ספר ליקוטי מאמרים, חודשים ומועדים י׳Likkutei Maamarim, Compositions on the Festivals 10
א׳ההבדל בין ישראל לגרים מפורש בפרק עשרה יוחסין (ע':) דבישראל מתחלה והייתי לכם לאלקים ובגרים רק כשמקרבין עצמן ע"ש, וחילוק זה בישראל עצמן גם כן בין צדיק בן צדיק לצדיק בין רשע וכמה שכתוב ביחזקאל [י"ח] בצדיק הראשון נאמר הכל בלשון עתיד יונה ישיב יגזול יתן יכסה וגו' ובנכדו הצדיק בן רשע נאמר הכל לשון עבר הונה חבל וכו' נתן כסה וכו' ע"ש, והיינו דזה ששורשו מתולדתו רע תיקונו רק על ידי השתדלותו בפ"מ במעשה בסור מרע שבאה דבר עבירה לידו וניצול ועשה טוב במעשה ממש, מה מי שאין תולדתו רע הגם דעל ההרים לא אכל דדרשו חז"ל (סנהדרין פ"א.) שלא אכל בזכות אבות דהיינו שלא סמך על שורש היהדות מורשה מאבות לבד רק השתדל מעצמו גם כן, כי לכך ניתנה תורה דכל אחד צריך השתדלות ובחירה בטוב מצידו, ולכן זכר ב' (אלו) גם כן בלשון עבר עיניו וגו' ואשת וגו' היינו ב' בסרסורים שאמרו ז"ל (ירושלמי ברכות פ"א הוא הדין) אי את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דילי, ומאחר שמסר ב' אלו בפועל ומעשה להשם יתברך היינו בהשתדלות דסור מרע שבאה דבר עבירה וניצול אז אחר כך שוב אין צריך להשתדלות בפועל ומעשה, רק שיהיה לבבו מוכן לכך להיות סור מרע ועשה טוב כשיזדמן לו טוב יעשהו ורע ימנע ממנו די מאחר דשורשו אינו ברע אין צריך כלל להשתדלות יותר, וזהו החילוק בבני ישראל עצמן בענייני ההשתדלות, ומכל מקום כל ישראל שורשם בקדושה אפילו פושעי ישראל הוא אסא דקאי וכו' (סנהדרין מ"ד.) וכמש"נ ביד חזקה וגו' אמלוך וגו' ואף קודם שום השתדלות נאמר והייתי לכם לאלקים, וזהו מורשה מאבות דהשורש ועומק ראשית שלהם שלמעלה מכל השתדלות אדם ממקום קדוש יהלך, ואמרו ז"ל (שם י"ט:) יעקב אשר פדה את אברהם פירוש כי אברהם אבינו נקרא תחלה לגרים בריש חגיגה (ג'.), רק שזכה לשם אזרח שנקרא איתן האזרחי (בבא בתרא ט"ו:) וזה ענין ירושת הארץ שהובטח בכמה מקומות, והיינו כי הגר מאחר שצריך מקודם והייתם לי לעם אם כן הוא בפחד שאם יפסוק מהשתדלותו יאבד גם כן הבטחת והייתי לכם וגו', וזה הבדל בין גר לאזרח הארץ שהארץ שלו מנחלת וירושת אבותיו מעולם אמרו ז"ל (ראש השנה י"ב:) נחלה אין לה הפסק, וכן אמרו יעקב חבל נחלתו שהוא נחלה שאין לה הפסק (עיין במדבר רבה פ"ט) זהו רק מיעקב כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פס"ח) אין החבל נפקע בפחות מג' כי בתלתא זימני הוי חזקה, וכמו שנאמר לא ימושו מפיך ומפי וגו' מעתה ועד עולם כי בג' דורות הוחזק להיות כן בזרעם מעתה ועד עולם (כמה שכתוב ב"מ פ"ה.).
1
ב׳ולכך אברהם אבינו אמר במה אדם כי אירשנה ואמרו ז"ל במגילה (ל"א:) שמא בני חוטאים ואתא וכו' [וזכר דור המבול ודור הפלגה הם ב' דורות דגלות מצרים וגלות בבל ששניהם נגד אברהם, מצרים ידוע ומפורש בתורה וד' מלכיות גם כן ידוע שהם נגד ד' רגלי המרכבה וכמה שכתוב במקום אחר, ואלה הדורות דבני ישראל הן עצמן גלגולי אותן ב' דורות, דור המבול זכו לקבלת התורה שהיה ראוי להיות בדור המבול כמה שכתוב בזוהר (ח"ג רט"ז:), ודור הפלגה גלו למקומן לארץ שנער ושם קבלו תורה שנית קיימו מה שקבלו כבר וזכו לתורה שבעל פה עי' לעיל אות ח'] והיינו שלא היה בטוח על האזרחיות והירושה שאין לה הפסק כי החשיב עצמו לגר שרק אם יהיו לי לעם כו', ולכך נענש אז ידוע תדע וגו' כי גר יהיה וגו' מאחר שאין לו בטוחות זה בהשם יתברך הרי ע"כ דצריך עדיין בירורין על דבר זה, וזהו גלות מצרים שנאמר בו וידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, ובסבא דמשפטים שבזה גילה סוד נפש הגר ע"ש, ואמר כי גרים וגו' דבאמת היו אז כמו גרים רק אחר מתן תורה אלגאי מילתא למפרע דהיו באמת למפרע אזרחים וישראל ים מלידה מבטן מהאבות ושאינם גרים כלל, רק מקודם בארץ מצרים היו גרים ממש בסוד נפש הגר [ובזה יתורץ סתירות שונות שיש בדברי חז"ל אם ישראל קודם מתן תורה היה להם דין ישראל או דין בן נח ועיין ס' פר"ד ואין כאן מקומו] שכפי השתדלותם כך והייתי לכם, והתחיל מלידת יצחק שהוא הראשון שנולד משורש טוב מלידה מבטן ישראל ונימול לח' ממנו התחיל הבירורים לברר השם ישראל ואזרחיות שלהם ושאינם גרים באמת, והזמן הקצוב לזה בחכמת השם יתברך ת' שנה שמספר זה הוא הראוי לבירור קנין דבר שיהיה נחלה, וכמש"נ מספר זה גם כן בקנין מערת המכפלה ת' שקל ואמרו ז"ל (בראשית רבה חי') כמה קולמסין משתברין לברר מקחו של צריק וכו', פירוש כי ענין ארץ ישראל שמיוחדת לנחלה לישראל כמו שישראל נחלת השם יתברך והכל אחד, כי כל דבר בעולם ושנה ונפש כמה שכתוב בספר יצירה ונגד קדושת הנפשות דבני ישראל הוא קדושת המקום דארץ, ולכן אמרו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא מקרא דלעולם ירשו ארץ כי חלק לעולם הבא הוא מצד שורשם נחלת השם יתברך על ידי זה הוא ירושת הארץ להיות הארץ נחלתם גם כן בירושה שאין לה הפסק רק לעולם, ולכך אין לכך וכו' שאין לו ד' אמות בארץ ישראל (עיין תוספות בבא בתרא מ"ד:), רק כהנים ולוים לא נטלו חלק בארץ זהו מצד מעלה ויתרון כמש"נ כי ד' חלקם ונחלתם, ובני ישראל הם נחלת השם יתברך וחלקו וכמש"נ כי חלק ד' עמו וגו' נחלתו ונחלתם וחלקם הוא ארץ ישראל, מה הכהנים נחלתם שאין לה הפסק וחלקם הוא השם יתברך שאין הפסק לנחלה זו מזרעם, וזה למעלה מנחלת הארץ דזה הבדל דמשה ויהושע פני חמה בעלה דמטרוניתא ופני לבנה, ומשה רבינו ע"ה ודור המדבר לא נחלו לארץ כי הם דור דיעה ומקבלי התורה דוגמת כהנים ולוים שהם נקראים בלשון הכתוב בכל מקום השופטים מישראל כמש"נ ובאת אל הכהנים וגו' ואל השופט וגו', וכמו ששמעתי כי כל ראשי מנהיגי שופטי ופרנסי הדורות הם גלגולי דור המדבר שאפילו הפחות שבדור המדבר הוא ראש ושופט באיזה דור דלכן נאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וגו' שמשה רבינו ע"ההיה מלך על כל ראשי עם, והשופט שהוא מדור המדבר הוא דוגמת כהנים ולוים שאין להם חלק בארץ רק ד' חלקם זהו הנבחר לשופט, ולכך נבחרו באמת אפ"י רוב כהנים ולויים וכמה שכתוב בספר יוחסין וכמ,ש במקום אחר, אבל הגרים אין להם נחלה מצד פחיתותם דלא שייך להם נחלה בארץ כלל כי הם אינם נחלת השם יתברך כלל, וגם אם יקנו הלא חוזרת ביובל ואינה שדה אחוזה להם כלל.
