לנבוכי התקופה ג׳:כ״הLeNevukhei HaTekufah 3:25
א׳הישארות הנפש ותחיית המתים בחיי האומה הישראלית כאומה
1
ב׳הרמב״ם מפרש את הכתוב בישעיה (סו, כב): ״כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי, נְאֻם ד׳ – כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם״, מפני שיש עמים רבים עתיקים, שאם אומנם זרעם מתקיים, אבל בטל שמם וזכרם, ולכן הבטיח לנו השי״ת, כי אצלנו יתקיים לעולם – גם זרענו וגם שמנו.
2
ג׳ובאמת, ההבדל בין אומה חיה וקיימת ובין אומה מתה ובטלה מן העולם אינו אלא בשם. כי באומרנו שאומה פלונית כבר שבקה חיים לכל חי, אין הכוונה שכל אנשי האומה אחד לא נעדר, כולם נהרגו ולא נשארו להם נינים ונכדים כלל, אלא שהשם בטל. זאת אומרת, כי נפוצים המה על פני התבל, או אפילו יושבים במקום אחד, אבל לא בתור אומה מיוחדת ונבדלת לעצמה שממשכת את שלשלת ההיסטוריה שלה, כי אם יוצאי חלציה נתערבו בין הגויים ולא נודעו כי באו אל קרבם.
3
ד׳בכל זאת אומרים אנו בבטחה ובהחלטה גמורה, כי אומה פלונית כבר מתה ונקברה קבורת עולם ולא תקום עוד לתחייה, כי חסרה לה מילתא זוטרתא – השם בלבד. כמות האדם וכל בעלי חיים כך היא מיתת האומה.
4
ה׳ובאמת, ההבדל בין החיים ובין המוות אצל כל בעלי החיים הפרטיים אינו אלא בשם בלבד; זאת אומרת, שעל ידי המוות בטלה ידיעת עצמותו של בעל חיים זה.
5
ו׳שאלו לבר בי רב דחד יומא בידיעת הטבע ויגיד לכם, כי על ידי המוות אין בעל החיים מאבד אף משהו מן המשהו מגופו, כי בכלל אין כליון ואבדון מוחלט בטבע, ורק גופו מתפרד ליסודותיו, משתנה ומחליף צורה על פי חוקי טבע המציאות, ובכל זאת קוראים אנו לזה מוות, ובצדק, כי סוף־סוף נפסקה החיות האורגנית, בטלה ידיעת עצמותו, אין שום שייכות בין חלקי היסודות שעל ידי החיים היו ביחד דבר שלם שלא ניתן להתחלק, ועכשו ״הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר״.
6
ז׳וכך הוא הדבר גם בחיי האומה. יסודותיה של האומה הם האישים הפרטיים, הם נשארים אומנם גם אחר מיתתם, אבל סוף־סוף פסקה החיוּת האורגנית של האומה בתור אומה.
7
ח׳האומה, בזמן שהיא מתקיימת, יש לה בתור אומה את כל התפקידים האורגניים ההכרחיים לקיומו של כל בעל חיים פרטי. גם לה יש ראש – המלך, רגליים – הארץ, ידיים – אנשי צבא, לב – המטרופולין של המדינה, הלשון – שפת האומה, הנשמה – הרוח הלאומי שלה וכו׳ וכו׳.
8
ט׳כשהאומה קיימת, יש לה מרכז ויש לה היקף ומשפיעים האיברים זה על זה וינקי מהדדי, אבל כשהיא נופלת – כל אחד לעברו ילך, זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, נפסקה היניקה והגומלין שביניהם.
9
י׳אם נבוא לחשוב חשבונו של עולמנו, ונשאל את עצמנו, מה נשאר לנו בגלותנו מהתפקידים האורגניים הראשוניים של האומה?
