לנבוכי התקופה ג׳:כ״דLeNevukhei HaTekufah 3:24
א׳האנושות והלאומיות
1
ב׳מהי השקפת עולמה של היהדות על הבעיות המנסרות עתה בעולם, ושבגללן נלחמות עכשיו כל האומות שבתבל, ממש ״כל יושבי תבל ושוכני ארץ״, ושבשבילן רואים אנו מבול של דם ודמע בכל מקום שאנו פונים? הבעיות, בלשון המודרנית הן: נאציזם ופשיזם מחד־גיסא, ודמוקרטיה, אינטרנציונליזם, ליברליזם ואוניברסליות מאידך, ובלשוננו אנו אפשר לכלול אותן בשם לאומיות ואנושיות.
2
ג׳* * *
3
ד׳לכאורה, אפשר להשיב בוודאות גמורה, שהיהדות עומדת על בסיס השקפה לאומית־גזעית קיצונית ועקבית. כי הלוא, טרם שיצאו חוקי נירנברג יצאו חוקי הר סיני, להבדיל. והרשע הידוע לא חידש כלום בזה שאסר את החיתון בין ישראל לעמים, דבר שאסרה התורה עוד לפני אלפים בשנים. גם על גזע נבחר לא הרשע הזה הכריז, אלא בהר סיני שמענו: ״וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ״ (שמות יט, ה). ואנחנו חוזרים על זה, ואומרים להשי״ת תמיד: ״אתה בחרתנו מכל העמים״. וטרם נשמע בעולם ההימנון הגרמני הלאומי: ״גרמניה, גרמניה מעל לכל״, למעלה מכל העולם כולו – נשמעו דברי א־לוהי ישראל במילים כל־כך ברורות: ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת״ (דברים כו, יט), ״וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה״ (שם כח, יג).
4
ה׳ואנחנו עוד הרחקנו לכת ולא רק שהנחנו, כאמור, שהננו הגזע הנבחר ביותר, אלא שהוצאנו את האחרים מכלל אדם לגמרי, ואמרנו: ״אתם קרויים ׳אדם׳, ואין העובדי כוכבים קרויים ׳אדם׳״ (יבמות סא, א); או המאמר הידוע: ״שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור״ (שם סב, א). וגם בהלכה אנו מוצאים הרבה פעמים הפליות בין ישראל לאומות העולם, כמו למשל, האיסור של ריבית – הוא כלפי ישראל, אבל ״לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ״ (דברים כג, כ). ולשיטת הרמב״ם (הלכות מלווה ולווה ה, א) אין זו רק רשות אלא גם מצוה; דינא דבר־מצרא הוא רק לישראל ולא לאומות העולם; איסור אונאה הוא רק בנוגע לישראל אבל לא בנוגע לעכו״ם; רק בני ישראל כשרים לעדות ולא נוכרים, וכדומה.
5
ו׳ואם שונאי ישראל מוציאים גזירות כל־כך קשות ונלחמים בנו בארצות הגולה, הפקיעו כל נכסינו שם והושיבו אותנו בגיטאות וכו׳ – הלוא גם אנחנו לא היינו נוהגים אחרת ביחסנו אליהם, ואמרנו: ״אין קנין לעכו״ם בארץ ישראל״ (על פי גיטין מז, א); גזרנו טומאה על העמים, ולא רק על עפרה של ארץ העמים – אלא אפילו על אווירה; וגזרנו על פתן ועל שמנן ועל יינן. באופן, שהרבה זמן לפני שהושיבונו בגיטאות סידרנו לנו בעצמנו את הגיטאות, ועשינו מחיצות של ברזל בתוך הגיטאות הללו שלא תהא שם דריסת רגל לנוכרים.
6
ז׳ואם נוסיף עוד על כך מה שאמרו: ״קשים גרים לישראל כספחת״, ו״ישראל – אף על פי שחטא, ישראל הוא״. ובעיקר מה שאנו דוגלים באופן מיוחד בא־לוהי ישראל, ואפילו אומרים ״ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא, חד הוא״ (על פי זוהר פרשת ״אחרי״) – הלוא בולט הדבר שהיהדות היא השקפה לאומית־גזעית עד הקצה האחרון.
7
ח׳* * *
8
ט׳אולם, מאידך גיסא, אפשר להביא ראיות ממש להיפך, שהשקפת עולמה של היהדות היא אינטרנציונליזם טהור, אפילו קיצוני. סוף־סוף, ההיסטוריה שלנו מתחילה – לא מהאבות שלנו – אלא דווקא מאדם הראשון. אומנם רש״י (בתחילת התורה) עמד מתוך תמימות לאומית על השאלה, מדוע לא מתחילה התורה ב״החודש הזה לכם״? ותירץ מה שתירץ. אבל סוף־סוף, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והתורה שלנו אינה מסתפקת בלאומיות גרידא, אלא רואה לפניה את כל העולם כולו, והאנושות הכללית קודמת לאבות שלנו. ולפי המסורת, חזר ד׳ עם תורתו בידו על כל אומה ואומה לפני שנגלה לישראל ורצה דווקא שהן תקבלנה את התורה. וגם כשהן מאנו לקבל אותה, בכל זאת ניתנה התורה בשבעים לשון, ולא רק בלשון הלאומיות שלנו.
