לנבוכי התקופה ג׳:כ״גLeNevukhei HaTekufah 3:23
א׳עם סגולה
1
ב׳היהדות אינה אוהבת ביותר את הגרים, ואפילו אמרו: ״קשים גרים לישראל כספחת״ (יבמות מז, ב), ומאידך, כל עיקרה של היהדות מתחילה מגירות. אברהם אבינו גופא נחשב לגר הראשון וכל תעודתו היתה לגייר אחרים, וכדברי חז״ל על הפסוק ״וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן״ (בראשית יב, ה) – אברהם גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים (על פי בראשית רבה לט, יד). מצד אחד אומרים אנו תמיד: ״ומפני חטאינו גלינו מארצנו״, ומצד שני אומרים חז״ל: ״לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים״ (פסחים פז, ב).
2
ג׳גם הגרים של אברהם אבינו וגם הגרים שנתווספו לנו בימי גלותנו אינם מכוונים לגרים ש״נספחו אל בית יעקב״ ממש, אלא לגרים במובן הרוחני, שקיבלו מאיתנו השפעה, ואם כי לא קיבלו ממש ״נר מצוה ותורה אור״, הנה סוף־סוף חדרו הניצוצות של האורה הזאת גם אליהם על ידי צינורות שונים, אף על פי שלא תמיד נתנו טעם לשבח, כי גם הגרים והגיורות של אברהם ושרה לא ״נספחו אל בית יעקב״ – כאשר כבר שאלו הראשונים על זה – שסוף־סוף אין אנו מוצאים יותר מ״שבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה״, וכל שבעים הנפשות היו מבני יעקב לבד. המכוון ב״את הנפש אשר עשו בחרן״ שהשרישו בקרב חלק מבני דורם, כי האדם אינו רק בשר לבד, אלא שבעיקרו הוא נפש; ולא ״נפש חיה״ לבד, אלא נשמת חלק א־לוה ממעל. ומעניין, שבתורה גופא אנו מוצאים סגנון חדש לגמרי על האדם מתקופתו של אברהם אבינו. עד אברהם אבינו קורא השי״ת לאדם רק בשם ״בשר״: ״לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר״ (בראשית ו, ג). ״כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ... קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי״ (שם שם, יב-יג); ״וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר״ (שם ז, כא), וכדומה. ואילו מן אברהם ואילך אנו רואים שבני אדם התחילו להביט על עצמם ועל אחרים כעל נפש, עד שאפילו מלך סדום קרא לעבדים בשם נפש: ״וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ״ (שם יד, כא).
3
ד׳בקיצור – אברהם עשה הרבה בנוגע להרמת המצב הרוחני של האנושות בכללה, הוא ״עשה את הנפש״, הוא המציא את הנשמה, נשמת א־לוהים, הנמצאת בלב כל אדם.
4
ה׳ואם באים חוקרי קדמוניות ומחפשים אוצרות מני קדם שמהם מוכיחים כי עוד טרם שניתנה תורה לישראל היו הרבה חוקים ומשפטים של התורה ידועים גם לאומות העולם, אין בזה כל סתירה לאמונתנו, אדרבא! זה מחזק את אמונתנו ב״ואת הנפש אשר עשו בחרן״.
5
ו׳אברהם אבינו היה עמוד החסד והרחמים וזהו עיקר מהותה של היהדות ושורש חידושה בעולם. על הדינים נצטווה גם נח, וגם הם ידעו ממידת הדין, אף על פי שלא היו מקפידים כלל על זה, בעוד שממידת הרחמים לא היתה להם שום הרגשה. דווקא אברהם אבינו היה עד ראייה למהפכת סדום ועמורה, אף על פי שמלשון התורה וגם ממסורת חז״ל לא נזכר שעברו על מידת הדין, אלא כל חטאם היה בזה שלא התנהגו במידת הרחמים והיו מתנגדים בהחלטיות למידה זו. בעיניהם היתה ההתנהגות במידת הרחמים נחשבת לחטא הכי גדול. הם לא היו חשודים על גזל, להיפך: זהירים בזה בתכלית הזהירות והיו אומרים: ״שלי שלי ושלך שלך״. על ידי כך קיבלו עונש יותר חמור מדור המבול, שעליו נאמר (שם ו, יג): ״כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס״. ואם בדורו של אברהם אנו רואים מהפכת סדום ועמורה ולא מהפכת שאר הארצות – שמע מינה, שבשאר הארצות ידעו סוף־סוף גם ממידת הרחמים, אף על פי שלפני אברהם אבינו אין אנו מוצאים אף זכר לזה, וכל זאת בא בוודאי בגלל ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״.