10
י״איש לנו להראות רק על דבר אחד לבד – על הנשמה. כי הלוא, אין לנו – לא מלך ולא אנשי צבא, לא מדינה ולא מטרופולין משלה, ואף לא לשון כי מדברים אנחנו בכל שבעים הלשונות, אבל לא בלשון עבר. אכן, הרוח הלאומי שלנו נשאר בכל זאת, ואף על פי כן.
11
י״באם כן יוצא לנו, שכל עיקר ההבדל בין ישראל לעמים הוא בזה, שכנסת ישראל יש לה סגולה של הישארות הנפש ונשמתה אזלת ערטילאית זה כאלפיים שנה בלי גוף, אבל כל העמים הנה יחד עם מיתת גופם – תמות גם נשמתם.
12
י״גואם תרצו לדעת סיבת הדבר הזה, עלינו להתעמק מעט בהישארות הנפש של בעלי חיים פרטיים.
13
י״דמאמינים אנו כולנו שלאדם יש הישארות הנפש, ואם גופו שב אחרי מיתתו אל העפר – הנה רוחו עולה למעלה. אומנם לא כל הנשמות שוות בגורלן, ויש גיהנום ויש גן עדן, אבל על כל פנים הן מתקיימות כולן גם אחרי המוות. לא כן הנפשות של כל שאר בעלי החיים, שביחד עם מיתתם חדלות הן ועוברות מן העולם לגמרי – ״וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ״ (קהלת ג, כא).
14
ט״ואם קבלה היא – נקבל, ואם לדין – יש שאלה: מאי שנא? הלוא גם בבהמה הנפש היא איזה דבר רוחני, ואיך ייתכן בה מוות?
15
ט״זאכן, דברים של טעם השמיע לנו בזה הספר ״פדון״ הידוע.
16
י״זהספר הזה מתאר את סוקרטס, הפילוסוף היווני, שכידוע הובא לבית האסורים בגלל מלחמתו בעבודת אלילים בזמנו, ונגזר דינו למיתה על ידי שתיית כוס רעל. כשהוא יושב שם בבית האסורים, ביום האחרון לפני מותו, בחוג תלמידיו שבאו לראותו בפעם האחרונה, והוא מחזיק את כוס התרעלה, מלאך המוות שלו, בידו, ומתחיל להוכיח לתלמידיו בהוכחות נמרצות את האמונה בהישארות הנפש:
17
י״חכיון שיודעים אנו שכליון מוחלט אין בטבע המציאות, וגם הגוף אחרי מיתתו איננו בטל מן העולם לגמרי, אך יתחלק לחלקיו שמאריכים גם אחר כך את קיומם יתחברו גם יתפרדו ויהיו לצורות שונות עד אין חקר, הרי מזה גופו מוכח שיש הישארות הנפש.
18
י״טאם נחשוב, שכמות הגוף כן גם מות הנשמה – לא נמלט מאחת משתים אלה: אם כמקרה הגוף יקרה גם אותה לעבור גם היא דרך שינויים ותמורות תמידיים, או נגזור עליה כי כהרף־עין תכלה ותאפס.
19
כ׳והלוא יודעים אנו, כי האופן השני הוא דבר נמנע בטבע המציאות, אחרי אשר אין בו כליון מוחלט, רק הא־לוהים לבדו יוכל לכלות ולאפס איזה דבר לגמרי, אבל היש לנו לפחד מן הא־לוהים הטוב והמטיב המחייה את כל הנברא? הוא בוודאי לא יכלה ולא יאפס את הנשמה בצאתה מן הגוף – כי למה תגרע היא מכל נמצאי המציאות שאין בהם כליון מוחלט? גם האופן הראשון לא ייתכן בה, כי דבר רוחני איננו מורכב מחלקים שונים שאפשר שתבוא בו ההפרדה, אך הוא עצם פשוט ושלם בתכלית השלימות שלא ניתן להתחלק.
