לנבוכי התקופה ג׳:כ״וLeNevukhei HaTekufah 3:26
א׳ראשית ואחרית ביהדות
1
ב׳טוב אחרית דבר מראשיתו – זה כלל גדול ביהדות. הכל הולך אצלנו אחרי החתום, העיקר הוא סוף הדבר ולא ההתחלה. ודווקא אם ההתחלה איננה כל־כך רצוייה, זה סימן טוב לסוף מוצלח: ״והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה עד מאוד״; והא בהא תליא.
2
ג׳השקפת עולמה זו של היהדות באה לנו מתוך ההשקפה האופטימיסטית שלנו בכלל, וזו באה מתוך מה שמניחים את הדגש החזק על העתיד ומבטלים כלאחד יד את העבר ואת ההווה, שאינם לוקחים אותם כל־כך בחשבון. כי גם העבר וגם ההווה, אפילו באופנים הכי טובים, מעוררים פסימיות, דאגה וצרה. העבר וההווה גם יחד מכחישים לפעמים בכל תוקף ועוז את האופטימיות שלנו, בעוד שהעתיד נותן לנו מקום לראות את מה שלבנו חפץ; ואנחנו – הלוא חפצים תמיד בטוב. ו״ראשית דבר״ זהו תמיד העבר, בעוד ש״אחרית דבר״ זהו העתיד, ועל כן – ״טוב אחרית דבר מראשיתו״.
3
ד׳לכשבא משה רבינו לגאול את ישראל מארץ מצרים, וכששאלו אותו בני ישראל: מה שמו של הגואל? אמר להם: ״אהיה שלחני אליכם״. אמונתנו בגאולה משנות דור ודור נובעת מ״אהיה״ זהו סוד של עם הנצח, סוד של ״נצח ישראל לא ישקר״.
4
ה׳וחז״ל (מגילה י, ב) כללו את זה בכלל נמרץ מאוד: ״כל מקום שנאמר: ׳ויהי׳ – אינו אלא לשון צער; וכל מקום שנאמר: ׳והיה׳ – אינו אלא לשון שמחה״. ה״ויהי״ – העבר שלנו הוא תמיד מלא צער, תמיד ״שנות ראינו רעה״. ואם אנו מתקיימים בכל זאת, זהו מפני שתמיד שמים אנו לבנו ל״והיה״ – לעתיד שלנו, שבכל מקום הוא אינו אלא לשון שמחה.
5
ו׳אנו רואים את הגאולה ההחלטית שלנו רק ב״אחרית הימים״. כי ברי לנו שכל מה שה״והיה״ הוא יותר רחוק – כן הוא יותר משמח ומזהיר.
6
ז׳וככה אנו רואים גם את עולם המוסר. וכלל גדול בידינו, שאם אנחנו מוצאים שלווה מוסרית בראשית הדבר סימן לא טוב הוא. ולהיפך: אם יש לנו בהתחלה ייסורים, יסורי נפש, הרי זהו סימן לשלווה, שלווה נפשית, לבסוף, וכמאמרם ז״ל (רש״י בראשית כז, כט על פי בראשית רבה): ״רשעים, תחילתם שלווה וסופם ייסורים – וצדיקים, תחילתם ייסורים וסופם שלווה״; וכן (על פי משנה קנים ג, ו): ״זקני תלמידי חכמים – כל זמן שמזקינים דעתם מיושבת עליהם, וזקני עם הארץ – כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם״. ולשני המאמרים יש כיוון אחד, שאין טוב מוסרי בא לאדם בלי יגיעה. ״יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין״ (מגילה ו, ב). והיגיעה קשורה גם במלחמה, מלחמת היצר. ואין מלחמה בלי ייסורים, ואלו המה הייסורים של צדיקים בכל המעשים הטובים שהמה עושים, אך דווקא ״לפום צערא – אגרא״ (אבות ה, כב); וכל מה שגדול יהיה צערם בתחילה – הנה, תענוג של סיפוק הנפש לבסוף הוא יותר גדול. אבל להיפך אצל הרשעים, שכל מה ששלוותם יותר גדולה בהתחלה – יותר גדולים הייסורים לבסוף. כי מרגישים המה ביותר את הריקניות שבלב ובנשמה, והשאלה של: ״מה חלקי מכל עמלי?״ מנקרת אצלם בחריפות יתירה.
