ספר ליקוטי מאמרים, חודשים ומועדים י״אLikkutei Maamarim, Compositions on the Festivals 11
א׳
ענין זכירת יציאת מצרים כל ימי חייך, כי חיות האדם הוא הדבור כמו שנאמר לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא, ובריש פסיקתא אין בין צדיקים החיים לצדיקים המתים אלא הדבור, והיינו כי דברי תורה הם חיי האדם כמה שכתוב כי הם חיינו ואמרו (תמיד לב.) מה יעשה ויחי' ימית את עצמו, פירוש על דברי תורה כמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"ג:) על פסוק כי ימות באוהל כידוע דשורש נפשות דישראל מהתורה כנודע דלכן ס' רבוא אותיות לתורה, וממש צירופי אותיות מהתורה הם כח הנפש וכמה שכתוב הראבן דוד בספר יצירה [סוף פרק ג'] דהנפשות הם מחבור אותיות, וזהו עצם החיות שבו כי בדבר ד' שמים נעשו וכן כל הבריאה בי' מאמרות והדבור הוא באותיות, וזה שאמרו (בראשית רבה פ"א) דבתורה ברא הקב"ה העולם פירוש באותיות התורה וזה הדבור דהשם יתברך שיהיה דבור זה הוא הנותן הוי' וקיום לאותו דבר והוא שורש חיותו, ובדוממים וצומחים החיות דמאמר השם יתברך הוא בהם בהעלם שהרי אין ניכר בהם רוח חיים כלל, ובבעלי חיים החיות נגלה רק שכל בעלי חיים הוא רק מאותיות מיוחדות ואין בהם כל הכ"ב אותיותולכך אינם יכולים לדבר רק אותם אותיות שהם שורש חיותם, שבכל אות מאותיות א"ב יש בו כח חיים מיוחד, כמו ששמעתי על במה הארכת ימים דשלהי מגילה דנחשבו שם כ"ב דברים ועניינים כשנוצא הכפולות, [אשר אולי יוכל להיות שגם הם אין כפולים ממש רק דוקא אותיות מנצפך ובספר יצירה בג"ד כפר"ת כפולות ואין כאן מקומו] והם נגד כ"ב אותיות סדורים כסדר הא"ב כל אחת חיות מיוחד מאות מיוחד ואין כאן מקום ביאורם, ולכך בלשון הקודש יש לקול הבעלי חיים כל אחד שם מיוחד כמו געיין לשור וערגה לאיל ושאגה לארי וכדומה, בודאי כל אחד משמיע בקולו אותיות אלו השור אותיות גן עדן וכן כולם צפצופי עופות משמיעים אותיות צ"ף ושריקת תרנגול, ובבבא בתרא (כ"ג.) אפיקו לי קורקור כי קול העורב אותיות ק"ר, ובפרק אלו טריפות (ס"ג.) ברחם דעביד שרקרק ועל שמו נקרא כך בלשון חז"ל ובתרגום ירקרוקא על שם קולו ר"ק, והעורב שממונה על בשורות רעות כמה שכתוב [בסוף ס' הגלגולים] והיינו מפני אכזריותו ובודאי כל אחד כפי מה שהוא טבעו ותולדתו הרי ממונה כחו על אותו דבר והוא בטבעו אכזרי כמו שאמרו ז"ל (עירובין כ"ב.) לכך קולו אותיות ק"ר שהם אתוון דשיקרא כמה שכתוב בזוהר (חלק א' ב':), והוא קליפת עמלק אשר קרך ועיין בספר קרנים דדוד המלך ע מכניע קליפת עובר, והיינו כמו ששמעתי כי כל שבט יהודה נגד זרע עשו ודוד המלך ע נגד עמלק, ורחם שמביא רחמים לעולם מביד שרקרק הוא צירוף אחר מאותיות שקר לאותיות שרק כטעם אשרקה להם ואקבצם ומביא רחמים ואין כאן מקום מזה, ובזה הוא כל עומק חכמת הטיורין ושיחת עופות, והגם דנאמר כל אשר יקרא וגו' הוא שמו והשם בלשון הקודש לכל בעלי חיים הוא בענין אחר, היינו כדרך שאיתא בהקב"ה הוא ושמו דהשם הוא התפיסה שיש לאחרים בו והוא היינו העצם, וכן בכל הנבראים יש עצם החיות והם האותיות הנגלים בדבורם שהוא גלוי פנימיות חיותם והשם הוא תפיסת הנבראים והיינו מצד צורכם ושימושם לכלל הבריאה, ולכך הביאם לאדם לקריאת שמות וכל אשר וגו' כי כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה וכפי התפיסה שיש בו מצד צרכו לו הוא שמו העצמי להיות נקרא כן בכל עלמין, כי כל צורך בריאותו היה רק בשביל האדם וכפי התפיסה שיהיה לו בכל דבר לצרכו, ובזה נתקנאו בו מלאכי השרת כי ראו שהוא עיקר הבריאה וכל העולם כולו לא נברא אלא לשימושו, וא"ל אני מה שמי וכו' (בראשית רבה פי"ז) כי המלאכים צועקים איתא מקום כבודו ואין להם תפיסה כלל, אבל האדם יש לו תפיסה מצד מדותיו והנהגתו העולם, ומידת אדנותו ומלכותו שהוא מדת הצמצום זה היה גם כן לצורך האדם כדי שיהיה לו תפיסה בהשם יתברך שזהו כל ענין הצמצום בהנהגה היינו כפי שההשגה דאלקות מצומצמת בשכל האדם היותר שלם שהיא מוגבלת, ולכך דמות כמראה אדם עליו מלמעלה וכן מטעם המקובלים הוא בדמות פרצופים היינו כפי השגת האדם המשיג שהוא כלל הבריאה וכל הצמצום היינו השגה המצומצמת בשכל אדם, ולכך הוא הקורא השם להשם יתברך גם כן כמו שקרא לחיות, אבל עצם החיות דבעלי חיים הנמשך מדבור השם יתברך וכח עצמותו זה נגלה בדבור הבעלי חיים ואותיות שהוא יכול להשמיע בקולו.