20
כ״אאכן, התלמידים לא הסתפקו גם בתשובה כהלכה זו, ויוסיפו להקשות עוד קושייות ״מנא לן״: מנא לן כי גוף האדם לחוד ונפש האדם לחוד, שהינם שני עצמים נבדלים אחד מרעהו לגמרי, דילמא השנים האלה המה רק אחד בלבד, שבאו בהרכבה יחד, ויש רק גוף, וכוח הגוף, שלזה האחרון נקרא ״נפש״, ובמות הגוף יחדל ממילא גם הכוח, שהוא־הוא הנפש?
21
כ״בלמשל, הנה לפנינו כלי זמר שונים, ואנחנו מתענגים מאוד על הקולות השונים היוצאים מהם, ואנו קוראים לזה: ״הרמוניה״; הנה לפנינו בניין מפואר, תמונה נהדרת, ואנחנו מתפלאים מחן ערך היופי והסדר הנשגב שבהם, וגם לזה יש שם מיוחד, השם: ״סימטריה״, אבל מי פתי יסור הנה ויאמר כי ההרמוניה תתקיים גם בשבירת הכינור, והסימטריה תשאר גם אחרי שהבניין נופץ לרסיסים מפני הכלל הזה, שאין כליון מוחלט בטבע? כי גם בר הדעת הקטן ביותר יבין, כי כל אלו לא היו דברים העומדים ברשות עצמם מעולם, אלו הם רק תולדות שבאו מאופן ההרכבה של החלקים השונים, וכשאלו נתפרדו הרי ההרמוניה והסימטריה אינן כלל במציאות, מפני שבאמת לא היו כלל מעולם במציאות אלא בדמיון בלבד.
22
כ״גוהנמשל מובן מאליו: אולי גם הנפש כאחת מהן?
23
כ״דועל זה השיב סוקרטס: ידוע לנו כי ״אין בכלל אלא מה שבפרט״, זאת אומרת, כי כל חיבור או הרכבה אינם כי אם קירבת החלקים וקישורם יחד, וממילא אי־אפשר שתבוא הוספה על ידי זה רק בכמות אבל לא באיכות. אם ניקח למשל, מים פושרים, ונערה אותם לכלי שנמצאים בו מים פושרים, על ידי זה ירבו המים במידתם אבל לא באיכות החמימות שלהם.
24
כ״הואם כן, הרי עלינו לשאול לעצמנו בגופא דעובדא: הרמוניה וסימטריה מה טבען? אם בכל קול וקול, בכל הברה והברה לא נמצאת שום הרמוניה – מאין נברא יש מאין על ידי החיבור? אם בכל חלק מחלקי הבניין אין שום יופי של סימטריה – מאין נתחדש הדבר על ידי ההרכבה, הלוא ״אין בכלל אלא מה שבפרט״, וההוספה בכמות לא תוכל להוסיף על האיכות?
25
כ״וובעל־כורחנו עלינו לתור ולבקש את הסיבה הנאמנה, את הבורא והמחולל של ההרמוניה והסימטריה גופא ובכלל לכל עצם היופי והאסתטיקה שבעולם – לא בבניין ולא בנבל והכינור וכדומה, אך שוב – באדם.
26
כ״זברם, הבורא והמחולל את כל אלה הוא העצם המשיג שבאדם, נפשו המשכלת והנבדלת שבתוכו, שיש בקרבו רגש היופי מתחילת ברייתו, והוא מחכה רק לגירוי מן החוץ, כדי שיתעורר בו היופי הפנימי הבא מצד חלק א־לוה ממעל שבו.
27
כ״חובאופן זה מובן מאליו, שגם בהרמוניה וסימטריה וכדומה אין החיבור וההרכבה בוראים יש מאין, הן רק דחיפה להרגיש את מה שכבר יש בעצם ההוויה.
28
כ״טלמותר להגיד, כי המשל של הרמוניה וסימטריה לנפש האדם, שאולי גם היא כמותן, הוא שוא ושקר מעיקרו, זהו חילוף המסובב בסיבה, כאילו היית אומר, כי מצל העץ יצא ונולד העץ, ומריחה של השושנה נבראת השושנה.