9
י׳ואף זו – לכל המועדים שלנו, לרבות שבת, יש לא רק אופי לאומי, אלא גם אופי אנושי כללי, ומיוסדים הם לא רק על מאורעות היסטוריים לאומיים אלא על הטבע המשותף לכל יושבי תבל, וגם שמותיהם מעידים על כך: ״חג האביב״, ״חג הביכורים״ ו״חג האסיף״. ואף את השבת מנמקת התורה עצמה בשני נימוקים – בנימוק לאומי של יציאת מצרים ובנימוק אנושי, ״כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ד׳ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ...״ (שמות כ, יא), והדברים עתיקים. וראש השנה שלנו בא כל עיקרו – לא בשל ראש שנתנו, שהוא דווקא בראש חודש ניסן – אלא בשל ראש השנה שלהם, ש״מלכי אומות העולם מונים דווקא מאחד בתשרי״ (על פי ראש מסכת ראש השנה).
10
י״אגם אברהם גופא, אבינו הראשון, לא מצא סיפוק נפשי בזה שכרת ד׳ ברית איתו ועם זרעו אחריו, אלא רק בזה שהבטיח לו ד׳: ״וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״ (בראשית יב, ג), וכן – ״וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם״ (שם יז, ד). שלמה המלך, כשבנה את בית המקדש, לא בנה אותו בשביל עמו בלבד – אלא התפלל מפורש: ״וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל... אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ״ (מלכים א ח, מא-מג). ואת המטרה הסופית שלנו בימות המשיח ראינו רק ב״וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״ (ישעיהו ב, ב) – ״כִּי בֵיתִי – בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים״ (שם נו, ז). וכל הזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים ״שבעים פרים כנגד שבעים אומות״ (על פי סוכה נה, ב), עד כי הקדוש ברוך הוא בא להזכיר לנו על ידי שמיני עצרת: ״הקריבו על עצמכם״ (על פי במדבר רבה כא, כד), ולא להיות רק בבחינת ״שמוני נוטרה את הכרמים – כרמי שלי לא נטרתי״. והנביאים שלנו הרגישו, כי המה נביאים, לא רק לבני ישראל, וידעו שתפקידם הוא: ״נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ... רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת...״ (ירמיהו א, ה; י). והם הרגישו בצערה של כל אומה ואומה – ״לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה״ (שם מח, לו), וראו לחובה לעורר לתשובה כל עם שסר מדרכו לרעה, כמו יונה שנסע במסירות נפש לעורר את נינוה לתשובה, וכדומה.
11
י״בויותר ממה שעשו הנביאים, נביאי האמת והצדק, בזמן שבית המקדש היה קיים, עשו בני הנביאים בזמן שבית המקדש היה כבר בחורבנו. ולפי מאמר חז״ל: ״לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין אומות העולם אלא כדי שיתווספו עליהם גרים״ (פסחים פז, ב). ור׳ יהודה הלוי השתמש במאמר זה כדי לתת תשובה ניצחת למלך הכוזרים, על שאלתו, אם באמת בחר ד׳ בעם ישראל לעם סגולתו – מדוע הם שפלים ונבזים יותר מכל האומות שבעולם? ותשובתו היתה במשל – זריעה, שזורעים באדמה את הגרעינים הטובים והמשובחים ביותר דווקא, זאת כדי שיצמיחו תבואות משובחות יותר, אף על פי שהגרעינים הללו עוברים עליהם הרבה הרפתקאות והמה נרקבים ממש במעבה האדמה. ועד כמה נוקב ויורד עד תהום המאמר הנ״ל שר׳ יהודה הלוי חשב את זה – לא כאגדה בעלמא, שעל זה נאמר ״אין למדין מן האגדות״ – אלא בתורת השקפת עולמנו. הגלות של שנות אלפיים דיכאה אותנו עד דכדוכה של נפש ממש, החריבה אותנו – לא רק בחומר – אך גם ברוח, והמעיטה אותנו – לא רק בכמות, לפי מחשבי חשבונות, לולא הגלות היינו כבר עכשיו לעם בן מאה ושלושים מיליון נפש ויותר – אלא גם כן באיכות. ואת כל זאת הביא הקדוש ברוך הוא עלינו רק כדי שנוסיף גרים, אף על פי שעל ידי כך, ישאר מאיתנו רק אוד מוצל מאש; וגם על האוד הזה עובר עכשיו הכורת ח״ו.
12
י״גוכלום יש לנו דוגמה בכל העולם כולו ובכל הדורות והזמנים מאינטרנציונליזם אצילי שכזה עד כדי מסירות נפש של אומה שלימה, רק בשביל ספק־ספיקא של איזו תועלת לאומות העולם? ומבלי משים אנו נזכרים בדברי הנביא, שאמר (ישעיהו נג, ג-ה):
13
י״דנִבְזֶה וַחַדַל אִישִים אִיש מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי... נִבְזֶה וְלֹא חַשַבְנֻהוּ. אָכֵן חָלָיֵנוּ הוּא נָשָא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאַנַחְנוּ חַשַבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֶ־לֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעַוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחַבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ...
14
ט״ושהנוצרים אומרים שהכוונה היא על אחד מבני ישראל: ״אותו האיש״. ואנחנו רואים בפסוק הזה את דמותו של עם ישראל כולו, שהוא גם עכשיו ״נבזה וחדל אישים״, רק בשביל שלעתיד לבוא ירגישו כולם, ש״אכן, חוליינו הוא נשא, ומכאובינו סבלם״.
