לנבוכי התקופה ב׳:ט״וLeNevukhei HaTekufah 2:15
א׳מוסר הדת ומוסר התרבות
1
ב׳ידיעה קצרה מאוד ממעשי היטלר, נתפרסמה בשולי העיתונים, שבין כל הידיעות הרבות על מעשי תעתועים של השטן ושליחיו בוודאי לא שמו לב אליה. בידיעה נאמר: היטלר גזר – לא רק להשמיד, להרוג ולאבד את גזע היהודים – אך גם על עמו גופא גזר גזרות – כמו פרעה בשעתו – הוא גזר להשמיד ולאבד את כל בעלי המום, הזקנים וכדומה. ועוד סיפרה הידיעה, בשלושה חודשים הרגו בארצו גופא, ארץ התופת, כמה אלפים זקנים ובעלי־מום, שהוצאו להורג כמו כלבים ממש. ובגרמניה הנוכחית דין כלב שלא יוצלח לשום דבר ודין אדם – חד הוא.
2
ג׳העיתונים קיצרו, כאמור, בידיעה זו ולא פרטו באיזו מיתה הומתו. כי אם לפנים היו רק ארבע מיתות: סקילה, שריפה, הרג וחנק, הנה כיום יש בוודאי ארבעים וארבע מיתות ויותר; אם הוא ממית אותם ביחידות, כל זקן וכל בעל מום לחוד והדברים נעשים בסתר באין עין רואה, או אולי עושה כמנהג שנוהגים עם כלבים, מאספים בכל עיר ועיר את כל הזקנים ובעלי המום למקום אחד ובמכה על הראש ממיתים אותם. ואולי, אולי עורכים גם טקס לכבוד מאורע ״חשוב״ זה, כי הלוא אוהב טקסים הוא, וכל יושבי העיר ההיא והסביבה מתאספים יחד אל מקום מרכזי אחד כדי להתענג על המחזה הנהדר הזה. כמו כן לא ידוע, אם נותנים להם לאומללים האלה להיפרד מקרוביהם ומיודעיהם לפני מותם. את כל הפרטים האלה, כאמור, לא סיפרו העיתונים וקיצרו בידיעה זו, קיצרו במקום שהיה מן הראוי להאריך.
3
ד׳על כל פנים החזיר היטלר ועמו, העם התרבותי הכי גדול, עם גרמניה, את המנהג העתיק, מנהג האלילות בימי קדם, שהיו נוהגים הבנים לקחת את אבותיהם למרומי ההרים ולהפילם ארצה, והיו קובעים את היום הזה ליום חגא, ליום זבח משפחה. וכמו שהיו עושים לפנים הבנים לאבותיהם – כך גם נהגו האבות כלפי הבנים, וכל ילד שנולד בעל מום או מושחת המראה או סתם לא מצא חן בעיני הוריו, היו הם רשאים להמיתו. ו״הסדר החדש״ באירופה של היטלר מחזיר את המנהג הקדום הזה של לפני אלפי שנה ליושנו.
4
ה׳ומי יודע, אם לא נשמע בקרוב, כי החזירו גם כן את המנהג היפה שהיה נוהג אצל הפראים בתקופה עוד יותר קדומה, שהאבות אכלו בשר בניהם והבנים אכלו בשר הוריהם. כי באמת כך מחייב טבע הדברים של הנאצים, שרק התועלת היא תמיד לנגד עיניהם, והיא הקובעת את דרכיהם ומעלליהם. וכיצד יכולים המה לכבוש את יצרם ולראות יום־יום היאך שקוברים בארץ ריבבות טון של בשר, שזה קשור בעבודה מרובה – עבודת הקבורה – מבלי שתצמח מזה תועלת למי שהוא, בעוד שאפשר היה לבשל מזה ארוחות שמנות...
5
ו׳ובוודאי שלא יפליא אותנו כלל וכלל לשמוע בקרב הימים ״בשורה״ שכזו מארצות ״הסדר החדש״. אכן, מה שמפליא בידיעה ההיא הוא, ששלוש מאות כמרים הושבו במאסר, מפני שהעיזו להטיף נגד המנהג ה״יפה״ הזה של היטלר.