29
ל׳אך לא רק המשל נסתר על ידי המושכל הראשון הנ״ל, אך גם הנמשל כשהוא לעצמו לא ייתכן כלל וכלל!
30
ל״אאי־אפשר בשום אופן אף להרהר בהרהור כל דהו, כי הנפש היא תולדת החיבור וההרכבה של רמ״ח איברי הגוף ושס״ה גידיו, כי הלוא כבר הנחנו ״שאין בכלל אלא מה שבפרט״, ומחיבור הרבה פרטים אי־אפשר שיוולד כוח חדש לגמרי הבלתי דומה כלל אל הכוחות הפרטיים. ואם כן, איך אפשר לנו להעלות על הדעת, שעצם החושב והמשיג שבאדם, שהוא כולו רוחני, יתהווה מחיבור פרטי, איברי הגוף וגידיו, פרטים גשמיים משוללי ההשגה לגמרי.
31
ל״בכשם שטיפת מים אחת פושרת, גם אם יוסיפו עליה ריבוא רבבות טיפות פושרות כמותה, אי־אפשר שתוסיף חמימות אף במשהו – הרי ככה מהנמנעות הוא, שמפרטים משוללי ההשגה יצא כלל החושב והמשיג.
32
ל״גהרי לא נחליט, שגם הפרטים, איברי הגוף וגידיו, גם המה בעלי מחשבה והשגה, וגם להם כוח משיג וחושב. הרי מובן מאליו שזהו מן הנמנעות, כי אז לא היה לו לאדם כוח משיג וחושב אחד, אך הרבה מאות כוחות כאלה, שכל אחד חושב באופן משונה מחבירו, כשם שהאברים גופא משונים זה מזה – ואנחנו הלוא מרגישים כולנו שיש רק ״אני״ אחד אצלנו תמיד.
33
ל״דובכלל, לו היתה הנפש רק תולדה של חיבור איברי הגוף, כי אז בכל האופנים לא היה כוח מחשבתו מתפשט אלא רק על מה שנחוץ לו לגופו, לקיומו ולשמירתו, ואנחנו הלוא רואים, כי האדם חושב גם על מה שבשבמים ממעל ועל הארץ מתחת, דורש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, דברים שאין להם כל שייכות לקיום גופו.
34
ל״הוהלוא רואים אנו, שאדם יודע להרגיש – לא רק את צרכיו – אך את צרכי חבירו וצרכי כל האנושות כולה.
35
ל״וואנו רואים עוד יותר, שהאדם מוכן ומזומן גם להמית את גופו בידיים בשביל איזו אידיאה, ואם לא היתה הנפש אלא מסובב מהגוף, איך ייתכן שהמסובב ילחם בסיבה שממנו באה כל הוויתו? אין זאת, כי הנפש איננה מסובב מהגוף, אך בעלים ואדון לגוף, שהינו בידה כחומר ביד היוצר.
36
ל״זוזהו ההבדל בין נפש האדם לנפש הבהמה, שעל האחרונה בוודאי נאות המשל של הרמוניה וסימטריה, ובמות גופה אין נשמתה פורחת ממנה, כי אין בה כלל מה לפרוח, הואיל ולא היתה מעולם כי אם תולדת החיבור וההרכבה. ולכן נפש הבהמה אינה יודעת כי אם לשמור על גופה ולא יותר, אינה חושבת על דבר קיומם של אחרים, איננה מוסרת את נפשה בשביל איזו אידיאה, וכשבטל גופה שוב חדל תפקידה של הנפש מאליה כלא היתה מעולם.
37
ל״חכה דברי הספר ״פדון״ שנתלה באילן גדול – סוקרטס הפילוסוף היווני. אולם, לנו יש אילן יותר גדול ממנו, הלוא הוא רבי שמלאי, שהוא נותן לנו ציור עוד יותר בהיר על דבר נפש האדם.
