלים עד דכדוכם של הגוף והנפש גם יחד, ואחר כך המה מקיימים באגורות נחושת מעטות את ה״ועשה טוב״.
6
ז׳בקיצור – לו היה ״סור מרע״ כללי בעולם, כלומר, לו כל המין האנושי היה מתנהג על פי אמת ושלום – כי אז לא היה כלל צורך בצדקה וחסד, כי כל אחד היה מוצא את המוכן לו מן הטבע, ורק מחורבנם של האמת והשלום נבנו הצדקה והחסד.
7
ח׳הואיל ורוב האנשים עוברים על ה״סור מרע״ מוכרחים יחידי הסגולה שבעולם לקיים גם את ה״עשה טוב״ ולתקן את מה שקלקלו אלה, אבל סוף כל סוף ה״סור מרע״ זהו הכלל וה״עשה טוב״ זהו הפרט, כי השני מסתעף מהראשון ולא הראשון מהשני.
8
ט׳וטעות היא מה שחושבים, כי יותר קל לו לאדם להיזהר מ״סור מרע״ מלקיים את ״ועשה טוב״, כי כאמור, הניסיון מראה את ההיפך, מפני כי ה״עשה טוב״ אפשר לקיים גם באופן ארעי ולפרקים, בשעה שה״סור מרע״ דורש קביעות ותמידות.
9
י׳זאת ועוד אחרת, כי ב״עשה טוב״ יש גם משום אגואיזמוס, כי בעד כל מעשה טוב מברכים אותו בברכת ״מי שברך״ בקול רם ובניגונים שונים... אך ה״סור מרע״ אינו מביא שום ״ברכה״ לבעליו ומעולם לא שמענו שנברך בברכת ״מי שברך״ את כל אלה שלא עשקו ולא גזלו מעולם. ואפילו מי שבורח מן הכבוד וה״מי שברך״ אצלו הוא לאו דווקא, גם לו קל יותר, לפעמים, לקיים את ה״עשה טוב״ מלקיים את ה״סור מרע״. כי סוף־סוף הדבר הראשון נותן סיפוק רוחני לאדם, וזהו גופא גורם לאדם הנאה רוחנית, והנאה זו מותרת אפילו למי שסובר ״מצוות לאו ליהנות נתנו״, בעוד שמה״סור מרע״ אין לו, לאדם, אפילו הנאה רוחנית, כי אין הנאה באה מתוך שלילה.
10
י״אלכן, אף על פי שאנו מעריכים כל־כך את מידת הרחמים, כאמור בפרקים הקודמים, בכל זאת לא הסחנו מעולם את דעתנו כי העיקר הוא הצדק המשפטי, זהו הבסיס והיסוד, וכשנתגברה עלינו מידת הרחמים במידה יותר גדושה מכפי הראוי, שאלנו את עצמנו גופא: ״ואם תאמר לקתה מידת הדין״ (עיין בבא קמא פה, ב ועוד).
11
י״בואף על פי שתחילת ההיסטוריה שלנו היתה במידת הרחמים – אברהם אבינו – הנה כל זה רק מפני שמידת הדין גופא לקוייה בכל העולם כולו, ואם אין אמת ושלום בעולם צריכים יחידי הסגולה להשתמש גם במידת הצדקה והחסד. אבל בגופו של דבר, סוף־סוף קדמה מידת הדין למידת הרחמים, וזו האחרונה איננה אלא שותפה של הראשונה – ״שיתף הקדוש ברוך הוא את מידת הרחמים למידת הדין״.
12
י״גולא התפתחות יש בזה, שהנצרות פירשה את ה״ואהבת לרעך כמוך״ במידת הרחמים ולא במידת הדין, אך אדרבא! יש בזה משום נסיגה לאחור. ויפה אמר הלל הזקן: מאי דעלך סני לחברך לא תעביד – זה הוא הכלל ואידך, גם ״העשה טוב״ בכלל, הוא רק פירושא ו״זיל גמור״...
13