6
ז׳מהידיעה הזו אפשר לנו ללמוד הרבה. בגרמניה הנאצית נמצאים גם כיום גדולי התרבות שבעולם: פילוסופים ומשוררים מכל המינים; גדולי המדע ואמנים מכל הסוגים, ואף אחד מהם לא נאסר בשביל שיצא למחות, ואילו הכמרים, שבוודאי אינם מצטיינים בשום דבר, המה מוסרים את נפשם ומדברים בגלוי נגד זה, אף על פי שיודעים מראש כי ישקלו למטרפסי בהאי עלמא מידי היטלר האכזריות.
7
ח׳כאן מתבלט באופן הכי בולט ההבדל בין התרבות, תרבות הציוויליזציה החדשה, ובין הדת, שסוף־סוף יש ביסודה משהו מתורת משה.
8
ט׳לאו כל עם גרמניה המה רשעים, אלא ה״נאצים״ ה״לאומיים״ המה הרשעים, בעוד שבין ה״דתיים״ שלהם נמצאים עוד ניצוצות של מצפון אנושי.
9
י׳התרבות האירופאית החדשה שנלחמה נגד הדת במאה הקודמת בשם ההומניות, השיוויון, האחווה, החופש וכו׳ וגינתה את הדת שהיא נגד כל הדברים האלה, הנה באים המעשים ומטפחים על הפנים ומראים, עד היכן יכולה התרבות להגיע. ומאידך, הנה הדת צריכה עכשיו להלחם דווקא בעד האידיאלים שהתרבות הכריזה עליהם בשעתה.
10
י״אומלחמה עם היטלריזם פירוש הדבר, ראשית כל הגברת הדת – להגביר את האמונה בתבל. מלחמה עם הטלריזם פירוש הדבר, ראשית כל להלחם באלילות שקמה על ידו לתחייה – להלחם בשטן שבשמו הוא דוגל, ושבעצם, דבר זה היה גם כן ביסוד התרבות החדשה שנלחמה בדת.
11
י״בוהשאלה נשאלת – כיצד אפשר באמת לכלכל את שני הדברים הללו גם יחד, את התרבות החדשה לכל פרטיה ודקדוקיה ואת מנהגי הפראים, להמית כל זקן וחלש?
12
י״גהאמת היא, שבגופא דעובדא אין כל סתירה ביניהם, כי מהו המוסר היוצא מן התרבות שאין לה שום יניקה מן הדת ושום מגע עם האמונה? את זה הגדיר באופן קטיגורי ראש הפילוסופים הגרמני קנט, בדברים כאלה: ״עשה רק לפי הכלל שעל פיו יכול אתה לצוות כאחד שהוא יהיה לחוק לכל, כי האדם בעת שהוא חושב מחשב את עצמו תמיד ליוצא מן הכלל״.
13
י״דעל פי הגדרה זו אין שום טענה ותביעה על הנאצים בעד מעשיהם המתועבים, וגם על המתת זקנים ובעלי מום כמו שממיתים כלבים. הללו אינם חוטאים כלל נגד ״המוסר״ הזה. כי ההדרה ״המוסרית״ הנ״ל רואה עוול ופשע רק במעשה היחיד, שהכלל עדיין לא נתן את הסכמתו על כך, אבל כל עוול ופשע, אפילו הכי נורא ואכזרי, אם זה כבר נכנס לתקנת הכלל, שוב זה נחשב דווקא למצוה, מצות הכלל, לבלי להיות יוצא מן הכלל.
14
ט״ואי־אפשר לתת סתם היתר על רציחה, מפני שאז שום אחד לא יהיה בטוח בחייו. אבל אפשר מאוד מאוד לצוות מצוה לאומית להמית כל בעל מום וזקן, כי אז אין לפחד שמא גם אלה יהרגו את הבריאים והצעירים.
15
ט״זזהו ההבדל הגדול בין המוסר של הדת – וכל דת במשמע, שהצו הקטיגורי שלה הוא: ״ואהבת לרעך כמוך״ – או ״מאן דעלך סני, לחברך לא תעביד״, שמובן שעל פי זה אפשר גם לגיבור להרוג את החלש, ולצעיר את הזקן, מפני שגם על זה נאמר ״מאן דעלך סני״. ולא כן, אם אנו קובעים את המוסר רק על יסוד של הסכמת הכלל.