2
ג׳והנה מסתמא מעלת כל מקום מיוחד כפי הנפשות מישראל וכל אחד הד' אמות שלו בארץ ישראל שהם נחלתו שייכים לו, ופירוש ד' אמות היינו מקום קבורה כמה שכתוב בפרק מי שאחזו (ס"ח:) מכדי כי מיית האי גברא לית לי' אלא ד' גרמידא, והיינו כמה שכתוב בסנהדרין (ל"ח. וכגי' ילקוט) דלכך הוצבר עפרו מכל מקום כדי שיקלטנו בכל מקום, ומכל מקום אמרו בסוכה (נ"ג.) רגלוהי דבר נש ערבין וכו' ודגלי לכל אחד מקום קבורתו הוא ביחוד צבירת עפרו ושורשו משם, וחברון נקרא קרית ארבע על שם ארבע זוגות וכו' (עירובין נ"ג.) ודאי מאחר דאותה מערה ד' אמות שלהם שייך נגדם. כי הם ד' רגלי המרכבה כי אדם נגד דוד ומשיח כנודע, והיינו דנפש דוד ומשיח הוא בקשת התכלית ושלימות שבסוף וקברי מכלות בית דוד בירושלים, אבל אדם הוא מצד ההתחלה וסוף מעשה הוא במחשבה תחלה כי בכל התחלת דבר הוא ההתבוננות על התכלית, וכן האבות הם התחלות יסוד אומה הישראל ושורשם בחברון דאמרו ז אין לך טרשים בארץ ישראל יותר מחברון דקברי בה שכבי, (סוטה לא דמי:) וכן האבות נקראים איתנים כמה שכתוב בפרק קמא דראש השנה (י"א.) ואיתן לישנא דקשה אשר לא יעבד בו ולא יזרע כמה שכתוב בפרק עגלה ערופה, (מ"ו.) פירוש כי עם ידי החרישה דהיינו ריכוך העפר והיפוכו מצד לצד בחרישה על ידי זה הוא הצמיחת פירות מה בקשיותה וטשין אין עושה פירות, וכן בלבבות לב בשר הוא המצמיח ועושה פירות מצות ומעשים טובים משאם כן לב האבן, ונאמר בבני ישראל וזרעתיה לי בארץ ואמרו ז"ל (פסחים פ"ז:) כלום אדם זורע סאה אלא להוציא כמה וכו', והרבוי הוא בארץ וכמו שנאמר למען ירבו וגו' בניכם על האדמה כי מ' אומות כל אחת יש לו כח מיוחד אופירוש של אומה זו וכו', פירוש אופירוש שורש חיותה כמה שכתוב בבראשית רבה (פי"ד) דברייתא קרין לנשמתא אופירוש, והיינו שכל חיותם בדבר זה ואם ימנע זה מהם ממש כנוטל חיותם, ולכן כשהחזיר התורה על כל אומה ולשון והראה לכל אחת האזהרות שכנגד הכח שהוא משוקע וקבוע בו בשורשו לבני ישמעאל לא תנאף וכו' וכמו שאמרו ז"ל (פס"ר כל אחד) לא קבלוה, כי אי אפשר להם להשתנות ולשנות לבם מכפי מה שהוא מושרש וממש חיותו קבוע בו ואם יטלו ממנו דבר זה כנוטל את נפשו, וברית חלוק לאוירות ויצב גבולות עמים כל מקום בכח מיוחד, מה בני ישראל נמשלו לצאן הנמשכים אחר הרועה להשתנות מכח לכח כפי רצון הרועה, וכן קדושת המקום דארץ ישראל המיוחדת לחלקם היא ארץ זבת וגו' משונה בפרי' שהוא מצד ריכוך הארץ ושאינה מקום טרשין היא מוציאה פירות יותר כמו"ש ז"ל וזרעתיה וגו' (פסחים שם) שעל ידי הוא הריבוי המופלג על ידי הזריעה בקדושת הארץ ואמרו ז"ל (פסחים שם) לא גלו אלא כדי להוסיף גרים, פירוש דגוי כל אחד יש לו כח מיוחד שאין יכול לשנותו כלל ודאי גם הגר אותו כח אי אפשר לו להשתנות כלל ולכן אמרו ז (ב"מ נ"ט:) שסורן רע, וזה ניתוסף בגלות שקולטין כח ארץ העמים כל מקום בפרט העקשות ולב האבן באיזה דבר וענין פרטי המיוחד בו, ועל ידי שהם מבררים שבאותו כח אין הם עיקשים כמו האומות ויכולים לשנותו לכבוד שמים כרצון השם יתברך, על ידי זה הוא הוספת הגרים שניתן גם כח דלב האבן של האומות להתחבר לבני ישראל ובשם ישראל יכונה וקולטים כחם ומוציאים בלעם מפיהם, וכשיושלם בירור זה דלב האבן של כל מיני כחות הפרטים שבכל אחד אין לשיראל לב אבן ועקשות כלל, אז יתבטל לב האבן לגמרי ונתתי לכם לב בשר וגו' ונאמר והולכתיה במדבר, ומדבר היא לא מקום חרישה וזריעה וכן התחלת אומה ישראל ית במדבר, כי בהתחלת כל דבר צריך עקשות שלא יזוז ויתפתה כי כל התחלות קשות ונקרא קשה וטרשין, ולכך נקראו אז עם קשה עורף ומכל מקום נקראו זה בעת מעשה עגל שהיה רק על ידי ערב רב הגרים ולא על ידי בני ישראל כלל, כי הם אין להם קשה עורף כלל רק מצד הגרים, כי באמת חברון שהוא מקום טרשים מבונה אחד מזק בצוען (סוטה לא דמי:) כי גם הקשיות שבישראל אין דומה להריכוך ולב בשר דאומות העולם, רק דלגבי דידהו נקרא טרשין כי ההתחלה והיסוד צריך להיות קשה וחזק אפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזות, וכך האבות שהם יסוד האומה, ולכך במדבר לא היה הוספה וריבוי במספר בני ישראל כל אותן מ' שנה, וכן האבות היו עקורים וביותר אברהם א ע שהוא תחלה לגרים (חגיגה ג'.) נאמר בו כי אחד קראתיו וגו' ולא ביקש רחמים כלל על בנים כמה שכתוב בזוהר (חלק א' קל"ז:) דמה שכתוב הן לי וגו' רק כמספר צערו, כי חשב דהוא קבוע כך להיות אחד לבד, כי הרבוי על ידי החרישה וצמיחה כנ"ל והוא נקרא איתן האזרחי שהיה ממש כנחל איתן, וכל רוחות אין מזיזות ליפול לכבשן וכדומה הכל עקשות הטובה לכבוד שמים, ולכן נקרא האזרחי שהוא אזרח הארץ באמת שאינו עקשות רק מכל מקום הוא תחלה לגרים, כי זה שורש עקשות לגבי מדות בני ישראל שאמרו ז"ל (כתובות ל"ג) אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה