ספר ליקוטי מאמרים, עניין שמשוןLikkutei Maamarim, On Shimshon
א׳ענין שמשון. אמרו חז"ל (ב"ר פצ"ח) שחשב יעקב שהוא משיח, כי אמו הצללפוני כדאיתא בבבא בתרא (צ"א.) היא משבט יהודה [מבני חור שממנו השתלשלות בית דוד גם כן מבצלאל כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר פ"מ) כמפורש בדברי הימים וכן המשיח יהיה אביו מיהודה ואמו מדן והוא להיפך, כי ענין יהודה ודן שהם ראש וסוף השבטים כמו שאמרו ז"ל (שם) אין לך גדול כו' וירוד וכו', וחיבורם היינו שמתחבר הראש לסוף נעשה עגול כשלוקחים קו ישר וכופפים הראש לחבר עם הסוף והוא סוד המחול לצדיקים לעתיד לבוא וכל אחד מראה באצבע (תענית ל"א.) וכמה שכתוב אז תשמח בתולה במחול שהוא עיגול, כי יש סוד עגולים ויושר כידוע מהאריז"ל דהיינו בכלל אור פנימי ואור מקיף כי השם יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, סובב כל עלמין הוא מצד שהוא אין סוף ושם אין שייך עבודה ובחירה כלל, וכידוע דכל השמות והכינוים להשם יתברך וכן כל מעשה התורה ומצות הוא רק על ידי סוד הצמצום, היינו שכביכול צמצם אורו האין סוף ובלתי תכלית להיות נעלם ונסתר רק דרך קוים דקים והשגות קצרות ככף איש עד שיוכל שכל אנושי להשיג שיש אלקות, ודבר זה נקרא ישות שהרי אומרים שיש אלה המנהיג הכל וכיוצא בו בתוארים שע"כ אי אפשר לשכל אנושי שהוא תחת הישות להכיר השם יתברך אלא על ידי תוארים והשגות ישות, מה שאין כן עצמות האין סוף אין ואפילו אין יכולים לקרותו וכידוע דא'י'ן נקרא הכתר שכבר הוא מכלל מנין המדות של השם יתברך המתפשטות בסוד הצמצום לבוא לידי גילוי והשגת אדם אלא שמידה זו היא שורש להם לכך נקרא בשם אין, כי התחלת התגלות ההשגה למוח נקרא יש מאין שהוא השגת החכמה שבמוח שכבר הוא ישות וכמו שנתבאר זה במקום אחר ואין כאן מקום להאריך, ועיקר העבודה הוא מצד הזה שהוא ממלא כל עלמין בצמצומים רבים והעלמים, והוא אור פנימי לכל הברואים לכל אחד כפי כח השגתו כשמשיג אמיתות השם יתברך, וכפי מדת האור פנימי של כל הנבראים שהם כלי קיבול לאותו אור כך יש להם אור מקיף כמו שהוא בכלל הבריאה כולה שהתחלתה היה בריאת המקום, [וזה שאמרו שהיה סדר זמנים קודם לכן כי המקום והזמן תכופים זה לזה כששייך מקום שייך זמן וכן שייך נברא שזהו עולם שנה נפש שבספר יצירה, ואין כאן מקומו] היינו שהשם יתברך פנה מקום כביכול שצימצם עצמו והניח מקום ואויר פנוי לקבל נבראים, והנה סביבותיו מכל צד הוא אור אין סוף וממילא הוא אותו מקום תמונת עגול כי הרי ההצמצמות היה בשוה לכל צד כי למה יתצמצם באיזה צד יותר מאחר שהוא אין סוף לא שייך גבי' צד שנאמר דלצד זה נתצמצם יותר וכיון שהוא בכל צד בשוה הוא תמונת עגול וכדור וכך כלל הבריאה שלעינינו משמים וארץ הם עגולים וכדורים, והנה אור אין סוף שסביבו ממש בהכרח גם כו שנתצמצם שלא יתפשט לתוך האויר שבינתים ונמצא שיש באורו יתברך הסובב כל עלמין ענין הצמצום, והנה אותו מקום הפנוי נעשה כלי לקבל אור והשגת השם יתברך בדרך ההתצמצמות כפי כח אותה הכלי, [שאינה דומה תחילתה שסמוכה לסוף ללמטה עד המרכז כידוע שבעגול וכדור המרכז נקרא למטה לגבי הסובב כמו בכדור הארצי כנודע] ואז המשיך השם יתברך אור השגתו לפנים המקום הזה כי אור השם יתברך הוא עדיין נעלם מכלי ולמעלה ממנה כעין אור מקיף והמשיך לה אור ישר לאור פנימי רצה לומר המשיג אור השם יתברך בקרבו ממש הוא האדם והוא היושר של כל העולם שהעגולים הם הרקיעים והארץ והיושר הוא האדם, וכך בכללות בריאת המקום האור פנימי היה בדמות אדם פירוש כי מאחר שאנו רואים שכלל הבריאה הוא האדם שהוא סוף הבריאה ולעולם התכלית של איזה פעולה הוא בסוף, והיינו שלכך היה כל הבריאה כדי שגם האדם הגשמיי יהיה משיג אמיתות השם יתברך ואורו כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פ"א לגי' ילקוט) בראשית בשביל ישראל :
1
ב׳והנה כל כלי משיג כפי מה שהוא וכך האדם כפי מה שהוא כך הוא משיג להשם יתברך, וידוע דאיברי הגוף הוא מלבוש לאיברי הנפש היינו שמסתמא כמו שאנו רואים חלוקת הגוף לאיברים כך הנפש המתפשטת בתוך אותם איברים כך הנפש המתפשטת בתוך אותם איברים ומחי' אותם היא גם כן מתחלקת לאיברים, ואינו דומה חיות הנפשי של הראש לחיות הנפשי של הרגל דרך משל וזה ידוע, ואם כן יש בנפש גם כן חלוקת מדרגות שהם בכלל ג' מדרגות שבקומת אדם הראש והגוף והרגלים שהם למטה מן הגוף, והנה במה משיג האדם להשם יתברך בנפש נמצא ההשגה גם כן חלוקה למדרגות שאינו דומה ההשגה שמשיג בחלק מן הנפש שנקרא ראש ומוח דרך משל לההשגה שמשיג בחלק שבה המכונה רגל, וכך כלל הכנסת ישראל קומה שלימה יש נפשות ראשי הדור ויש עיני העדה ויש דוגמת הלב ויש דוגמת הרגלין וכדומה כל האברים ואין השגת אחד דומה לחבירו כפי מעלתו והקומה בקומת כלל הכנסת ישראל, ונמצא השגת אלקות שבנפש האדם היא קומה שלימה כקומת הנפש והגוף היינו שבכל חלק ממנה יש השגה בענין אחר כפי ענין שהוא אותה אבר כלי להשיג, ונמצא אור אלקות המושג לאדם הוא ממש דמות אדם המשיג, וזה סוד בצלמנו כדמותינו היינו שבאמת השם יתברך האציל אורו יתברך בדרך קו וצמצום עד שלא ברא את האדם רק שהאצילו לצורך האדם שהיה בדעתו לברוא ומסתמא לא האציל וצמצם יותר מכפי הצורך לאדם שיברא כפי מה שיוכל להשיג היותר שלם במין האדם הנברא כפי הכלי שלו, ונמצא האציל השגה דבמות וקומת אדם רצה לומר השגת אלקות מורגשת לנברא בחלקים אלו כחלקי האדם, ונמצא שהאור האלקות המצומצם הוא בדמות אדם ואחר כך שברא אדם המשיג אותו אור אמר בצלמנו כדמותינו, ואמר בלשון רבים כי באור זה המצומצם מאחר שהוא נחלק למדרגות כפי מדרגות קומת האדם הרי יפול בו לשון הריבוי, אך באמת הכל אחד ומיוחד באמת כי הכל אור אחד מאור אין סוף רק שזה נעלם ונתלבד בכך מלבושים וצמצומים עד שהוא מושג בענין כך וזה בכך צמצומים ומזה הדרך עד שהוא מושג כך וההבדל ביניהם אינו מעצמותם רק מצד הצמצומים והלבושים שהוא לאדם המשיג שמשיג כך ומשיג כך, ולכך אצל האדם אמר לשון ריבוי בצלמנו שבהשגה שאצלו שמצידה נתייחס בצלמנו לגבי דידי' היא לשון רבוי אבל הוא מכיר שבאמת הוא יחוד ויברא וגו' ויפח וגו' לשון יחיד, והנה קומה זו של אור פנימי של כל העולמות וכללות המקום הפנוי שהוא הנקרא אויר קדמון אותו אור פנימי וקו יושר שהאיר השם יתברך לתוכו דרך צמצום נקרא אדם קדמון כידוע, ונמצא לכלל הבריאה שהוא האויר קדמור אור פנימי ואור מקיף וכן לכל נקרא הוא במדה זו כי כח הפועל בנפעל וכפי מה שהוא בפועל הראשון שהוא אור השם יתברך המצומצם בכלי הנקרא אדם קדמון כי לגבי אין סוף לא שייך כלל שם פועל וענין פעולה מאחר שהוא אין סוף רק מצד האור המצומצם ויש אור פנימי ואור מקיף האור פנימי ביושר והאור מקיף בעיגול, והנה בעגול אין מדרגות ואין שייך ימין ושמאל ומעלה ומטה לגבי קו עגולי שהוא מכל סביביו מרחק שוה מן הסובב, אך מצד היושר יש החלוקות דמעלה ומטה שמצידם הג' מדרגות דגוף ראש ורגלים הנזכר שהראש והרגל הוא מעלה ומטה ומאחר שיש ב' קצוות בהכרח יש אמצעי והוא הגוף וכן יש ימין ושמאל וגם כן בהכרח אמצעי, ונמצא כל אחד מן הג' חלוק לג' אלו דימין ושמאל ואמצע והם ט' והמקום הכוללם הוא העשירית זהו בכלל חלוקת המדרגות שיש לתפוס בקו יושר המתפשט היינו ט' מדרגות מצד עצמו והיה מצד המקום רצה לומר כי ענין אותו קו הוא אור שרצה השם יתברך להאיר לאותו מקום וכלי הקבול לאותו אור והנה יש באותו אור ג' כחות היינו כח עצמותו מכח וענין מה שהוא מקבל מלמעלה וענין מה שהוא משפיע למטה וזהו ראש וסוף אמצע, וגם כן יש בו כח דימין ושמאל רצה לומר כח מרובה וחזק וכח מועט ורפה שמאחר שהוא מצומצם ומוגבל בהכרח יש בו החיזוק והרפוי שזהו ימין ושמאל ובכל ב' קצוות יש בהכרח אמצעי ובינוני שהוא קו היושר, ואלו הם ט' מדות ומדרגות שיש לאותו אור מצד עצמו רצה לומר מצד כחו מה שהוא בכח שיש בו כח ג' מדרגות כל אחד כלול מג' ומצד מה שהוא מוציא לפועל זהו מדריגה העשירית דרצה לומר גמר הוצאת כחותיו מן הכח לפועל, וזהו מצד המקום רצה לומר מצד שמוציא כחותיו לפועל במקום והוא משפיע כחותיו בכלי שלו הנה כח זה יש גם כן בו בהכרח שיש באותו אור כח המוציא כחותיו מן הכח לפועל, והוא הכח העשירי [וזה סוד שנקרא עטרת היסוד ונקרא נוקבא ואין כאן מקומו לבאר הכל] שהוא היותר קרוב אל הכלי קיבול והמושפע כי מסתמא שימוש כל כח הוא כפי מעלתו, והרי מעלת כח זה אינו מעצם מעלת האור רק מצד הוצאתו לפועל והשפעתו בכלי המקבל לכך הוא האחרון שבכחותיו המחבר את השופע עם המשפיע ומוריד השפע מן האור אל הכלי:
2
ג׳והנה להיות אור יושר זה בעל מדרגות הנה הכלי קבול שלו הוא בעל מדרגות גם כן בדמותו כצלמו וכמו נפש וגוף האדם ונמצא שלא כל עגולת אותו מקום חלל ופנוי נעשה כלי קבול לאותו אור ישר רק כפי מדת וקומת אותו אור ישר דהיינו כקומת אדם והרי אותו אויר פנוי הוא בדמות עגול וכדור ונמצא נשאר פנוי הרבה חוץ מכלי קיבול של אותו אור, [והיינו כדי שיהיה מקום לעולמות שבאמת לא היה די כלל באותו צמצום ראשון רק צריך מלבושים על לבושים והעלמים על העלמים עד שיגיע לבריאת העולם הזה כידוע] ונמצא יש ב' כלים האחד עגולי ואחד יושר וכן ב' אורות אור פנימי ביושר ואור מקיף בעגולים, והעגול כלי קבול להיושר היינו שהעגול הוא כללות המקום פנוי והוא מקבל בתוכו היושר בחלק ממנו ובעגול אין חילוק מדרגות רק ביושר, והנה אנו מוצאים דוגמתו באדם כי הנה יש בו כח חיוני שבו נבדל מן הבהמה ונקרא בשם אדם, וכח זה הוא מתפשט בכל איבריו בשוה שאפילו צפורן רגלי נקרא צפורן אדם ונבדל מן הבהמה, וכן הוא שוה בכל בני אדם שאפילו הפחות הוא נבדל מבהמה ויש בו גם כן כח שבו הוא נבדל בעצמיותו אבר מאבר וכן בכללות מין האדם נחלק אדם מאדם, וב' כחות אלו שבנפש האדם הם הנקראים נפש ורוח שנפש יש לכל אחד ואחד ומתפשט בשוה בכל איבריו, ורוח הוא המתחלקת למדרגות כמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה פכל אחד) שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד שהחילוק הוא ברוח והנפש לרוח הוא כלי קבול שהנפש מקיף הכל ומקבלת בתוכה הרוח, ואין כאן מקומו ביאור פרטי כחות הנפש רק זהו בכלל והוא מצד חלוקים דעגולים ויושר וזה סוד היושר נקרא רוח והעיגולים נפש שהם ממש דוגמתם, והנה גם בנפש יש השגות אלקות וכמה שכתוב ונפש כי וגו' צמאה לך נפשי וגו' וכדומה, והיינו כי אור היושר הזה הוא כלול גם כן מב' כחות פנימי ומקיף לפי שהוא נמשך מן אור המקיף היינו מן אור המצומצם הממוצע מאותו אור נמשך בדרך משל כמו קו אור פנימה נמצא יש בו גם כן מכח אותו אור המקיף, והנה מצד אותו כח שבו אינו בעל מדרגות רק מצומצם הכל בשיווי ואין יכולת באותו כח ליכנס תוך כלי המוגבלת במדרגות ונתפשט בקו עגולי תוך עיגול האויר הפנוי, ביאור זה כי האור היינו השגת אלקות שרצה השם יתברך שיהיה מושג לנבראים כשהשפיעה ונתנה לתוך הנברא שהוא המקום נתפשטה בב' אופנים הא' בקו יושר היינו במדרגות והא' בעיגול היינו בשיווי לכל כי כך הוא בכח השגה זו בהכרח כפי עניינה שיהיה כח השגה בשיווי לכל וגם כח השגה במדרגות, ולפי שכח השגה זו דשיווי לכל היינו קו העגולי לא נתפשט אלא מן אור היושר נמצא היושר קרוב לעצמות אין סוף יותר מן העגול, ולכך גדולה ההשגה של אור יושר מן ההשגה העגולית כמעלת הרוח על הנפש שגם כן זה בכללות ובשיווי לכל וזה בחילוק מדרגות, [ואמנם באמת על ידי היושר נעשה העגול גם כן בעל מדרגות כפי קירובו אל היושר ואין כאן מקומו ביאור זה], והנה מצד המשכת אותו אור העגולי המקיף באמת הוא גדול מן האור פנימי דיושר שהרי הוא מצד כח המקיף באותו אור דהיינו כח הצמצום הראשון שהיה רק להיות מצומצם מצד א' דהיינו בצד שאצל העגול ובצד הא' הוא א"ס, אבל היושר הוסיף בצמצום אחר צמצום להיות מצומצם מכל מצד ונמצא אותו כח של אור המקיף שיש באור היושר זה יש בו ב' עילות שלא יוכל ליכנס לפנים ביושר א' מצד טבעו להיות בהיקף והב' מצד מעלתו. ומצד מה שטבעו להיות בהיקף נתפשט לאור פנימי בהיקף ועגול אך שם הוא גם כן מצומצם מכל צד על ידי כלי העיגול כמו אור היושר ואינו דבוק באין סוף רק דרך היושר ולכך הוא פחות במעלה מן היושר, ומצד מעלתו שארץ ישראל להתצמצם תוך כלי מכל צד נשאר לאור מקיף סביב הכלי כמו שהוא שורשו שמשם לוקח אור מקיף לכלי ולא תוך הכלי, ומצד הזה מעלתו גדולה באמת מן האור פנימי שבתוך היושר כי ב' כחות שיש לאור המקיף לכללות המקום הא' מה שהוא מקיף ואינו בתוך הכלי והב' מה שהוא בעגול בכח הא' הוא גדול באמת מן האור פנימי, אבל בכח הב' הוא פחות פירוש כי כח הא' הוא מצידו אבל כח הב' הוא מצד המקבל והמקום המקבלו, ומצידם אדרבא זה גדול שמקבלים ממנו יותר [וכמו שאנו רואים ברוח ונפש גם כן ואין כאן מקום להאריך] שנכנס בפנים להאיר להם, ומאחר שהמקבלים מקבלים ממנו יותר מסתמא יש בו כח להשפיע יותר נמצא מצד כח ההשפעה אור הפנימי גדול רק מצד עצמיותו אור הסובב כל עלמין גדול, ולכך נתחלק כח זה של אור הסובב כל עלמין שהיה בקו היושר לב' חלקים הא' כח ההשפעה שבאור הסובב כל עלמין היינו דרך עגול ושיווי נעשה לאור פנימי לעיגולים וכח העצמיי נעשה לאור מקיף בין לכלי העגולים בין ליושר, היינו כל אחד כפי ערך האור פנימי שלו כך נתחלק האור מקיף ונמצאו ב' כלים דעגולים ויושר כל אחד יש לו אור פנימי ואור מקיף, והנה להיות היושר בעל מדרגות והם בכלל י' מדרגות כנ"ל וכן הכלי שלו מסתמא י' מדרגות אלו והוא מחולק לי' נמצא גם האור היוצא ממנו ומתפשט לעגולים מחולק לי', והם י' ספירות דעגולים ויושר דאדם קדמון ומהם מתפשטות שאר העולמות שכללותם גם כן בדמות אדם, וכידוע זה בסתרי המרכבה אשר אין כאן מקום ביאורם כי זה כולל כל סתרי הנסתרות רק בדרך כלל נתבאר ענין היה מדרגות דעגולים ויושר ואור פנימי ואור מקיףף שהם בכל הנבראים שכח הפועל בנפעל כמו שנתבאר:
3