38
ל״טבאגדתו הנפלאה בנידה (ל, ב) על דבר מהותו של הולד במעי אמו, הוא מספר לנו בהמשך הדברים:
39
מ׳ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאוויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה...
40
מ״אלכאורה, הלוא אותו המלאך סטר גם על פיו של רבי שמלאי גופו, וגם השכיחו את כל מה שלמד וידע קודם שיצא לאוויר העולם – ואם כן, מהיכן הוא זוכר ויודע מה שהיה קודם לידתו?
41
מ״באכן, הוא ידע זאת לא מנבואה, אך מחוכמה – ״וחכם עדיף מנביא״.
42
מ״גכי באמת, אחרי כל הדברים, דברי האמת והצדק הנ״ל של סוקרטס, עדיין תורת הנפש סתומה ואומרת דרשוני, כי מאידך גיסא, הרי בצדק ישאל השואל: אם כן הוא הדבר – שהנפש היא עצם נבדל ופשוט שיכול להתקיים גם בלי גוף – מדוע בכל ימי חיי האדם, רואים אנו בעליל את השפעת הגוף על הנפש, באופן שהאחרונה איננה כלל עומדת ברשות עצמה? אנו רואים, כי קטן שנולד וגופו עודנו קטן, הנה גם שכלו פעוט מאוד וכמעט שאיננו מורגש כלל, ובאמת בהתפתחות גופו גם שכלו מתפתח, ועל ידי מחלת הגוף יפגם גם שכלו וכוח מחשבתו, וכשהוא רעב ללחם, הנה ״אין קמח – אין תורה״. ולא עוד, אלא שגם בשר הבהמה משפיע על הרוח שבאדם, כמבואר בבבא קמא (עב, א) שרב נחמן טעה בדין משום דלא אכל בשרא דתורא, והדבר מותאם על פי הניסיון של כל איש ואיש. והאם אין בזה סתירה גלוייה להנחה שהנפש היא עצם פשוט ונבדל לגמרי?
43
מ״דאכן, על השאלה הזו נותן לנו תשובה מספקת הפילוסוף והפייטן רבי שמואל בן גבירול, בספרו ״מקור חיים״, הוא אומר:
44
מ״הדע שהנפש ברואה על מידת הידיעה – על כן יתחייב שתהיה לה בעצמה ידיעה מסוגלת בה. ואולם, כשהתאחדה הנפש בעצם, ונתערבה עמו, נסתרו אותם הרשומים בה, כי כבתה אותם מאפילת העצם – הגוף – מה שהחשיך והתעבה עצמה – עצם הנפש נעשה גס במושג הרוחני – והיתה – הנפש – במעלת המראה הזכה אשר בדובקה בעצם העכור והעב יתעכר אורה.
45
מ״וורצונו במשל זה לומר, כי אם נקח כלי זכוכית לבן, ונביט על ידו נראה מראה זך, אבל אם נדביק לו עצם עכור ועבה יתעכר אורו. וכן הוא הדין בנפש, שהיא אומנם סמל הזכּוּת והטוהר, אבל כשנדבקת אל העצם העכור והעבה, אל הגוף, בעל כורחה שיתעכר גם אורו. אולם, על ידי הלימודים היא מזדככת שוב ושבה להשיג את ״הצורות והתוכניות המושכלות״, כלומר – עניינים שכליים שדבר אין להם עם העניינים המוחשים, כי על ידי הלימודים תבוא ״זכות הנפש הצרופה ויציאת מה שהיה כוח נסתר אל הפועל״.
46
מ״זהדברים נכונים ומאירים מאוד וראויים למי שאמרם, לולא שקדמהו כבר אחר, רבי שמלאי הנ״ל, שהסביר כל זאת בדברים קצרים ושנונים מאוד.