15
ט״זואם כי, מצד אחד אנו אומרים: ״קשים גרים לישראל כספחת״ – הנה מצד שני מוצאים אנו הרבה מגדולי ישראל ומאוריו, שממאור תורתם אנו חיים עד היום הזה, יצאו דווקא מגזע גרים, ודווקא מבני־בנים של רשעים הגרועים ביותר וצוררי ישראל הנוראים ביותר! די להזכיר מה שאמרו חז״ל (גיטין נז, ב), שנבוזראדן רב הטבחים, שלפי אגדתם הרג במו ידיו מאות רבבות יהודים, אנשים, נשים וטף – לבסוף נעשה לגר צדק. בני־בניו של המן לימדו תורה ברבים; בני־בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים; מבני־בניו של סנחריב יצאו שמעיה ואבטליון; רבי מאיר, שהאיר עיני חכמים בהלכה ומאיר עד היום הזה, יצא דווקא מנירון קיסר; ואונקלוס הגר, שנתקדש אצלנו כל־כך עד שלדבריו יש ערך לא פחות מדברי תורה גופא, ונעשה עלינו לחובה ״שנים מקרא ואחד תרגום״, היה דווקא בר אחתיה דטיטוס. באופן שיוצא, כי בלי הגרים לא היתה לנו בכלל תורה שבעל פה בשלימותה! לולא שמעיה ואבטליון – לא היו לנו בוודאי גם שמאי והלל ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם; לולא ר׳ מאיר – לא היו כל התנאים והאמוראים שבאו אחריו וממעיין תורתו שתו כל הזמן.
16
י״זואפילו אם נגיד שאין למדים מן האגדות, אבל גם מאגדות של אומה אפשר ללמוד הרבה על הפסיכולוגיה של האומה. וסוף־סוף אנו רואים עד כמה האומה הישראלית בטבעה היא מוכנה להקריב כל קורבנות שבעולם בשביל כל האומות ואיננה מרגישה שום שנאה אפילו לצורריה הנוראים ביותר. וכל רגש הנקמה כלפי אלה שרצו ״להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים״, ושגם עלה להם הדבר במקצת בפועל ממש, הוא בזה שמבני בניהם נעשו לגרים ולגדולים בישראל. ואם אמרו ״קשים גרים לישראל כספחת״ הנה מהצד השני מביאים בתוס׳ (קדושין עא, א) בשם ר׳ אברהם הגר, שהכוונה היא ממש להיפך – שהגרים המה מיוחסים יותר ממנו ומדקדקים במצוות עוד יותר מישראל, ועל ידי זה מעוררים איבה של ד׳ לעמו ישראל (עיין שם).
17
י״חואם נשיב עוד אל לבנו, שגם דוד המלך, לפי המסורת שלנו, לא היה מגזע יהודי טהור, וממילא גם משיח בן דוד לא יהיה מגזע יהודי טהור; וגם לא נשכח שאברהם אבינו דווקא נקרא הגר הראשון, וכל תפקידו היה לגייר האנשים כמו שתפקידה של שרה אמנו היה לגייר את הנשים; והגר גופא יכול להגיד, כדברי הרמב״ם (על המשנה בביכורים א, ד) ״א־לוהינו וא־לוהי אבותינו״ – אז תהא התמונה של הלאומיות ״הגזעית הקנאית״ שלנו – בלשון סגי נהור כמובן – שלימה.
18
י״ט* * *
19
כ׳היוצא מדברינו, שאנו רואים סתירות וניגודים בהשקפת עולמנו על הבעיות הנ״ל. אכן, כל הסתירות תסולקנה אם נשים על הלב את הלאומיות המיוחדת שלנו, שאין לה שום דוגמה בכל האומות והלשונות. ועל זה נאמר: ״וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״ (שמואל ב ז, כג).
20
כ״אהלאומיות שלנו, כל עיקרה באה בשביל הבין־לאומיות. כלומר: הלאומיות היא האמצעי, והבין־לאומיות היא התכלית. הלאומיות של כל לאום מיוסדת על יסוד של ארץ מולדת וגזע מיוחד, הנה היסודות הללו בוודאי אינם בנו. ההיסטוריה שלנו לא מתחילה בארץ מולדת – אלא דווקא ב״לך לך מארצך וממולדתך״. וגם אחרי כן, כשכבר ישב אבינו הראשון אברהם בארץ ישראל, עדיין אמר לאליעזר: ״כי אל ארצי ואל מולדתי תלך״, והתכוון בזה לאור כשדים.