ד׳וכל כלי קבול לאור יש בו בהכרח גם כן אור פנימי ואור מקיף, היינו אור שהוא משיג ואור השם יתברך [המקיפו] שהוא למעלה מהשגתו שארץ ישראל השגה הזו להתצמצם תוך אותו כלי ונשאר עליו במדריגת מקיף, ולאותו אור יש בהכרח גם כן כלי עיגולים שבהם גם כן אור פנימי ואור מקיף כנ"ל והם גם כן י' מדרגות כנ"ל, ובכלל היה מדרגות הראשונה היא כח האור המקיף והאחרונה היא כח העיגולים כי הנה האור מקיף הוא למעלה במדריגה ואור העגולים למטה כמו שנתבאר, וידוע דלעולם מדריגה האחרונה מאיזה דבר הוא ראש למדרגות במדרגות שאחריה ומי שהוא זנב לאריות הוא ראש לשועלים וכדאיתא בסנהדרין [ל"ז א'] וגם כי מדריגה אחרונה היא כללית כל המדרגות שמשפיעתם למקבל, נמצא בה הוא כללות המדרגות כולם יחד מצד ההשפעה וזהו ענין העגולים ומדריגה הא' הוא ראשית קבלת השפע שרצה לומר שורש כל המדרגות מצד מה שמקבלים מלמעלה וזהו ענין האור מקיף כמו שנתבאר, וכן הם באדם הנפש שהיא מדריגה האחרונה כידוע היא העגולים כנ"ל והאור מקיף הוא היחידה והנשמה לנשמה שהוא נגד מדריגה הראשונה וקוצו של י' דשם כנודע, והיינו שהנשמה הוא במוח מה שהאדם משיג עדיין ונשמה לנשמה הוא שלמעלה מהשגה והיינו שהשם יתברך מקיפו וסובבו כענין יסובבנהו וגו' שיצרנהו וישמרהו למעלה משכלו, וזה היה אז במדבר על ידי ענני כבוד שזה היה להם אז אור מקיף ובאר מן אור פנימי שהם ג' כתרים דתורה וכהונה ומלכות שזכו להם משה אהרן ומרים, מלכות הוא מדריגה האחרונה וראש לשועלים והוא הנפש ואור פנימי דעיגולים, ותורה הוא אור פנימי דיושר שהיא גם כן בגבולים נגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים וכידוע, [וכנודע דמשה סוד הדעת שכולל חכמה בינה דעת והוא יעקב מלבר דכולל ו' קצוות ומרים שיצא ממנה דוד מדת מלכות ואהרן נגד הכתר], וכהונה הוא אור מקיף דהשם יתברך כי אהרן שושבינא דמטרונתא (זוה"ק ח"ג נ"ג:) שעל ידי עבודתו הוא מקבל השפע למעלה ומוליך נפשות ישראל למעלה לקבל השפע אבל משה רבינו עליו השלום שושבינא דמלכא והוריד התורה לארץ כידוע, ולכן על הכהונה ביחוד נאמר לא יקרב וגו' דזכה אהרן ונטלה (יומא ע"ב:) שאי אפשר כלל להשיג אדם אחר האור מקיף לפי שבאינו גדר השגה ולעולם האור מקיף סמוך לעיגולים בסוך נעוץ סופה בתחלתה, וגם כתר מלכות זכה דוד ונטלו (שם) ואי אפשר לכל להשיגו אך מכל מקום אינו מפורש לא יקרב וגו' וכבר היו מלכים משאר שבטים אחר דוד לפי שהוא בגדר השגת אדם לכך אינו מפורש, מה האור מקיף אינו בגדר השגת כלי רק לכהן שנקרא מלאך כמו שאמרו ז"ל בפנחס (במדבר רבה פט"ז) שיכול לצאת מגדר כלי לכך הוא מפורש לכל בפסוק דלא יקרב וגו', אך באמת גם מלכות אי אפשר להשיג חוץ מבית דוד שהוא מדת העיגולים כידוע בזוהר (ח"ב כ"ז.) דדוד הוא מדריגת הנפש, וכך הוא הסדר יושר ומקיף ועיגולים כידוע וכן סדרם משה אהרן ומרים שהם סנהדרין וכהן גדול ומלך כידוע, וכשיהיה שלימות מלכות בית דוד אז יהיה שלימות העיגולים שתשמח בתולה במחול, והיינו כידוע דמקום מצב הרע שבכל עולם ועולם הוא בין היושר למקיף ועיגולים והיינו דעיקר הרע הוא במעשה כידוע דמחשבה רעה אין וכו' (קידושין מ'.) והיינו בכחות הנפש כמה שכתוב ונפש כי תחטא וכמה שכתוב במקום אחר, והיינו שעיקר כוונת הרע בעולם מצידו היינו מצד פעולתו לרע הוא להוציא באדם מן הכח לפועל איזה דבר רע שזהו ענין כח העגולים וכמו שנתבאר למעלה [דהוא מדה העשירית שביושר, והיינו דכח זה שוה בכל אדם והוא דרך משל כח חוש המישוש או כח הפעולה שוה בכל האיברים ובכל אדם רק החילוק באיכות הפעולה זהו מצד ט' ספירות ראשונות אבל מצד העשירית הוא השיווי] וגם להעלים ממנו האור מקיף דהשם יתברך היינו להעלים ממנו ששורשו רק טוב ודבוק בהשם יתברך ושבאמת השם יתברך שומרו, וכשיתגלה זה קוים יבוקש עון ישראל ואיננו כי הרי אור השם יתברך מקיפו מכל צד לשמרו מכל רע ואיך אפשר שיחטא, רק שבעולם הזה זה נעלם וזה יתגלה רק כשיתגלה גם כן תיכף עמה אור העיגולים היינו שבכל הפעולות והמעשים היה הכל אור השם יתברך גנוז בהם, דבעולם הזה גם אור זה נעלם כי אין אדם צדיק אשר וגו' ואי אפשר כלל שיהיה גלוי לעין איך אור השם יתברך נמשך בכל הפעולות וכולם דבוקים בו, ולא יחטא, זה אי אפשר מצד כחות הרע העומדים כמחיצה לאור מקיף ועגולים:
4
ה׳וזהו תכלית העבודה והשתדלות אדם בעולם הזה להסיר מסך המבדיל עד שיבוא ויגיע להשיג בהירות אור השם יתברך המקיפו [כידוע שממנו מזדכך חיצונות הכלי וזה סוד כי קרן עור פניו כנודע והיינו דיש עור ובשר והעור נקרא בזוהר משכא דחויא שמצידו החטאים, והיינו בעולם הזה שלא נזדכך ולכך נראה למראית העין פנימות הכלי טוב מן חיצונותה ובאמת החיצונות טוב כנודע והיינו על דרך שנאמר (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים וכו' וזה יקר יותר אחר הזיכוך כשמשיג האור מקיף ואין כאן מקום להאריך] ואור הפנימי שבכחות הפועלים שלו, וכידוע בזוהר (ח"ג ק':) על פסוק ויעקב נסע סוכתה שאחר הניצוח לעשו בראש חודש ויוהכמה פעמים אז מגיע לסוכות שזהו נגד ענני כבוד והיינו אור מקיף, ולכך שם הבירור דאומות כדאיתא בע"ז (ג'.) כל אחד מבעט בסוכתו שאעל פסוק שקיומם הוא גם כן ע"כ מן השם יתברך ויש איזה ניצוץ אור פנימי המחיים אבל אין להם אור מקיף כלל כי האור פנימי הוא מצומצם בכלי ומלבושים והרע גם כן מלבישו עד שאין ניכר, וזהו הניצוץ המחי' בסוד גלות השכינה כנודע מה האור מקיף שאינו נכנס בכלי ולבוש כלל אינו נכבש אצלם בסוד גלות כלל ואין להם שייכות לו ולכך מבעטים במצוה זו, ומכל מקום מקריבים בחג הסוכות דייקא ע' פרים נגד ע' אומות (במדבר רבה פכ"א) שהרי מכל מקום האור מקיף הוא הכל גם הרע שבינתים, וכן לעתיד והחזיקו וגו' בכנף איש יהודי שיהיה עכו"ם כל כך רק יהיו עבדים והיינו שיהיו כמו ישראל בעולם הזה בזמן שאין עושין רצונו של מקום נקראים עבדים (כמה שכתוב בבא בתרא י'.) והיינו כשנעלם אור המקיף, וכן לפניהם יהיה נעלם האור מקיף ולכך יהיה להם קיום בתורת עבד, והיינו כי אור מקיף הוא מה שלמעלה מהשגה ויוכל להתעלם מהם ולכך יוכלו להתקיים על ידי אור פנימי דיושר כי הם מלבושים אותו כידוע דביושר הגרוע מלביש לטוב אבל בעיגולים הוא להיפך, ולכך כשיגיעו אחר כך למדריגת ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם וגו' שזהו מדריגת עגולים והיינו יום השמיני עצרת שאחר סוכות שאמרו ז"ל (במ"ר שם) פר אחד ואיל אחד משל וכו' שאז נאמר ונשגב לד' לבדו וגו', ונאמר ד' בדד ינחנו ואין עמו וגו', וכשיתגלה אותו אור אז יכלו לגמרי כי לא יהיה להם עוד קיום מצד אור הזה שהוא אור פנימי ואינו אלא בפנימיות ישראל והם לא יוכלו להלבישו כי הוא אינו מתלבש אלא מלביש כידוע כסוד העגולים, כי עם אור זה דעיגולים שהוא אור פנימי נאמר ולא יכנף עוד מוריך כמו אור מקיף שאפשר להתעלם, ומאחר שאי אפשר להתעלם אין מקום למדריגת עבדות כלל כי אור פנימי דיושר רצה לומר ט' ספירות שבכח [והספירה היה דיושר היינו מה שבכח להוציא לפועל אבל העיגולים הוא ההוצאה עצמה כמובן] ואינו בפועל ומה שהוא בכח הוא מלובש תוך הכלי ואינו נגלה, ואעל פסוק שכל ישראל יש להם בכח אור פנימי דאלקות הנמשך מצד הכתר תורה שהוא מורשה לקהלת יעקב ירושה ממש לכל זרע יעקב וכנחלה שאין לה הפסק מכל מקום אינו יוצא לפועל, ועיקר העבודה והשתדלות הוא להוציא אור פנימי זה שבכח לפועל והיינו להשיג אור העגולים רצה לומר אור השם יתברך השוה ומקיף כל העולם בשוה, כי בהוצאה לפועל במעשים לשם שמים הכל שוים כל הנפשות מישראל ומצד אור הזה המתגלה אין עוד מקום לאל נכר ורע כלל, [כידוע דכל עיקר הבחירה ברע הוא על ידי הצמצום וההעלם במדריגת דמות אדם ואין כאן מקומו לבאר זה]:
5
ו׳וסוכות ושמיני עצרת תכופים זה לזה שאין הפסק ימי חול, שתיכף כשמשיג אור הסוכות שהוא האור מקיף דהשם יתברך משיג אחר כך אור דשמיני עצרת דהיינו אור פנימי דעגולים שכל מעשיו מראש ועד סוף לשם שמים, ואמרו ז (תנחומא פנחס) רצה הקדוש ברוך הוא לעשות מ"ט יום וכו' למה אני מצער וכו' והיינו כי הגשמים ברכה לעולם ומכל מקום נקרא גבורת גשמים שיורדין בגבורה (תענית ב'.) לפיכך יש בו קושי לעוברי דרכים, וכן אלו היה חס ושלום מקום לרע בין אור מקיף לעגולים היה צער לעוברי דרכים להלוך בדרך ד' להשיג אור העגולים דרך ההעלם, כי בסוכות מרצין על המים והיינו דעל ידי האור מקיף ניתוסף שפע אור רב בחיצונות כלי הגוף רק כל שפע אור הוא בגבורה וצמצום דזולת זה אי אפשר לקבלו, ובשפע אור כזה היה צער גדול להולכי דרך ד' כטעם כל הגדול מחבירו יצרו גדול (סוכה נ"ב.) וכמה שכתוב (חגיגה י"ב.) באור דששת ימי בראשית גנזו מפני הרשעים, והיינו דעל ידי שפע אור השם יתברך ביותר גם הרע שבאותו מקום הוא מתגבר ביותר לפי שיש בפנימיותו אור רב כל כך כי לעולם הרע מקיף לטוב כנודע וכמו בדוה"מ כידוע, ולכך התכיפם זה לזה גאולה מגלות וביעור הרע והיצר מן העולם וכמה שכתוב הנני שולח וגו' לפני בא יום ד' וגו' כמה שכתוב (סוף עדיות) אין אלי' בא וכו' אלא לעשות שלום בעולם, וכידוע דפנחס זה אלי' (יל"ש פנחס פר"א פמ"ז) שנאמר בו הנני נותן לו את בריתי שלום מדתו של אהרן אוהב שלום וכו' דעל ידי זה מקרבן לתורה (אבות פ"א) פירוש דזה ענין האור מקיף לשמרן מכל רע אבל האור פנימי מלמד את האדם שידע איך להשמר מן הרע והשמירה מן האדם עצמו אבל האור מקיף הוא השומר וזה ההבדל בין משה לאהרן, ולכך בשעת המגפה בהולכת הקטורת אמר משה לאהרן כי הקטורת היא חיים כמה שכתוב בשבת (פ"ט.) ואף מלה"מ מסר לו דבר דהיינו קטורת שהוא ממש היפך ממלה"מ, וכמו ששמעתי דמסרו לו דבר דמלאכים היינו גילה לו מהותו ועניינו וכשנודע לו עצם ענין המיתה נודע לו ענין החיים גם כן כי אין דבר נודע אלא בידיעת הפכו, וכמו באדם הראשון טרם שאכל מעץ הדעת ולא ידע מהו מות לא ידע גם כן מהו חיים אך כשנודע לו ענין המיתה נאמר פן ישלח ידו וגו' שנודע לו גם כן ענין החיים [וכן אלי' ממש היפך מלה"מ כדאיתא בבת קול (ס':) והיינו דהוא לא מת לכך הוא ממש הפכו, וזה שאמר (ב"מ קי"ד:) ולא כהן הוא מר וכו' וכמה שכתוב (שמו"ר פ"ה) מה לכהן בבית הקברות כי הוא ממש ההיפך ולכך הוזהרו הכהן על טומאת מת], וכן למשה על ידי מלה"מ נודע לו מהות החיות שידיעת ההפכים אחת, אך מכל מקום לא היה יכול לפעול רק על ידי אהרן כידוע בסוד י"א סממני הקטורת שבהם כח י"א מדרגות דרע ומקטירם לריח ניחוח להשם יתברך והוא על ידי מדתו שאמרו אוה"ש כידוע דזה היפך שורש הרע, כמה שכתוב בריש ספרא דצניעותא דעד לא הוה מתקלא לא הוה אפין באפין ומלכין קדמאין מיתו כו' ודרך אחוריו הוא כאדם שנותן לשונאו כידוע, ורצה לומר שנותן השפעה שלא במתכוין וביחוד לזה כדרך שא' בכתובות (ס"ז:) בר"א שצר מעות לאחוריו וכדרך שאיתא בפרק גיד הנשה (צ"א.) מאחורי' אתא ונשיי' שהוא לא הרגיש בדבר וכך כשאינו נותן ברצון טוב נותן דרך אחוריו כאלו הוא שלא מדעתו וידיעתו כלל, והיינו כמה שכתוב (בראשית רבה) בתחלה ברא במדת הדין וכו' פירוש כי דין נקרא גבול וגדר שצ"ל כך וכך דוקא ורחמים היינו בלי גבול אעל פסוק שבשורת הדין אינו כן מכל מקום הוא מרחם, ושורש בריאת העולם היינו שיהיה מקום בעל גבול וגדר זהו מדת הדין רצה לומר שיהיה מדה זו של הגבלה והגדרה בהשפעת שפר אורו יתברך ולכך שורש הצמצום הוא מדת הדין, והנה מאחר שגם מדה"ר היא ממדותיו יתברך שאין להם סוף וגם מדה זו של צמצום והעלם היתה מתפשטת לאין חקר בהעלם אחר העלם עד שאמר לעולמו די שאי אפשר עוד בתוקף העלמות כאלו לשום נברא להכיר שיש בורא ולהשיג שום אור כידוע, והנה מצד מדה"ד רצה לומר התפשטות מדת ההעלם והצמצום היה נותן גם כן להיות ירידת האור שלא דרך אפין באפין, פירוש שמיד שהגיע ממדרגות קבלת ההשפעה שהם ג' ראשונות כנזכר למעלה למדריגת מקבלי ההשפעה שהם ג"א וג"ת כנ"ל לא היה הכל רק דרך אחוריים, ומכל מקום המקבל גם כן קיבל הכל רק לעצמו כי הנתינה לזולת הוא רק דרך אחוריים וכאלו דעתו ורצונו רק לקבל לעצמו, ועל ידי זה מלכין קדמאין מיתו כי הכלי לא היה יכול לקבל אור הזה פירוש כי לכל אור בהכרח יש כלי המקבלו רצה לומר מקום המצמצמו ומגבילו שבאותו מקום המצומצם הוא משפיע אורו, נמצא הכלי הוא מכח הצמצום ואין ביכולתו להתפשט יותר מכפי מידת צמצומו, ומאחר שכפי האור הנשפע היה להשפיע עוד במדרגות וכלים מאחריה וכפי מדת הצמצום של הכלי המקבלת שהיא רק בהתפשטות של מדה"ד בלבד היה במדתה העדר נתינת ההשפעה אפין באפין, היינו כאלו אינו רוצה עוד להשפיע ולתת לאחר אם כן בהכרח צריך הוא להתפשט כלי שלו כפי מדת אותו אור, ועל ידי זה נשבר הכלי כידוע בגשמיים, וכן על דרך משל ברוחניים הנגלים מי שאין שכלו גדול ומעמיק בהשגות יותר מכפי כח כלי שכלו לקבל אז מוחו נתקלקל לגמרי ונפגע או מת כענין בן זומא או בן עזאי שזכרו בחגיגה (י"ד:) שא"ל רבי עקיבא כשתגיעו למקום אבני שיש וכו' דמפורש בזוהר [פרשת בראשית] ובתיקונים [תיקון מ'] דהוא סוד שבירת הלוחות יעוש"ב, וידוע דשבירת הלוחות ושבירת הכלים הכל אחד שהוא ענין זקן ששכח תלמודו לאונסו כדאיתא במנחות (צ"ט.) היינו שמרוב ההשגה שלמעלה מכח חכמתו נשכח ונאבד ממנו הכל ואמרו על זה הזהרו וכו' שליחות וכו', וכמה שכתוב בתיקונים ולא תהוו שקילין אבני שיש טהור וכו' וא"ת דהא אסתלק וכו' דובר שקרים לא יכון וכו' עיין שם שבאמת הוא שקר שאף שנפלו ונשברו אין שם פירוד, פירוש כי אבנים הם הבונים בתים ומהם הוא בנין הכלים אפילו בעולמות העליונים ואפילו בעולם האצילות מאחר שהאור מצומצם בהכרח הוא במקום שאותו מקום הוא לו כלי המצמצמו וכן כלי ובית נבנה מאבנים כי העולם הזה הוא רושם כל העולמות וצל שלהם כידוע, וכן בספר יצירה נקראים האותיות אבנים והתיבות בתים פירוש על דרך משל מאמר השם יתברך יהי כן על ידי זה נתצמצם הדבר להיות על גבול זה הנה בעשי' נעשה הדבור דהשם יתברך לחיות לאותו דבר וביצירה הקול דהשם יתברך ובבריאה המחשבה והרצון שבלב ובאצילות המחשבה והשכל שבמוח, ואותיות הדבור הם כלי לקבל עומק הרצון ושורש הנעלם בנוק' ואותיות הקול הם כלי דז"א לקבל האור ואותיות שברצון הלב הכלי דאימא ואותיות המחשבה דמוח הכלי דאבא כנודע זה במקום אחר ואין כאן מקום ביאורו:
6
ז׳והכלל כי עומק הרצון הנעלם מתלבש באותיות ותיבות שהם כלי לצמצמו להיות הרצון כפי האותיות והתיבות כל אות אבן וכל תיבה הוא בית וכלי שלם לקבל אור הרצון הנרמז באותה תיבה, וזה שאמרו שם בתיקונים דאבני שיש טהור אינון י' י' וכו' פירוש כידוע דיש נקודה וקו ושטח ואין פחות מנקודה שהוא ראשית הגילוי ולכך החכמה שהיא ראשית הגילוי דיש מאין רמוזה באות י' דשם הוי' כי אין גילוי פחות מנקודה שהיא י', כדאיתא בחלק (צ"ה:) על פסוק נער יכתבם שהיא האבן היותר קטנה עכמה פעמים וראשית ההתלבשות באותיות הוא במחשבה שבמוח וזו היא האות היותר קטנה, ובלב הוא בהתפשטות, לכל צד הוא ה' שהוא שטח מתפשט באורך ורוחב, ובקול אין כאן חילוק אותיות ותיבות רק הארכה והתפשטות מנקודה לקו והוא ו' ובדבור הוא התפשטות הזו בשטח וזה הוא ה' תתאה [הנבנית מווי"ן מה ראשונה נבנית מיודי"ן כידוע בסוד כתיבת השם], כנודע דשם הוי' הוא שם העצם וכמו דרך משל כשאנו קורין אדם בשמו אותו השם הוא כלי המקבל לגוף ציור האדם המצוייר בשכלינו כך אותיות אלו של השם הם כלי קבול לאור השם יתברך המתפשט בכל הבריאה דרך ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה וד' מדרגות אלו וידוע דאורייתא מחכמה נפקת שהוא סוד הו' קצוות מדת אמת ליעקב אין אמת אלא תורה (ירושלמי ראש השנה פ"ג) פירוש כי בחכמה הוא בהעלם והיא מחכמה נפקת לבוא אל הגילוי ונעשה מי' ו' על דרך משל רב המלמד לתלמידו כשהוא עדיין בשכל הרב הוא כנקודה א' וכשמוציא מה שהשכלו ללמד לתלמיד הוא צריך לפשטה ולהאריך מה שבשכלו ואחר כך כשהתלמיד מתבונן בה אז הוא מרחיב יותר ונעשה גם רוחב שהוא תמונת השטח ואות ה' שהיא תורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב הוא רק הקו ואות ו' ולכך התורה מתחלת בא' אנכי שהוא תרין יודי"ן ו' ביניהם כדאיתא בתיקונים שם יעוש"ב, דהיינו חכמה עילאה וחכמה תתאה פירוש חכמת השם יתברך שממנה נמשכה התורה וחכמת בני ישראל המקבלים שגם היא כשהוא במוחם הוא בדמות י' שהוא החכמה ועץ החיים באמצע הוא התורה עצמה כדאיתא בתדבא"ר פ"א אין עץ החיים אלא תורה שהיא ההמשכה מחכמת השם יתברך לחכמת ישראל, והמשכה זו היתה למעלה מכח השגת ישראל כמה שכתוב ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות שאינם כלי קבול לכל כך אור, ואלו זכו ישראל היה חרות ממלאך המות (שמו"ר פמ"א) כמה שכתוב אני אמרתי אלקים אתם פירוש שם אלקים הוא סוד הצמצום ומדת הדין שהוא סוד הכלי רצה לומר שאתם כלי קבול להחזיק האור וההשגה מהשם יתברך בכל עוז ולא היה מיתה כי אז היה שלימות התיקון, אך המיתה נולד משבירת הכלים שהוא שבירת הלוחות והיינו כי הלוחות שהוא כלי קבול להתורה שהוא עצם נפשות ישראל כידוע דקובית הלל ואורייתא וישראל חד פירוש חד ממש א', כידוע דכנסת ישראל רצה לומר קיבוץ מישראל אבל שורש ישראל הוא עצמו שורש התורה שנלקח מחכמה עילאה כי הם מקבלים מעץ החיים שהוא הוי"ו הממשכת אור השם יתברך מחכמה העליונה לחכמה תתאה, וגופות בני ישראל הם קלי קבול לנפשותם ולכן המשילו ז"ל בשבת (ק"ה:) אחד מישראל שמת לספר תורה שנשרפה כמו הס"ת הוא כלי קבול לדברי תורה כך אדם מישראל, ועל ידי החטא שנפרח מהם אותו אור המרובה שהוא עץ החיים ונשאר הוי"ו בסוך עץ הדעת טוב ורע ע"ש בתיקונים שזהו סוד לוחות שניות שלא היה בהם כל כך גלוי אור השם יתברך, והיינו לפי שהוא אבנין אחרנין פירוש שנמשך דרך כלי קבול אחר היודעים גם כן ברע שלא לקבל האור דרצה לומר רע היינו שארץ ישראל ומשיגים השם יתברך והוא נמשך מסוד הצמצום שהוא העצם אמיתות השם יתברך שעל ידי זה הוא בנין הכלים, והכלים הראשונים הם אבני שיש טהור שהוא רק ממדת הצמצום של השם יתברך בעצמו שצמצם עצמו כביכול ואין כאן ידיעה ברע עדיין, אבל אחר השבירה ונסתלק האור מהם ונשארו הכלים בלא אור שהוא כגוף בלא נשמה שר"ל צמצום והעלם אור השם יתברך בלי שיהיה בפנימיותם אור השם יתברך מתעלם כלל הנה זהו שורש כל בריאת הרע וההיפוך מאמיתות השם יתברך להיות העלם גמור באמת מאור השם יתברך, והוא המיתה והטומאה והרע וכל השמות המגונים הנמשכים מאחוריים של מדת הדין והצמצום, פירוש שעצם הצמצום היה לצמצם אור אין סוף ושיהיה אור א"ס גנוז ומתעלם זהו עיקר הכונה שלה אבל שלא במתכוין וכדרך אחרויים נעשה צמצום כזה שאין בו אור פנימי על דרך שנתבאר למעלה, ובאמת אלו לא היה בו אור פנימי כלל לא היה מתקיים כלל והיה כלא היה כי מדת הצמצום הוא רק לצמצם ולהגביל איזה דבר ולא כשאין כאן שום דבר אם כן מה הוא מגביל רק שמאחר שהיה בהם אור ונשבר כ"מ שיש אור נשאר רשימה ממנו כידוע על דרך יציאת צדיק עושה רושם שניכר שחסר מה אלו לא היה צדיק כלל, וכן בזה ענין האור הוא השגת האלוק' וכבר נשאר רושם ההשגה על ידי זה שניכר שבכלים אלו חסר מהם אור אלוק' ונמצא ההשגת אלוק' הוא בכלים הנשברים האלו מצד החסרון שאנו רואים ומכירים שחסר מהם:
7
ח׳וזהו סוד הניצוצין שבהם ואצלם בגלות וכל העבודה להעלותם למעלה, פירוש שכח אותם כלים הוא כח הצמצום וההעלם לגמרי מאור השם יתברך רק שמצומצם בתוכם גם כן רושם זה שניכר שנעלם מהם אור השם יתברך והכרה זו היא רושם מאמיתות אור השם יתברך שמאחר שיודע שאור השם יתברך נעלם מהם כבר יודע ומשיג שיש אור השם יתברך, וזהו הרשימו מאור השם יתברך שבהם וההעלמה הוא כאשר יתבונן בלבו העלם זה ויתמרמר על זה עד שיזכה לבוא על ידי זה לידי גילוי והתגלות אורו יתברך כל חד לפום דרגא דילי' אחר ההעלם העצום שמשים לב על זה להתבונן כי לא לכך נברא רק כל פעל למענהו לקילוסו ובא מן העלם לגילוי על ידי זה הוא העלאת הניצוצין משבירת הכלים, וגוף האדם שנבנה אחר כך שהוא דוגמת לוחות שניות וכלים שניים אחר שהאור נלקח ונלקט מן הכלים הנשברים כבר הוא יודע מצמצום כזה שיוכרח לצאת ולהסתלק לגמרי, ודוגמתו הכלי שלו כמידתו יודעת שאפשר לה להצטמצם כל כך עד שיסתלק ממנה האור לגמרי, וידיעה פירוש הרגשה איך שיש במציאות להיות כזה, ולכך אינון אבנין אחרנין הם מעץ הדעת טוב ורע דאינון חיי ומותא עיין שם בתיקונים פירוש שגם שהוא עץ שהוא המשכת הוי"ו שהוא חיים גמורים מכל מקום יש בו גם כן ידיעה מטוב ורע חיי ומותא שהרי כח הצמצום של הכלים יודע מעתה איך אפשר המות רק שמקיים ובחרת בחיים ובוחר בתיקון על דרך המתקלא ואנפין באנפין, וכן גוף האדם נעשה יודע טוב ורע רק כשמגיע לרע הוא לוקח האור שבו ר"ל שמכיר שמפעולה זו חסר אור השם יתברך ופרח ממנה שההכרה זו הוא הרשימו והניצוץ שבה, היינו שכשאוחז ברע ועושהו הרי דבק בכלים המתים עצמם שהוא עצם המיתה מאחר שנעלם ממנו באמת אור השם יתברך לגמרי ועושה ממש היפך רצונו, אבל אם מכיר שברע זו חסר אור השם יתברך ואינו עושהו זהו העלאת הניצוץ ורשימו דאור שבו למעלה שממשיך העלאה למעלה היינו היכר באור מתוך הצמצום וההעלם שזהו רצון העליון בהצמצום ולמטה במקום שבירת הכלים היינו שאין אור ניכר, אך מכל מקום אם מכיר אותו רשימו מתוך ההעלם הרי הוא נתעלה במדריגה שלמעלה ונתהפך ונתעלה אותו חלק מן הכלי הנשברת שפגע בו לשוב להיות מתוקן ולעלות למעלה היינו במקום הכלים המתוקנים שעניינם מה שהם מתוקנים היינו שאור פנימי דהשם יתברך גנוז ומצומצם בהם וניכר מתוך הצמצום האור הגנוז, והנה גם בזו ניכר אותו רושם האור הגנוז היינו מאחר שניכר בו שחסר כאן אור הרי די השגה וכידוע, כשמכיר שיש העלם שוב אינו העלם וכך כשמכיר מתוך אותו חלק ההעלם שיש כאן העלם וחסרון אור השם יתברך הרי מכיר אור השם יתברך, וכידוע בזוהר (ח"ב קס"ג.) משל דבת זונה שעיקר בריאת יצר הרע כדי לכפותו וכשהאדם כופהו אז נעשה טוב מאוד זה יצר הרע (בראשית רבה פ"ט) ונעשה בכל לבבך בשני יצריך שעובד ה' גם ביצר הרע שגם באותם כלים מכיר מתוכם אור השם יתברך, ונמצא הכל כלים לאהבת ד' ולקבל אור השגתו והיינו על ידי הכרת הרע שזה רע והיפוך רצון השם יתברך, וזהו אורייתא מסטרא דעץ הדעת טוב ורע באיסור הויתר מימינא חיי ומשמאלא מותא והוא פורש ממנו, אבל מסטרא דעץ החיים תמן ליתי פרודא דהיינו בכלים ראשונים לא היה עדיין אופן ודרך ידוע שיוכל להיות העלם לגמרי מאור השם יתברך שלא יהיה בו מצומצם אור פנימי כלל, ולכך נקראים אותם כלים אבני שיש טהור כי כחם הוא רק לצמצם אור השם יתברך בתוכם ולא שיעלם חס ושלום אור השם יתברך מהם לגמרי זה אין בכחם כלל מצד עצמם שהם נמשכים ממדת הצמצום של השם יתברך שגם מדת הצמצום היא מעצמות השם יתברך, כידוע כהדין קמצא דלבושא מיני' ובי' ואם כן איך שייך שיהיה נעלם מהם אור השם יתברך שהרי יודעים שרק מכח השם יתברך הוא שנמשך צמצום והעלם זה, וכשמכיר שהשם יתברך נעלם ממנו אינו נעלם כלל ואיך שייך לקרוא המלכין דמיתו, רק שאור השם יתברך שמשיגים הוא כענין אור מקיף כמו שאנו אומרים בתחילת התהוות המקום וחלל פנוי שהיה אותו מקום מכיר השם יתברך שהוא מקיפו ואעל פסוק שהוא נעלם מתוכו, וכך השגת אותם כלים שבפנימיותם מצד האור פנימי הם נקראים מתים שהרי לגבי' נעלם האור מקיף שהכלים שהם הצמצום מפסיקים בינו לבין האור מקיף, ונמצא לגבי' הוא מיתה גמורה דאין בו רק רושם האור פנימי הנשאר כנ"ל שהוא נעלם מאוד לגבי גופות הכלים המעלימים, ולפיכך הזהרו בזקן וכו' כי גופות בני ישראל גם שאינם בשלימות ומגיעים למקום המיתה הם דוגמת הכלים הנשברים עצמם וס"ת שנשרף ושברי לוחות והרי מונחים בארון כמו הלוחות, דהיינו מצד האור מקיף מקיפם ביחד כנ"ל דמצד מסך המבדיל הוא בין הכלים להאור מקיף ושם הוא מקום המות, וזהו רק מצד הכלים דעץ הדעת טוב ורע הם מכירים שמקום זה הוא מקום המות אבל מצד הכלים הנשברים עצמם הם מכירים האור מקיף שלהם, ואעל פסוק שאין בהם אור פנימי רק רשימו מכל מקום יש להם אור מקיף והשגה שהשם יתברך מקיפם מכל צד אף על פי שהוא נעלם מהם בפנימיותם מכל מקום הם דביקים בו במה שמקיפם ואין נפרדים ממנו, והוא כענין צדיקים במיתתם קרויין חיים (ברכות י"ח.) ועמך כולם צדיקים וכמה שכתוב (תענית ה':) יעקב אבינו [שהוא שורש כל נפשות ישראל ] לא מת ואף על פי שאינו חיות גמור נגלה לעין וכמו שיהיה לעתיד בתחיית המתים מכל מקום יש בו חיות מצד האור מקיף, ולכך רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה שם):
8
ט׳וכולם גם כן נכנסו לפרדס שהוא גן עדן דמט"ט דיצירה, כדאיתא בזוהר [בראשית כל זה א'] ובתיקונים ששם עץ הדעת טוב ורע דאתהפיך ממטה לנחש ומנחש למטה כדאיתא שם ובתיקונים כמה פעמים, וכמה שכתוב במדרש (בראשית רבה) על חנוך דהוא מט"ט אדם דיצירה שסילקו הקב"ה קודם זמנו שלא יחטא, כידוע דביצירה הטוב ורע שקולים זה כזה ואחריו כל א' ימשוך כמה שכתוב בקדושין (מ':) לעולם יחזיק עצמו חציו וכו', ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום היה בשלום עם שלום כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה וכו' כנ"ל דהכלים הראשונים לא היו יכולים להחזיק האור וברכת ה' מפני שלא היה בהם שלום, ומצד האור מקיף רודף שלום כנ"ל היינו דרודף שגם מי שאין בו שלום יהיה לו שלום ולכך מקיף גם הכלים הנשברים כנ"ל, אבל הוא נעלם ואי אפשר להציץ להאור מקיף בכלים דעץ הדעת טוב ורע שהכלים הנשברים מפסיקים ביניהם אלא כשיעבור דרך עליהם ושם נשארו בן עזאי ובן זומא, ואחר כי כולם היה שורש נפשם משבירת הכלים ועולם הנקודים שאינם כלי מחזיק ברכה ואור שלמעלה מהשגתם וכל דבר בהכרח כלול מג' ראש וסוף ואמצע כמה שכתוב למעלה והראש דכלים הסמוך לאור מקיף הוא בן עזאי ועליו הכתוב אומר יקר בעיני וגו' כמה שכתוב בויקרא רבה (פ"ב) י' נקראים יקרים וכו' ומיתתן של חסידים והוא כדרך שאיתא בב"ר (פ"ט) והנה טוב מאוד זה מות שהוא יקר שגם בהעלם עצום כזה עד שמגיע למיתה ממש שם גנוז אור השם יתברך והוא עצם דשבירתן של כלים זהו מיתתן, והאמצעי הוא בן זומא שעליו הכתוב אומר דבש מצאת וכו' שבו יש קצת העלם מאור מקיף מצד חיצון הכלי ולכך לא היה לו לחפוץ יותר מהשגתו, וסופן אחר שהיה בהעלם גמור עד שחשב ב' רשויות פירוש שהתבוננות האור שלהם היינו איך הוא אור האלקי בכל דבר וכשהגיעו לאבני שיש טהור דהיינו הכלים הנשברים השיגו שהנה גם הם מעצם אלקות הם נמשכים, והנה זה קושיא גדולה דאתה הסבות וגו' (כמה שכתוב ברכות ל"א:) שטען גם כן איוב בראת צדיקים בראת רשעים כמה שכתוב פרק קמא דבבא בתרא (ט"ז.) שביקש להפוך קערה על פיה, פירוש קערה הוא כלי קיבול לאור השם יתברך והעולם דומה לקערה כדאיתא בירושלמי הובא בתוספות בעל זה, ועל פיה היינו שאינה כלי קיבול היינו שהשם יתברך ברא הרע בעולם שיהיה רע דל"י מתורה תבלין שהבריאה היה כדי לנצחו על ידי אור השם יתברך בתורתו, והנה אותם כלים הנשברים שהוא תחילת הבריאה דמדת הדין היינו תוקף הצמצום וההעלם כטעם יצרו של אדם מתגבר בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו (קידושין ל':) הוא שיתוף מדת הרחמים דאחר כך בעולם התיקון, אבל מצד אותם כלים באמת אין יכול לו שהוא תכלית ההעלם, ולכך מצד מידתם אין שום תירוץ והקושיא חזקה על מי שאנו רואים שיצרו תקפו לעבור כדר' אלעאי (מו"ק י"ז ע"א) ולמה לא היה הקב"ה עוזרו, אך התירוץ שתוק כך עלה במחשבה לפני שאמרו (מנחות כ"ט:) על מיתתו של רבי עקיבא כי כך היה רצון העליון שלמעלה מן השכל והשגה אנושית, וכשמגיע לאותו רצון העליון ושורש הנעלם מרצון השם יתברך בבריאה שהוא סוד האור מקיף כמה שכתוב במקום אחר שם יראה דבאמת הקב"ה מקיף הכל והוא עוזרו גם כן הגם שהוא הולך בגיא צלמות וגו' אתה עמדי אבל זו אי אפשר להשיג מהשגת השכל כי האור מקיף הוא אור שאינו יכול ליכנס במוחין לכן נשאר למקיף כידוע, ולכך אחר טען ב' רשויות דיש רשות בפני עצמו לידע טוב ורע ואם כן יוכל לבחור ברע כי הנה זו הקושיא היא קושיא הידוע מידיעה ובחירה וכנודע והיינו דמאחר שרואין שניתן בחירה ברע אם כן אין רשות לידיעת השם יתברך מקפת על זה ולכך חשב שאין עזר השם יתברך מגיע לזה כי הוא מוכרח כשיצרו מתגבר להרע ונמצא הוא רשות בפני עצמו, ולכן בחר ברע כדי ליהנות גופו וזה שאמרו דחזא למט"ט וכו' כידוע בתיקונים דמט"ט נקרא יקו"ק הקטן וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ל"ח:) ששמו כשם רבו ואל תמר בו אל תמירנו, כי עץ הדעת טוב ורע הוא אילן גמור תמירנו, כי עץ הדעת טוב ורע הוא אילן גמור כמו אילנא דחיי פירוש אילן נקרא המקיף כל הענפים והסעיפים מראש וסוף עד השורש הכל שיש בו גם כן שורש מושרש וכך הוא תוקף העץ הדעת דטוב ורע כידוע, ולכך הוא כותב זכיות וחובות לפי שהוא עץ הדעת טוב ורע היינו זכות וחוב, וחזי' דיתיב כי באמת אין ישיבה למעלה פירוש כמה שכתוב (פסחים ג'.) באיש קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ומעשה מרכבה נקרא מצד הדכורא שהקב"ה רוכב על כל הנבראים והאבות הן המרכבה, (בראשית רבה פפ"ב) ומצד הנוק' הוא מושב כטעם אין ישיבה בעירה אלא למלכי בית דוד (יומא כ"ה.) וכדרך שנאמר מכון לשבתך עולמים שבית המקדש והמשכן הוא מקום להשראת שכינה נקרא לגבי השם יתברך ישיבה, שמדת השכינה רצה לומר מה שהקב"ה שוכן בלבות בני ישראל זה נקרא אצלו ישיבה ולא רוכב וזה שאמר אין ישיבה וכו', רק למכתב זכוותא דישראל נשתתפה מדת כנסת ישראל בו שהוא הישיבה שניתנה למלכות בית דוד נמצא הישיבה אינו מצד עצמו רק דאתיהיב לי' רשותא, והוא חשב דהוא מצד עצמו פירוש דעצם הכח דטוב ורע הוא רשות בפני עצמו רק לפי שהוא מכל מקום מקבל מלמעלה דלכ"נ אחר שידע רבונו וכו' (קה"ר פ"ז) כי הוא הציץ בפרדס החכמה איך הכל מלמעלה רק חשב השם יתברך עשאו רשות בפני עצמו, וכמו דרך משל בעולם הזה איש ואשה שמאיש לוקחה זאת ומכל מקום היא כרשות בפני עצמה קודם נשואין, ולכך הוא מעצמו במדריגת נוקבא דשייך בו ישיבה, ולכך אתיהיב רשות למימחק זכוותי' כי פירוש זכות לשון זך ואור ולפי שעל ידי האור שלמעלה מהשגתו נסתלק כל האור ממנו שחשב ב' רשויות חס ושלום ונעשה כטעם שברי כלים שנסתלק האור והזכות שלו והוא בשיטתו שכבר הוא כמו מוכרח כנ"ל אמר איזול ואתהני, ומכל מקום גם הוא בסוד השברי כלים עצמן שגם כן מונחין בארון וכמה שכתוב (חגיגה שם) ר"מ רימון מצא שהוא כמה שכתוב (סנהדרין ל"ז.) כפלח הרימון רקתך אפילו ריקנין שבך וכו' שמי שנתרוקן ממנו האור דומה לרימון, אך להיותר מצד הפנימי שבשברי כלים הרחוק לגמרי מאור המקיף לכך הגיע לחשוב הכלים לנבדלים בפני עצמו אבל ג' קליפות האסורות וקלי' נוגה הידועים הם למטה מגוף עצם הכלים רק נמשכים מכחם כי עצם הכלים הם אבני שיש טהור, וזה שאמר רבי עקיבא שלא יאמרו מים מים פירוש שיש בהם פירוד באמת חס ושלום דזהו דובר שקרים וכו', כידוע דהאי עלמא נקרא עלמא דשיקרא פירוש שבאמת כל מה שנראה לעין הוא שקר ודמיון דמה שלפי שעה נקרא שקר והרי לעתיד יהיה תחיית המתים יתברר דהמיתה היתה דמיון וכמה שכתוב היינו כחולמים ומה שבחלום אינו אמת כלל, וכן כל ענייני העולם הזה לעתיד לבא יבולע המות לנצח ויסתלק הרע לגמרי ויכלו האומות כטעם ד' בדד וגו' ונמצא כל העולם הזה שקר באמת, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שבאמת בעצמיות הכלים הנשברים מצידם הם אבני שיש טהור ומיוחדים בתכלית היחוד אף לאחר השבירה בהשם יתברך, וזה השיג רבי עקיבא על ידי שנכנס בשלום שהיו כליו מתוקנים לקבל אור הראוי ולא נפל מכח הקושיות וחקירות והשגות שלמעלה מן השכל כי השיג האור מקיף שהשם יתברך מאיר עליו למעלה משכלו והשגתו כטעם מיתתו שאמר כל ימי הייתי וכו' (ברכות ס"א.) שביקש להשיג אור השם יתברך שלמעלה מהשגתו שזה נקרא בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך שהוא המיתה ושבירת הכלי לגמרי אפילו הכי מבטל א"ע כולו לגבי אור מקיף דהשם יתברך, ולכך יצא גם כן בשלום שהיא השגת האור מקיף שהוא אוהב שלום וכו' וניתן לו ברית שלום כמידתו:
9