16
י״זרק הדת, האמונה, יש בידה לתת מוסר לשם שמים, מוסר לשם מוסר, ואילו המוסר של התרבות יכול אפילו באופן הכי טוב להיות מוסר של תועלת, אפילו אם זו תועלת הכלל. ובמקום שמנקודת מבט של התועלת צריכים להתנהג נגד המוסר, הנה אין ״זה נגד המוסר״, אלא זהו המוסר גופא!
17
י״חרק המוסר של הדת מדבר בשם ״אנכי ד׳ א־לוהיך״, ואילו המוסר של התרבות יכול לדבר רק בשם האנוכיות, אם האנוכיות של היחיד או של הציבור, אם זו של הפרט או זו של הכלל, אבל על כל פנים האנוכיות היא תמיד רק אנוכיות; וההבדל בין אנוכיות של היחיד ובין זו של הציבור הוא רק הבדל כמותי ולא הבדל איכותי.
18
י״טולא מקרה הוא, מה שדווקא מאותה הארץ שממנה יצאו גדולי הפילוסופים והמשוררים של העת החדשה, ענקי המדע וגאוני התחייה של התרבות החדשה – דווקא הארץ הזאת חזרה עכשיו לתקופה שלפני המבול, לתקופה של הפראים מלפני אלפי שנים. וכל אלה גאוני המדע, מקבלים את זה באהבה, וכורעים ברך לפני ה״מטורף״ שהפך את כל גלגל ההיסטוריה אחורנית. ואם נשמע עוד זעיר שם, זעיר שם, בקול דממה דקה איזו מחאה, הנה היא באה דווקא מאלה שדוגלים עוד בשם הדת, זו שהתרבות החדשה נלחמה בה וקראה לה בכל שמות של גנאי: חשכות וכדומה.
19
כ׳הנצחון על היטלר יבוא ביום שהאמונה תיגבר בארץ, ביום שהדת תנצח את ה״תרבות״ כביכול...
20
כ״אכי אמת, לא רק שהאמונה בא־לוהים מבדילה בין הדת ובין התרבות, כאמור, שאין דת בלי יוצא מן הכלל ללא אמונה זו, מה שאין כן התרבות האירופאית – ציוויליזציה בלעז – שבכל האופנים איננה מחייבת את האמונה בא־לוהים, אך מלבד זה יש גם כן הבדל יסודי ביניהן בהשקפתן על ערך האדם.
21
כ״בהדת – וכל דת שתהיה – מרימה את ערך האדם עד לגבהי שחקים: ״ותחסרהו מעט מא־לוהים״; וטבע הדברים של האמונה בא־לוהים מחייבת זאת, בהיות, כי אמונה זו אומרת גם כן שהאדם נברא ״בצלם א־לוהים״, ועל כן רק לו – לאדם – ניתנה האמונה, ורק לו ניתנה הבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע, מה שאין כן לשום בעלי חיים שבעולם; רק לו יש הישארות הנפש גם לאחר כלות הגוף, כי בלי זה אי־אפשרית האמונה בשכר ועונש. ובכלל יש קשר מתמיד בין א־לוהים ואדם – ולא רק בדורות הקודמים, שהיה נגלה לבני אדם על ידי עבדיו הנביאים – אך גם בזמן ש״אין עוד נביא בקרבנו״ הוא ״שומע תפילה״ של בני אדם.
22
כ״גולא כן התרבות הכללית. בדרך כלל היא מביטה על האדם כעל מכונה, הוא איננו למעלה מהטבע, אלא משמש בתור חולייה קטנה בתוך הטבע. הוא אומנם מגלה את הטבע, והתרבות היא היא דווקא שהמציאה וממציאה חדשים לבקרים כוחות נעלמים וגנזי נסתרות של הטבע אשר לא שערום הראשונים. אבל יש בזה רק משום גילוי ולא משום יצירה. ובגופו של דבר באים כל הגילויים האלה על פי הניסיון שבאמת הכישרון הזה – כישרון הלימוד מתוך הניסיון – הוא דבר משותף לכל בעלי החיים, אלא שאצל האדם הוא נמצא בכמות יותר גדולה.