וכו' וכיוצא בו יש דיהרג ואל יעבור ואצל אברהם אבינו לא היה זה כלל, רק מכל מקום מאחר דבאמת לא היש לומר שום עקשות לגבי השם יתברך ובכחו לשנות כל כחותיו להשם יתברך ולכך הובטח על הרבוי ונחלת הארץ באמת וזכה לבן בן מאה שנה, כי שלימות הבירור בהשתנות כל מיני כחות הוא בק' שנה י' פעם י' כנודע דכל דבר נחלק לי' וכן כל אחת מאלו הי', והם בכלל חלוקת המספרים י' וק' ואלף דרבוא הוא לשון רבוי, ואלף הוא תכלית השלימות דלכן אמרו אלף שנה יומו דהקבית הלל (בראשית רבה פי"ט) רצה לומר יום שלם דיום הוא סבוב שלם דגלגל היומי, ולזה אי אפשר לאדם להגיע כלל מצד חטא אדם הראשון דביום אכלך וגו', ואי אפשר להגיע לשלימות דאלף שנה רק לשלימות דק' שנה שזה יהיה לעתיד נקרא נער כמש"נ הנער בן ק' שנה וגו' כי יהיה שלימות הבירור דאלף שנה ובירור דק' שנה הוא התחלה, משאם כן בעולם הזה ההתחלה דנערות בי' שנה והשלימות בק', ובימי דוד אמעוט שני לשבעים בירור דז' כחות ומדות שבלב ולא ג' ראשונות שבחכמה, כי דהמלך ע הוא התחלת בירור דסוף מעשה, ואם בגבורות איזה גבור הכובש יצרו (אבות פ"ד) שזהו מצד הבינה שבלב ולבבו יבין ושב וגו' הוא פרשת בירור ח' מדרגות.
3
ד׳ואברהם א ע שהוא ההתחלה ובירר גם ג' ראשונות בק' שנה דבכל מיני שינויים שבלב הגם שהוא איתן וקשה, היינו רק לדבר המנגד לרצון השם יתברך אבל הוא משתנה לרצון השם יתברך, ואז זכה לבן שממנו נשתל אומה שלימה ורבוי שהוא מצד העדר הקשיות, ואברהם ויצחק הם ב' קצוות כנודע שכל אחד מיוחד במדתו שאין לו נטיי' ממנה לצד האחר, ויצחק במדתו היה גם כן איתן מכל מקום נאמר כי עקרה היא ואמרו בזוהר (חלק א' קל"ז:) דלכך יצחק נתפלל על בנים ולא אברהם כי הוא ידע שיוליד רק לנוחכ אשתו כו', פירוש כי אברהם אבינו ע חשב דאין צורך להנהגת עולם רק מדה אחת אבל יצחק שראה ב' קצוות בהכרח צריך לאמצעי המחבר ומייחד דלולי כן הוא פירוד חס ושלום, ולכן אמר אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד וגו' כי יצחק מצד עצמו גם כן איתן במדתו אשר לו יזרע רק מצד שורשו דאברהם הוליד וגו', הגם דהוא אב ושורש מיוחד לאומה בפני עצמו מכל מקום הרי הוא בן אברהם ויש לו כח זה דאברהם שהוליד, כי שורש מדתו נובע מכח מדת אברהם א ע מצד הזה היש לומר תולדות רק ויעתר וגו' כי עקרה היא, פירוש כי האשה היא העזר שקבע השם יתברך לארדם שאמר אעשה לו עזר בודאי אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו' שאמרו ז"ל (סוכה נ"ב.) הוא על ידי האשה שהכתוב אומר שהשם יתברך עשאה לעזר ובתנאי כשזכה עוזרתו, ואז במילי דעלמא ענייני עולם הזה ותאות היצר אתתך גוצא וכו' (ב"מ נ"ט.) כמו שאמרו ז"ל (יבמות ס"ג.) דיינו שמצילות מן החטא, ונמשלה לשדה שבה הוא הזריעה להוציא פירות כי הרבוי הוא רק על ידי העזר שקבע השם יתברך ואי אפשר לאיש בלא אשה ולשניהם בלא שכינה, כי הרבוי אינו ביד השתדלות אדם כלל כמו שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ח.) בני וכו' לאו בזכותא וכו' רק עזר השם יתברך, ובאדם עצמו גם כן יש ב' המדות דכר הוא כח המשפיע דרך משל רב המלמד לתלמידים ונוקבא הכח שמקבל מהשם יתברך ונצרך לסייעתא דשמיא ועזרתו יתברך, ועל ידי חבורם הוא הרבוי והגדול וכטעם ומתלמידי יותר מכולם (תענית ז'.) כי היה יחוד דכר ונוקבא הוא ותלמידים וגם בו עצמו שהרב צריך לרחמי שמים לדעת מה יאמר לתלמיד מה התלמיד אזניו קשובות לדברי רבו, והנה באבות אמרו ז (בראשית רבה פ"ל) על פסוק אשר התהלכו אבותי לפניו אלקים הרועה אותי וגו' שלא הוצרכו סעד לתומכן, והיינו מצד שהם איתנים ולא כמו הצאן הנמשכים אחר הרועה לכל אשר יוליכם רק הם הולכין מעצמם ואין צריכים עזר, ומצד הזה נאמר ביצחק כי עקרה היא פירוש העזר שלו היה איתן ולא כשדה הנחרש כי לא היה צריך עזר כנ"ל, ולכך על ידי התפלה שהוא בקשת עזר מהשם יתברך בדבר זה והוצרך סעד לתומכו בדבר זה על ידי זה נעתר ממילא גם בזה [וידוע מספר מג"מ כי לפעמים האשה גם כן משורש דכורא אי אפשר לה להתעבר וצריך שיתעברו בה ניצוצין מנוקבא או בו, וזהו ויעתר לו ולא לה כי התפלה שהיא ניצוצין דנוקבא היה בו, ואמרו ז"ל (יבמות ס"ד.) שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' כי ודאי כמו שהאבות האיתנים כך האמהות דלכן נקראו אמהות וכן נקראים אצל חז"ל הרים וגבעות (ראש השנה י"א.) והיא צדיקת בת רשע הרי היא כמו אברהם אבינו תחלה לגרים ולא שייך תפלה מצידה כמו אברהם אבינו לא נתפלל כלל, ואינו דומה וכו' כי היא איתן לגמרי ומכל מקום היא נתיחדה ליצחק יש לה שייכות לו ולא לאברהם אבינו כי אברהם לא נתפלל כלל, זה גם כן מידת איתנותו שלא לבקש כלל על בנים ממ"נ אם טוב לו יתן לו השם יתברך מעצמו ולא היה חפץ בהשתנות המזל כלל מה מדת בני ישראל כלל, רק מצד שהוא היסוד לבני ישראל צריך להיות איתן ותחתית היסוד איתן וחזק יותר ממה שלמעלה, ויצחק אינו איתן כל כך ולכך נתפלל לשנות המזל וכן היא נתפללה ושייכה ליצחק רק שאינו דומה מכל מקום תפלת וכו' כי היא מצד צדיקת בת רשע אין לה אלא כח עצמה המיוחד דוגמת אברהם אבינו ע וכנ"ל].