י׳וזהו ביאת אלי' לעשות שלום בעולם, (כמה שכתוב סוף עדיות) שהוא פתיחת אור המקיף לעין כל שיראה איך נפשות בני ישראל אפילו אותם שהם בסוד שבירת הכלים אור השם יתברך מקיפם והם אבני שיש טהור, וזהו מדריגת אלי' שלא מת שאין כאן מיתה כי גם במיתתו קרוי חי מצד האור מקיף כמה שכתוב למעלה, וזהו ענין הקטורת שאינו מניח למות כי המיתה הוא העדר החיות שאין כלי הגוף משיג חיות ממקור החיים יתברך על ידי אכילה דעה"ד טוב ורע שהוא אילנא דמותא שמצד החסרון [כטעם אין מיתה בלא חטא (שבת נ"ה:) פירוש חסרון] שבצד ידיעת הרע שבו אין משיג חיות דעץ החיים שאין שם מקום לרע כלל שהוא סוד אור דשברי לוחות וכלים הנשברים שעדיין לא נודע אז מאפשרות השבירה כמו שנתבאר למעלה, אך כשמשיג האור מקיף נמצא השבירה אינו רע כלל לגבי כלים עצמם ונמצא אין בעצמיות כלי שלו רע כלל, וזהו עצם ענין הקטורת שעניינה על דרך הפשט להעביר הריח הרע כמה שכתוב הרמב"ם במורה נבוכים [בטעמי המצות שלו שמאחר שיצאו מפה קדוש בודאי הם לבושים חיצונים לאמיתות טעמי המצות על דרך הסוד], וענין הריח הרע הוא שעולה ריח מכח הרע שבאדם וענין סממני הקטורת הם בושמים בעלי ריח טוב וכחם ושרשם מצד הרע כידוע, והיינו שבאמת הוא מעשה ריח טוב ואין בו רע כלל כי סוד הריח הוא הרשימו דאור כי עצם האור נקרא טעם והרשימה נקרא ריח שמניח אחריו, וכמה שכתוב בספר יצירה המליך אות נ' בריח שאות נ' הוא רמיזת הנפילה והשבירה כמה שכתוב בפרק קמא דברכות (ד':) רק מכל מקום ריח נשאר, ולכך צר בו חשון בשנה שמעצרת ועד החג הוא זמן שמחה דמביאין בכורים וקורין ומהחג ועד חנוכה וכו' (בכורים פ"א) ובחשון נשאר עדיין הריח והרשימה מן השמחה, ודקין בנפש שמשם יוצא הריח רע דאדם כי מאדם עצמו אין יוצא שום ריח רק הריח רע דתחתוניות שהוא מן הדקין שיוצא על ידי המאכל שהוא עץ הדעת טוב ורע שהתחלת הידיעה ברע היה על ידי מאכל ובאדם נקרא רק ידיעה ברע שהוא כמו רשימו שהניח בו הרע וזהו הריח רע שנעשה על ידי השבירה ואות הנ', אך באמת בני ישראל שהם הרע שבהם הוא מצד הכלים עצמם ולא מצד ההמשכה מהם ששם הוא הרע הגמור רק מצד עצמיות הכלים שם אין רע כלל, ולכך וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו (סנהדרין ל"ז.) שגם כן מעלים ריח טוב והיינו כמה שכתוב (עירובין י"ט.) פושעי ישראל מלאים מצות וכו' ואמרו (ויקרא רבה פ"ל) על הדם ריח ולא טעם כך בישראל בעלי מצות ולא תורה, כי נר מצוה ותורה אור ונר לגבי אור כרשימו דאור לגבי עצם האור ועצמות הכלים מעלים ריח טוב ומצד האור מקיף שלהם הוא הריח טוב באמת שהוא המצות דפושעי ישראל, אבל הרשעות שלהם נגד זה הוא חלבנה כמה שכתוב בכריתות (ו':) דכל תענית וכו' דבאגודה אחת נעשה גם זה ריח טוב ואם חסר זה גם כל הריחות לא הועילו כי כל הריחות מצד המצות וטוב שבהם והרי יש רע גם כן ועדיין חוזר לעץ הדעת טו"ר, אך באמת הם י"א סמנים כידוע דברע יש י"א כחות ומדות אעל פסוק שהם רק י' מכו שנתבאר למעלה הי"א הוא נגד מקור האין סוף והוא נמשך מן הכלים שהם י', כי כל דבר נחלק לי' בהכרח והי"א היא הרשימו דאור פנימי הנשאר כי מאחר שאינם כלי קיבול להחזיק להיות האור פנימי מתיחד בהם כמו גוף בנפש לכך אותו רשימו מן החשבון, והנה הרשימו עצמו הוא ריח הטוב שעולה מכל היה מדות דכלים אמנם ריח העולה מן הרשימו הוא ריח רע שהרי עניינה על דרך יציאת צדיק וכו' כמה שכתוב למעלה דהרי שם הוא פנה זיוו כו' אך זה עצמו עכמה פעמים הכרת אלקות, אך הרשימו מזה היינו שנסתלק גם זה ונשאר רק רשימו ממנו אם כן אין ניכר גם זה שנעלם ונסתלק מכאן אור השם יתברך שהרי גם הכרה זו נסתלקה ומצד הזה הוא המשכת הרע הגמור וכמה שכתוב במקום אחר, ולכך הריח הי"א דרשימו הרע אך בהצטרפו עם היה הוא גם כן ריח טוב היינו דמכל מקום יש בו רשימו דרשימו, כטעם והיה אם שכח תשכח הידוע ששוכח השכחה וההעלם שברא השם יתברך ששמעתי דעל זה נאמר והיה לשון שמחה דבאמת שם הוא עיקר המו"מ של בני ישראל כשהם בהעלם גמור כי ד' שומרם לעולם מכל רע, וזהו על ידי האור מקיף ועל ידי שהם באגודה אחת אז גם הרע שבפושעי ישראל מעלה ריח טוב כי הוא נמשך גם כן באמת מעצמות השם יתברך, אעל פסוק שהוא בתכלית ההעלמים והעלם דהעלם ונדמה לרע אינו אלא ריח טוב כשמתאגדים יחד המעשים שלו כולם שהרי יש בו גם כן טוב ומצות כרמון, וזה מעיד על הכל שהכל טוב כי הכל מאמיתות השם יתברך רק צריך לזה התאגדות שהוא השלום בעצמיו ושכל כחותיו מחוברים, וכן בכלל ישראל שכולם באגודה אחת וכאלו הם גוף אחד ונפש אחד והכל מחובר ואם כן גם הרע מחובר ודבוק אל הטוב ונמשך ממנו וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו והמחובר לטהור ע"כ גם הוא טהור ומעיד על הרע עצמה שהיא גם כן מכלל האבני שיש טהור הנמשכים מאמיתות האור מקיף שעליהם ונעשה מעץ הדעת טוב ורע גם כן עץ החיים שאינו מתיירא משבירה כלל כי השבירה אינו רע וארץ ישראל ברע, ולכך מונע המגפה והמיתה אך מכל מקום אין מועיל להחיות אותו שכבר מת ולרפאות הכלים הנשברים שישוב עצם אל עצמו כל זמן שלא נתגלה אור העגולים שאחר התיקון, כי השבירה היתה בעגולים כיודע דהיינו מדה האחרונה של כל המדות שהוא הראש לשועלים כמה שכתוב לעמלה היינו מידת המלכות אנא אמלוך שזו היתה השבירה שכל אחד חשב שהוא יהיה כלי קיבול בעצמו ולכל האור וקבלת השפע להשפיע הוא מדת המלכות כידוע:
10
י״אולכך ביאת אלי' שהוא גילוי אור מקיף הוא לפני בוא יום ד' וגו', כענין סוכות לפני שמיני עצרת דיום ד' שאחריו הוא שיתבונן מלכות שמים כמה שכתוב ותמלוך אתה הוא כו' ויכירו הכל כח מלכותך והוא גם כן קיום מלכות בית דוד ומלך המשיח הנמשך ממדת הלכותו יתברך כשהוא בשלימות, וזהו גלוי אור העגולים אז ירד טל של תחיה לתחיית המתים שהוריד השם יתברך גם כן בשעת מתן תורה כמו שאמרו ז"ל (שבת פ"ח:) שיצא נפשם היינו מריבוי האור שלא היו יכולים להחזיק כטעם שבירת הכלים, וחס עליהם על ידי הטל של תחי' שהוא טל של תורה עצמה כמו שאמרו ז"ל (כתובות קי"א:) כל העוסק וכו' טל של תורה מחייהו, ובהקדמת התיקונים דיו"ד ק"א וא"ו הוא טל דתחיית המתים פירוש כשיורד על ה' אחרונה ונעשה יחוד הגמור וחבור כל אותיות השם הנעלמות עכשיו שהה"י אחרונה בגלות בסוד גלות השכינה, שזה רומז למידת מלכות שהוא סוד העיגולים שנעלם עכשיו תיקונם כידוע דו"ק הם הנגלות שהם תורה ומצות וי"ק הנסתרות והוי"ו לעולם מחוברת למעלה כענין כל המקבל עליו עול תורה מעבירין כו', (אבות פ"ג) וכענין בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין ועל ידי התורה יש הצלה וחירות משאור שבעיסה ושעבוד גלות רק הה' בגלות כמה שכתוב (מגילה כ"ט.) גלתה שכינה עמהם, וכמה שכתוב אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה דייקא במעשה ופירוש כי ענין התורה רצה לומר שהשם יתברך מורה דרך לבני ישראל איך יתנהגו והמצות הוא הקבלה שבני ישראל מקבלים ושומעים לדברי תורה, ולכך בתורה שהוא מן השמים ולימוד השם יתברך לא שייך גלות וכמו דרך משל שאנו לומדים עכשיו גם כן סדר קדשים וכל העוסק בתורת וכו' כאלו וכו' (מנחות ק"י.) כי לא שייך בענין התורה שהיא מלמעלה שליטה לבני אדם או ליצר רע, רק השליטה הוא על בני אדם ומעשיהם שזה נקרא מצוה כי גם לימוד תורה הוא אחד מתרי"ג מצות והוא כא' המצות מצד המצוה בפעולת אדם שלומדה, רק עצם התורה והמאור שבה היא למעלה מן המצות רק שמשפיע בהם רצה לומר מלמד ומורה איך לעשות ומביא לידי מעשה ולכך במאור תורה לא שייך ענין גלות ויצר רע כלל, רק בנר במצוה שהוא השתדלות מעשה דבני אדם בזה שייך הגלות שמונע הרבה מעשה מצות וכן שאור שבעיסה, וזה נקרא שכינה שהקב"ה שוכן בתוך וקרב בני ישראל ממש שלכן הוצאת כחותיהם לפועל בפעולה ממש הוא כרצון הקב"ה בתורתו, ואז מתחיידים תורה ומצות שהוא יחוד קובית הלל ושכינתי' ו' בה' כשמתנהג אפ"י התורה שמורה לו ובגלות שמונע זה הה' נפרדת מן אותיות יקל וחומר מאחר שאין המעשים מתנהגים אפ"י התורה, ולכך כללות המלאכות דו' ימי המעשה הם ל"ט שבשבת נצטוו עליהם שלא לעשותן, כידוע דסוד הו' הם ו' ימי הבנין והה' הוא סוד שבת היינו דפעולת השם יתברך ובריאתו נבראים הוא ענין התורה שמורה דרך לנבראים אחר שנבראו, כך התחלת הבריאה נותן מקום לנבראים ואחר כך הוא שבת שהשם יתברך שובת מפעולה והנבראים יכירו שהשם יתברך בראם ועל דרך משל כשהאדם יגע ואחר כך שובת ומנפש עצמו אז מושך כח נשימתו שנפח במלאכתו ויגיעתו אליו, וזה סוד עליות כל העולמות בשבת כידוע והעלי' היינו שמכירים קונם וחושקים מאוד להתכלל במקורם, ולכך כללות פעולת הו' ימים הם ל"ט שהוא גימטריא דיקל וחומר במילואם (כזה יו"ד ה"א וא"ו) שהי"ק שהם הנסתרות דמחשבה ורצון שבמוח ולב מתאחדים עם הו' שהוא הוצאת הפעולה, ולפועל ממש הוא הה"י שזהו בשבת כששובת ממלאכתו אז נראה שהוציא לפועל ממש, וכשינטף הטל הזה על הה' היינו שיאירו כולם בה גם כן שכל הפעולות והמעשים של בני ישראל היה על פי התורה ועומק המחשבה והרצון של השם יתברך, וזהו האור פנימי דעגולים שכולל בשוה לכל הנבראים שמצד המעשה שהוא מעולם העשיה כולם שוים שזהו המדריגה והמדה היותר אחרונה ממדות השם יתברך בענין השגתו יתברך לבני אדם שאפילו הפחות שבישראל בהכרח יש לו אחיזה במדה זו שהוא סוף קומת האדם דאור השם יתברך המושג לגל הנפשות מבני ישראל, ולכך מצד מידה זו הכל שוים שבענין המעשים והפעולות עצמם כשנסלק הכונה והמחשבה הרי הוא שוה בכל אחד מישראל על דרך שאיתא (חולין י"ג.) קטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה דמעשה יש לכל, ואז יתברר דכל המעשים מבני ישראל הם מכח האור פנימי שבהם דהיינו רצון השם יתברך שהוא בתוכם ועל פיו הם נעשים, ואפילו כל מעשה העבירות ואין צריך לומר פעולת הרשות הכל על דרך עת לעשות לד' הפרו תורתך, כידוע בזוהר פרשת אחרי דעת לעשות וגו' היא הה' אחרונה דשם עיין שם והיינו כשיתגלה אורה מצד התיקון דהיינו העגולים דעולם התיקון שכל העמשים של הקטן שבישראל הכל היה אז עת לעשות לד', כי הה' אחרונה שהיא השכינה שוכנת אפילו בלב הפחות מישראל והיא שהיתה פועלת הכל ונמצא אין כאן עבירה מעולם ואין כאן שבירה ומיתה מעולם מאחר שהכל מאמיתות עומק הרצון דהשם יתברך אם כן גם השבירה מעומק הרצון דהשם יתברך, וכשיתגלה דבר זה שזהו עומק הרצון דהשם יתברך ושאין עוד מלבדו אם כן אין כאן שבירה כי במה הוא השבירה שנפרד הכלי לחלקים ומה הוא בינתים אויר מה נפקא מינא בהתגלות אור השם יתברך בין אויר לכלי, כי זהו רק בסוד הצמצום והעלם אור השם יתברך שייך פירוד אבל לגבי אמיתות השם יתברך לא שייך כלל פירוד כמו שלא נוכל לומר על האור מן הכלים הנשברים שנשבר האור כי באור לא שייך פירוד ושבירה, וכך לעתיד יתגלה שהכלי עצמה היא גם כן אור כי הכלי שהוא כמו חומר לצורה וסוד הנוקבא מדת מלכות שהיא עתה בגלות והעלם ולעתיד יתגלה אורה כשיבורר שכל מעשה הגוף של בני ישראל הוא מעצמות השם יתברך ואם כן הגוף עצמו היא גם כן אור:
11
י״בוזה סוד כתנות אור באל"ף שהיה כתוב בתורתו של ר"מ (בראשית רבה פ"כ) כמו שיהיה לעתיד אור בעד עור דגוף ואם כן לא שייך שבירה כלל ולא מיתה, וכדרך שכתב רבינו סעדיה גאון בספר האמונות על הנאכלים מאריות ונשרפים וכיוצא בו איך יקומו בתחה"מ ואמר כי השבת יש לאין זה אי אפשר כלל רק נפרד לחלקים ונעשה מחלק ממנו אויר וכו' והנה גם כן זה עדיין נבראים וממשים ובגדר היש ע"ש, וברדת הטל של תחי' שהוא יחוד הגמור של אור השם יתברך וזהו העור ובשר שקרם עליהם מאמיתות כתנות אור דהשם יתברך ויתגלה שהמיתה הכל היה רק למראית העין, כי לגבי גילוי האור דהשם יתברך מה נפקא מינא כי כך הוא מתבטל הכרה הגופנית דעולם הזה לגבי גילוי עצמות האור שבגוף כגופות המתים ושאר ההשתנות שנעשה ממנו לאחר שנרקב גם כן שזהו רק השתנות צורות הגופות והגשמיות הנגלה למראה עיני בשר בעולם הזה שנעלם אור השם יתברך שבתוכם, אבל כשיתגלה אור השם יתברך שבתוכם אז יעלם מן העין הראיה הגופנית שתתבטל לגבי עצמות האור וכמה שכתוב בשער היחוד האלקות להרב בזה, ואם כן אין נפקא מינא בהשתנות הגופנית כי אינו השתנות אלא לפום העלמא דשקגרא ומראית עין הדמיוני דלכן אמרו גבי אבני שיש טהור דובר שקרים לא יכון נגד עיני דייקא עיני השם יתברך שאינם מצד הדמיון הוא רואה שהוא שקר [וזה שאמרו בתיקונים דהאבני שיש הם נגד תרין עיינין דנחתי דמעין לימא רבא וכמו שנת"ל בזה] כי באמת לית תמן פירודא כלל, וזה סוד לוז שבשדרה במקום קשר של תפילין שממנו בנין הגוף בתחיית המתים כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פכ"ח) פירוש כי בעולם הזה הוא גם כן נגלה זה לנפשות בני ישראל רק הוא במראה אחורים כענין וראית את אחורי וגו' ואמרו ז"ל (ברכות ז'.) זה קשר של תפילין, היינו שאינו מבורר וגלוי לעין עדיין עד לעתיד שנזכה למראה הפנים אז ישוב כל הגוף כאותו מקום דקשר של תפילין כי יהיה כולו מקושר ודבוק לגמרי בקשר אמיץ להשם יתברך שיתגלה המאור שבו לעין כל וממילא אין שייך כלל פירוד ומיתה באור, וזהו טל של תורה שנקרא עץ החיים שאינה מעץ הדעת טוב ורע דתמן פירודא אבל בעץ החיים אין שייך כלל פירוד כי הוא החיים שאין בו מות כלל, ואז יהיה ביעור רוח טומאה לגמרי מן הארץ כי אין שייכות כלל עוד לטומאה והבעלם שהרי ההעלם נגלה לעין שהוא גם כן אור השם יתברך, וזהו שמיני עצרת שפר אחד ואיל אחד א' דה' בדד ינחנו ואין עוד ערבוביא מה סוכות אף דהוא זמן שמחתינו שאנו מכירים האור מקיף דהשם יתברך הנעשה על ידי פעולת הכה"ג ביוהכמה פעמים שנתכפר כל עונותינו מאחר דצריך כפרה הרי יש מקום לעין, וזהו קדושת הכהן שידן מטמא למתים דיש מקום לטומאה רק שהוא נבדל ממנה ולא נטמא, ולכך יש מקום דהקרבת ע' פרים נגד ע' אומות (במדבר רבה פכל אחד) שכולם מקבלים מבני ישראל והם עבדים להם, וזהו גם כן ביאת אליהו שהוא פנחס לעשות שלום בעולם שאז יהיו הכל מודים לשיראל שמכירים מעלת ישראל שדבוקים בד' על ידי האור מקיף, ומדצריך לעשות שלום ש"מ דיש שייכות למחלוקת אבל גילוי המשיח וקדושת שמיני עצרת הוא היחוד הגמור דלא שייך כלל מחלוקת שהרי הכל אחד ואיך שייך עשיית שלום אצל אחד, ואז אין מקום כלל לנפרדים שהם האומות כלל ויבוער רוח הטומאה שאינו מקבל אור פנימי דהשם יתברך בתוכו לגמרי מן העולם כי דבר זה אינו בעולם כלל שבכל דבר יש אור פנימי דהשם יתברך שאפילו בכלים הנשברים שהוא מדת המלכות יש אור פנימי שהוא סוד הארת אור פנימי דעיגולים וכנזכר למעלה:
12