23
כ״דוהתרבות בכללה כופרת בכל דבר שלא באה עליו עדות מהניסיון של חמשת החושים, ועל כן היא כופרת – לא רק בא־לוהים שבוודאי אין עליו עדות מחמשת החושים – אך היא כופרת גם כן בכל היתרון של האדם, שגם על כך אין עדות מהנ״ל. היא כופרת גם ב״צלם הא־לוהים״ גם ב״הישארות הנפש״ וכופרת גם בבחירה החופשית, מפני שגם היא בסתירה לכל הניסיון הטבעי – אין בטבע בחירה, אך הכל בא באופן הכרחי של סיבה ומסובב וכו׳ וכו׳.
24
כ״הולא רק ש״מכללא״ מבטלת התרבות את האדם בתכלית הביטול, אך גם ב״פירוש״ מכריזים ראשי התרבות מזמן לזמן על אפסותו של האדם: זה אומר שהוא בן קוף, וזה אומר שהוא ״חיה צהובה״ – ולאדם התרבותי יש עונג מיוחד לחזור על אותם הדברים ונהנה הוא מזה הנאה מרובה ומשונה.
25
כ״ולפי דעתם ושיטתם, הנה באמת יותר נכונה הגרסה של ניטשה־היטלר מאשר הגרסה של בן קוף, הגרסה של דארווין. כי הקוף, הלוא אינו פוגע לרעה בשום בעל חיים, ואיננו מהחיות הטורפות, בעוד שהאדם...
26
כ״זואם אנו רואים בזמננו שאנשי הדת עודם מתריעים אפילו בגרמניה גופא נגד הצימאון לדם אדם, והתרבות שמה עוברת על כך לגמרי בשתיקה גמורה – אין זה דבר יוצא מן הכלל, אך באמת מחייב טבע הדברים כך: טבע הדת מחד וטבע התרבות מאידך.
27
כ״חמצד אחד באה התרבות להנעים את חיי האדם, ולהמציא לו תענוגים אשר לא שערום הראשונים, אבל מאידך גיסא, בהורידה את ערכו של האדם, הנה, יותר משהיא משמשת לכלי מכשיר למלאך החיים – היא משמת לכלי משחית למלאך המוות. וכל ההמצאות הגדולות והנפלאות שגילתה התרבות, הנה הכל הן, כאמור, כחומר ביד היוצר אצל מלאך המוות; כל ההמצאות הנ״ל הם אמצעי בעיני ה״מלא עיניים״ הזה. ואם מקודם היה צריך לעשות את מלאכתו באיטיות יתירה, הנה עכשיו על ידי כל כלי השרת של ההמצאות שהמציאה התרבות הוא יכול להמית ריבבות בטיסה אחת ולהגיד ״שישו בני מעי״.
28
כ״טובגופא דעובדא, לא רק שאין סתירה בין התרבות ובין ה״חיה הצהובה״, אלא להיפך, באה אחת ומשלימה את חברתה, בבחינת ״שתי אחיות תאומות״.
29
ל׳כי כבר הראו רבים וכן שלמים, שהתרבות וההתהדרות, או כפי שקוראים לזה: הציוויליזציה והלוכסוס, תלויים זה בזה. ובאירופה ואמריקה, ששם הציוויליזציה עלתה למעלה ראש, שם גם כן התגבר הלוכסוס בכל ענפי החיים, וכל אחד שואף ורודף אחרי המותרות, ומיום ליום הולכת ומתגברת הרדיפה הזו. ולהיפך בחלקי הארץ האחרים, שהציוויליזציה עומדת במדרגה נמוכה מאוד – שם גם רמת החיים היא בדרגה נמוכה מאוד, והאדם מסתפק על פי רוב בקב חרובים מערב שבת לערב שבת למזונותיו, ובעלי תאנה לכסות את מערומיו.
30
ל״איש בשתי התופעות האלו משום סיבה ומסובב. הלוכסוס משמש סיבה לציוויליזציה. הרדיפה אחרי המותרות היא שהביאה את האדם לרדיפה אחרי התרבות, כי על ידי כך, על ידי זה שלא מצא סיפוק לנפשו בדברים שהטבע עצמו מעניק לו, בדברים השכיחים ומצויים ועל נקלה אפשר להשיגם – תאוותו הלכה והתגברה יותר ויותר, וכל מה שהוא משיג את חפצו רואה שהוא עומד ממנו והלאה, ותאוות חדשות מתעוררות בקירבו, על ידי זה הוא נאלץ לייגע את מוחו ולמצוא המצאות חדשות בטבע, מה שהעין הפשוטה לא רואה אותן, כדי למלא את סיפוקו; ״ויגעת ולא מצאת – אל תאמין״. וככה מצאה רוח האדם חדשות נפלאות בכל מסתרי הטבע שלא שערום אבותינו ואבות אבותינו.