21
כ״בגם אין ההיסטוריה שלנו מתחילה מגזע מיוחד, ואפילו לא בקבוצה או בחברה מיוחדת, אלא ב״אחד״: ״הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו״ (ישעיה נא, ב). ובעוד תרח חי, שמע את הבטחת ד׳: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (בראשית יב, ב). השם ״עם״ נקרא עלינו – לא בשבתנו בארץ ישראל – אלא בזמן שהיינו עוד בגולה, במצרים, ״הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ״ (שמות א, ט). ובאמת, פרעה היה הראשון שהכתיר אותנו בשם ״עם״, אחרי שמקודם היינו נקראים רק בשם ״בית יעקב״, או בשם ״בני ישראל״. אבל על כל פנים, ה״עם״ שלנו לא התחיל – לא ממולדת ולא מגזע – אלא מאדם אחד, שכרת ברית עם א־לוהיו שבחר בו, בשביל: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (בראשית יח, יט). כלומר, שבעוד כל העמים נתהוו לעמים על ידי התפתחות טבעית באופן של דיעבד – דיעבד של ארץ מולדת ושל גזע, על ידי מעשה בלי מחשבה תחילה – הנה אנחנו נעשינו לעם לכתחילה, על ידי מחשבה תחילה, על ידי בחירה הדדית: אברהם בחר את א־לוהיו והא־לוהים בחר בו, שהוא יהיה לגוי גדול.
22
כ״ג* * *
23
כ״דואומנם, לא נעלם מאיתנו, כי לצערנו, רבו הכופרים על המאמינים והמה אומרים ח״ו שאין התורה מן השמים, אלא מן העם, שהעם יצר ברוחו את התורה הזאת. אבל סוף־סוף, על כל פנים, אפשר ללמוד מן התורה הזאת על הפסיכולוגיה של העם, וזה מלמדנו, כי אין בנו פסיכולוגיה לאומית גזעית או ארצית. לפי התיאור של התורה לא יצאה האומה הישראלית לאוויר העולם כדי להוסיף עוד אומה על המספר של שבעים אומות, אלא למצוא תיקון לחטא של דור הפלגה, שרק אז נפרדו הגויים ״למשפחתם, ללשנותם בארצתם לגוייהם״. ואברהם אבינו בא לתקן את הקלקול הזה על ידי שנסע ממקום למקום וקרא בשם ד׳, ועל ידי זה ״איחה את כל העולם״, כמליצת חז״ל (בראשית רבה לט, ג).
24
כ״הושוב – יש מאמינים ויש כופרים. אבל גם הכופרים אינם יכולים לכפור שזו היתה השקפת עולמה של האומה הישראלית משחר טל ילדותה. וככה היא גם אמונתנו העתיקה משנות דור־ודור, שגם העמים האחרים מאמינים בה, שבמערת המכפלה אשר בחברון שוכנים האבות והאמהות שלנו על יד אדם וחווה. גם אמונה זו סוף־סוף אומרת לנו, כי אין להפריד בין אדם וחווה – האנושות הכללית – ובין האבות והאמהות שלנו – הלאומיות היהודית, זאת אומרת שתפקידם של בני אברהם אבינו הוא למצוא תיקון לקלקול של הגויים ולקרוא בשם ד׳.
25
כ״והלאומיות שלנו מיוסדת על הברית שכרת ד׳ עם אברהם – ״ברית בין הבתרים״. והברית הזאת נתחזקה עוד במעמד הר סיני ובהרבה מעמדות שונים. ובשביל כך באמת, ההגדרה הנכונה של היהדות, כאשר כבר כתבנו במקום אחר, היא – לא הגדרה של דת ולא הגדרה של לאומיות, ואפילו לא הגדרה של שני המושגים הללו גם יחד – אלא ההגדרה התלמודית: ״בני ברית״. כל מי שמשתייך לברית הזאת, אפילו גר שנספח לבית ישראל, נחשב ליהודי לאומי טהור, ויכול להגיד בצדק: ״א־לוהינו וא־לוהי אבותינו״, כנ״ל.
26
כ״זוהברית שכרת ד׳ עם עמו ישראל – לא מתוך יחס של שנאה לעמים אחרים, לעמי הארץ ולמשפחות האדמה נכרתה – אדרבא! על זה נאמר: ״אַף חֹבֵב עַמִּים״ (דברים לג, ג) – וכל העמים בכלל, אלא שבכל זאת ״בחר בנו מכל העמים״ – לא לשם מתן זכות מיוחדת לנו – אלא להיפך! כדי להטיל חובות מיוחדים עלינו.
27
כ״ח* * *
28
כ״טמכאן תשובה לאלה שרואים ביהדות התנגדות לדמוקרטיה, ולא חלים ולא מרגישים כי אין דמוקרטיה אידיאלית קיצונית כזו של היהדות. כל הדמוקרטיות מיוסדות על יסוד של שיוויון – גם בזכויות וגם בחובות. אבל כל אחד כשנוגע לעצמו, יש לו תמיד מידת איפה ואיפה. את החובות של הזולת הוא דורש בכל תוקף ומחמיר מאוד עליו לדרוש ממנו – לא רק את הדין – אך גם את הלפנים משורת הדין. ואילו הזכויות שהוא צריך לתתן לזולתו בהן הוא מקיל עד למינימום שבמינימום... אבל הדמוקרטיה של היהדות מגעת עד לאידיאליות קיצונית, לתת לאחרים את כל הזכויות, שיוויון גמור בזכויות, בעוד שבנוגע לחובות אין אנחנו נוהגים לפי מידת השיוויון כלל וכלל. אנו מעמיסים על עצמנו את כל החובות ועל זולתנו אין אנו מטילים אפילו אחד משישים! אנחנו מקבלים על עצמנו תרי״ג מצוות ועוד בהוספת הרבה סייגים וגדרים של דברי סופרים ובהוספה של לפנים משורת הדין ושל מידת חסידות וכדומה וכדומה, ועליהם אנו מטילים רק שבע מצוות בני נח, שכולן הן ב״שב ואל תעשה״. ובכל זאת, על עצמנו אנחנו אומרים: ״ואפילו אם כל העולם כולו יאמרו לך שצדיק אתה הווי בעיניך כרשע״ (נידה ל, ב) – ו״כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״ (קהלת ז, כ), ועליהם אנחנו אומרים ״חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא״ (רמב״ם הלכות מלכים, סוף פרק ח), ודי להם שבע מצוות בלבד שיהיו נקראים חסידים ממש. כזו היא הדמוקרטיה של היהדות, שבוודאי אין בשום אומה משלה.