י״גוהנה ידוע מהר"ב ז"ל דשמיני עצרת הוא נגד שלמה המלך ע כידוד ושלמה לעולם תכופים ואחר הושענא רבה שהוא נגד דוד בא שמיני עצרת נגד שלמה, והיינו שידוע דכל מגמת שלמה המלך ע"ה להשיג אור זה דמשיח ושיהיה בניינו הבנין האחרון המקוה, ובאמת עלתה בידו ברוחניות שקיימא לן (חגיגה ג':) קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא והיינו קדושת שלמה אך לא בגשמיות והתגלות לעיני בני אדם שהרי נחרב, אך החורבן הוא כטעם שבירת הכלים ולעתיד יתגלה כי גם גוף בניינו קיים לעד וכמו שאמרו ז"ל אך מכל מקום למראה בני אדם היה טענה אליו, ולכך נכתב בכתוב עליו מה שנכתב וכן על שמשון כי שניהם אהבו נשים נכריות וכן שניהם נקראו על שמו של הקב"ה כמו שאמרו ז"ל (סוטה י'.) והוא סוד התגלות האור איך באמת לאמיתו גם גשמיות הגוף הוא ממש דבוק בהשם יתברך כי השם הוא שורש החיות וחיות שלהם ממש הקדוש ברוך הוא, ונמצא הכלים גם כן ככלים שלמעלה דידוע באצילות איהו וגרמוהי חד שגם הכלים אלקות כנודע וגם הגוף קדוש, והיינו כידוע מאמר חז"ל (ראש השנה כ"ה:) על פסוק את ירובעל ואת בדן וכו' דשקיל וכו' ושמשון בדורו כאהרן בדורו כי הוא דוגמת אהרן [והאריז"ל אמר דבדן אותיות נדב שהיה גלגולו והוא פנחס ואליהו כנודע] כי השיג האור מקיף וחשב להשיג גם העגולים בהיותו בסוד עגולים אמו מיהודה ואביו מדן כמה שכתוב למעלה, וזהו כי היא ישרה בעיני שאמרו ז"ל (סוטה ט':) שמשון בעיניו וכו' פירוש שהיה מופלג בעיניו והיינו שהיה כל כך קדושה בעיניו עד שאמר מאחר שהיא ישרה בעיני בודאי רצון השם יתברך כך שאי אפשר שעיני יחמידו דבר טמא, ובאמת מפורש בכתוב כי מאת ד' וגו' ואם כן למה נענש רק לפי שנתגאה בעיניו כמו שהמשילוהו לסוטה דבקשה את שאינה שלה, שפירוש עיניו הוא סוד שהגיע לאבני שיש טהור דהוא לקביל תרין עיינין וכו' כמה שכתוב למעלה, כידוע בעץ חיים ריש שער אעל פסוק דהעינים ששם הראיה הוא סוד נשמה לנשמה שהוא אור שארץ ישראל ליכנס בפנים בג' מדרגות דנר"נ שהם ג' מדרגות דראש תוך סוף הנזכר למעלה שהם בפנים הכלי ומה שארץ ישראל ליכנס בפנים נעשה בסוד אור מקיף הנקרא נשמה לנשמה והוא סוד ראיית העיינין שהם יוצאים מהחכמה שבמוח כי זה האור מקיף הוא בסוד החכמה שהוא אור מקיף לכל מדריגה דנר"נ כפי אותה המדריגה ונמצא האור מקיף זה שהוא הנשמה לנשמה חלוק גם כן לג' מדרגות דנפש רוח ונשמה אבל יש עוד אור מקיף הנקרא יחידה שמקיף הכל בשוה במדריגת הנשמה ואין בה חילוק ולכך נקרא יחידה וזהו בסוד הכתר יעוין שם, ונמצא דיש ב' מיני אור מקיף הא' במדריגת יושר והב' במדריגת עגולים והעגולים גדול מן היושר בזה, אעל פסוק שבאור פנימי העגולים במדריגת נפש שהוא למטה ממדריגת רוח דיושר וכן האור מקיף דעגולים שהוא כפי ערך האור פנימי קטן מאור מקיף דיושר שהיא כפי ערך אור פנימי שלו, מכל מקום זהו מצד האור פנימי [והאור מקיף מצד חלוקתו הנמשך מן האור פנימי כמו שיש חילוק דרך משל מן אור מקיף דאדם לאור מקיף דבהמה וכמובן] שמה שהוא מושג בשוה לכל בהכרח הוא פשוט יותר ממה שאינו מושג אלא לכל אחד לפי מה שהוא אדם ובעל שכל, אבל האור מקיף דהיינו העדר השגה לשום נברא שאין בו השגה בפנימיות רק בסוד מקיף אם כן ודאי גדול הוא ההשגה והאור הנעלם בשוה מכל הנבראים אפילו מבעל שכל היותר גדול מאור מהשגה הנעלמת במדרגות כפי איכות הבעל שכל המשיג, ולכן לגבי אור פנימי שהוא אור המושג למקבלים היושר גדול מעיגולים, אבל לגבי אור מקיף שרצה לומר אור הנעלם מכח ההשגה דכלי קבול ונשאר רק בסוד מקיף [כמו דרך משל האדם משיג השמים שרואה בעיניו אבל רחוק הוא מהם להגיע עד תכלית עניינם שקראום הקדמונים גשם חמישי שלא נדע איכות ענין גדם ההוא רק נודע ונראה לנו שיש גשם שמימיי המקיפנו] העיגולים גדול, וכמו שהוא בכלל האור מקיף דכללות העולמות שהוא המקום פנוי ואויר הקדמון שהאור מקיף הוא עצמות אין סוף הוא אור מקיף הכללי בסוד יחידה והוא גדול מאור מקיף הכללי בסוד יחידה והוא גדול מאור מקיף הפרטי המתחלק לכל כלי וכלי מן הכלים שבפנים, וזה סוד נעוץ סופה בתחילתה דראשית הכל מצד האור מקיף הוא עיגולים וכן סוף הכל מצד האור פנימי הוא עגולים ולכך האור מקיף דבוק לעגולים, והאור מקיף דבעגולים שהוא סוד יחידה הוא דבוק ממש בעגולים כי מצד היחוד הזה שהוא יחיד ומיוחד ממש נגלה תיכף אור העיגולים דרצה לומר היחוד גם בפנימיות בענין ממלא כל העולמות דבמדריגת היחוד, על זה א' בספר יצירה לפני אחד מה אתה סופר דלא שייך כלל לומר פירוד וחציצה בשום ענין בעולם וכל העולמות אין חוצצין לפניו כלל דאלו היה חוצצין אם כן אינו יחידה, ואם כן מדריגת יחידה היא עצמה גלוי מדריגת העיגולים שהוא אור פנימי של כל הבריאה כפי התיקון שאין שם שבירה כלל, ואמנם תרין עיינין שהוא האור מקיף בסוד יושר כנ"ל הם נחתין תרין דמעין לימא רבא על שבירת הלוחות כדאיתא שם בתיקונים, ואעל פסוק שמצד המקיף גם שברי לוחות מונחים בארון מכל מקום אור מקיף זה הוא כפי מדת ומדריגת האור פנימי וחלוק למדריגות, ואם כן בשברי לוחות דאין שם אור פנימי רק רשימו גם אור מקיף הזה הוא רק כפי מדריגה זו דאור פנימי שהוא הרשימו דהעדר האור כנ"ל, כך האור מקיף שמהעינים הם התרין דמעין דנחתין לימא רבא היא מדת המלכות כידוע שזה מדת העגולים והשבירה שהוא במידה זו כנ"ל, והיינו שמצטער על השבירה והעדר האור פנימי וצער זה זהו האור מקיף שבמדריגת עיינין ונשמה לנשמה לנשמת האור פנימי שבשברי לוחות וכלים דלכך נקרא נשמה לנשמה שהוא כפי הנשמה כך הוא נשמה לנשמה, והאבני שיש טהור הם לקביל תרין עיינין אלו שמקיפים אותם אך מכל מקום נקראים אבני שיש טהור כי הרי מכל מקום דבוקים באור מקיף זה ואור מקיף זה דבוק באור מקיף דיחידה שהוא מקיפו גם כן וביחידה לא שייך כלל תרין דמעין כי הוא פנימי כלל שבבחי' רוח ונפש דהיינו עיגולים ויושר ששם היתה השבירה שהם נגד ז' תחתונות כידוע, [רק דהכא היה במדת המלכות שהוא מדת העגולים שביושר], אבל הנשמה היא נגד ג' ראשונות ששם לא היתה שבירה והאור מקיף הזה הוא כולו במדריגת אור הנשמה ואין חילוק אצלו על ידי השבירה כלל דלא שייך גבי' וכנ"ל:
13
י״דושמשון היה בעיניו מרכבה לעיני השם יתברך כביכול והגיע להני תרין עיינין ובקש לתקן הכל ולהשיג האור מקיף דיחידה ועיגולים, ובאמת היה מדריגתו מדריגת האור מקיף דאהרן וכנ"ל אך מכל מקום ביקש את שאינו שלו, כי סוד נשים נכריות שאמרו ז"ל (סוטה ג':) קשורה בו ככלב ופירוש האריז"ל בשער תיקון העונות שהוא ב"ן דקליפה יעוש"ב, פירוש כידוע דיש ד' צירופים לשם הוי' שהשם הזה הוא כולל כל הבריאה כולה הוא שם העצן דהשם יתברך איך אורו מתפשט בכל ענפי הבריאה, כי הוא גוף האילן כולו כנודע דפירוש שם הוי' הוה ומהוה הכל והשם הוא כלי להחיות כידוע כמו שאנו קורין ראובן ורצונינו להחיות נפש פרטית ידועה וכך שם הוי' רצונינו חיות של כל הבריאה הנמשך מהשם יתברך וד' אותיות אלו הם מכוונים לאור זה, וזה סוד מה שחילקו כל הד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשי' נגד ד' אותיות השם, וכן ד' פרצופים שבכל עולם ומילוי כל אות היינו מה שיש בכחה להתפשט ונעלם וגנוז בתוכה וכשמתפשטת הוא נגלה, והם ד' אופנים מילוים דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שיש לשם הוי' כידוע הם גם כן מתפשטים בכל העולמות בסוד מילוים כמו גוף האותיות ולהיות שם הוי' בכלל ובפרט ובפרטי פרטות, וכמו דרך משל שכלל העולמות אצילות נגד היה דשם ומכל מקום יש בד' פרצופים שבו ד' אותיות השם וגם בכל פרצוף בפני עצמו ושכל השם גם כן וכמה שכתוב בתיקונים כמה פעמים ובפרטות שם הוי' שבכל פרצוף הם מתחלקים הד' מילוים לד' הפרצופים וכידוע כל זה ואין כאן מקומו לבאר כל זה באר היטב, רק בכלל כי מילוי ב"ן הוא בנוקבא רצה לומר אור השם יתברך המתפשט בכלי המקבל מצד שהוא מקבל להשפיע לאחרים שזהו מדת הנוקבא והמלכות כידוע התפשטות אור השם יתברך שם הוא על ידי השם הוי' במילוי ב"ן, רצה לומר שהוא הוה ומהוה הכל על ידי התפשטות הנעלם במילוי זה שהוא נקרא כפילא רצה לומר שהנעלם והמילוי הוא ממש כמו גוף האותיות בהוא הדין ו"ו הוא הדין הם ממש רק כפולים והיו"ד נשתנית המילוי לו"ד אבל מכל מקום הוא גם כן מספר י' ורצה לומר שהתמלאות והתפשטות אותו האור הוא עוד פעם אור כמוהו. ופירוש כי ענין אותיות הוא המצאת ממציא כל לשון שחילק אופני ההברות היוצאים מתוך הפה וקרא לכל אחת שם ידוע כדי שיוכל לבנות על פיהם התיבות והמלות שהוא חבור איזה הברות ואותיות יחד ואיך יוודע זה אם לא יהיה לכל הברה שם מיוחד, והנה בלשון הקודש האותיות הנקראות וציורם הנכתבות שזה ציור המציאם ממציא הכתב כדי שיוכל להודיע על ידי זה המכוון שלו לאחר הרחוק ממנו ולדור אחרון מה שאין יכול להודיעו על ידי הדבור כל זה נקרא קודש כי ממקום קדוש יצאו, כי הנה בריאת העולם היינו שיהיה נבראים ומקבלים אם כן ראשית הבריאה הוא האותיות שעל פיהם הוא הקבלה שזה עצם ענין המצאת האותיות יצורם ושמותם שעל ידיהם יוכל הרב להשפיע חכמתו לתלמידו בדבור ובכתב [שהם סוד זעיר ונוקבא תורה שבכתב ותורה שבעל פה כמה שכתוב במקום אחר], וכך השם יתברך גילוי אורו הוא על ידי צורת אותיות בהכרח שעל פיהם הוא גילוי הרצון שבלב לפועל, ואמנם גם במחשבה שבלב ומוח שייך לומר אותיות מאחר שהגיע למדריגת גילוי במוחו ולבו והוא נגלה לשכל האדם עצמו הרי הוא נגלה בדרך אותיות ותיבות בהכרח שנגלה לו דבר כך וכך הרי הוא בעל גבול בכך וכך תיבות וכך וכך אותיות, רק שבמקור השכל והמחשבה טרם שהגיע לגילוי לאדם עצמו שהוא עדיין בלתי בעל גבול שם אין שייך אותיות, וזה הוא מקור האין סוף שאין אנו יכולים לדבר בו ולא להתבונן רק מצד מה שהגיע למדריגת הגלוי להשגת אדם ביש מאין לשם הוא נגלה לבעל גבול אם כן בהכרח הוא הגילוי בצורת אותיות שהם כלים המלבושים גילוין רצה לומר שאנו מבינים דרך משל השגה כך וכך הרי בהכרח יש בו ציור אותיות מה, ואות היה דרך משל מורה על ראשית ההשגה כמו שהיא בהעלם גדול בדמות נקודה והוי"ו כשהיא מתפשטת בדמות קו ומהם נבנים כל האותיות, ונמצא עיקר האותיות מצד התגלות שבמחשבה ולא שעיקר שמות האותיות הם מצד הדבור שבו הוא חלוקת ההברות כמו שנתבאר, וכפי זה הכתב היא ציורים הסכמיים לבד אמנם בלשון הקודש הכתב גם הוא קדוש עוד למעלה מקדושת הלשון, כי הוא סוד ציור האותיות כפי מה שהם במחשבה ששם הוא בדרך ציור לבד שמחשבה זו היא נקודה ומחשבה זו כמו קו ומחשבה זו חבור נקודות וקוין על דרך זה ומחשבה זו חבור על דרך זה, והם בכלל כ"ב מיני ציורין מתחלקים שכל אחת ציור מחשבה פרטית כענין אות ומאיזה ציורים מתחברת מחשבה שלימה והיא תיבה ומכמה תיבות ענין, ולכן אמרו (בראשית רבה פי"ז) נובלות חכמה כו' תורה שבכתב היא מחכמה נפקת שהוא המחשבה דשם שייך ציורין וכתב, והוא למעלה מהדבור שאחר כך כשהוא מוציא מה שבלב לפועל גם הברות הפה שהוא כח המוציא מחשבתו לפועל לגלות לזולת היא כלולה מכ"ב מיני הברות כפי הכ"ב מיני הציורין שיש במחשבה, וכל אלה ממקום קדוש יצאו ממקור פנימיות השם יתברך בבריאת העולמות כי הוא הנותן כח למחשבה לחשב ולדבור לדבר וממנו הכל, ולשון הקודש הוא אור פנימי דמחשבה ודבור דהשם יתברך כמה שכתוב לצרף אותיות שנברא בהן שמים וארץ, (ברכות צ"ה.) פירוש כי בדבר ד' שמים נעשו כל דבור הוא באותיות ועולם העשיה הוא דבור דהשם יתברך והאותיות שבדבור וכן הולכים העולמות למעלה כפי מדריגת האותיות ממחשבה ורצון וכנודע וזהו מצד הפנים, ושאר לשונות הם מצד אחורים כמו לשון ארמית שהוא אחורים כנודע ויש אחורים דאחורים וכן הכתב וכמבואר זה במקום אחר ואין כאן מקומו, רק מענין כתב ולשון הקודש שהברת כל אות מורה על ציור מחשביי פרטי והיא כח פרטיי מן המחשבה העליונה שהוא כלל, וכידוע בספר יצירה איך חלק כל הכ"ב אותיות וביאור כחותיהם שהם מושלים עליהם בעולם שנה נפש שזה כלל הבריאה זמן ומקום שהוא הכלי קבול ונפש שהוא כח הקבלה שבכלי קבול, ובהם יש כ"ב חלוקות אולם שהם נמשכות מכ"ב צורי אותיות דגילוי יש מאין מרצון השם יתברך, וביאורם הוא ביאור כל הס' יצירה שהכיר בו אברהם א ע שהוא הראשון שהכיר את בוראו הכרה גמורה שיש בורא בעולם שכל הנבראים ממנו וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פי"ב) על פסוק בהבראם באברהם כי שורש ענין אברהם הוא הבראם של כל הברואים מהבורא יתברך, ולכך הוא הכיר בספר יצירה שהוא חקיקת דברי חכמה ומחשבתו של השם יתברך שעל ידי יצר הכל, ושם נאמר כי הכל באותיות וגם בי' ספירות שהם ל"ב נתיבות פליאות וכו' שבהם וכו' פירוש האותיות הם הכלים והיה ספירות הם האורגת שבכלים, [וכידוע מסוד המלבוש שהוא האותיות והיינו שהם לבוש לאור ומצמצים המחשבה דרך קוים ונקודות בעלי גבול ולכך הם נעשו על ידי ניתוק האור והשארת הרשומות כידוע והיינו דעל ידי אור הבב"ת אין מקום להגבלת אותיות רק ניתוק היינו הסתלקות אור הבב"ת נשאר מקום לאותיות ואין כאן מקום להאריך בסוד המלבוש מאחר שהוא מקבלת הר"י סרוג ותלמידיו והרחס ושלום לא הזכיר ממנו דבר ונודע אזהרת הרחס ושלום שלא לשים עין למה שכתוב התלמידים זולתו על שם האריז"ל ועיין זוהר הרקיע ר"פ בראשית דנשמר מהר"מ פאפרש לדבר מזה] כי יש גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם שאף על פי שלגבי כל הבריאה כולה האותיות מחשבתו של השם יתברך הוא אורם חיותם וקיום מכל מקום בחכמתו ומחשבתו של השם יתברך בעצמו יש ל"ב נתיבות, וי' ראשונות הם אורות לכ"ב האותיות שהם כלים להם והחכמה שהיא המחשבה ראשית הגילוי יש מאין יש בה גם כן אורות וכלים הישות הם האותיות ומצד שמקבלים מאין הם היה ספירות שלא הגיעו כלל לצורת אותיות:
14
ט״ווהנה שורש הצורות הם י' ו' שהם הנקודה והקו כמו שנתבאר למעלה שמהם הוא בנין כל הצורות [אבל השטר הגמור אי אפשר לציירו באותיות המחשבה כי אם הוא מתפשט לכל צד עד אין סוף אם כן הוא אין סוף ואינו בעל גבול וצורה כלל, ואם הוא מוגבל מכל ד' רוחותיו הוא נקודה והוא י' אבל ק' הוא שמבריח מקצה אל הקצה [מדת יעקב כנודע נחלה בלי מצרים] רק הוא בעל גבול מכל מקום בב' צדדים דרוחב], והם אבות לכל הציורים שבמחשבה שהם נבנים מנקודה וקו בהכרח [ובספר יצירה שא' ג' אמות אמה שכתוב דבר מצד הנבראים מן האותיות ולא מצד בריאת והתהוות האותיות עצמם], והאם הוא הה' וא' בספרא דצניעותא ה' דלי"ת הוות וכו' פירוש שהוי"ו הוא המשכת היו"ד לאורך הד' היא המשכה לאורך וגם לרוחב ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, שכל אות הוא צמצום וכלי המגביל וראשית הכרות הישות ובעל גבול הוא י' והמשכת הישות הוא הגבלה יתירה ויש המשכה לאורך והוא הו' וזהו מדת הזמן והשנה כי כל המשכה צריך זמן להמשכה מראש הנקודה עד סוף [וכן נבנה הזמן מאור השמש ההולך ממזרח למערב שהוא קו האורך, וקו הרוחב שמן הצפון לדרום הוא המקום המקבל לאור השמש בכל נקודה שהיא יש לו קו רוחב מצפון לדרום הרחוק מגוף נקודת האור ומקבלו וכן הד' שהוא משכה לאורך הוא העולם והמקום [והנפש הוא היה שהוא הנקודה והעובר שבתוך הד' כמו שיתבאר], ובהמשכה זו נעלם היו"ד כל עיקר [שעדיין בוי"ו הוא גלוי בראשו] שהיה הוא היש מאין וכאן נתגלה יש גמור מכל צד ולכך היא נקראת דלה דלית לה מגרמה כלום פירוש פעיקר קבלת האור והחיות הוא מן האין ועל ידי היש מאין, דרך משל באדם כשנופל לו איזה מחשבה במוחו והיא קשורה וסתומה תחילה עדיין רק מתגלה במוחו ראשית הגלוי היינו מחשבת כך וכך ואחר כך הוא ממשיכה לאורך וגם לרוחב, פירוש שמתפשטת ומתרחבת בכמות שהוא האורך וגם באיכות ומהות שהוא הרוחב ואז נפסקה המחשבה ואין לה עוד להמשך, רק שהיא מולדת מחשבה אחרת ואז היא נקראת ה"א כמה שכתוב בזוהר שהוא לאחר שקיבלה העובר בתוכה שהוא היה תוך ד' ובכחה להוליד עוד י' ראשית והתחלה למחשבה אחרת, ולכך ד' הוות עד שלא נקראת אם ולא קבילת עובר אבל מצד קבלת העובר נקראת ה' והיא אם להוליד עוד, ולכך שורש צורות המשכת המחשבה [שהם צורת האותיות כנ"ל] הם יו"ד והדלא תעשה יש י' בתוכה היינו העובר שמולדת עוד פעם יו"ד ולכך הם יו"ק אבות ואמות כל הצורות והם ב' ההי"ן כמו ב' אבות שהם י' ו' כי מן היה נמשך תיכף ד' ולכך מלוי היה הוא יו"ד כי פירוש מילוי היינו מה שאינו מפורש רק הוא בכח להתמלאות כך והיה מתמלאת לוי"ו וגם לד' וזו הדלא תעשה היא המולדת הוי"ו, והיינו כי התפשטות לאורך ורוחב יש מיד בנקודה והיינו מיד שתפול מחשבה סתומה בלבו הוא מתבונן בה באורך ורוחב פירוש בכמות ואיכות כמו שנתבאר ואחר כך היא מתפשטת לאורך אותה תבונה סתומה והוא הוי"ו הנולד מן ה' ראשונה ואחר כך מתרחבת לרוחב ונעשית ה' אחרונה להוליד י' אחרת, דרך משל כשמתחיל לחשוב לבנות בית ואחר כך מתבונן בו בכמות ואיכות ואחר כך מאריך במחשבתו לעמוד על כל פרטיו ואחר כך הוא השלמת כל מה שיש לחשוב בזה ואז נולד אחר כך מחשבה אחרת, כך היה ד"מ מחשבת בריאת העולם אצל השם יתברך ויקו"ק הם שורשי ואבות ואמות כל הבריאה שמהם נולדו כל הצורות והתמונות שבהם נבראו שמים וארץ וכל הנבראים שהיו כולם חקוקים במחשבתו של השם יתברך וכך עלו במחשבה לפניו, והם ד' אותיות במחשבה על דרך הנזכר ובכלל מן המחשבה עד סוף המעשה גם כן חלוקים לד' אלו כידוע מד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה שהם נגד מחשבה ורצון וכחות הפעולה וגמר הפעולה שהוא גם כן ממש דוגמת ד' חלוקות דמחשבה עצמה שנתבאר, וד' חלוקות אלו הם גם כן בכל אלו הד' הנזכרים על דרך משל במעשה שבנה בית יש ד' חלוקות תחלה קונה עצים ואבנים החומרים המצטרכים לבית ואחר כך משפם ומתקנם אלו לכתלים ואלו לתקרה וזה לרצפה וכיוצא בו ואחר כך עוסק בבנין ואחר כך נגמר ונעשה בית, וכן בכלל הד' חקירות וידיעות שיש בכל דבר שהם חומר צורה פועל תכלית הם ד' מדרגות הנזכרים שכח הפועל שבנפעל הם ב' האבות והנפעל הם ב' האמהות הנזכרים והצורה הוא כח הפועל שבחומר ומקורם הם ד' אותיות ההוי' שי"ו אבות וב' ההי"ן אמהות כנזכר למעלה:
15
ט״זודברים אלו עמוקים ארוכים ורחבים ומבוארים למבין ואי אפשר לבאר הכל רק למי שזכה והאיר השם יתברך עיניו לחזות בנועם ד' איך כל עלילות מצעדי גבר ותחבולותיו מחשבתו ורצונו הכל כאשר לכל הוא נמשך מאמיתות מחשבתו ורצונו של השם יתברך והוא רק כגרזן ביד החוצב בו, ומכל מחשבות ופעולות אדם נוכל לעמוד ולהתבונן על מחשבות ופעולות השם יתברך אים הם כענ ין מבשרי אחזה אלו"ק שיש בזה ב' אופנים, והם הרמוזים בלשון הכתוב בצלמנו כדמותינו דידוע דצלם דכורא ודמות נוקבא פירוש דהוראת דמות היינו כמו אדם המצוייר על הכותל שאין בו מגוף האדם אבל צלם הוא ממש מגוף האדם וכדרך שא' בבבא בתרא (נ"ח.) נסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה וכו' כמה שכתוב שם הכל בפני אדם כקוף בפני אדם והם דמות לבד ואדם נקרא צלם שהוא דכורא דהיינו כח הפועל עצמו ודמות נוקבא ניכר רק כח הפועל עצמו ודמות נוקבא ניכר רק כח הפעול שבנפעל, וזהו באספקלריא שאינה מאירה מי שמתבונן במשלוח על ידי מבשרי אחזה אלו"ק שבדרך משל כמו שרואה בגוף האדם כך מתבונן למעלה כביכול כידוע משלות כאלו בספרים, אבל אספקלריא המאירה הוא שזוכה ורואה בבשרו אלו"ק ממש שכל פעולות ועניינים שבגוף הכל חלק אלו"ק ממש הוא הפועל, וזהו החילוק בין זה הדבר לכה שאמרו ז"ל (ספרי מטות) וזכו לזה כל ישראל בקריעת ים סוף כמו שאמרו ז"ל ראתה שפחה וכו' (מכילתא בשלח) כי כולם ראו באספקלריא המאירה, מה יחזקאל ומכל מקום גדלה מעלת יחזקאל ששם היה רק לפי שעה וכרגע בעת שאמרו פסוק זה אלי ואנוהו ותיכף נעלם וכן בכל דור ודור יש מענין זה זיוכל לזכות לראיה כרגע וגם כן בקנין, וזה היה רק אצל משה רבינו עליו השלום שהיה אצלו בקנין כמו שאמרו ז"ל ולכן אמרו ז שכינה מדברת וכו' דממש כל פעולותיו היה מפורש לעיניו כי הכל חלק אלו"ק הפועל ומדבר מקרבו, אבל בדורות הללו על זה אמרו בפרק קמא דבבא בתרא (י"ב.) חכם עדיף מנביא כי הראיה מעינים מיוחס למוח כידוע וכן מיוחס החכמה לראיה כמש"נ ולבי ראה הרבה חכמה וגם לנביא לפנים יקרא הרואה, ויש חילוק בין ראיה לראיה כי הנביא הוא כשהוא בקנין היינו שכבר עבר כל המדרגות מתחלת הראיה במחשבה שבמוח עד סוד וגמר כל היה מדרגות, וזה נקרא שהוא אצלו בקנין כן כמו שהוא בראיה ולכך יוכל לומר כה אמר ד' או זה הדבר אבל החכמה הוא הראיה לבד שהוא כרגע ואחר כך חלף הלך כנ"ל, כי הם ג' מדריגות כלשון חז"ל עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים והחכמה הוא כשעדיין במדריגת עין רואה לבד ולא נתפשט עד לסוף ומכל מקום זה עדיף, והוא על דרך שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש ואמרו ז בפרק יוהכמה פעמים (ע"א:) טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה וכך דרשו חז"ל בכל מקום ההליכה כמה שכתוב בפרק קמא דברכות (י"א.) בלכתך בדרך פרט לחתן והיינו כמה שכתוב בריש קדושין בלשון דרך ובעירובין (ק':) על פסוק ואץ ברגלים ושאר דוכתי, והיינו כי כל הליכה תנועה ופעולה ובכל פעולה יש יחוד דפעולה וכח הפועל שהוא יחוד קובית הלל ושכינתי' שא' בזוהר על חנוך תופר מנעלים ומייחד יחודים (עיין יל"ר בראשית) כי בכל פעולה אפשר לייחד יחודים למי שמכיר ויודע שכח הפועל שבו והפעולה עצמו הכל מהשם יתברך, וטוב מראה עינים וכו' היינו כמו ששמעתי עמש"נ טוב שם משמן טוב ובדחז"ל טוב שם טוב כו' שהוא כמה שכתוב בברכות (ז':) גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה דשמן היא חכמה והוא לימודה ושימושה של תורה היינו החשק וההשתוקקות שיש לו לדברי תורה וזה נקרא שם וזה גדול יותר, וכמה שכתוב בשר"ת על פסוק כי בי חשק וזהו הנקרא ראיה שבמוח וכן במוח עצמו יש ראיה וגמר מעשה וכנ"ל דהד' מדרגות יש במחשבה עצמה גם כן ולעולם הראיה שהוא מתחלת לידת המחשבה במוח והשגת המוח יותר גדול מן הגמר כי בגמר יש גבול אבל בחשק אין לו גבול, וזה נקרא מראה עינים שהוא השגת המוח וזה גדול יותר מלב חומד ולב חומד גדול יותר מכלי המעשה גומרין [ולכך תורה גדול מתפלה שתורה נקראת מראה עינים ותפלה הלך נפש ואין כאן מקום להאריך בזה הפלוגתא פרק קמא דשבת (ו'.) דמר סבר מסיר אזנו וכו' ומר סבר זמן תורה לחוד], וזה שאמרו ז"ל (בחגיגה) בן עזאי הציץ ומת ועליו הכתוב אומר יקר בעיני ד' המותה וגו' כמה שכתוב ביבמות (ס"ג:) א"ל לבן עזאי אתה נאה דורש ואין אתה נאה מקיים דקודש ולא נסוב ולא עשה גופה של מעשה דהיינו הלך נפש והשיב נפשו חשקה בתורה דהיינו מראה עינים וזהו הציץ לבד, מה ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא דהיינו הלך נפש שהיה מצליח עד הגמר מעשה וכמה שכתוב בהרואה (ס"א.) כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו שהיה חושק מכל דבר שיביאנו לידי גמר מעשה, אבל בן עזאי נסתפק בראיה לבד ועל זה נאמר יקר בעיני ד' פירוש שגם עיני השם יתברך כביכול זה לעומת זה הציץ בו כדרך שא' בבנות ירושלים מסקרות עינים וא' הסבי עיניך שהם הרהיבוני אך לא היש לומר עסק בעולם העשיה כי הראיה לבדה בלא מעשה חזקה שם יותר וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה פי"ד) על פסוק לא יראני וגו' הא בשעת מיתתן רואין וזהו יקר וגו' שדבר יקר ומשובח בעיני ד' דייקא במדריגת מראה עינים, וגם על רבי עקיבא דרשו חז"ל (רבה חקת) וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחבריו כי גם הוא הגיע לאבני שיש טהור שהוא סוד העיינין כנזכר למעלה וכמה שכתוב למעלה שהוא בסוד הא' ותרין יודי"ן שבו הם העיינין [שהוא החכמה כנ"ל], וכידוע בעץ חיים [ריש שער מיין נוקבין ומיין דוכרין] כי ב' יוד"י האל"ף הם סוד מ"נ ומ"ד יעויין שם בפנים ופירוש מיין נוקבין ומ"ד הם החשק שיש בדכר ונוקבא, ואז נקרא מים מים שעדיין לא הגיע לצורת אותיות דהיינו גמר פעולה שאז נקרא אבנים כמה שכתוב למעלה, וא"ל אל תאמרו וכו' דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני פירוש כמה שכתוב (אבות פ"ג) כל מי שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת והיינו לא יכון לנגד עייני דייקא שגם ראיית עיינין נסתלק, וזה נקרא דובר שקרים פירוש דבור הוא גמר הפעולה כידוע ושקר ידוע בזוהר בריש ההקדמה דק"ר אתוון דשיקרא והש' יסודא דקשוט כידוע דש' רומז לתלת אבהן שהם נגד ג' ראשונות [היינו הגם דרומז לחסד גבורה תפארת כידוע רומזים גם כן לג' ראשונות דנוקבא שהם נעשים אצלה ג' ראשונות ואין כאן מקום להאריך זה] דהיינו מראה עינים וק"ר הם נגד ד"ה כמה שכתוב בפע"ח ריש שער השבת בסוד שדה עיין שם דהרי"ש דוגמת הדלא תעשה [וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פי"ט) אם אתה עושה ד' רי"ש מחריב העולם מאחד אחר], ולבתר דקבילת עוברה נעשה אצלה ק' וגם הרי"ש פירוש רישות כמו דלא תעשה על שם דלותה דהיינו שמשתוחקקת לטוב או לרע רק שברע הקו"ף קודם כי אין לה מילוי ואין אדם מת וחצי תאותו בידו, (קה"ר פ"א) ואף על פי שגם בתורה אמרו ז בויקרא רבה (פכ"ב) אוהב מצות לא ישבע וכו' היינו שרוצה יותר אבל מכל מקום יש לו גם כן שביעה והתספקות ושמחה בחלקו וכמש"נ ישמח לב מבקשי ד' שגם בעודו מבקש יש לו שמחה מה בתאות הוא לעולם רעב וחסר כמה שכתוב (סוכה נ"ב:) משביעו רעב והרי"ש מאוחרת לק':
16
י״זועוד דברים בגו, כי אמרו ז בשבת (ק"ד.) ק' קדוש ר' רשע והיינו כי הרשעות רק בחשק ורצון לעבירה דבמעשה בלא מחשבה אין נענש דאונס רחמנא פטרי' אף מגלות וכן בעל זה אמרו בסנהדרין (פ"ז) אנוס הוא וכן בגן עדן בכהאי גוונא דאנוס הוא שלא היש לומר לחשוב שזה עבירה, ורק בשוגג צריך כפרה דהוה לי' למידע ולא שם מחשבתו ולבו לדקדק והיינו דגוף המעשה מסודרת ועומדת כך וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל"ב.) כי יפול הנופל ראוי היה זה ליפול מששת ימי בראשית אלא שמגלגלין וכו' וכל אחד (סנהדרין ק"ז.) ראויה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית והיינו לפי שדהמלך ע עשה תשובה נתפרסם כן, ובאמת כן יתברר לעתיד על כל חטאי ישראל כשיצורפו ויתלבנו כמו שאמרו ז"ל בשבת (פ"ט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו, והיינו דמאחר שאמיתות רצון השם יתברך כך הוי כמו עבירה לשמה בנזיר (כ"ג:) וכמה שכתוב עת לעשות לד' הפרו תורתך ואף על גב דהוא נתכוון לתאות עצמו הוי ככפוהו ואכל מצה יצא (ראש השנה כ"ח.) ואמרו בפרק קמא דפסחים (ח'.) דבישראל גם כשמתכוין גם להנאת עצמו ובודק חמץ לבקש מחט מקרי צדיק גמור, ולכך הק' דהיינו המילוי זה נקרא קדוש כמו שאמרו ז"ל (חולין ז':) ישראל קדושים הם אפילו הבעלי עבירות [דבאו"ה כהאי גוונא לא מהני כדאיתא בריש ראש השנה] שמילוי הרצון שלהם אפילו לד"ע מקרי קדושה וכמה שכתוב בע"ז של ישראל דאין לה ביטול ילפינן מקדושת מזבח עיין שם בע"ז (נ"ב.) והיינו דע"ז שעשה ישראל ודאי אינו באמת אלא לעבודה לד' אלא שבעולם הזה אין נגלה עדיין זה ההכרה הברורה דכל מעשי ישראל הכל פעולת ד' ממש שהם חלק אלו"ק, ומכל מקום גם על המחשבה לבד אין נענש כמו שאמרו ז"ל (קידושין מ'.) מחשבה רעה אין מצרפה למעשה [והיינו רק בישראל כמה שכתוב בירושלמי פרק קמא דפאה] והיינו דאמיתות עומק ראשית דמחשבת איש הישראל י הוא רק לעשות כרצון השם יתברך וכמה שכתוב הרמב"ם (בפ"ב מה"ג) בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, והמחשבה רעה נולדה מן היצר שיושב על ב' מפתחי הלב (ברכות ס"א.) וכמש"נ יצר לב האדם רע וכמה שכתוב (שם י"ז.) גלוי וידוע שרצונינו וכו' שאור שבעיסה כו', ובעולם הזה שניתנה הבחירה במעשה לכך העונש כשבאה המחשבה לידי מעשה שבמחשבה יש בו ב' מיני מחשבות דטוב ורע ובכחו להגביר הטוב ולעכב המעשה ולכך אין נענש על האונס שלא היה יודע במחשבתו הטובה לעכב, ולכך הר' אחר הק' דאחר המילוי במעשה אז ר' רשע נקרא רשע על המחשבה והרהורי עבירה ולא מקודם המעשה וגם לא על המעשה רק על הרצון, ואמנם זהו בעולם הזה דנקרא עולם דשקרא דפירוש ש'ק'ר' היינו שמחבר יסודא דקשוט היינו מחשבה וחשק טוב עם חשק ומילויו דרע שדבר זה אינו אמת כלל שאי אפשר זה להיות שאיש הישראל י שיסודו בטוב רק ענפיו נוטים למקום טומאה כמשל חז"ל שיתערב ויתהפך לטמא ורע, וזהו סוד הידיעה ובחירה שתירץ בו האריז"ל בסוף ספר ד' מאות שקל כסף דהידיעה במקום אחר והבחירה במקום אחר ע"ש לשונו וגם בסוף הזוהר חדש מזה עיין שם ובארנוהו במקום אחר דרצה לומר ממש תירוץ הרמב"מ שאין ידיעתנו כידיעתו, ולידיעת השם יתברך אין הבחירה מכחשת כלל אף על פי שהיא היפך הידיעה ואי אפשר לב' הפכים בנושא אחד זהו לגבינו אבל לגבי השם יתברך אפשר וכמה שכתוב במקדמת ספר גבורות ד' בענין נס בשני הפכים יעוין שם, וכן לגבינו הבחירה ולגבי השם יתברך הידיעה ובאמת לגבי השם יתברך אין מקום לבחירה ולכשנזכה להתגלות אלקות כל כך עד שיהיה השגתינו כהשגתו יתברך וכמה שכתוב (בבא בתרא ע"ה:) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה אז נראה דאין מקום לבחירה כלל, וזהו עלמא דקשוט שחותמו של השם יתברך אמת (שבת נ"ה.) שכפי מה שהוא ידיעתו הוא האמת אך אצלינו הוא הבחירה כי אנו בעולם הזה ואין ידיעתינו כידיעתו יתברך שאי אפשר לידיעה כזו בעולם הזה שהוא עולם המעשה שכך יסד השם יתברך זה העולם העשיה שיהיה בו מקום הבחירה והעלם הידיעה דהשם יתברך, ולכך נקרא עלמא דשיקרא כי בהתגלות האמת אז יהיה כליון השמים וארץ שכתיב בישעיין היינו שיהיה כאין ואפס כל ענין העולם הזה ממש מאחר שנגיע למדריגת הידיעה דהשם יתברך ויהיה פתוח לבנו בהשגה כזו מתבטל באמת ענין הבחירה והמעשה לגמרי ונסתלק עולם העשיה גופנית דעולם הזה ולכך הוא נקרא עלמא דשקרא שהוא היפך האמת לאמיתו כנ"ל, ולפי שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא דהיינו עלמא דקשוט לפיכך ניתנה להם תורה דכתיב בה אמת שהיא המלמדתם לעמוד על האמת ואז נעשו חרות מיצר הרע ואו"ה שהוא ממש היפך השקר דוגמת עולם הבא אלא שהיה רק לשעה דהיינו ראיה לבד ולא בקנין, והוא היסודא דקשוט שבו אותיות אמת הם הג' ראשון דשי"ן דמקרבן מילי' ועדיין לא הגיע עד סוף כל דרגין להיות בקנין כך וחזרו להתחבר אתיון ק"ר ולהיות השקר המצוי, ולכך ניתן עמוד העבודה ונצטוו במשכן ואוהל מועד שהוא הממתיק ועושה את המר מתוק על ידי הקרשים נעשה מן שק"ר קר"ש [כידוע שכל המתקה הוא על ידי התחלפות הצירופים כמה שכתוב במקום אחר על מה שכתוב בספר יצירה אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג, וכל המתקה נעשה כמו שהיא למטה מן הכל נעשה למעלה מן הכל והיינו כנ"ל דק' קדוש ובמקום שהוא אתהפך חשוכא לנהורא וכולו טוב רק שנהתפך עליונים למטה ותחתונים למעלה וזה שא' (פסחים נ'.) עולם הפוך ראיתי כי כשנתהפך עלמא דשקרא נעשה כן אבל אנן כי היכי דאיתינן הכא וכו' פירוש אנן הדבוקים בתורה דכתיבה בה אמת ואין כאן מקום להאריך] השם יתברך בסוף שבם הסוף קשוט ואז נעשה הכל טוב כדרך שא' בפרק ב"מ (ל':) ראו שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורהבודאי כולו כן, וכן מה שכתוב ולואי תהא יציאתך מן העולם כביאתך בלא חטא רצה לומר רק רגע היציאה וכמה שכתוב עד יום מותו וגו' אם ישוב מיד תקבלו כי מאחר שלידתו טוב וסופו טוב אין לחוש לאמצע דבודאי כולו טוב, והעיקר הסוף כי כל דבר הולד על שם סופו ותכליתו וסוף מעשה במחשבה תחלה ולכך כשהשי"ן בסוף הוא טוב גם אתוון ק"ר טובים והיינו דבאמת כל הכ"ב אותיות קדושות וממקום קדוש יצאו:
17