47
מ״ח״ומלמדים אותו כל התורה כולה״ – כי אם הנפש היא חלק א־לוה ממעל בוודאי שיודעת היא את כל מה שנחוץ לדעת, אך בהידבקותה אל הגוף, ״בא מלאך וסוטרו על פיו״ – ומלאך זה נראה לנו לכולנו יחד, הננו מכירים אותו היטב – זהו החומר הגס. אבל על ידי הלימודים אפשר שוב להשיג הכל.
48
מ״טאומנם אין כוונתנו בזה לחקור על דבר הישארות הנפש כשהיא לעצמה, אלא כוונתנו להוציא מזה מסקנות על דבר הישארות הנפש של האומה הישראלית כאומה.
49
נ׳כבר ביארנו, שכשם שיש נפש לכל חי כך יש נפש לכל אומה בתור אומה – וכפי שהראו חכמי הסוציולוגיה האחרונים, מתגלית הנפש הזו במחשבים הדתיים השולטים בה, בחוקי המשפט הנהוגים בה, במידות ומוסר, במנהגי האופנה ובמערכת הממשלה, הנפש הזו חודרת בכל החלטות הרצון של היחיד, שהוא אומנם חושב את עצמו לחופשי להחליט דבר כפי רוחו, אבל ממלא הוא בזה בלי דעת את הרצון הלאומי.
50
נ״אלכל שבעים אומות העולם יש לכל אומה ואומה נשמתה המיוחדת, אולם, רק לנפש האומה הישראלית יש אותן הסגולות שיש לנפש האדם בתור יחיד.
51
נ״בתמצית כל דברינו הנ״ל, בהבדל שבין נשמת אדם לנשמת שאר בעל החיים, הוא בזה:
52
נ״גא. נשמת האדם ישנה במציאות גם קודם שיצאה לאוויר העולם.
53
נ״דב. נשמת האדם מסוגלת לחשוב גם מחשבות נאצלות שאינן נוגעות כלל לשמירת הגוף.
54
נ״הג. דואגת היא גם לקיומם של ברואים אחרים ולא רק לקיום עצמה.
55
נ״וד. מפקירה היא לפעמים את גופה וממיתה אותו בשביל איזה אידיאל רם.
56
נ״זוראו נא פלא, כי כל הבדלים אלו ישנם גם בין ישראל לעמים.
57
נ״חאצלנו ״התורה קדמה לבריאת עולם״ (בראשית רבה ח, ב), אנחנו לא קיבלנו את התורה בארץ ישראל אלא במדבר: ״מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב״ (ירמיהו לא, א), ״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״ (שם ב, ב). וטרם יהיה לנו גוף בתור אומה – הארץ, המדינה, הממשלה וכדומה – נתקיימה הנשמה הלאומית שלנו, שגם עליה נאמר: ״ומלמדים אותה כל התורה כולה, וצופה ומביטה מסוף העולם ועד סופו״.
58
נ״טהתורה הלאומית שלנו אינה עוסקת רק בשמירת גופה של האומה בלבד, אדרבא, מתחילה היא ב״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״ (בראשית א, א) – ולא ב״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם...״ (שמות יב, ב. ראה רש״י בראשית שם)
59
ס׳הנשמה הלאומית שלנו יודעת להקריב קורבנות – לא רק לעצמה – אלא גם שבעים פרים כנגד שבעים האומות.
60
ס״אולבסוף, הלוא זה פעמים אחדות שהפקרנו בעצמנו את גוף האומה בשביל אידיאלים לאומיים. לא נבוכדנצר ונבוזראדן, לא אספסיינוס וטיטוס הגלו אותנו מארץ ישראל, אלא אנחנו בעצמנו היינו המסייעים לזה, ״לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים״. וכל הרואה יראה כי זה היה גם רצון הנביאים בבית ראשון ורצון התנאים בבית שני. והתבוננו נא עד היכן הדברים מגיעים, שבשביל גרים שקשים לישראל כספחת מסרנו את נפשנו – מסירת נפש האומה גופה...