29
ל׳ומדוע העמסנו על גבינו את כל החובות הכבדים שבאמת כמעט אין בכוח אנוש לקיימם? רק מפני הברכה של אחרים, בגלל הברכה של: ״וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״ (בראשית יב, ג). רק מפני שאנחנו חושבים את עמנו לאב לכל הגוים, ״וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם״ (שם יז, ד) – ומה לא יעשה האב בשביל בניו...
30
ל״אאנחנו הננו הכוהנים של כל הגויים: ״ממלכת כוהנים״. ואומנם, לכאורה, גם הכוהנים היו נגד הדמוקרטיה, אבל צאו וראו איזו זכויות יתירות יש להם לכוהנים? – הזכות של: ״כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם״ (דברים יב, יב). הם מתפרנסים מכ״ד מתנות. אבל אוי ואבוי לאלה שפרנסתם על מתנות! וגם לכוהנים יש חובות מיוחדים, מה שאין לכל העם, בעוד שבזכויות המה נופלים הרבה מיתר העם. אלא שבלי כוהנים אין עם: ״והכוהנים והעם״ – ודרוש שיהיו כוהנים שישבו בבית המקדש תמיד ״ומן המקדש לא יצאו״, כדי ששאר העם יאכלו לכל הפחות חולין על טהרת הקודש. כיוצא בזה יש צורך בממלכת כוהנים וגוי קדוש שיקבלו על עצמם רמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה כדי שאחרים יקבלו לכל הפחות שבע מצוות, מצוות לא תעשה בלבד.
31
ל״בואם נבחר ישראל מכל האומות, ושבט לוי מכל שבטי ישראל – הנה, כל הבחירות הללו הן בחירות לחובה ולא לזכות, לשבט ולא לחסד, לסבל ולא להנאה. לשבט לוי אומנם נתן ד׳ בעד הבחירה שלו הרבה מתנות, בייחוד לכוהנים שבהם, שזכו בכ״ד מתנות. אבל תמורת זה שלל מהם כל חלק ונחלה בארץ. ואין כל המתנות הללו שוות בנזק המגיע להם על ידי השלילה הזאת. ״שונא מתנות יחיה״ – ומי שכל חייו תלויים במתנות, חייו אינם חיים. והכוהן, כל ימיו היה מוכרח להיות מחזר על הגרנות ומצפה ל״עין יפה״, כי בלי זה היה יכול כל ״בעל בית״ להיפטר אפילו בחיטה אחת, כי ״חיטה אחת פוטרת את הכרי״ (חולין קלז, ב). הכוהנים היו ״שלוחי דרחמנא״. הם עוררו את מידת הרחמים והגבירו אותה על מידת הדין בקרב כל ישראל. ומעולם עד עולם הננו זקוקים ל״הכוהנים והעם״, כי בלי כוהנים שלא יצאו מן המקדש לעולם, יהיה העם רחוק מן המקדש לגמרי, כרחוק מזרח ממערב. ונחוצים כוהנים שלוחי דרחמנא כדי ששאר העם לא יהיה רחוק כל־כך.
32
ל״גוהוא הדין לעם ״ממלכת כוהנים״, שכמעט גם הוא ״אין לו חלק ונחלה בארץ״, אפילו כשיש לו ״ארץ זבת חלב ודבש״, שעליה נאמר: ״ארץ חמדה טובה ורחבה״. אבל מהי הרחבות שלה לעומת שאר הארצות שיש לעמים אחרים? והיא תמיד נתונה בין ארצות גדולות אשר הן מקיפות אותה מכל צד, ויכולות תמיד לבלוע אותה בליעה גסה בבת־אחת, אלא שהיא צריכה לזכות ב״עין יפה״ של העולם כולו, כדי שתהיה לה אפשרות להתקיים.
33
ל״ד* * *
34
ל״הואומנם, נשאל את עצמנו: אם כן, מגיעים אנחנו לרעיון ״התעודה״ הידועה, שהמתבוללים המציאוה ונעשתה ללעג ולקלס אצל כל הלאומיים שלנו, שביטלוה בתכלית הביטול. כי אומנם יש מקום ללעג ולקלס למתבוללים שנתנו לזה את השם ״תעודה״, וכדי להצדיק את רעיון ההתבוללות שלהם היו צריכים להוסיף, שגם כל העמים העתיקים כמו היוונים והרומאים בשעתם היתה להם תעודה ידועה, ואחרי שמילאו את התעודה עברו ובטלו מן העולם.