4
ה׳ויעקב א ע הוא קו אמצעי ואחיד בב' סטרין פעם כך ופעם כך, ולכן אמר האלקים הרועה אותי וכו' שהוא כצאן נמשך אחר הרועה ולכך זכה לפרי' ורביה יותר והוליד מיד, ומכל מקום הוא גם כן נקרא אב לאומה ומכלל האיתנים מוסדי ארץ ולכך היתה רחל עקרה והיא האהובה, כי ביצחק נאמר ויאהבה והקשו בזוהר (חלק א' קל"ג.) וכי כל בר נש לא רחים וכו', רק דאברהם לא הוצרך סעד וכו' ולא נתפלל כלל לא נאמר ויאהבה רק ביצחק שנאמר בו ויעתר הרי נצטרך לעזר לכך נאמר ויאהבה לעזר שיסד השם יתברך, ויעקב אהב את רחל פירוש כי הוא נשתוקק להגיע למעלת אבותיו אשר התהלכו לפניו שלא הוצרכו לעזר, וזה אהבת רחל שביקש עזר השם יתברך שיעזרו שלא יצטרך לעזר וזה היתה איתנותו, והיינו דידוע דוד המלך ע דרגא דתפלה כטעם ואני תפלה וההיפוך יוסף נקרא צדיק שהוא מן הניזונין בזרוע, ולכך הוא המשביר בר דכל העולם ניזון בזכות הניזונין בזרוע כמה שכתוב בסוף פרק היה קורא, וכן מלכות דוד נאמר ויהודה וכו' אוהבים את דוד וברצונם המליכוהו, מה מלכות יוסף על אחיו היה מצד הכח ומלכות ולא מרצונם וכן מלכות יהושע מצד כבישת הארץ וניצוחו ל"א מלכים וירבעם מורד מעצמו וכן עמרי ויהוא וכל מלכות בית יוסף, ומשיח בן יוסף לעתיד מלכותו יהיה שינצח האו"ה ובזרוע ימלוך מה משיח בן דוד יודו לו כל האומות, ולכן נקרא נוקבא דמקבל שמלכותו וממשלתו הוא מצד שהם מקבלים אותו למלך, אבל מלכות יוסף הוא דכורא שהרי ממשלתו בזרוע ואין צריך להם רק הם צריכים לו כי הוא המשביר בר ומשפיע, והוא כדרך שאיתא (יבמות ס"ה:) דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה, [ויש בבית דוד עצמו גם כן חילוק דזכר ונוקבא כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ה'.) הכא שבט והתם מחוקק, שהריש גלותא דהם מזכרים בית דוד רודים העם במקל הגם דתחלתם מתקבלים ברצון בני ישראל אחר כך רודים מה הנשיאים מנוקבתא ואין כאן מקומו] ולכך לידת יוסף לא היה על ידי תפלה רק ויזכור אלקים, ויעקב א ע לא רצה להתפלל כי אהבתו רחל היינו שהוא אהב על דרך זה להיות בזרוע ולא בבקשת עזר, ואמר כי מנע ממך וגו' ממך ולא ממני פירוש מכחך ומצידך הוא העדר הפריה ורביה שזהו מדת איתנות ועקשות, וכמו ששמעתי דהיסוד מדת יוסף כידוע רצה לומר עקשות, והיינו הצדיק הוא שאין משתנה ולכן מדקדקים עמהם כחוט השערה (יבמות קכל אחד:) מה חסיד העושה לפנים משורת הדין, דוד המלך ע קרי לנפשי' חסיד שהוא הקים עולה של תשובה (מ"ק ט"ז:) לעשות לפעמים גם עבירה ונעשין כזכיות ונקרא גם כן חסידות שלפנים משורת הדין, והוא כח ההשתנות ולא בשיווי ודקדוק רק כך ולא בענין אחר, שזהו מדת היסוד כי יסוד כל דבר צריך להיות קשה וחזק כנ"ל דאיתנים מוסדי ארץ, מה הראץ עצמה דרגא דדוד המלך ע רכה ונחרשת בהשתנות השורת הדין, אבל יוסף דמות דיוקנו דומה לשל אביו (בראשית רבה פפ"ד') שהוא יסוד ואביו ממוסדי ארץ דמאחר שהשם יתברך קבע לו רחל לעזר ודאי עזרתו להגיע למדה זו, והיינו להיות איתן במידתו בקו האמצעי שלא לזוז מקו אמצעי ולכך הוא אב לאומה ישראל ית וגם כן מאיתנים שלא הוצרך עוד סעד לתמכו, מה יוסף מכלל הצאן רק הוא גם כן יסוד שאינו ניזוז מללכת לעבר אחר כלל רק פניו לפני הרועה ולימשך אחריו ולא לפנים משורת הדין בהטיה לצד זה דחסידות או לצד זה, כטעם עת לעשות לד' הפרו תורתך שהוא גם כן דרגא דדוד וכמה שכתוב בזוהר דעת לעשות וגו' הוא מדת הנוקבא שנקרא עת, וזה ענין העגל שנקראו בו קשה עורף שאמרו ז"ל שעלה על ידי אותו טס שהעלו ארונו של יוסף שהוא מכחו, וזהו אלהים אשר ילכו לפנינו שבקשו שילך לפניהם והם אחריו ולא שהיה העלם והליכה לדרכים מן הצד רק קבוע הדרך אשר ילכו בו, וזהו גם כן עקשות לבקש דוקא כך, ולכך בכוס של ברכה דלעתיד לבוא אמרו ז"ל (פסחים קי"ט:) דיתנו ליהושע והוא הנבחר מזרעא דיוסף [דחשבו שם ז' רועים רק אהרן לא נזכר כמה שכתוב במקום אחר הטעם], והטענה נגדו רק דלא הוה ליה בני כי מצד שהוא איתן לא יזרע ואין בו כח פריה ורביה וצ"ל לב בשר, רק מכל מקום בנתא הוו לי' כי אינו איתן באמת וגם כי עקשנותו להיות רק בכח מדת דכורא ולא מדת נוקבא כנ"ל, ולכך ניתן לו ההיפך מדה כנגד מדה, ודוד המלך ע הוא ממש היפך מדת העקשות והוא המשלים הכל בהבאת לב בשר והסרת לב אבן לגמרי, ומתקן אדם הראשון שהוא התחלת העולם וראשית צמיחת לב האבן והוא גם כן ממוסדי ארץ כי הוא התחלת העולם לגמרי, וכמו משיח בן דוד שיתקן כל העולם כולו ואז אהפוך אל עמים וגו' שזהו תיקון אדם הראשון הכולל כל העולם כולו וכלול כל מיני לב האבן, רק שהוא יציר כפיו של השם יתברך ודאי נמשך הכל אחר השם יתברך, רק מצד שהשם יתברך אמר אעשה לו עזר שיהיה לו דבר העוזרו כאלו יכול לעזור את עצמו בלא השם יתברך מצד הזה המשיך לב האבן לקרבו בחטא, וזה טעם האשה אשר נתת עמדי וגו' ואין כאן מקומו.