7
ח׳ובזה גם כן ההבדל בין מחוקקנו, משה רבינו, ובין... המחוקק שלהם, להבדיל. משה רבינו נולד ככל בן תמותה ממש, פשוט: ״וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן״ (שמות ב, א-ב). אבל כשמת – לא מת כבן תמותה, שעל כולם יש למלאך המוות שליטה, ומשה רבינו מת ״מיתת נשיקה״, על ידי נשיקת ד׳ יצאה נשמתו, חלק א־לוה ממעל, ונתחברה עם ד׳. ואילו המחוקק שלהם, להבדיל, לפי אמונתם נולד לגמרי לא כדרך כל הארץ, נולד מ״רוח הקודש״, אבל איך הוא מת?...
8
ט׳אנחנו רואים במשה ״איש הא־לוהים״ שנולד בתור איש מבשר־ודם ככל האנשים, אבל הוא עלה לגדולה רוחנית כל־כך עד שהגיע, כביכול, למדרגת א־לוהים. ואילו אצלם הוא להיפך. ופרט זה ללמד – לא עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא – שרק אצל היהדות יש הכלל של ״טוב אחרית דבר מראשיתו״, בעוד שלאחרים יש גירסה מהופכת לגמרי...
9
י׳המוסר היוצא מזה, כי רק אנחנו יכולים לומר: ״חייב כל אדם לומר: מתי אגיע למעלת משה רבינו״. כי ״לא קם נביא עוד בישראל כמשה״, אבל על כל אחד החובה להגיע למעלת איש א־לוהים כמשה. ואין שום פתחון פה להגיד: שאני משה – שכן, אין שום הבדל בין לידתו של משה ללידתם של אחרים. ואם הוא הגיע עד מדריגה גדולה זאת ברוחניות על יסוד הבחירה שניתנה לו – הלוא לכל אדם ואדם יש אותה הבחירה. לא כן אם מניחים הנחה למפרע שקדוש זה נולד לכתחילה מרוח הקודש, הלוא זה לא מחייב לשום ילוד אשה שיהיה כמותו.
10
י״אלכשתרצו, אפשר למצוא את כל ההבדלים הללו בין יום השבת שלנו ליום הראשון שלהם. כי אומנם אין זה הבדל רק במרחק של כ״ד שעות בלבד, אך יש בזה מרחק לא פחות ממרחק בין מזרח למערב והמהלך ביניהם הוא כמהלך בין רקיע לארץ.
11
י״באנחנו, כשאנו מקדשים את יום השביעי, את יום האחרון בשבוע דווקא, אומרים אנו בזה, כי עלינו להתחיל דווקא מן החולין ולבוא מן החולין אל הקודש, בעוד שהם מקדשים את יום הראשון, הלוא אומרים בזה להיפך, שבאים דווקא מן הקודש אל החול.
12
י״גהקדושה באה אצלנו דווקא אחרי הכנה מרובה – ״והכינו את אשר יביאו״; אחרי עבודה ויגיעה מרובה; אחרי ״ששת ימים תעבוד״. אי־אפשר להיכנס לטרקלין של קדושה בלי פרוזדור מקודם, ואי־אפשר להיכנס לעולם הרוח בלי עולם המעשה. ועל כן התורה שלנו היא כל־כך מלאה מצוות ומעשים טובים. כל זה אומרת לנו השבת של יום השביעי, בעוד שקדושת יום הראשון אומרת להיפך: ההתחלה היא הקדושה וכל מה שאתה מתקרב אל הסוף אתה מתרחק מן הקדושה. זה אומר לך, כי תאמין דווקא ב״לא יגעת ומצאת״, שטרקלין קודם לפרוזדור, שיש עולם הרוח בלי עולם המעשה; ובעיקר – טוב ראשיתו של דבר ולא אחריתו.
13
י״דיש לנו שבת של סוף השבוע, ויום שכולו שבת ״באחרית הימים״. כל ימות השבוע באים בשביל השבת, וכל הימים של קיום העולם בשביל אחרית הימים, בשביל יום שכולו שבת.
14
ט״וכי זה כלל גדול, שבמעשה קדם האמצעי לתכלית, אף על פי שבמחשבה קדמה התכלית לאמצעי; וכשהתכלית היא השבת – על כורחך קדמו במעשה ששת ימי המעשה; וכשהתכלית היא ״באחרית הימים״ – על כורחך קדמו במעשה ימים הרבה שאין בהם חפץ.
15
ט״זבקיצור, היהדות אומרת ״סוף הכבוד לבוא״, ״ואף על פי שיתמהמה – עם כל זה – אחכה לו בכל יום שיבוא״...
16