6
ז׳ואם כי לפי מסורת חז״ל ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו במידת הדין, ורק אחר כך שיתף את מידת הרחמים כטפל לעיקר – הנה, לא כך רואה המסורת הישראלית את ההסטוריה הישראלית. ההסטוריה שלנו מתחילה דווקא ממידת הרחמים, מאברהם אבינו, מפני שאי־אפשר לו לעולם להתקיים במידת הרחמים לבד; ואחרי אברהם בא יצחק שאחז במידת הגבורה. ויעקב כאילו עשה פשרה ביניהם והלך במידת התפארת, הכוללת חסד וגבורה ביחד. אבל סוף־סוף ״תתאה גבר״, וביהדות ה״תתאה״ היא מידת הרחמים. מידתו של אבינו הראשון – אברהם.
7
ח׳עד היום קוראים אנו לעצמנו ״רחמנים בני רחמנים״ ואת א־לוהי ישראל קוראים אנו בשם ״רחמנא״, והתורה שלנו – תחילתה גמילת חסדים וסופה גמילת חסדים – וההתחלה והסוף הם העיקר.
8
ט׳ואם חז״ל אומרים: ״לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיותוספו עליהם גרים״, המכוון באותו המובן של ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״: לא גרים במובן ה״סיפוח אל בית יעקב״ ממש, שבזה לא הצלחנו כלל וכלל גם לא בקשנו להצליח, כי אם במובן עשיית נפשות. הכרזתנו על האדם שהוא יותר בעל נפש מבעל גוף עשתה סוף־סוף כנפיים גם אצל אומות העולם, במקומות שבני ישראל היו נפוצים שם.
9
י׳היהודים היו נפוצים תמיד, בעיקר, בארצות התרבות. ומי לא יראה את השפעת היהדות על התרבות האירופית, שאף על פי שלא קיבלה את א־לוהי ישראל בכל קדושתו וטהרתו, והיא רחוקה ממוסר הנביאים, נביאי האמת והצדק, בכל זאת, אי־אפשר להכחיש שהניצוצות משני הדברים הללו נקלטו גם בה, וכל עיקרו של המצפון התרבותי ינק יניקה רוחנית זאת. ואם לא הפכו לרחמנים כיהודים, אבל על כל פנים לא ביטלו לגמרי את רגש הרחמנות, וגם להם היו בתי צדקה וחסד וטיפלו בחולים, בנכים, ברעבים וכדומה; גם להם היו אחיות רחמניות וכו׳ בעוד שבארצות אשר היהודים לא היו שם מעולם, כמו סין, הודו וכדומה – פעולה זו לא היתה נפוצה ביותר.
10
י״אאומנם, בתקופתנו האחרונה, התחילו להתייחס בזלזול ובביטול כלפי רגש הרחמנות, ואפילו העניין של פילנטרופיה נעשה ללעג ולקלס. במקום ״עולם חסד יבנה״ רוצים לראות את העולם נבנה על יסוד של ״איש זרוע לו הארץ״. אבל באמת, רגש הרחמנות שבאדם זוהי אמת המידה של ״צלם הא־לוהים״ שבאדם: ״מה הוא רחום אף אתה רחום; מה הוא חנון אף אתה חנון״. וזה תלוי בזה: אם האדם יודע רחמנות וחנינה אז יש בקירבו ה״הוא״, אבל אם אין בו רחמנות וחנינה, אפילו אם יזהר בכל הסעיפים של הדין, אין לו שום קשר עם ה״הוא״, עם הקדוש ברוך הוא.
11
י״בבכל ימות הגלות התקיימנו – לא על יסוד של כוח, ואפילו לא על יסוד של דין – אלא אך ורק על יסוד של רחמים שהיינו מעוררים גם אצל הגויים; על יסוד של תפילתנו: ״ותן בלב מלכות ויועציו ושריו רחמנות״. ואומנם ידוע שדבר זה הביא גם להרבה צללים בחיינו, וגם פגם הרבה פגימות בנשמתנו. אבל מאידך, השפיעה תפילתנו הרבה פעמים להשריש בלב מלכות ויועציו ושריו רחמנות. מתוך הרחמנות שהיא מידתו של הקדוש ברוך הוא התקרבו גם לקב״ה עצמו, והמצפון האנושי המראה על צלם א־לוהים שבאדם התפתח בקרבם.