5
ו׳ואדם הראשון הוא שורש לב האבן מצד תיקונו בסוף מעשה ללב בשר. והאבות הם האיתנים מוסדי ארץ וצד הטי' שבלב אבן ועקשות להתעקש ולהיות כאבן נגד החצים להטות מרצון השם יתברך, ונגד אותם נפשות הוא במקום בארץ ישראל חברון מקום טרשין, ומערת המכפלה מקום קבורתם שמחצב גופם משם שהוא מקום איתן לגבי ארץ ישראל, ומכל מקום שם הומלך דוד המלך ע"ה ז' שנים ואמרו ז"ל (זוה"ק חלק א' ט"ע:) דאתחבר באבהן, כי באמת לגבי השם יתברך אינם עקשים כלל והם יסוד הרבוי דאומה שלימה, וזהו מלכות בית דוד ז' שנים נגד ז' מדות הכלליות שבהם מתחלקים מיני העקשות שבימי דוד אמעוט שני ואין יכולים להשיג רק שלימות בז' מדרגות כנ"ל, ואברהם א ע השיג כל היה מדרגות ושלימותם עד הק' כנ"ל, והוא ראש האיתנים שנקרא איתן היחיד כנ"ל לכך הוא קנה מערת המכפלה לשדה אחוזה דהיינו שזכה להיות נקרא איתן האזרחי, דהיינו מדת איתן שלו אינו ככל איתני האומות שהם טרשין לגמרי מה זה אזרחי באמת כי יכולת בידו להפסיק מידת איתנותו גם כן לרצון השם יתברך, וטרשין אלו מכל מקום מבונים על אחד מז' בצוען הגם דמצרים מעולה מארצות בריכוך ארצה וזו עוד יותר מרוככת עדיין, וזהו קנין המקום טרשין דארץ ישראל ולא טרשין אחרים ונעשה אזרחי בארץ ישראל, וזהו אחר עקידה כי הגם בק' שנה נתברר איתנותו זהו מצד מדת עצמו כנ"ל, אבל בעקידה אתכלל ביצחק שנאמר בו כי ירא אלקים אתה כמה שכתוב בזוהר (וירא), וכללות בק' הוא על ידי קו האמצעי בהכרח והרי נתכלל בכל ונשתלם לגמרי ואז מתה שרה שהוא העזר שיסד לו השם יתברך למדתו מדת האיתנות ונשלם מדת ימיה, כי אין צריך עוד לעזר בזה שכבר היא בשלימות במדה זו דאיתנות שאינה אלא לרצון השם יתברך ואין צריך עוד סעד לתומכו אז קנה מערה ומקום זה, וכמה קולמסים משתברים וכו' כי בירור מקח הצדיק היינו דקניינו הוא כפי קנין הנפשיי שלו, וקנין הנפשי דאברהם א ע באיתנות הרי זה יסוד הארץ ויסוד כל אומה הישראל ית בקנין זה יש להם מאבות לבלתי להיות ניתוק בשום אופן מרצון השם יתברך אפילו כל האומות גוזרות וכו', ובירור כח עקשות זה היה בקנין המערה לאחוזת עולם דלכן נתן ד' מאות שקל, מספר ד' מאות הוא בירור הד' כחות של איתנות שכל אחד בירורו בק' כנ"ל, וממון שנתן בשביל המערה הוא נתינת הרכוש וכחות נפשו והשתדלותו לברר הקדושה שיש במקום טרשין זה והם ד' מאות בירורין בכחותיו כנ"ל, ואמרו ז"ל (בראשית רבה פנ"ח), י' פעמים בני חת נגד י' הדברות כידוע דז' עממין הם נגד ז' מדות וחתי הם שנתנו חתיתם בארץ חיים נגד מדת היראה והגבורה דיצחק א ע שבקדושה, וזה היה כל שורש חיותם שאי אפשר להם להשתנות ממדה זו, וברע הדבר מהופך קנאה קודם תאוה כמה שכתוב במקום אחר כי זה לעומת זה הימין דזה הוא שמאל אצל זה, והתחלת הרע מקנאה ובודאי בהתחלה הכח עצום יותר ולכך נקרא גבורה דברע שהוא העדר הטוב זה ההתחלה והוא בכח וגבורה למנוע טוב, מה מצד הטוב הרי התוקף אדרבא להשפיע כל מיני טובה לכך ההתחלה מחסד, וז' עממין הם הכוללים ע' אומות בודאי בהם שכוללים המדות הם בתוקף יותר, ועפרון אותו היום מינוהו נשיא עליהם (בראשית רבה פנ"ח) בודאי בנשיא הארץ הכח ביותר ולכך שלו היה אותו מקום טרשין, ורק אותו היום שהיה מוכן לצאת לקדושה היינו בירור אותו כח עקשות שבארץ הקדושה ובכח ישראל אינו עקשות כלל אז נתמנה נשיא, היינו נתגבר כח הגוים שהוא תוקף כח עקשות כטעם לפני שבר גאון שהוא כננין קדרותא דצפרא, שתכלית תוקף החושך מתחיל ברגע של צמיחות אור הגמור שהוא בירור מקחו דאברהם א ע שהיה אז אחר דאתכליל ביצחק להיות בו גם כן האיתנות במדת היראה והגבורה, וביררה גם כן לטוב דאיתנותו לרצון השם יתברך היפוך בני חת [שהם ממש היפך יצחק דלכן אמרה רבקה שהיא העזר שיסד השם יתברך ליצחק קצתי בחיי מפני בנות חת], ולכך י' פעמים בני חת וכל אחד מז' עממין כלול מי' כנ"ל הרי בירור ק' פעמים למקחו של צדיק כנ"ל, דכך הוא בירור אברהם א ע נגד י' דברות שהוא בירור קומה שלימה דבני ישראל בכל מיני כחות להשם יתברך.והאיתנים מוסדי ארץ שהם יסוד אומה ישראל ית שנבדלים מהגרים להיות ד' להם לאלקים (קידושין שם) הגם שהם חוטאים ומגדילים חטאים אין בכח החטאים להזיז אהבת השם יתברך ומים רבים לא יוכלו לכבות וגו', זהו מצד מידת האיתנות של השם יתברך לעומתם של איתנים מוסדי ארץ להיות איתן באהבתו להם שלא יהיה ניזוז אהבתו מהם, ודייקא על ידי מדת עקשות שהוא מדת הגרים כנ"ל על ידי זה נבנה מדת אומה הישראל ית מה שהם מובדלים מן הגרים.