35
ל״וולא ראו ולא התבוננו שבעניינים כאלה צריכים לומר ״פלגינן דיבורא״. המסקנא שעלינו לעבור ולהבטל מן העולם בוודאי לא נכונה היא, כשם שלא נכונה היא ההנחה שתעודתנו היא מעין אותה תעודה שהיתה לכל הגויים העתיקים. ובכלל אין לקרוא את זה בשם: ״תעודה״, אלא בשם: ״ברית״, זוהי הברית שכרת ד׳ עם אברהם אבינו – ולא אברהם גייגר המציא אותה, אלא אברהם אבינו – בין הבתרים, בברית עִם א־לוהי ישראל גופא. ואם כי יבוא היום ויהיה ״ד׳ אחד ושמו אחד״, הנה לעת עתה רק לישראל ד׳ הוא הא־לוהים. וד׳ פירושו ״אהיה אשר אהיה״ – זאת אומרת, לא להתחשב בזמן ההווה אלא בזמן העתיד; לא להתחשב במעשה שלבסוף – אלא ב״מחשבה תחילה״; לא להתחשב במוסר בדיעבד – אלא בלכתחילה; לא במוסר של המצוי – אלא במוסר של הרצוי. וד׳ הוא א־לוהי ישראל. אפילו כשיגיעו ימים שיהיה ״ד׳ אחד ושמו אחד״ – גם אז תהיה תעודה לישראל. כמו שיש תעודה לכוהנים בתוך עם ישראל גופא – ככה יש תעודה לממלכת כוהנים בתוך כל המלכויות. ואפילו כשיעלה בידינו ״לתקן עולם במלכות שדי״ – גם אז צריכים להיות עבדי ד׳ המיוחדים לכך. התעודה הולכת ומתמלאת אצלנו מאברהם אבינו הראשון עד ביאת המשיח שנזכה לראות באחרית הימים, שלא הפסקנו להתגעגע עליו אף לרגע.
36
ל״זודא עקא, שהלאומיים, במקום להגיד למתבוללים: ״פלגינן דיבורא״ – ביטלו את כל העיון הזה מעיקרו, ולא הרגישו שזהו בבחינת ״פסיק רישא ולא ימות״. כי על ידי כך אין משאירים לנו ולא כלום. כי אנחנו – או שהננו עם סגולה מכל העמים, או שאין אנו עם כלל וכלל; או שיש לנו א־לוהי ישראל, או שאין לנו ח״ו ולא כלום; או שיש לנו לאומיות בשביל האנושות הכללית, או שאין לנו ולא כלום.
37
ל״חבהגדרות שונות הגדירו בדורות שונים את ״התעודה״ שלנו, אבל הכל הולך לכיוון אחד. רבינו סעדיה גאון הגדיר את זה: ״אין אומתנו אומה אלא בתורותיה״ (אמונות ודעות ג, ז); ר׳ יהודה הלוי הגדיר: ״ישראל – לב האומות״ (על פי כוזרי ב, לו). ותעודת הלב היא לתת חיוּת לכל האיברים שבגוף, כי מהלב תוצאות חיים. ואם חסר איזה דבר ללב, אפילו ניקב כל שהוא – טריפה הכל, וזהו – ״עם סגולה מכל העמים״. ומה דלדידהו לא הוה מומא – לדידן הוה מומא. ואפילו בדורות האחרונים מצאו הגדרות שונות כדי להסביר את הדבר. למשל, רנ״ק, אומר, שאלקי ישראל הוא ״הרוחני המוחלט״. והמשכילים האחרונים ביקשו בשביל כך את ״המרכז הרוחני״ של ארץ ישראל. ולא מחוכמה עשו הלאומיים האחרונים שביטלו את הכל במחי יד אחד, והכריזו ״נהיה ככל הגויים בית ישראל״.
38
ל״ט* * *
39
מ׳אם נשים לב לכל הדברים הנ״ל לא נרגיש שום עלבון כלפי אומות העולם במאמרי חז״ל: ״אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם״ (בבא מציעא קיב, ב), או – ״שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור״, כי גם היום יש רק אומות העולם, ואם כי בוודאי כבר נתרבה מספרן ויש כיום יותר משבעים אומות, אבל סוף־סוף גם היום, לכשתעברו מקצה העולם ועד קצהו ותעמדו בכל מקום על פרשת דרכים לשאול כל עובר ושב: מי אתה? יקרא כל אחד בשם איזו אומה: זה יאמר: ״צרפתי אני״, וזה – ״גרמני״, זה – ״אנגלי״, וזה – ״רוסי״ וכו׳. כל אחד מתייחס על איזו אומה, ולכל אחד פספורט בידו ושם כתוב שחור על גבי לבן שם האומה שאליה הוא שייך. אבל אף אחד לא יאמר, לא בכתב ולא בעל פה, שהוא סתם בן אדם. כולם כאילו שכחו את ייחוסם הראשון, את היחס של אדם ראשון. לכל אומה יש היסטוריה. אבל כל היסטוריה מתחילה בשם אילו אבות, אבות האומה. אבל אין אף היסטוריה אחת שתתחיל באדם הראשון. לכל אומה יש חגים וזמנים לזכר כל מיני מאורעות לאומיים, אבל אין אף לאומה אחת חג לזכר הולדתו של אדם הראשון, וזהו: ״אין אומות העולם קרויים אדם״, השם ״אדם״ נשתקע מהם לגמרי. רק ״אתם קרויים אדם״, רק אומה אחת יש בתבל, האומה הישראלית, המבליטה את אדם הראשון ומקשרת את האבות שלה באדם הראשון בקשר פרט לכלל. הפרט – אלה הם האבות, והכלל – אדם הראשון; הפרט יוצא מן הכלל אבל לא הכלל מהפרט.