61
ס״בהאם תמצאו אף אחד מדברים אלה אצל נשמות שאר האומות?
62
ס״גאף שגם להם יש נפש לאומית – אבל תמיד הגוף קדם אצלם, והנשמה באה רק בתור מסובב מזה, כי על ידי ישיבתם במקום אחד בתור קיבוץ מאוחד, בעל כורחם משפיעים הם זה על זה, ובהמשך הימים הרגל נעשה טבע.
63
ס״דבמה מתבטאת הנפש הזאת? רק בשמירת גופה של האומה בלבד. ואם גם אצלם ישנם חסידי אומות העולם, אנשים אידיאליים שיודעים להקריב קורבנות גם בעד אחרים – אבל עדיין לא ראינו אומה חסידה בכלל, שתדע בתור אומה להקריב קורבנות בשביל אומות אחרות, הרי כל עיקר הלאומיות שלהן היא האגואיזם הלאומי, האומר: ״אין עוד מלבדו״.
64
ס״הואם יש אצלם אנשים המוסרים את נפשם בשביל איזה אידיאל – כלום ראיתם מימיכם אומה בתור אומה, שתמסור את נפשה, תפרד מארצה ותגלה לכל ארבע רוחות העולם בשביל איזה אידיאל לטובת אחרים?
65
ס״והיוצא מזה, שנפש האומה הישראלית הוא עצם נבדל ומתקיימת גם אחרי שיצא גופה מן העולם, כשם שהתקיימה טרם שיצא גופנו לאוויר העולם. היינו ארבעים שנה במדבר וענני כבוד סככו עלינו, ״וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ט, יז), אבל נפש שאר האומות היא רק מין הרמוניה, וכשנופץ הכינור – פוסקת היא מאליה להתקיים כלא היתה כלל מעולם.
66
ס״זדיברנו הרבה על דבר אמונתנו בהישארות הנפש, אכן אנחנו מאמינים לא רק בהישארות הנפש – אלא גם בתחיית המתים, ושני דברים אלה הם תלויים זה בזה, ואי־אפשר להפריד בין הדבקים.
67
ס״חהישארות הנפש ותחיית המתים, זאת אומרת, כי הנשמה אחרי מות הגוף נעשית לנשמה דאזלית ערטילאית ומרחפת בעולמות עליונים, במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים. אבל סוף־סוף יש לה געגועים על גופה שמלפנים, ועוד יבוא יום לקץ הימין של תחיית המתים שהנשמות תשובנה אל גופן, ואז יקיצו וירננו שוכני עפר.
68
ס״טובאמת, אי־אפשר לצייר זה בלי זה. לו היתה תחיית המתים בלי הישארות הנפש, הרי לא היתה זאת תחייה, אלא לידה חדשה, שאין לה שום שייכות עם האדם שכבר חי עלי אדמות, כי כבר נפסק הקשר והותרה החבילה ביניהם. אבל מאידך גיסא, אין טעם בהישארות הנפש – זאת אומרת, נפש החיים – אם לא תבוא בהמשך הזמן שוב לחיים עלי אדמות, וזיווג שנתפרד יזדווג שוב.
69
ע׳כשם שכאמור, תחיית המתים בלי הישארות הנפש אין זו תחייה – כך הישארות הנפש בלי תחיית המתים אין זו הישארות, מאחר שלנפש זו, נפש המת, אין שום קשר עם נפש החיים שבה משתקף בעיקר העולם הזה.
70
ע״אברם, מאמינים אנו באמונה שלימה, ששני הדברים הללו – הישארות הנפש ותחיית המתים – יש גם בכנסת ישראל כולה בתור אומה.
71
ע״בהישארות הנפש שלה. כבר ביארנו למדי ותחיית המתים שלה הלוא לא נחוץ כלל לבאר.