31
ל״בחכם גדול היה שלמה המלך שכלל את כל זה בדברים קצרים ונמרצים עד למאוד: ״וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ״ (קהלת ד, ד). הקנאה זו היא דווקא הסיבה העיקרית לכל כישרון המעשה, לתרבות, לציוויליזציה. ובמקום שהקנאה, קנאת בני אדם איש ברעהו, היא חזקה יותר – שם כישרון המעשה מפותח יותר ויותר. על ידי הקנאה באה ההתחרות, וכל אחד רוצה לעלות על השני ולהראות את כוחו וגבורתו, ועל ידי כך עולה רמת החיים. וזהו שממריץ אותו שלא להסתפק בחלק הנגלה שבטבע אלא לגלות את חלק הנסתר שבטבע.
32
ל״גורק תמימות היא לשאול שאלה: היאך ייתכן שני הפכים כאלה – שמצד אחד אנו רואים איך שהתרבות בעולם הולכת ומתגדלת, הולכת ומתרחבת ורוח האדם עולה בזה למעלה, למעלה, ומצד שני אנו עדים לשפך דם שבא עקב המלחמות שלא נתמעט, אלא אדרבא, שפיכות הדמים לפנים, בזמן שהיה האדם פרימיטיבי, במצב של פרא כלפי היום שהוא בן תרבות היתה כטיפה מן הים לעומת היום?! אל תשאלו כך, כי אדרבא, היא הנותנת! ואל תאמרו, למרות שהאדם בזמננו הוא בן תרבות כל־כך גדול ובכל זאת הוא שופך דמים – אלא תאמרו, יען שהתרבות שלו כל־כך התרחבה, לכן גם שפיכות הדמים נתרבתה כל־כך.
33
ל״דיסוד ושורש התרבות בא מהמלחמה, וההמצאות הכי גדולות שהומצאו על ידי בני אדם באו דווקא בזמן מלחמה או בזמן ההכנות למלחמה. ואם לפנים הסתפקו ב״סוס שוטף למלחמה״, הנה האדם המודרני כבר אינו יכול להסתפק בזה, וכבר המציא לו את מסילת הברזל בארץ, ואת המטוסים בשמים ממעל וכו׳ וכו׳.
34
ל״הוכך אנו רואים שתי תופעות, שכל אחת מהן משמשת גם בתור סיבה וגם בתור מסובב ביחד. על ידי רוח המלחמה שמתחזקת יותר ויותר באדם באה התרבות, ועל ידי התרבות מתעוררת יותר ויותר רוח המלחמה.
35
ל״וכי ״הקנאה, והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם״ (אבות ד, כא), אבל דווקא הקנאה, התאווה והכבוד הם הם שגרמו להמצאת כל ההמצאות התרבותיות, והם הם רוח החיים של התרבות.
36
ל״זהנחש הוא הוא שהמציא את עץ הדעת, אך משורש נחש יוצא צפע.
37
ל״חאין לך חכם ובן תרבות יותר גדול מ״מלאך המוות״ שהוא ״מלא עינים״, אך לב אין לו למלאך המוות זה, מצפוּן אין לו. ואת אלה אפשר למצוא רק בדת, באמונה, אמונה – לא רק בא־לוהים – אך גם ב״צלם א־לוהים״.
38
ל״טהתרבות והמפלגה ירדו כרוכות לעולם, תאומות הן. איש התרבות מן הנמנע לו, כמעט, להיות אי־מפלגתי. הוא מוכרח להשתייך לאיזו מפלגה, ואם לאו – ״פרא״ ייקרא; וזה מונח בטבע העניינים. התרבות כאמור מביטה על האדם כעל בורג קטן במכונה שאין לו חשיבות עצמית רק כשהוא במכונה, ובו ברגע שהבורג נתפרק מהמכונה – שוב אין לו כל ערך; והמפלגה זו היא המכונה.