40
מ״אואם בזמן אברהם אבינו מוצאים אנו את ההגדרה ״עם הארץ״, ותפקידנו הוא, כמו שהתורה מדגישה (דברים כח, י): ״וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְקֹוָק נִקְרָא עָלֶיךָ״ – זאת אומרת, שההבדל העיקרי בינינו ובין אומות העולם הוא בזה שלא שם עם הארץ נקרא עלינו, אלא שם ד׳ – ״ישראל״. הנה בצדק אמרו חז״ל: ״עם הדומה לחמור״, כי אם כל ה״דבר המעמיד״ של העם הוא רק הארץ, ארץ המולדת המשותפת לכל בני האומה וממנה הם כולם מתפרנסים, הרי רגש שכזה יש אפילו לחמור, שהוא אטום מוח ולב לגמרי, ובכל זאת – ״וחמור אבוס בעליו״, וחביב עליו האבוס מכיון שמשם הוא מוצא את פרנסתו.
41
מ״בבקיצור – הלאומיות שלנו לא באה להוסיף עוד עם הארץ על כל עמי הארץ שכבר ישנם, ולא להוסיף עוד ״משפחת אדמה״ – רגש הגזע – על כל משפחות האדמה שכבר ישנן, אלא בכדי ״וראו כל עמי הארץ כי שם ד׳ נקרא עליך...״. ואין אנו מוצאים סיפוק בשום ברכה, אלא בברכה שנתברך בה אבינו הראשון, אברהם: ״וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״ – ״וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם״.
42
מ״ג* * *
43
מ״דוגם הלאומיות בשביל האנושות כולה מושרש בכל נימי נשמתנו היהודית, עד שאין אנו יכולים להשתחרר ממנו בשום אופן. הברכה שנאמרה על ידי השי״ת לאברהם: ״והיית לאב המון גויים״ – עברה בירושה מדור לדור, ואין מי שיוכל להפטר מברכה זו שנעשתה אצלנו לתכונה נפשית. וגם הדורות שהתרחקו מהיהדות לגמרי, ולא עוד, אלא אפילו נלחמו ביהדות ובדת בכלל – גם המה קיימו שלא ברצונם ומתחת למפתן ההכרה את הברכה הזאת. כי בזה גופא, שהמה משתדלים יותר מאחרים להפיץ את הכפירה בין כל הגויים – גם זה גופא יסודו בהרגשה טבעית של ״והיית לאב המון גוים״, ומטבע האב להנחיל את דעותיו לבניו.
44
מ״הולכשתרצו הייתי אומר, שגם המחלוקת שלא לשם־שמים, ונגד שמים, שהיתה בין סטאלין לטרוצקי, שהראשון הסתפק במשטר הקומוניסטי שהנהיג בארצו, ואילו השני רצה דווקא לזכות בזה את כל הארצות, ואפילו בעל כורחם ונפל לקורבן לעריצותו של הראשון – גם בזה רואים אנו את התכונה היהודית, רצון להיות ״לאב המון גויים״, אף על פי שהגויים הללו אינם רוצים בזה בשום אופן.
45
מ״ו* * *
46
מ״זהברית הזאת, בין א־לוהי ישראל ובין עם ישראל, יכולים אנו לראות עוד בהרבה והרבה תופעות תדירות. למשל, גם עד היום יכולים אנו לראות את הברכה שברך אותנו ד׳: ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם״ (דברים כו, יט), ״וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה״ (שם כח, יג). במקומות שיש לנו ימי מנוחה ושיוויון זכויות, אפילו רק על גבי הנייר לבד, מיד אנו עולים למעלה בכל שטחי החיים, אם כי אחר כך הופכת הברכה לקללה. כי אם יש אחד למעלה ואחרים למטה – אינם יכולים כמובן לסבול זאת ומהפכים את הקערה על פיה. ומתוך כך רואים אנו גם את התופעה השניה – ״וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ״ (שם שם, סה). ואז באה התופעה השלישית: ״וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם...״ (ויקרא כו, מד). וסוף־סוף, כשמגיע הדבר ל״לכלותם״ ממש, שלא ישאר ח״ו שריד ופליט כלל, אז כאילו מתגלה יד נעלמה האומרת: הרף! כמו שפירשו זאת הנביאים, נביאי האמת והצדק, בהרבה סגנונות שונים, כמו: ״אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ״ (ירמיהו ל, יא), או – ״כִּי אֲנִי ד׳ לֹא שָׁנִיתִי, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״ (מלאכי ג, ו). רק ״לא כליתם״, אבל סוף־סוף חלקים גדולים, והרבה יותר גדולים ממה שנשאר לנו, אבדו לנו, ואנו בבחינת ״כי אתם המעט מכל העמים״. אז באה התופעה הרביעית – ״הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ״ (דברים לב, מג), כפירושם של הנביאים בהרבה סגנונות שונים, כמו: ״קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַד׳, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם״ (ירמיהו ב, ג). ובהיסטוריה רואים אנו את כל התופעות הללו. ובחיים, הנה ישנם עוד מקומות שנמצאים בשלב ראשון, בשלב של ״לתתך עליון...״; ויש שנמצאים בשלב השני, בשלב השלישי וכו׳.