י״חוידוע בספר יצירה דבאות ק' נברא חודש אדר והוא ממש דוגמת ה' שנברא בו חודש ניסן כמו שאמרו ז"ל (מגילה ו') מסמך גאולה לגאולה שגם הוא חודש הגאולה, רק החילוק שזה משפיל גאים ובו מחיית עמלק אשר קרך שהוא מכח אותיות ק"ר כי הוא ראשית גוים כנודע ולכך נאמר ונהפוך הוא אשר וגו' שהתיקון לזה על ידי ההמתקה נעשה ממש להיפך ועולם הפוך כמה שכתוב למעלה, והנס היה על פי דרך הטבע היינו מנהג זה העולם שהוא עלמא דשקרא ובאות ק' עצמו נעשה הנס על ידי עבירה לשמה דאסתר שמילוי וקבלת העובר דרי"ש רשע שהוא אחשרוש שבו נאמר ופושעים יכשלו בם שנתכוין לדבר עבירה כמו שאמרו ז"ל (נזיר כ"ג.) בלוט ובנותיו והחשק שלו רע, והיא לא חשקה לזה רק מילוי החשק אצלה נקרא ק' קדוש כמו שאמרו ז"ל (מגילה ט"ו.) שלבשתה אז רוח הקודש ונתהפך מר למתוק ונשפל עמלק ורבים מעמי הארץ מתיידים וגו' שהמר נמתק אבל ניסן הוא גלוי האמת ומגביה שפלים ופורעניות מצרים היה במורא גדול זו גלוי שכינה וכמש"נ ועברתי וגו' אני ולא אחר והוא בה' שהוא קבלת העובר דקדושה היינו המילוי מצמאון כנסת ישראל לדודה על ידי התגלות אור השם יתברך, ונצטוו אז במצה כידוע בזוהר נשא ושאר מקומות דמצוה רומז לה' אחרונה, פירוש שמילוי החשק הוא בגוף של מעשה והלך נפש על ידי זה הוא המילוי וקבלת העובר ונעשה מד' ה' ומצה חסר הוי"ו הרומז לתורה לפי שאז היה קודם מתן תורה כי מתן תורה הוא האמת בקנין גמור, ויציאת מצרים היה עדיין בראיה לבד כמו שאמרו ז"ל (מכילתא בשלח) ראתה שפחה וכו' והיה המצה דהיינו דסתלקות השאור שבעיסה והיצר על ידי החפזון שהוא במהירות כרגע בעת הבהירות הגדול נסתלק היצר שלא הספיק בצקם וכו' עד שנגלה וכו', ואלמלא תשהה העיסה רגע אחת תחמיץ שעדיין אינו כן בקנין דהיינו שהוא כך ומוכן לכך רק אדרבא מוכן להיפך ועל ידי החפזון נעשה כך כי דבר זה של העדר היצר לגמרי אי אפשר, וכמה שכתוב במדרש הנעלם (פרשת תולדות) על לבן דגם לעתיד יהיה יצר כדי שיהיה חדוותא דשמעתא רק דנקרא לבן דאתלבן רק במהירות כרגע, ובשבועות נאמר לחם חמץ שאז הוא האמת בקנין גמור ואין לחוש ליצר, ובניסן הוא המראה עינים והתחלת האמת, ואדר סוף השקר והשפלתו עד שמגיע להסוף שהוא גם כן קשוט והוא הק' דאזיל בתר ה' כגונא דקופא בתר בר נש כמה שכתוב בזוהר תרומה וגם הוא מקבל עובר ומילוי חשקו על ידי עבירה לשמה שהוא גם כן מצוה ונקרא עת לעשות לד' הרומז גם כן לה' אחרונה כמה שכתוב בזוהר ריש אחרי, וחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' שאמרו ז"ל (ברכות מ'.) אין לך דבר מביא יללה אלא יין והוא ראשית חטאי העולם באדם ונח [שממנו נשתכלל גם כן העולם אחר המבול שנתקן כל מה שעבר על ידי המבול], וכאן אדרבא זהו מצותו [והשכור כל מעשיו בלא דעת רק אונס כפוהו כנ"ל וזהו תיקון כל מעשה העבירות], ולכך הוי' המושלת בחודש זה הוא בצירוף מהופך ממש כידוע והוא על דרך עולם הפוך הנזכר למעלה שנעשה על ידי תיקון השקר, והיינו דסדר הוי' הוא סדר ההמשכה מתחלת המחשבה עד סוף המעשה כמה שכתוב למעלה וזהו המושלת בחודש ניסן כמה שכתוב בזוהר ניסן אתוות כסדרן ותשרי אתוון למפרע, פירוש שהסדר הוא ממעלה למטה וכן בניסן היה התגלות האור מלמעלה למטה כידוע שהיה באתרועתא דלעילא לבד בלא אתערותא דלתתא כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פכ"ג) על פסוק גוי מקרב גוי ובשאר מקומות, מה תשרי שהוא חודש הדין וכידוע מהאריז"ל והוא גם כן בתוספות בראש השנה [כל זה א'] ד"ה כמאן עמה שכתוב מתחילה וכו' ולבסוף בראו במדת הרחמים דבזה נתקיימו דברי שני האימורים דבניסן ותשרי נברא העולם, ובתשרי הוא הרת עולם במחשבה [וקיימתי דבר זה מסברא דנפשי' בקונטרס משיב הטענה שלי] והוא במדת הדין ולכן צריך אתערותא דלתתא מקודם ואתוון למפרע שנקרא שהאור מתחיל מלמטה על ידי אתערותא דלתתא מוליד אתדל"ע למעלה ולכך הוי' המושלת בתשרי צירוף והי' הבנים קודמים לאבות, ולכן אמרו בניסן נגאלו בתשרי עתידים להגאל כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר פכ"ג) דלעתיד לבוא נאמר שיר חדש לשון זכר ובמצרים שירה לשון נקיבה, היינו כמה שכתוב (ברכות ס'.) אשה מזרעת תחילה יולדת זכר מה במצרים היה איש מזריע תחלה האתדל"ע קודמת, ואתערותא דלעילא ודלתתא הם מיין דוכרין ומיין נוקבין כידוע ובתשרי בבנים ואבות עצמם היה הדכורא קודם דהיינו לעולם כח הפועל ואחר כך הנפעל רק שאתערותא דלתתא קדמה לאתערותא דלעילא, ולכך נקרא גם כן גאולה עתידה למעני למעני אעשה כי מאין נולד האתערותא דלתתא והתעוררות הרצון בהם זהו גם כן מהשם יתברך וכח הפועל שבנפעל הוא השם יתברך בפועל הכל, וכידוע דשם ב"ן שהוא מ"נ מקבלת האשה מבעלה בשעה שעושה אותה כלי דלכן אין האשה מתעברת מביאה ראשונה שאין לה מ"נ וכמה שכתוב בעץ חיים שער מ"נ ויהיה הגאולה על ידי השם יתברך, מה גאולת אסתר היה הגאולה בגלוי רק על ידי אסתר ולא נגלה כלל שרק יד ד' עשתה זאת כבמצרים שהוא ראש כל הנסים ואסתר סופן כמה שכתוב ביומא (כ"ט.) וכמו ניסן ראשית השנה ואדר סופה וסוף מעשה במחשבה תחילה, פירוש דבוק בעומק ראשית הקודם לתחילת המחשבה בסוד אשת חיל עטרת בעלה כמה שכתוב הנני עושה חדשה וגו' נקיבה תסובב וגו' כמה שכתוב בזוהר על ד' על ד' ממש שהקדוש ברוך הוא מוסר הכל בידי הצדיקים ולא זז מחבבה עד שקראה אמי (שי"ר פ"ג) וכאלו הם העושים. הקב"ה גוזר וצדיק מבטל (מ"ק ט"ז:):
18
י״טוזהו סוף כל הנסים שגם בעולם העשיה ועולם הטבע נעשים נסים, והיינו בהעלם אור הידיעה דהשם יתברך וגלוי עלמא דשקרא שזהו סוף ותכלית כל סדר ההשתלשלות, והנסים דשם שמצד עלמא דשקרא הוא על ידי תיקון השקר שהוא על ידי סיומא דקשוט כנ"ל והיינו עבירה לשמה שהלשמה בא אחר העבירה, דכל עבירה לשמה היינו ע"כ שעל ידי מעשה זו יהיה נולד אחר כך דבר טוב דבשעת מעשה היא עבירה וגם מקודם אם כבר נולד הטוב למה יעבור אחר כך רק שמזה יצמח לעתיד דבר טוב ונמצא כח הפועל שבנפעל מתגלה לבסוף אחר הפעולה, ולכך הצירוף מהופך לגמרי והנפעלים קודמים לפועלים ולכך גם כן הק' קודם לר' בא"ב שהוא כפי הקדושה אין הק' מלוי לתאות הרי"ש דרצה לומר תאות הרשע רק הק' בא קודם, מה ד' קודם לה' שהה"י הוא מילוי תאות ד' אבל הרי"ש בא אחר הק' כי אין תיקונו להתמלאות תאותו רק תיקונו להיות נשאר כך ריש ודל היינו לעצור תאותו, דבמחשבה לא שייך עבירה לשמה דרק עת לעשות וגו' כתיב במעשה ולכן אמרו (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשין מעבירה דאין להם תיקון שיתהפכו לזכיות וקדושה ועבירה לשמה כנ"ל בעולם הזה כל זמן שישנו ליצר הרע שממנו בא ההרהור רע כנ"ל אם לא כשמגיע למדריגת כך שנגלה לו שגם היצר עצמו הוא מהשם יתברך שדבר זה הוא בטול היצר מכל וכל כמה שכתוב מזה במקום אחר בזה נתהפכו גם ההרהורים רעים לטוב, אבל כל זמן ששולט בו היצר עדיין אי אפשר לתקן הרהורים רעים הקודמים [אלא שאין הקב"ה מצרפם למעשה כלל, חוץ מהרהורי על זה שאותם אפשר לתקן גם כן בתשובה להתהפך לטוב גמור כמשי"ת במק"א] רק התיקון להשאר כך רש ודל ושלא למלאות צמאון תאותיו כלל, וידוע בספר יצירה דבג"ד כפר"ת הם נגד ז' ימי הבנין והד' נגד תפארת מדת אמת ליעקב ור' נגד היסוד מדת יוסף הצדיק המפטפט ביצרו ואין ממלא תאותיו ואמרו ז (בראשית רבה פפ"ד) על פסוק בן זקונים שזיו איקונין שלו דומה לאביו, ובזוהר פרשת אחרי דהיסוד ו' זעירא ודומה לי' פירוש כי ד' היינו הצמאון והחשק שהוא המ"נ ואתערותא דלתתא מקבלת האשה גם כן מבעלה כי הוא כח הפועל שבנפעל ולכך הוא נגד הוי"ו שבשם, והרי"ש הוא גם כן צמאון וחשק הנמשך מחשק הנשפע מהשם יתברך רק שהוא דקטנות כי כשהאדם קטן ואין לו דעת הגמור הוא חושק לענייני עולם הזה ואחר כך כשמתגדל יודע וחושק לרצון השם יתברך, ואין האדם נולד מיד בתכלית השכל שלא יחשוק בקטנות גם כן לענייני עולם הזה ונאמר כי נער ישראל ואוהבהו והמשילו חז"ל (רו"ת חקת) לתינוק המתלכלך כי כך יסד השם יתברך שיהיה לאדם בקטנות החשק לעניינים פחותים, והוא נגד היסוד שהיא ו' זעירא פירוש כי הוי"ו הוא עץ החיים כידוע בזוהר ותיקונים ובזוהר [ריש ויקרא] שהוא אות אמת, רק שהחיות והאמיתות שבו הוא בקטנות ונדמה לי' שהוא ראשית הגלוי מיש לאין דלא קיימא לשאלה כלל ואין לומר עליו שהוא יש ולא שום הכרה אחרת, מה בוי"ו יש התפשטות נוסף על הישות מכל מקום האבא יסד ברתא והאשה נעשית כלי ומקבלת המיין נוקבין על ידי היסוד וכל השפעה הוא דרך היסוד, כי כך מנהג ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת על זה:) ובתחילה הוא קטן ואחר כך מתגדל ובתחילה משיג חשקות דקטנות ואחר כך משליך זה ואוחז כשקות דגדלות, וכך בתחילה משיח בן יוסף ואחר כך משיח בן דוד שיבוא אחר שיכבוש משיח ב"י העולם על ידי כבישת התאות שהוא הרי"ש ואין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף (בבא בתרא קכ"ג:) שהוא אות הק' כנזכר למעלה, דאחיזת עמלק אשר קרך באתוון ק"ר ואמרו ז (תנחומא תצא) שחתך ערלותיהן וכו' וכן דרשו על קרך לשון קרי כידוע שטיפת הקרי נמשכת מהמוח, ולפי שהוא בתאוה דעולם הזה כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פי"ד) אפילו חסיד שבחסידים וכו' ולכן היא מטמאה אלא דהקב"ה נותן טהור מטמא שנוצר מזה ולד, וזהו היה בסוף שרומז על ההתחלה מן החכמה שבמוח והוא בסוף גם כן דאב מזריע לובן שממנו המוח כמו שאמרו ז"ל (נדה ל"א.) והיה הוא רק ראש א' מתלת רישי"ן דשי"ן ומורה על עומק ראשית דמחשבה לבד, ועמלק הוא ראשית גוים ואין לו גם עומק ראשית טוב רק אתוון ק"ר לבד, אבל אצל ישראל העומק ראשית טוב ולכן נקרא קרי, אבל הגילוי דישות ממחשבה ורצון אינו מבורר לטוב ולכן יש בו טומאה ולכך היתה כח ומקום לעמלק להלחם כי גם בהם אין מבורר ומלחמה לד' בעמלק מדור דור, שבכל דור הקב"ה מברר מעט מעט שתאות של בני ישראל הוא מצד הקדושה ומצות עונה ואין רוצים במותרות שזהו יסוד כונת מצות מילה וחתיכת הערלה דע"ל דאין רוצים במותרות התאות רק כפי מה שהוא רצון השם יתברך לבד, ועל ידי זה מוציא יקר מזולל שנעשה צירוף יקר היו"ד קודם ואין זה נקרא יסודא דקשוט כמו שק"ר שהשי"ן כולל כל החכמה בינה דעת דהיינו מוח ולב ודעת המחברם ומקשה הרצון עם המחשבה לחשוב מה שהוא רוצה ולרצות מה שהוא חושב והכל קשוט שהכל מאמיתות השם יתברך, ואחר כך כשמתמלא מתאות העולם הזה וחושק להם [שעל ידי המילוי נולד חשק כטעם משביעו רעב מרעיבו שבע (סוכה נ"ב:) ולכן הק' קודם לר' ואי אפשר לרי"ש להיות קודם הק' מאחר שכשמרעיבו שבע] אז נעשה כל שקר שנראה שלא כמו הקשוט שהוא ההיפך מתאות עולם הזה, אבל היה רומז על החכמה שבמוח לבד אבל בלב עדיין יש יצר לב האדם הרע מנעוריו ונמצא מה שהוא נראה למילוי תאות ואפילו חסיד שבחסידים כו' זהו מצד היצר שזהו חוץ לגוף הנפש הישראל ית שעצמות נפשו הוא חלק אלו"ק ואין לה שייכות כלל לתאות עולם הזה, והיצר רע שבלב אינו מעצם העיסה כלל רק שאור המעורב בעיסה ובדבוק הק"ר ליו"ד לומר שהם נמשכים מן החכמה שבמוח ששם אין שייכות ליצר כטעם נשמה שנתת בי טהורה היא שביארנו במקום אחר, זהו דבר יקר ולא טומאת קרי שהיה בסוף שמורה שסופו להיות דבר יקר אחר כך כשנולד הולד אבל עכשיו הוא טומאה, אבל יקר היינו שבהוה הוא יקר כמו שהטיפה עדיין במוח שהטיפה הוא דוגמת יו"ד כידוע וכשהיא בראש היינו שהיא עדיין במוח וכשהוא בסוף היינו שכבר יצאת, וכשנעשה מקרי יקר היינו שעדיין היא במוח שהיא טהורה ויקרה והוא להיפך משקר שתיקונו והמתקתו על ידי הש' בסוף כמה שכתוב למעלה לפי שכבר יצאת מתלת אבהן אל כחות הפעולה וכלי המעשה להוציא הדבר לפועל, ובמעשה אין תקנה אלא על ידי שיתגלה הסוף הטוב שאז נעשה ההתחלה עבירה לשמה ומעיד על ההתחלה שהיה גם כן בהכרח טוב כי מאריא בישא גוריא טבא לא נפיק, וזהו בדבר האסור בפירוש בתורה שאין הסוף הטוב נגלה בו אלא על ידי המתקה ותיקון דהיינו על ידי התשובה מאהבה שזדונות נעשים זכיות שעל ידי גודל האהבה השם יתברך מאיר לו מעין העתיד איך החטא שלו מסודר בא מששת ימי בראשית והוא רצון השם יתברך ממש אבל קודם זה הרי נגלהו בעולם הזה הוא רק רע לבד הסרה והיפך מרצון השם יתברך, אבל בדברים הרשות מכל מיני תאות וחמדות העולם הזה אצל בני ישראל נגלה האחרית באות יו"ד ויש לומר עומק טוב באחרית שמאחר שהתורה לא אסרה דבר זה בפירוש בודאי יש בו איזה דבר טוב, ולכך היה בסוף שרומז על הישות לבד בלי שום הגבלה אחרת דלא קיימא לשאלה כלל שאין נודע עדיין שום מהות לו רק שזה נודע שיש בו עומק טוב מאחר שהתורה לא אסרתו אבל מכל מקום בהוה יש בו טומאה [וגם הוז"ל נקרא קרי שגם על איסור דהוז"ל לא נאמר לאו בתורה בפירוש וכמה שכתוב בתניא פ"ז דלא דמי לביאות האסורות דאין יכול להוציא הרע לגמרי אלא על ידי תשובה מאהבה שזדונות כזכיות [והיינו שמאירים לו כמו לדוד המלך ע דראויה היתה בת שבע וכו' (סנהדרין ק"ז.)] אבל בהוז"ל דלא נק' איסור שאסור וקשור ויכול להוציא הרע על ידי הכונה בקריאת שמע שעל המיתה יעוין שם:
19
כ׳ובזוהר (חלק א' ס"ב.) א' דאין מועיל תשובה כידוע, אבל הכונה דענין התשובה חרטה בלב ותוהה על הראשונות ומחשבה מוציא מיד מחשבה ועל ידי תשובה מיראה אפילו מיראת עונש שהוא יראה תתאה ומתחרט על מה שעשה מתבטל המחשבה, ובכל איסורין העיקר המחשבה אלא דגם שוגג צריך כפרה ולכן באו מספר התעניות והתיקונים הכתוב בספרים כדי שיהיה לו כפרה אך עיקר הוא החרטה בלב על ידי זה נעקר המחשבה הקודמת ובמעשה בלא מחשבה אין חטא, אבל עון דהוז"ל ישנו גם במעשה בלא מחשבה כידוע דגם מראיית קרי בשינה נוצרים מזיקים רצה לומר וכן מפורש בעירובין (י"ח:) ההוא בש"ז דחזי לאונסימן, והנה בכל מקום אונס רחמנא פטרי' ואין מקום תפיסה למזיקין רק במעשה רעה ויוצאת מסדר כי לא עביד קובית הלל דינא בלא דינא (ברכות ה':) ומכל עבירה באונס ואצ"ל בשינה דפטרי' לגמרי אין שייך שיבראו ממנה מזיקים ודברים רעים, רק לפי שבאבר הברית הוא אות יהדות וכמה שכתוב שאמרו ז"ל (נדרים ל"א.) אין הערלה נקראת אלא על שם או"ה והנודר מן המולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי או"ה שעיקר המילה ר"ל סימן יהדות וניתן הסימן באבר זה לומר ששם הוא עיקר הכרת היהדות, והיינו על דרך שאיתא (אבות פ"ה) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע שההכרה בתלמידים וכן בבנים, כי במעשה גם עשו פושט טלפיו כחזיר ועמלק נקרא ראשית גוים שרק עומק ראשית שלו רע והוא יכול לפשוט טלפיו בכל הט' מדרגות של התפשטות עומק ראשית המחשבה להיות נראה כאלו הוא גם כן טוב אך מכל מקום עומק ראשיתו רע גמור וממילא כולו רע, ובישראל להיפך אעל פסוק שחטא ישראל הוא ונלמד מעכן שאמרו ז"ל עליו שם בסנהדרין (מ"ד.) שכפר בכל התורה כולה ואפילו הכי עומק ראשית דבוק בטוב וממילא כולו טוב וההכרה בבנים ותלמידים שבהם נתגלה העומק ראשית של האב, ולכ"נ הלא אח עשו ליעקב ממש שניהם שוה כפי הנגלה ועכל זה ואוהב וגו' בלי שום טעם, וזהו אות הברית שהוא בסוף מעשה כנודע בסוד עטרת היסוד הוא בסוד נעוץ סופה בתחילתה, ומאחר שהברית הוא בלי שום טעם והתחכמות והשתדלות כלל שבזה גם עשו פושט טלפים לומר גם הוא מתחכם ומשתדל לכך באבר זה צריך שיהיה טהור אפילו בלא דעת ומחשבה והשתדלות כלל כגון לאונסו ובשינה שהרי שם הוא האות על עומקו הטוב בלי שום השתדלותו כלל ואם כן ראוי להיות טהור גם בשינה כשאין לו שום התחכמות והשתדלות, ולפיכך לא שייך בזה תשובה שהוא להיות מחשבה מוציא מיד מחשבה דמכל מקום המעשה נשאר אלא שהוא בלא דעת ובזה גם בלא דעת הוא רע, ולכן התיקון על ידי הכונה בקריאת שמע שהוא היחיד שמייחד כל העולם כולו ומלואה הכל אחדות השם יתברך ונמצא השם יתברך הוא הפועל כל זאת ובעל המעשה וממילא מתוקן המעשה גם כן, וזהו נקרא בזוהר (ח"ב רי"ד:) תשובה דחזיא לחפיא על כל עובדוי פירוש שמחפה ומכסה על כל המעשים שעשה היא מכסה וחופפת עליהם לומר שאינם מעשיו רק מעשה השם יתברך ואין זה כשאר תשובה שהוא מוציא מיד מחשבה ועושה כשגגות או כזכיות ועבירה לשמה אבל זו מכסה ומחפה על כולם עד שאין נגלים כלל מאחר שהם מיוחדים באחדות השם יתברך, ועל ידי זה נעשה מן קרי יקר היו"ד בראש שחוזרת הטיפה למוח וכאלו לא יצתה כלל דכל היהי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' על ידי היחיד דקריאת שמע שעל המיתה נאסף שם במקום שהוא לאוצר המלך מלכו של עולם, כדרך שא' בשבת (קנ"ב:) כלים ינתנו לאוצר היינו כמו דבר יקר שגונזים באוצר וכמה שכתוב במקום אחר על פסוק יראת ד' היא אוצרו שהוא כמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) למה אשה דומה לאוצר וכו' שהיראה היא גם כן כלי קבול לחכמה כמה שכתוב בפרק ב"מ (ל"א.) והוא היה שבתוך הה' דקבילת עובר והדלא תעשה הוא היראה כמה שכתוב עקב ענוה יראת ד' שהיראה מצד הענוה והכרת הרישות והדלות, וק"ר היינו חכמה חיצונות ויראה פסולה שהוא באמת סכלות ואהבה דתענוגי עולם הזה שמחמת זה הוא מתיירא יראה פסולה, אבל מצינו יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט וזו הסכלות יקר כשאותיות ק"ר נמשכים מן היו"ד היינו שמתחרט בלב על המחשבות, ורצונות דרע שיהיה לו ומכיר ויודע במעשים שעשה שהכל פעולות השם יתברך גמור על ידי ההכרה הברורה דיחוד דקריאת שמע אז אותו הסכלות מעט הוא דבר יקר מאוד שעל ידי זה נתגלה ונתברר יותר הסימן יהדות שצריך שיהיה בלא מחשבה ורצון המעשה מצד עצמה טובה מאחר שסוף מעשה הוא במחשבה תחלה ותחילת המחשבה דבוק בהשם יתברך וכנ"ל, וזהו על ידי החכמה אבל על ידי הסכלות מתברר שגם כשהמעשה רעה גם כן עכל זה הוא דבוק בהשם יתברך זהו בירור יותר ודבר יקר רצה לומר עומק יותר של דבוקם בהשם יתברך שכל כך הם דבוקים יחד עד שמים רבים של המוני תאות עולם הזה לא יוכלו לכבות ונהרות לא ישטפוה, וזהו על ידי היחוד והחבור ועדבר זה מעיד ומסמן הסכלות מעט כאשר נעשה ממנו יקר כנ"ל:
20
כ״אולכך כשישראל נקראים יקרים נאמר הבן יקיר לו אפרים (כמה שכתוב ויקרא רבה פ"ב) נקראים על שם זרעו של יוסף שומר הברית וכמו ששמעתי דבכל מקום בתנ"ך אפרתי רצה לומר שלא ראה קרי מעולם, וכן ישראל נקראים יקרים שעמך כולם צדיקים שומרי הברית ואפילו ערלי ישראל נקראים מולים כי מקרי נעשה יקר ולכך נקראים אפרים ולכן עמלק נופל ביד זרעו של יוסף שלא ראה קרי מעולם ואין שייכות וטענה לעמלק ולכך נופל בידם, והקשו שם בגמרא בבבא בתרא (קכ"ג:) מדוד ותירצו דכתיב בד"ה שנפלו עליו ממנשה ומכל מקום המלחמה נקרא על שם דוד והוא כמה שכתוב בנזיר (ס"ו:) גדול העונה אמן וכו' שהרי גולירין וכו' המשילו הברכה לירידה למלחמה שכל מלחמה הוא המלחמה לד' בעמלק מדור דור והוא גם כן מלחמת היצר שבלבבות בני ישראל ונקרא ירידה כשנכנס למלחמה דצריך לירד למקום הרע להכניעו, והוא על ידי הברכה לד' על כל ענייני עולם הזה דמכיר שהכל מהשם יתברך ומעלה הכל למעלה דלד' הארץ ומלאוה ואז אחר כך הארץ נתן לבני אדם שכבר נכבשה לפניהם וכמה שכתוב בריש פרק כיצד מברכין כאן לאחר ברכה, וכן מה שכתוב (ברכות ז'.) ישמעאל בני ברכני יהי לרצון שיכבשו וכו' אמר גם כן לשון כבישה כעין כיבוש מלחמה והוא כענין נצחוני בני (ב"מ נ"ט:) דצדיק מבטל גזירת מדה"ד על ידי התפלה הדומה לעתר שמהפכה למדת הרחמים, (סוכה י"ד.) וכדרך שאיתא בתדבא"ר [ר"פ י"ח] על פסוק נוכח פני ד' מה כאן וכו' המלחמה ויכו וכו' ואלולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו והאומרו חייב מיתה עיין שם דהכונה דמפרש נוכח היינו לנצח כביכול להשם יתברך כעין ניצוח מלחמה דהתם וזהו דהאומרו חייב מיתה דנראה חס ושלום כגידוף והתשת כח, אבל כך רצה השם יתברך שיכבשו רחמיו את כעסו על ידי תפילת וברכת בני אדם לו יתברך וכאלו הם הפועלים כבישה וניצוח זה למדה"ד הנקרא פני ד' כענין פני ילכו, והברכה הוא ההתגרות והרגזת יצ"ט על יצר הרע והוא ניצוח לשעה, ועניית אמן היינו קיום הדבר שיהיה כן קבוע וקיים יתד במקום נאמן שלא ימוט עוד כשפת אמת שתיכון לעד והוא הניצוח הגמור שיהיה קיים לנצח כן, והיינו כשההכרה ברורה כל כך בלי שום מציאות לינתק מזה כלל וזהו דרגא דדוד שהוא סוף כל דרגין המברר הכל בסוד דדוד מלך ישראל חי וקיים (ראש השנה כ"ה.) שאין בו מיתה כלל דחיים שאל ממך נתת לו עולם ועד, וכן לעתיד משיח בן יוסף ירד למלחמה עם הגוליירין המתגרין וניצוחו יהיה רק לשעה שינגח עמים ואפסי ארץ על ידי חוזק שבקרניו לבד לא בגבורת הגוף רק כשור הנוגח בקרניו שהם לו לכלי זיין ככלי שהוא חוץ מהגוף, שעל זה אנו מבקשים הרם קרן משיחך הוא משיח בן יוסף דתרוממנה קרנות צדיק שהוא הכובש יצרו שצריך להרמת קרן שיוכל לנגח בהתגרות במלחמה, וגמר הניצוח לגבורים הם הגבורים אשר לדוד דנשבתח בגבורה עצמיות כגבורת ארי' וכמה שכתוב (שמואל ב י״ז:י׳) ד'ל'ב'ו' כלב הארי' והוא מזרע יהודה דנקרא גור ארי' והוא יגמור הניצוח עד שלא יצטרכו עוד למלחמה וכלי זיין וקרן וכמש"נ וכתתו חרבותם וגו', והוא בזביחת היצר לעתיד בקניגיון דלויתן ושור הבר שהם הב' יצרים דתאוה וכעס כמה שכתוב במקום אחר, ומעין זה היה לשלמה המלך ע בעולם הזה דנקרא בדה"י איש מנוחות ושלום ושקט בימיו שלא הוצרך עוד למלחמות וזהו השגת אור משיח בן דוד כמו שנתבאר לקמן דע"כ חשש שיוכל לתקן הכל ולהשיב הכל אל הקדושה, וזה הנשיאת נשים נכריות שבזה הוא עיקר ניצוח היצר דיוסף למנוע מביאת ארמית שעל ידי זה נתכסה כל קדושת הברית דישראל כמה שכתוב בעירובין [י"ט א'] דממשכא ערלתי' ולא מבשקר לי' דקשורה בו ככלב שנקשר על ידי ששימש בתיבה (כמה שכתוב סנהדרין ק"ח:) היינו שלא השגיח בצער העולם ואמר שלום עלי נפשי, וזהו על ידי הקישור הגמור בעונג הגופני לתאות נפשו לבד בלי שום כונה לרצון השם יתברך לקיום המין, ובביאת ארמית אין שם מציאות לקיום המין דהרי אין קרוי בנך אלא בנה (יבמות י"ז.) ואינו אלא התקשרות ככלב לתאות נפשו לבד, וזהו כיסוי והעלם לקדושת המילה המעיד בבני ישראל שאצלם הכל בקדושה אבל באמת גם המשוך נקרא מהול ואין צריך לחזור למולו אלא משום מראית העין אין ניכר אבל מכל מקום גם הוא לא יצא מכלל קדושת בני ישראל באמת, ורק אברהם א ע שהוא תחלה לגרים (חגיגה ג'.) כי מתחלה היה לו שם גר דעכל אחד יעקב אשר פדה את אברהם דמצד יציאת יעקב ממנו זכה גם הוא אחר כך לשם ישראל וכמה שכתוב (ב"ר פס"ג) דגם אברהם נקרא ישראל, ומכל מקום הוא לא נימול לח' רק כשהיה גדול ועל ידי חכמתו והשתדלותו זכה לקדושת הברית וכדרך גר המתגייר, ואם אינו בתולדה כך ובעצם רק על ידי ההשתדלות אפשר שיגיע לו קלקול גם כן ע"כ הוא לא מבשקר לי', אבל באמת בני ישראל הם בעצם ותולדה כך דמבטן לשמך נימולים ובלא בחירתו כלל ודבר שהוא בעצם אי אפשר להשתנות כלל כמו שאי אפשר לאדם להשתנות לבהמה ואין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, (נדרים ל"א:) ואחר שזכה אברהם למילה נתבשר בלידת יצחק שהוא הראשון הנימול לח' והוא מדת הגבורה שבעולם בכבישת היצר, ומזה נמשך הפיכת סדום שהיתה מלאה זוהמת היצר בתאות כמו שאמרו ז"ל (נזיר כ"ג.) על פסוק כי כולה משקה, ושם היתה טמונה נפש דוד המלך ע כמה שכתוב (ב"ר פמ"א) היכן מצאתיו בסדום דזה לעומת זה בשליטת האדם באדם כפי תוקף הקדושה כן הוא תוקף הקליפה המקיפה דע"כ כל הגדול יצרו גדול הימנו, וניצוץ קדוש דנפש דוד המלך ע שהוא עיקר גבור המנצח וכמה שכתוב על פסוק ולבו חלל שהרגו ליצר רע (ירושלמי ברכות פ"ט) והוא הזובחו גם כן לעתיד היה משוקע במעמקי הרע של תוקף היצר רע בתכלית תוקפו וגבורתו עד שלא היה עולה על דעת שום אדם שיש שם מציאות שום ניצוץ קדוש כלל ושום מציאות קדושה בהיותם מלאי זוהמא בתכלית התוקף דתאוה גופנית, וע"כ נקרא בלשון מציאה שהיה כמציאה הבאה בהיסח הדעת, וקודם הפיכת סדום מסטרא דגבורה ואש דיצחק שהתעורר להתגלות בעולם לא היה מציאות להתגלות דבר זה כלל שאף במקום תוקף תאוה כזו יש מציאות קדושה, רק אחר שנהפך ונתחלש אותו תוקף דרע אז התחיל להתגלות מעט הקדושה בכונת בנות לוט לשם שמים ואף שגם זה (לא) היה עדיין בלא זוהמא מכל מקום כבר נתגלה קצת כונה לקיום המין במה שאמרה ואיש אין וגו' שהוא כונה לשם שמים, וזהו התחלת התגלות קדושת אור דדוד המלך ע שהוא המאיר דבר זה דכל חושך לא יחשיך ממך וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי כי מלכותו בכל משלה ובכל מקום יש קדושה ונפש הישראל י אחוזה באותה ניצוץ הקדושה דאתם הדבקים בד' וגו' שאין יכול ליפרד כלל, ובימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא (זוה"ק חלק א' רכ"ג.) להיות לילה כיום יאיר חשב לתקן לגמרי כלעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה שלא יהיה לו עוד האפלה והעלם כלל גם למראית העין כשאפילו יעשה מה שיעשה כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ד' ומבשקר לי':
21
כ״בוזה היה גם כן ענין שמשון המיוחד בגבורה היותר עצומה שבכל הנפשות מישראל, ובודאי הכתוב לא ישבחו אלא בגבורה האמיתית שהיא כבישת היצר שהיה בו בתולדה ובשרשו דע"כ היה נזיר אלקים מן הבטן וגידול השערות כנזיר דנקרא קדוש הוא המורה התגברות הגבורות הקדושות על שונאי ישראל, והוא מזרע דן שנקרא גם כן גור ארי' שיש בו גם כן כח הגבורה בעצם ולא בקרן לבד, וע"כ חשב גם הוא לתקן הכל שיבולע הרע מן העולם על ידו לגמרי היינו שיבורר קדושת ישראל והבדלתן מן העמים אפילו משתקע למקום שמשתקע אי אפשר שידח לגמרי חס ושלום, וזהו קדושת שבט דן המאסף לכל המחנות ומחזיר כל האבדות והאובדים והנדחים למקורן ואעל פסוק שהוא הירוד שבשבטים והיה הענן פולטן (תנחומא תצא) כאלו הם חוץ למחנה ישראל ושאין להם אחיזה גם באור המקיף שהוא מקיף לכל הכנסת ישראל, והיינו לפי שבהם היה מושרש גם כן ענין ההסרה מאחר השם יתברך וכמו שאמרו ז"ל (שוחר טוב ק"א) על פסוק פן יש בכם משפחה או שבט וגו' זה שבט דן שהם התחילו בפסל מיכה, וא' בתדבן אדם(פכ"ה) מיכה בעט באנכי שהוא שורש היהדות דע"כ לא נאמר בלשון ציווי דאאמונה לא שייך לצוות דאם אין מאמין בהשם יתברך אם כן איך ישמע למצותו ומה מקום לציויו אבל כל זרע ישראל מאמינים בני מאמינים (שבת צ"ז.) והבועט באמונה נראה כיוצא מכלל הכנסת ישראל וכאלו אינו מזרע ישראל, אבל זהו רק למראית העין בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא שאין האמת ניכר, אבל השם יתברך שומר אמת לעולם דלא ידח מהם נדח, ולפי שמקום היצירה לחוץ היא מצד היושר שבמקום הירוד וסוף הקומה יש אחיזה לחיצונים ועמלק הוא שהלך והוציאן מחוץ לענן כמו שאמרו ז"ל (תנחומא שם) והוא ענין רגלי' יורדות מות הידוע שכל האחיזה הסוף כל דרגין מקום הרגלין, ושמשון דאמו מיהודה (כמה שכתוב במדבר רבה פ"ו) שחיברו למקום הראש ונעשה בסוד עגולין חשב לגלות אור העיגולין דאין בעיגול רגלין ומקום יציאה לחוץ ואחיזה לחיצונים כלל, כי כמו שמצד שליטת אדם הבליעל יש שם כח ההסרה מיהדות לגמרי כך זה לעומת זה בקדושה שם כח ההכנסה לקדושה לגמרי אפילו מקומות היותר ירודים כשיתגבר כח האדם דקדושה דיבורר שהכל בקדושה וכל שליטת האדם דבליעל היה לרע לו, וזה כל כח שמשון דאפילו בעת כשלונו וכשתפסוהו פלשתים עד שגרמו מיתתו רבו אשר המית במותו מאשר המית בחייו דגרם בזה ניצוח הרע עוד יותר מבורר דבר זה יותר דנפש מישראל אפילו ישתקע במעמקי הקלי' הכל הוא לרע להם ואפילו מי שאינו יכול לתקן בחייו כלל כי הגיע לגדר חילול השם דצריך עכמה פעמים למיתה הממרקת (כמה שכתוב יומא פ"ו.) סוף הכל במותו יקח הכל ויאבדו הם וכל אשר להם ונפשו דקדושה תצא ממאסרה ותשוב לאחוזתה ולמקור חוצבה, אלא שהוא חשב לתקן זה בחייו דאם זכו אחישנה אעל פסוק שלא הגיע הקץ עדיין כי נפיש זכותי' ובגבורתו העצומה יכבוש השאור שבעיסה לגמרי וממילא יבוטלו גם כן שעבוד כל הגליות דהא בהא תליא:
22
כ״גוזה נקרא שהלך אחר עיניו, (סוטה ט:) דבמשיח נאמר והריחו ביראת ד' ולא למראה עיניו ישפוט וגו' שאין לו שום כח משלו שזרעא דדוד נמשל ללבנה דלית לה מגרמה כלום והוא עולמיתא שפריתא דלית לה עיינין, מה שמשון דנקרא על שם שמש ומגן וגו' (שם י'.) דזהו ענין רגלי' יורדת וגו' שרצה לומר אחיזה וקצת שייכות עם אומות העולם המונין לחמה (סוכה כ"ט) אלא שהם תולים הכל בכחם ועוצם ידם לבד והוא ידע דכל כחו מהשם יתברך ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, אבל מכל מקום חשב מאחר דשרשו כך חלק אלו"ק ממעל והשם יתברך קראו בשמו (סוטה שם) הרי הוא בכח גבורתו שחלק לו השם יתברך יכול לנצח הכל, וזה רצון השם יתברך שיהיה הכל בהשתדלות אדם ושיהיה בכחם לזכות לאחישנה נגד העת שקבע השם יתברך כי זהו כח הבחירה שיסד בעולם הזה, אבל באמת כל כח הבחירה הוא רק מצד העולם הזה אבל כשמגיע לברר האמת הרי מגיע לבירור זה דלא בכח יגבר איש וברוב חילו לא ימלט אפילו שמשון שהוא הגבור שבישראל והיה לו תכלית כח הגבורה של השתדלות אדם שאפשר במציאות אבל כשאני לעצמי מה אני, ורק עין ד' אל יריאיו למיחלים לחסדו היא המאירה לו ולא עיני עצמו וע"כ אמר יעקב (אע"ה) לישועתך קיויתי ד' שרואה ששוא תשועת אדם בהשתדלותו רק צריך לייחל ולקוות לחסדו וישועתו יתברך, וכמה שאמר גם כן שמשון אחר כך זכרני נא וחזקני וגו' ואנקמה נקם א' מב' עיני כשבא אחר כך אל האמת ותכלית הבירור שרצה בו ונתגלה לו דכל טעותו היה מה שתלה בזכות עצמו והשתדלותו ואף דגם עתה אמר זכרני דמשמע דרצה לומר בזכותו וכמה שכתוב בפרק חלק (צדיק גמור:) אנחמי' שאמר זכרה לי וכאמרם ז"ל (סוטה שם.) דאמר זכור וכו' הוא על דרך שאיתא ביומא [ס"ט ב'] לפי שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא וכו' הכי נמי אמר האמת דודאי לא לחנם נשתבח בגבורה שהיה לו תכלית הגבורה האמיתית בכבישת היצר כפי האפשר בכח השתדלות אדם, אבל מכל מקום הכיר עוד דכל זה אינו כלום עדיין בלא חיזוק השם יתברך ולא ברוח ולא ברעש ולא באש ד' היינו במיני השתדלות אדם בתוקף מצד עצמו דאל יתהלל וגו' וגבור וגו', והני ג' נגד הני החכמה ברוח כדש"נ רוח חכמה והעושר ברעש דבעשרו מרעיש הארץ והן אותן אתוון והגבורה באש שהוא מסטרא דידי' ואין להתהלל כאשר חושב שהוא שלו דאז הוא בתוקף, וע"כ נקראים בכל הני שמות רק בהשכל וידוע אותו דהכל מהשם יתברך ואז הוא קול דממה דקה שאין לו במה להרעיש כלל, ואחר הידוע אותו שפיר יתהלל דלאחר ברכה וההכרה דהכל מהשם יתברך הארץ נתן לבני אדם, וע"כ משביקש חזקני אמר זכרני גם כן כי אחר שהקב"ה עוזרו אז שפיר הוא יכול לו והקדוש ברוך הוא קורא על שמו, וכדרך האב המנסה את בנו קטן באיזה דבר חכמה ומשים לפניו הכל רק משייר כחוט השערה ואף על זה פותח לו פתח בדברים ורוצה רק שהתינוק יוכל לעמוד על הדבר ויגידה לו בענין שיוכל לקראה על שם התינוק ולהתפאר שהוא הגידה אעל פסוק שהכל היה ממנו, וכך השם יתברך רוצה להתפאר בבניו כמש"נ ישראל אשר בך אתפאר ובמקש שהם ישתדלו כדי שיהיה נקרא על שמם אעל פסוק שהכל ממנו וכמש"נ גם כל מעשינו פעלת לנו, וכמו שאמרו ז"ל (שי"ר פ"ה) פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח וכו' כי רוצה רק שיקרא על שם האדם, ולפי שהוא גם עתה הקדים זכרני ויחזקני אף דידע דצריך לישועת ד' וזולת זה שוא כל השתדלותו והכל ממנו מכל מקום לא דחה הקודם, וע"כ אמר נקם א' מב' עיני דהרגיש שהיה במשפט לפי שהלך אחר עיניו כנזכר למעלה, (עד כאן נמצא המאמר הקדוש הזה בכתי"ק):
23