6
ז׳ודבר זה נתברר ביעקב כי הבירור בג' כנ"ל, לכן נאמר ואוהב את יעקב ואת עשו וגו' הגם שיש טענה במה אהבתנו הלא את וגו' ושניהם שווים עכל זה לזה אני אוהב בלא שום טעם אף שמגדיל חטאים כמו זה, מכל מקום מצד שורשם מאבות שהוא נשלם ביעקב שהם ג' אבות לאומה, וביעקב אגלאי מילתא למפרע שגם אברהם נקרא אזרחי ויצא מכלל גרים, ולכך יעקב אשר פדה אברהם כי מצידו הוא תחלה לגרים, ובאמת מצד שורת הדין לא היה לו להיות יהרג ואל יעבור בזה ששיבר צלמים ופירסם אלקות כי אינו חייב למסור עצמו בלימוד לאחרים ומניעת תחלה רק לעצמו, אלא שזהו מצד איתנותו שרצה דוקא בכך לפרסם אלקותו יתברך לכל באי עולם והיה האיתנות לכבוד שמים, אך הבירור הוא ביעקב כנ"ל ומצידו אגלאי מילתא למפרע דגם אברהם אזרחי ולא כאיתני אומות העולם שמתעקשים להנאתם לבד, אבל זה מאזרחי הארץ באמת ובידו להשתנות גם כן לכבוד השם יתברך ולכך נפדה מאור כשדים אף במה שמסר נפשו שלא מצד משפט התורה, ובאמת כל אב בפני עצמו בירר כל כחותיו לגמרי והוא מצד עצמו אזרחי רק הואיל ואין החבל נפקע בפחות מג' (כמה שכתוב בראשית רבה פס"ח) אין נתגלה זה אלא על ידי יעקב, ומכל מקום הוא ביקש במה אדע לברר מצד עצמו גם כן דבר זה שמובדל מהגרים רק גם כשיחטאו בניו לא ינתקו מהיות ד' להם לאלקים, והוא איתנות השם יתברך נגדם לעומת איתנות שהיא טובה לא כאיתנות הגוים, ועל זה אמר שיהיה הבירור ת' שנה כי בת' שנה היא בירור של כל ד' מדרגות דאיתנות הנזכר למעלה כל אחת ק' שנה כנ"ל, וכל אותם ת' שנה יהיו גרים ואחר כך יבורר למפרע שהם אזרחים באמת ולא גרים, וזהו כשיגיע הקץ ויהיה גאולה גוי מקרב גוי וגו' כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פכ"ג) הללו עובדי על זה והללו וגו', אעפ"כ לא כאלה חלק יעקב שעם כל זה ד' לו לאלקים הגם שחוטאים, וזה שאמר משה רבינו עליו השלום לפרעה נלכה נזבחה וגו' שלכאורה הוא דבר שקר שאמר העיקר רק נזבחה ולא לזה היה תכלית ההליכה כלל ולא נזכר הזביחה בדרך ג' ימים בכתוב ולא נצטוה על זה מהשם יתברך כלל לילך לזבוח, רק הכונה כמו שאמרו ז"ל במגילה (ל"א:) שהשיב לו השם יתברך על במה אדע תקנתי להם קרבנות וכו', פירוש לשון קרבן כמו טעם קרוב ד' לכל קוראיו והוא כמה שכתוב במדרש (דב"ר פ"ב) וכי יש יהודי אכסנאי כל מקום שהוא אלקיו עמו, שזהו ההיפוך מגר שר"ל שהוא אכסנאי ומתגורר במקום זה ולא מאזרחי הארץ ואין לו קרוב וגואל, אבל היהודי בכל מקום נקרא אזרח ואינו גר ואכסנאי כי יש לו קרוב והוא השם יתברך, וזהו עבודת הקרבנות שבני ישראל מקורבים להשם יתברך ועורכים שולחן ומאכל לפניו כדרך המקורבים למלך, וזהו בזמן שבית המקדש קיים הוא בגלוי והתגלות לכל שבני ישראל בארצם אזרחי הארץ, ובזמן שאין בית המקדש קיים והם גולים באומות עכל זה אינם אכסנאים על ידי עסק בתורת קרבנות, כי מצד התורה משיגים זה דקירוב השם יתברך להם ואינם גרים ואכסנאים כלל ובזה מובדלים מן הגרים שהם כשחוטאים אין הקב"ה קרוב להם כלל כי הם אכסנאים באמת מה יהודים אינם אכסנאים דתקנתי להם סדר קרבנות שהם מקורבים, וזהו נלכה נזבחה שנהיה מקורבים להשם יתברך ונצא מתורת גרים שזהו כל גאולת מצרים שהוא היציאה משם גרים לשם ישראל, והיא גאולת עולם דאינם עוד עבדי פרעה דמן הוא והלאה אין יהודי אכסנאי וגר עוד שזה נקרא עבדי פרעה, כי מצרים משובח מכל הארצות כמו שאמרו ז"ל (סוטה לא דמי:) ממש"נ כגן ד' וגו' היינו שארצה גם כן מרוככת ועושה פירות ואינה מקום טרשין כגן ד' שאין בו טרשות ועקבות כלל, רק מכל מקום חברון מבונה א' מז' בצוען כי ארץ ישראל למטר השמים תשתה וכו' פירוש שבני ישראל מכירים כל מיני טובות הכל הוא מהשם יתברך, מה במצרים פרעה אמר לי יאור ואני עשיתיו וכחי ועוצם ידי עשה וגו' שגם זה הכח של ריכוך והשתנות שבו שאינו לב אבן זהו כח ידו, מה שאין כן בני ישראל נמשכים אחר השם יתברך בכל מעשיהם ומכירים דגם זה שנמשכים אחר השם יתברך הוא עצמו גם כן מהשם יתברך, וזה שורש ההבדל בין גרים לבני ישראל כי הגר בודאי יש בו הכח לשנות עצמו מגוי לאמונה ישראל ית רק שסבור שכח זה הוא השתדלותו שבדעתו ושכלו בחר באמונה ישראל ית, מה מי שמלידה מבטן ישראל וכבר כשהיה בן ח' ימים נימול ונקרא בשם ישראל הרי ידע שגם זה שהוא ישראל י אינו בכח בחירתו רק הוא מהשם יתברך שיצרו בתוך אומה זו ומברכים על זה בכל