47
מ״חכמו שיש חוקים קבועים בטבע – ככה יש חוקים קבועים בהיסטוריה הישראלית, שהולכת לה על פי מהלך מיוחד; זהו המהלך של א־לוהי ישראל שכרת ברית עִם עַם ישראל. ואת כל התופעות הללו אפשר להסביר עוד ביתר ביאור על פי הנחתו של הרמב״ם, שהשגחת השי״ת היא בעיקר במין ולא בפרטים, שהוא משגיח על המין ועל כל מין שהוא, שלא יאבד לגמרי, אבל הפרטים הולכים לאבדון וכלים ואינו מקפיד על זה. ואף על פי שיש עמים שונים אבל כל עם אינו מין לעצמו אלא המה רק פרטים במין האנושי. ועל כן אנו רואים שהרבה עמים עתיקים הלכו לאבדון וספו וגם תמו. ולא כן עם ישראל שהוא עם נצחי, מפני שהוא כמו מין מיוחד. וזהו המכוון בדברי הנביא: ״כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי, נְאֻם ד׳ – כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם״ (ישעיה סו, כב).
48
מ״טולא רק שעם ישראל הוא עם נצחי הקיים לעולם, אך גם הברית היא נצחית. והברית בעיקרה הובעה בדברים ששמענו מפי הגבורה: ״אנוכי״ – ״ולא יהיה לך״. אם יש יהודים העוברים על חלקים גדולים מתורת משה וגם על כל תורת משה, הנה עדיין לא נברא היהודי שעבר על שתי הדיברות הראשונים ששמענו מפי הגבורה.
49
נ׳״וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם״ (יחזקאל לז, כו).
50
נ״א״וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ד׳״ (ישעיה נד, י).
51
נ״ב* * *
52
נ״גלכאורה, כל דמנו הרב שנשפך כמים מזמן החורבן ועד היום, כל אלה הדורות שמסרו את נפשם רק בשביל לעשות ״נפשות״, לקיים – כמו שאמרנו – ״ואת הנפש אשר עשו״ – מתברר שהכל היה לחינם ולשווא. כי הלוא האנושות חוזרת עכשיו שוב למצב בו היתה נתונה ב״שני אלפי תוהו״, למצב של דור המבול, מבול של דם ודמע. לכאורה, במקום התעודה שלנו להוסיף גרים – כמאמרם ז״ל: ״לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים״ (פסחים פז, ב) – במקום זה הוספנו אך ורק רשעים שלא היו דוגמתם בכל הדורות ובכל הזמנים, אפילו בזמנים הנוראים ביותר! ולרשע של זמננו, הרשע בה״א הידיעה, עלה הדבר לשרוף את יצר הטוב שבאדם, במקום שאנחנו חשבנו בימי עזרא ונחמיה לשרוף את יצר הרע שבאדם, כמאמרם ז״ל.
53
נ״דאכן, נראים הדברים שימינו אלה המה ימי המשבר אצל החולה לפני ההכרעה. הרגעים של ״וימש חושך״ לפני עלות השחר והנץ החמה; בבחינת הגרעין הטמון באדמה שנרקב לגמרי בטרם מתחילה הצמיחה מחדש. אומנם זוהי הטעות שטעו המתבוללים, שהעמידו את התעודה שלנו רק על הגלות, וה״מטרה הסופית״ שלנו – דווקא על הטמיעה בין הגויים, ושכחו לגמרי שכל הנביאים שלנו הדגישו, שאותה התעודה מוכשרים אנו למלאות יותר בארץ ישראל. והברכות ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״, ״והיית לאב המון גוים״ נאמרו דווקא על שבתנו בארץ ישראל.
54
נ״הוהימים, ימי תקופת הזהב שלנו, בימי דוד ושלמה בשעתם, ובימי החשמונאים האחרונים, ינאי המלך ושלומית המלכה, היו ימים שהחלה להתגשם ההבטחה של ״וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם... לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ד׳...״ (ישעיהו ב, ג). ותקופתנו אנו היא תקופת המעבר בין סוף תעודתנו בגלות, ובין התחלת תעודתנו בארץ. כי קשה לצייר שיש לנו עוד מקום באירופה, ששם ישבנו כאלף שנה ושם היתה השפעתנו התרבותית העיקרית, ועלינו ״לחדש את ימינו כקדם״ על ידי ״יאה עניותא לישראל״, על ידי רגש הרחמנות שעוררנו בין הגויים, על ידי ״ממלכת כוהנים״ שהתבטאה רק בזה, ש״כוהנים שלוחי דרחמנא נינהו״ ובשם ״רחמנא״ הלכנו ״מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר״, הנה בארץ ישראל עלינו להשפיע על כל האנושות כולה על ידי ״והיו מלכים אומניך״, על ידי ״והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך״, על ידי ש״נכון יהיה הר בית ד׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים״.
55
נ״והבה נקווה שמתקרבים הימים של הייעוד הנבואי, האומר לנו: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ד׳ אֶחָד, וּשְׁמוֹ אֶחָד״ (זכריה יד, ט) – לאנושות כולה.
56