39
מ׳גם כשהדת היתה השלטת בעולם לא חדלו הקטטות והמריבות אצל בני האדם. ותיכף כשבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון, בא ״שלום״ ואמר: ״אל ייברא, שכולו מלא קטטות״ (בראשית רבה ח, ה). אבל אם אז היתה המחלוקת מיסוד של ״מחלוקת לשם שמים״, ולכל הפחות תחת המסווה של ״לשם שמים״, הנה המפלגה התרבותית אינה זקוקה אפילו למסווה. ההבדל בין מפלגה למפלגה הוא רק הבדל של אינטרסים, ואת זאת אומרים בפירוש ובגילוי לב, ואין צורך אפילו בעלי תאנה לכסות דעה זו, שאין לאדם בעולמו אלא אינטרסים בלבד.
40
מ״אהמפלגה, לפי המושג התרבותי, זוהי ה״מחיצה של ברזל״ המפסיקה בין האדם וא־לוהיו, או יותר נכון: בין האדם והמצפון שלו. ואם לאדם אפילו הפחות שבפחותים יש עוד איזה מצפון, הנה למפלגה בתור מפלגה בכלל אין מצפון, כי על כן, כל עיקר יציאתה לאוויר העולם היתה בשביל אינטרסים ואלה המה הדגל שלה, ואינטרסים ומצפון המה תרתי דסתרי...
41
מ״בואם לפנים אמרו ברומי: ״הסינטורים המה אנשים טובים אבל הסינט הוא חיה רעה״, הנה כיום ייאמר זאת גם על כל מפלגה ומפלגה, ילידת התרבות. והחטא שאין האדם היחיד, מוכשר לעשותו מפני המצפון שבקירבו מוכשרת המפלגה לעשותו בלי שום היסוס ופקפוק.
42
מ״גהתרבות בכלל איננה רואה אם האדם בתור ״אדם יחידי נברא״, אלא לפי שיטתה בכלל נבראו בני האדם עדרים־עדרים; והתפתחות בני אדם היא התפתחות האינטרסים.
43
מ״דתורת הגזע היא תורת התרבות ולא תורת הדת. הדת, בלי שום הבדל בין דת לדת, היא בטבעה בניגוד גמור לתורת הגזע, שהרי כל דת מסכימה לקבל גרים תחת כנפי השכינה שלה, וכמו שנאמר: ״ואהבת לרעך כמוך״ – כך גם נאמר ״ואהבת לו – לגר – כמוך״, בלי שום הבדל בין גזע לגזע.
44
מ״הכל הדתות – פרט לדת ישראל – הפריזו על המידה בזה, ובהיותן להוטות אחרי הגרים שפכו דם לרוב. רק הדת הישראלית יכולה להתפאר שעל מזבחה היה כתוב: ״כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ״ (שמות כ, כב), בעוד שאחרים דווקא בנו את מזבחם על יסוד של החרב; ובדם ובאש באו על הבלתי־מאמינים ״לזכותם״ באמונה בעל כורחם. ובוודאי בשם קנאות הדת השתמשו אז גם בני בליעל סתם, אנשי רצח הלהוטים לדם אדם והדת היתה להם רק לאמתלא למלאות אחרי תאוותם. אבל אלה, כאמור, לקחו להם את קנאות הדת רק לכסות עיניים. אכן, היו גם כאלה שעשו את זה ״לשם שמים״, לפי מושגיהם; ומעשיהם, מעשה האינקוויזיציה הידועה וכדומה, היו מעשה חטא ופשע, אבל כוונתם היתה רצוייה. המה שרפו את קורבנותיהם – לא מתוך שנאה – אלא מתוך אהבה, בחושבם לזכותם ולהביאם תחת כנפי השכינה בעל כורחם.
45
מ״ווגם אלה לא באו לידי מעשיהם המתועבים מתוך השפלת ערך האדם, אלא דווקא מתוך הרמת ערך האדם, שהאדם הוא כל־כך חשוב לא־לוהים, שבדיבור אחד שלו, שהוא מקבל את האמונה, הוא נכנס תיכף לגן עדן.
46
מ״זבקיצור – הדת מטבעה היא תורת האהבה לכל מי שנברא בצלם א־לוהים, וכל בני אדם נבראו בצלם א־לוהים. והתרבות בכללה היא תורת השנאה; והרבה פנים לשנאה זו: גזעית, לאומית מפלגתית, מעמדית וכו׳ וכו׳.
47