יום להשם יתברך שלא עשני גוי, והכרה זו דהיינו מסירת מדת הריכוך הלב ולב בשר שלו להשם יתברך הוא שלימות הבירור דאברהם א ע במסירות האיתנות שלו ולב האבן שלו להשם יתברך, כי כך הוא השלימות להיות בין לב האבן בין לב הבשר הכל מסור להשם יתברך והכל מכחו, וכמו שאין לו לב אבן ועקשות כך אין לו גם כן לב בשר וריכוך מעצמו כלל, שזהו גאולת מצרים ושעבוד פרעה דהיינו כח הלב בשר שדבר זה הוא כח הזרוע אם כן אף הלב בשר הוא לב אבן שדבר זה הוא מצד עקשותו שהוא רוצה בכך להיות לבו בידו שלא יהיה נעקש בשום דבר מצד החכמה שמכיר שעקשות הוא שטות, ובאמת צריך להיות עיקש לרצון השם יתברך והכלל שמיסור הכל להשם יתברך.
7
ח׳ובירור זה היה לבני ישראל במצרים ולכך שם פרו וישרצו וגו', כי הרבוי מצד הלב בשר והעדר העקשות כנ"ל וזהו במצרים כנ"ל, וגם אברהם אבינו גלה למצרים והוא אחד מנסיונותיו שהיה נסיונות הם בירור מידת האיתנות שלו שהוא לרצון השם יתברך, והראיה שלרצון השם יתברך אינו עקשן ומעביר על דעתו וגולה למצרים שזהו כח לב בשר והיפך עקשנות, [ולכך שם קיבל מתנות ומרכוש סדום לא רצה ליהנות כי שם היה מצד מדת לב בשר ושלא בעקשות הוא גם כן מותר ליהנות מזה,מה מעשה דמלכים היה עקשות גדול למראות עין להיות יחיד נלחם נגד ד' מלכים בשביל לוט בן אחיו מה שלא עשה כן במצרים להיות נלחם נגדם בשביל אשתו האהובה לו יותר, ולכך בזה לא רצה ליהנות כי בדבר שהוא עקשות צריך בירור אם אינו עקשות להנאת עצמו רק לכבוד שמים,] ושם היה הבירור כי גם בלב בשר שלהם מכירים דהכל מהשם יתברך דלכך אז היה המשפט לגאול גם גוי מקרב גוי שהגם שהללו עובדי על זה מכל מקום אלו דבוקים בשורשם, כי נתבררו השרשים דאיתנים אבות העולם שהם מוסדי הארץ ונעשה השם יתברך קרוב להם עד שאין יהודי אכסנאי מעתה, ולכן אמר נלכה נזבחה וגו' פירוש להיות קרובים להשם יתברך שזהו הזביחה, וחז"ל דרשו בסנהדרין (מ"ג:) על פסוק זובח תודה הזובח יצרו, ובאמת זה כל ענין זביחת הקרבנות רומז לזביחת נפש הבהמית ועל ידי זה מתקרב להשם יתברך, ונזבחה היינו נעשה השתדלות להתקרב, והנה באמת אין צריך השתדלות להתקרב, והנה באמת אין צריך השתדלות כי הלא הקב"ה לאלקים מקודם וכנ"ל וכן אמר [בירמי' ז'] ולא צויתי אבותיכם ביום הוציאי וגו' וזבח כי אם וגו' והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו וגו', כי ביום היציאה ממצרים שהוא התחלת יציאה משם גר לשם ישראל דהיינו והייתי וגו' ואחר כך ואתם וגו' ואין צריך עולה וזבח כלל להתקרב, רק מכל מקום אחר כך צריך ואתם וגו' ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו שההתקרבות היה לעבודתו, והגם דבאמת גם שאין עובדין מכל מקום הוא לאלקים אבל מכל מקום הוא זה כדי שיעבדוהו, רק ביום ההוצאה ממצרים דשם הוא כח דלב בשר היינו כמה שכתוב בזוהר (חלק א' קכ"ה.) דאין חכמה בחכמת מצרים, ומה שהם קראו חכמה היינו חכמת אמת ודאי דהיינו הרחקה מכל דבר רע דבלאו הכי הוא סכלות באמת, והם היו מחכימים בענייני מדות והנהגות אדם על דרך החכמה כענין כענין ספר המדות דכחמי יון וכדומה והיה לבם ברשותם להנהיג הלב בפי מה שהיה בחכמתן רק שהיה זה מצד חכמתן ונימוסן, ולכך עבדו לטלה כי הם משלו עצמן כאצן הנמשכים אחר הרועה כך לבן נמשך אחר חכמתן שהוא המנהיגן וזהו שהמשיל [יחזקאל ל"א] מצרים לעצי עדן וכן אומר כגן ד' כארץ מצרים המשילה לגן, ובזוהר (שם) דלכך חכמתה גדולה על ידי פישון שמושך מגן עדן, כי ענין גן עדן שהוא משכן אדם קודם החטא ואחר כך נתגרש פן יקח מעץ החיים, כי עץ החיים הוא היות לב בשר כמו לעתיד בלע המות לנצח על ידי שיוסר לב האבן וכן במשיח בן דוד נאמר חיים שאל נתת לו, וזהו בתוך הגן ובפנימיותו רק טעות אדם הראשון היה מעץ הדעת, ומזה הוזהר דודאי מה שידע שהוא רק יש לו לב בשר לשנות לבו שלא יעשה רק יש טעות בידיעה וחכמה שאומר לטוב רע ולרע טוב, וזהו מצד עץ הדעת טוב ורע שבו יש ערבוביא ומזה הוזהר, וכשחטא בחכמה ואכל לומר לרע טוב אז נתגרש מגן ומעץ החיים דהיינו שניתן לו לב האבן תחת לב בשר, וכמו ששמעתי גם כן בעוזי' דמה שנמנע מהקטרת הקטורת הייתה דוגמת המנעת אדם הראשון מעץ החיים שלא יחיה לעולם ואז נאמר לישעיה השמן לב העם וגו' פן יראה וגו' בלשון ציווי וקאי אעוזי' שישמן את לבבו שלא יטעה א"ז ורפא לו לחיות לעולם ואינו זמנו עדיין כך שמעתי.