72
ע״גובא לציון גואל שלא חדלנו להגיד מחורבן בית המקדש עד היום הזה – זוהי תחיית המתים שלה. הננו מאמינים שלא לעולם נהיה בגדר נשמות דאזלין ערטלאין ונרחף רק בעולמות עליונים, ועוד יבוא היום, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה נחכה לו בכל יום שיבוא, ונשמע את קול ד׳ המכריז מסוף העולם ועד סופו (ישעיה נב, א-ב):
73
ע״דעוּרִי עוּרִי לִבְשִי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָלִַם, עִיר הַקֹּדֶש... הִתְנַעַרִי מֵעָפָר, קוּמִי שְּבִי יְרוּשָלִָם, הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְבִיָּה בַּת צִיּוֹן.
74
ע״הכשם שבזמן תחיית המתים הפרטיים לוקח הקדוש ברוך הוא את כל היסודות של הגוף שנתפזרו לכל הרוחות שבעולם ומקבץ אותם ונותן בהם רוח שהיה בהם – כך הוא גם בתחיית המתים של האומה: ״וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַד׳ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלָםִ״ (ישעיה כז, יג).
75
ע״וואז תשמע ציון את הקול הקורא אליה מכל ארבע רוחות העולם (ר׳ יהודה הלוי):
76
ע״זצִיּוֹן, הַלֹא תִשְאַלִי לִשְלוֹם אַסִירַיִךְ? דּוֹרְשֵי שְלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עַדָרָיִךְ, מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְלוֹם – רָחוֹק וְקָרוֹב שְאִי מִכֹּל עַבָרָיִךְ.
77
ע״חוחבל מאוד כי בימים האחרונים התחילו מבלי דעת ומבלי תבונה להפריד בין הדבקים.
78
ע״טבאו המתבוללים, ואמרו: הננו מאמינים בהישארות הנפש של האומה, ב״תעודה״ הידועה, זאת אומרת, שמאמינים בגלגול הנפש, שהיא מתגלגלת בבעלי חיים שונים, וגם נשמת ישראל לדבריהם מתגלגלת בכל האומות שבעולם. אבל אינם מאמינים בתחיית המתים, ומחקו את ציון וירושלים מן הסידור, ועוד יותר מזאת – מן הלב, אם כי מהראוי להוסיף שגם בשביל ה״תעודה״ הזו גופא כמעט שלא עשו כלום ויצאו בדיבור בלבד. ובאו הלאומיים לעומתם, והפכו את היוצרות – מאמינים הם בתחיית המתים בכל לבבם ובכל נפשם, ולא עוד! אלא שעושים כל אשר בידם כדי לקרב את הנס הגדול הזה – אבל דא עקא! כי אינם מאמינים בהישארות הנפש, כי לדעתם כבר פרחה נשמתנו העתיקה ממנו והמה מבקשים נשמה חדשה לנו.
79
פ׳אינם חלים ואינם מרגישים, כי אם גם תתגשם התקווה שהם מקווים בכל לבבם ובכל נפשם, אך בלי הישארות הנפש – לא תהא זאת תחיית המתים, ולא תהא זאת תחיית העם עתיק היומין, אך בריאה חדשה לגמרי, ומי יודע איזו צורה תהא לבריאה הבלתי טבעית הזאת...
80
פ״ארק אז יש ערך לתחיית המתים, אם ישאר ה״אני״ העתיק שהוא חוזר וניעור על ידי התחייה, אבל אם ה״אני״ נפרד לעולם – ״אם אין אני כאן – מי כאן?!״.
81
פ״בבקיצור, בלי שני ״אני מאמין״ הללו – האמונה בהישארות הנפש והאמונה בתחיית המתים – לא רק שאמונה שלימה אין לנו – אלא גם אומה שלימה אין לנו!
82
פ״גוהצד השווה של הנבוכים מתקופת ההתבוללות ושל הנבוכים שבתקופתנו הלאומית החדשה הוא – שחסר להם ה״אני״ הלאומי.
83