12
י״גלצערנו, מצד אחד אין לנו עדיין חלק ונחלה בארץ, ומצד שני שכחנו לגמרי, כי ״כוהנים שלוחי דרחמנא נינהו״ ובמקום להשפיע על האומות שגם הם ילמדו מאומה זו, שכל תהילתה היא, שעליה נאמר: ״רחמנים בני רחמנים״, הושפענו דווקא מהם, שמתגאים בעיקר בתקיפות ובעריצות, ושכחנו כי כל התקיפות והעריצות שלנו היא בהרמת המצפון האנושי, המצפון האומר לו לאדם: ״מה הוא רחום – אף אתה רחום״. כשאנו בעצמנו מבטלים את רגש הרחמנות בתכלית הביטול, שורפים אנחנו את הגשרים עליהם עברנו את כל שבעת הימים.
13
י״דואומנם, לא קשה למצוא את הקשר בין פשעי ישראל לבין צרות ישראל. ״עם סגולה מכל העמים״ אנחנו, ובמידה שעם סגולה עולה במדרגתו הרוחנית – עולים גם כל העמים, אם לא במדרגתו של עם הסגולה אלא בהרבה מדרגות יותר נמוכות, אבל על כל פנים עלייתו של עם סגולה מביאה לעליתם של העמים האחרים. וכן גם להיפך: ירידתו של עם הסגולה מביאה גם לירידה של כל העמים, כמובן שלא באותה המדריגה. ואם עַם הסגולה יורד דרגה אחת למטה, אז הם, כל העמים, יורדים הרבה, עשרות מדרגות, כי סוף־סוף אחת אמר ד׳: ״והייתם לי סגולה מכל העמים״ – בכל הדורות ובכל הזמנים. וגם כשנגיע במצבנו הרוחני לדיוטה התחתונה, גם אז הננו עם סגולה, כי זה סימן שהאחרים עומדים למטה מהדיוטה התחתונה, אבל מי סובל מזה ביחוד? – עם הסגולה הוא הסובל.
14
ט״וכשהיתה לאומה הישראלית נשמה יתירה, ולאו דווקא בשבתות אלא מדי יום ביומו, היתה לגויים לכל הפחות נשמה רגילה, שגם בה היה איזה ניצוץ משפע ד׳. אבל כשהאומה הישראלית גופא יש בה רק נשמה רגילה, והנשמה היתירה הלכה מאתנו – לא רק בימות החול – אלא גם בשבתות וימים טובים, לגויים האחרים אין גם נשמה רגילה. ובמקום ״ויהי האדם לנפש חיה״ נשארה בו רק החיה, החיה שבאדם.
15
ט״זלכשהיינו במדריגה של ״ועמך כולם צדיקים״ היו הם ״עמי הארץ״ והתנהגו כמנהג דרך ארץ. ולפעמים גם נתקיימו הדברים: ״וראו כל עמי הארץ כי שם ד׳ נקרא עליך ויראו ממך״, ועכשיו – כשאנו בעצמנו הננו רוצים להיות רק עם הארץ – מה יכולה להיות מדרגתם הרוחנית של יתר העמים?
16
י״זלכשהתנהגנו במידת הרחמים – התנהגו הם לפחות במידת הדין, ועכשיו, כשאנו בעצמנו נוהגים רק במידת הדין, ולפעמים אנו אומרים: ״יקוב הדין את ההר״, נוהגים הם במידת אכזריות, ואכזריותם נוקבת – לא רק את ההר – אלא את חייהם של מאות אלפי יהודים.
17
י״חלכשהיינו נזהרים ב״טחפת דם״, אפילו בדם בהמה חיה ועוף, ואפילו בביצה של עוף – גם הם היו נזהרים לפעמים בדם אדם, ועכשיו... אוי לעיניים שכך רואות ואוי לאוזניים שכך שומעות.
18
י״ט״עם ישראל הוא הלב של כל האומות״ – אומר משוררנו הגדול ר׳ יהודה הלוי, ובלב – המצפון, וישראל הוא המצפון של אומות העולם, והכל תלוי במצפון הלב. ואם יהיה אצלנו לב בריא במובן המצפוני – בהכרח ישפיע על כל האיברים, על כל האומות.
19