8
ט׳וזהו ענין מצרים כך גם כן כח זה רק שהיה מצד חכמתם ועוצם ידם לבד, ולכך הוא ערות הארץ באמת כי הארץ פירוש כח זה דלב בשר דארץ רצה לומר ארץ מיושבת הנחרשת בידי אדם היפך מדבר ומקום טרשין, ומצרים הוא ערות הארץ שיש להם כח זה דארץ בשלימות רק מצד הרע דהיינו שחושבים שזה מצד חכמתם, ובניסן נגאלו שבו מתו ונולדו אבות (ראש השנה י"א.) דבו משמש מזל טלה דהיינו כח ההמשכה אחר הרועה, כי חודש זה נברא באות ה' שהוא מדת נוקבא כנודע שהיא הנמשכת אחר הדכורא, והוא ראש השנה למלכי ישראל (שם ג'.) שמלכותם מקרב אחיך תקים וגו' דישראל מקיימים מה מלכי או"ה שהם בכח הזרוע, ואות הה' נקרא שדה וחקל תפוחין קדישין ולכך בו מתו אבות שהם האיתנים והיפך זה, ונולדו גם כן כי באמת הם באיתנותם גם כן נמשכים אחר השם יתברך כצאן, ובני ישראל זובחים תועבת מצרים להשם יתברך היינוכח ההמשכה כצאן הם מקריבים כח זה עצמו להשם יתברך, וזה היה קרבן פסח וגאולה זו שהאיר להם דבר זה בליל פסח ואחר כך ביתר תוקף בקריעת ים סוף דראתה וכו', (מכילתא בשלח) כי מראה יחזקאל נאמר כדמות מראה וגו' דכל הנביאים נתנבאו בכה (ספרי מטות) והם אמרו זה וגו' כנבואת משה רבינו עליו השלום מראה באצבע המרכבה היינו איך השם יתברך רוכב על כל הנבראים, ולכך ביום הוציאי וגו' אז לא היו צריכים לשום השתדלות ונאמר כאשר ראיתם מצרים וגו' לא וגו', כי מאמר אנכי לא נאמר בלשון ציווי רק שזה קבוע בלבות בני ישראל שהשם יתברך הוא המנהיג והם מאמינים בני מאמינים כמו שאמרו ז"ל (שבת צ"ז.) וזהו אשר הוצאתיך דיוקשה למה לא אמר שבראתי שמים וארץ, רק דזה הידיעה הוא ההוצאה מארץ מצרים שהם ההיפך זה מי ד' וגו' כנ"ל וכל ענין יציאת מצרים הוא בירור דבר זה דישראל בלא השתדלות רק בתולדה הם כך.
9
י׳והנה זה היה בירור על איתנות דאברהם אבינו, כי כל בירור הוא בהיפוך דהוא עשה דברים משונים שנראה כעקשות ונגד השכל לרצון השם יתברך, והבירור הוא במצרים ששם ההנהגה להיות נמשך אחר השכל והם עשו זה לרצון השם יתברך, והבירור שההמשכה אחר השכל הוא כרצון השם יתברך בירור זה הוא גם כן על ידי ההיפוך היות איתן ועקשן לרצון השם יתברך לעשות גם מה שנגד השכל, וזה היה ההליכה למדבר ארץ לא זרועה ומקום איתן תיכף ממצרים והוא הקום שרף וגו' שזו דבר שאינו בשכל כלל, ואין יכול לעשות כן רק מי שאהבתו תקועה בתוקף כל כך שלא יזוז מפני כל ולא ישתנה כלל, ולכך נקרא חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך וגם לעתיד נאמר הנני מפתיה והולכתיה המדבר, וזה מצד ירושתם כחות הקבועים של כל האומות שגלו שם, ולכך אז ישים במדבר דרך בישימון נהרות כי יוסר לב האבן לגמרי, מה בהתחלה מיד הלכו דרך ג' ימים ולא מצאו מים ודרשו חז"ל (בת קול פ"ב.) תורה כי היו כלב האבן, נלכה דרך ג' ימים נזבחה שנעשה השתדלות והוא הצעקה דמרה אין עבודה אלא תפלה, (תענית ב'.) ושם היה התחלת נתינת דברי תורה [שבת ודינין, דינין נקרא זובח יצרו כמה שכתוב במגילה (ט"ו:) לרוח משפט השופט את יצרו ועיקר חמדת יצר בממון וכעס ושבת הוא אור השם יתברך המאיר, ונאמר חוק קודם דשבת כהקדמת אנכי ללא יהיה לך דהוא כטעם והייתי לכם לאלקים ואחר כך ואתם תהיו, שכך מדת בני ישראל שהאור דהשם יתברך קודם בלא שום השתדלות כאנכי שאינו בלשון ציווי, וכן שבת נקרא מתנה טובה (שבת י':) שהוא מעצמו לבני ישראל לבד ואחר כך ואתם וגו' בהשתדלות] שהוא ליישר לב אבן, ולכך מתן תורה במדבר שעיקר מתן תורה למי שיש לב אבן ליישרו וכמו שאמרו ז"ל (ביצה כ"ה:) דלכן ניתנה לישראל שהן עזין להתיש עזותן, ועזין פירושו כמו איתנים תקיפים כמו ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל והם עזין באומות כי או"ה הם עצמות לב אבן מיוחד באיזה כח שלא ישתנה ממנו ואין שייך עזות בו, משאם כן ישראל שבכחם להשתנות כרצונם ועכל זה הם קשה עורף שלא לשמוע לכל גזירות האומות זה נקרא עזין, ומטעם זה נקראים אבות איתנים (ראש השנה יא.) שזהו תקיפות ואיתן מה או"ה אינו תקיפות כלל כיון דהוא כך, ולכך הוצרכו תורה שישתמשו בכל דבר במקום המצטרך מדת העקשות במקום שצריך ורכיכות במקום שצריך רכיכות ולב בשר, ולעתיד לא יהיה לב אבן כלל כי עקשות צריך רק כשיש מונע שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, מה בהעדדרם לעתיד לבוא יגור זאב וגו' שאין שום דבר מונע ומתנענע לדבר אחר כלל אין צריכים ללב האבן כלל.
10