1
ב׳והאדם יש בחיותו כל הכ"ב אותיות לכך יש לו הדבור בשלימות בכל הכ"ב אותיות, ונחש היש לומר גם כן הדבור כמפורש בתורה ובספר מעשה ד' הקשה למה לא נזכר בקללה שניטל דבורו ותירץ דלא ניטל והראיה שישמע לקול מלחשים רק מפני האיבה אשית וגו' אין רוצה לדבר, וזה הבל דאם כן היה לו לדבר יחד עכמה פעמים זה עם זה, רק באמת יש קול ודבור הדבור מה' מוצאות הפה כמה שכתוב בספר יצירה וקול מהריאה כמה שכתוב בפרק הוראה (עיין שם ס"א.) ותחילת בריאת בעלי חיים היה הדגים שאין להם קול כי אין להם ריאה כידוע אבל דבור דפה ודאי יש להם דזהו עיקר חיות וכן כל הרמשים, ולכך נחש ישמע לקול מלחשים בלחש דוקא דבור בלא קול דכל הרמשים הם בכלל בריאת הדגים כמפורש בתורה, ולכך בדבור דנחש ואשה נאמר ויאמר וכל אמירה בלחישו כמה שכתוב בזוהר (ח"ג פ"ח:) ובודאי לחש בלא קול אין נשמע כלל וכמו שאין נשמע קולם היום ולא קול כל הרמשים ודגים, רק באמת כח החלק ככח הכל וכמו שבדבר ד' שמים נעשו כן אמרו ז"ל (סנהדרין ס"ה:) אי בעו צדיקי מברו עלמא והני דמסקי בספר יצירה ומיברו וכו', כי ברית הלשון נגד ברית המעור רק שזהו יחודא תתאה היינו כח ההוצאה לפועל במעשה שהוא יחוד זכר ונוקבא דהיינו כח הפעולה עם ההוצאה לפועל ואותה טפה זרע שמוצא יש בו כח חיות ממש שהרי נוצר ממנו דמות אדם כדמותו כצלמו, כך ברית הלשון הוא יחודא עלאה דאבא ואימאהיינו מוח ולב שהם תרין ריעין דלא מתפרשין דלעולם מה שרוצה בלב מהרהר בו במוח וכן להיפך מחוברין יחד, וגילוי החיות ואותיות דמחשבה ולב היא כדבור ויש באותיות הדבור גם כן כח חיות ממש שהרי הוא כח חיותו ממש וחלק ד' עמו כחן ככח השם יתברך, רק דכמו שיש בברית המעור שימוש באבר מת שאין בו חיות וכן זיבה שהוא מאבר מת וגם כשיש בו חיות רק שאין יורה כחץ, כך בלשון יש דבור מת פירוש שאין בו חיות בלב וכמה שכתוב הקדמונים תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה וגם יש שיש בו חיות רק דאין יורה כחץ פירוש דאין מכוון אל המטרה לחץ ואין הולד בכח כחץ, וכטעם חץ שחוט לשונם אומר כאן והורג בסוריא כו' (ויקרא רבה פכ"ו) שיש בו כח הפועל, ודבור שאינו פועל היינו שאינו בכח או שאין מכוון אל המטרה וכדומה, אבל בלאו הכי כל דבור שהוא גלוי החיות הקבוע יש בו כח הפעולה בהכרח וזה טעם דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ואמרו ז"ל (במדבר רבה פ"כ) אין כחו אלא בפיו אף בלעם אין כחו אלא בפיו פירוש כי כמו שהדיבור היוצא בכל כח חיותו ומגלה עצם חיותו בו יש בו כח הפעולה לטוב כך גם להיפוך, ומשה רבינו עליו השלום היה לו כח זהו שכל דבורו היה גלוי עצם חיותו כי הוא בסוד הדעת המחבר חכמה ובינה שהם אבא ואימא (זוה"ק ח"ב פ"ה.) שזהו גלוי ברית הלשון דלכן נקרא בעלא דמטרוניתא דמלכות פה והוא יש לו כח ההשפעה לפה, ולכן אמר זה הדבר כי דבורו ממש דבר ד' שכינה מדברת מתוך גרונו שמדבר מעצם חיותו דהיינו אותיות דנשמתו כפי הדבורים שדבר כך היו צירופי נשמתו אז, דהיינו שכל חיותו נפשו היה כנוס תוך דבורו שהיה מדבר בכל כחו ונמצא אותיות נפשו נעשו ממש צירוף זה, וזה ענין תורה שבכתב שנקרא על שמו תורת משה כי נעשה תורתו ממש צירוף אותיות שבמקור חיות נשמתו כי דבוריו היו גלוי חיותו, ולכן נאמר זה הדבר כי זה הוא כמראה באצבע שכל הרואה אותו מדבר היה רואה הדבר אשר דבר ד' ממש, דשורש חיות כל נברא הוא דבר ד' ממש כי הוא הבורא ונותן חיות בנבראים והיה בדיבורו גילוי דבור ד' ממש שהשם יתברך מדבר דברים אלו דהיינו שחיותו הניתן לו מהשם יתברך הוא היה עצמו דבורים הללו בעת שדיבר.
2
ג׳וזהו טעם מה שכתוב בפרק כל כתבי (קי"ט:) העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין גזר דינו, פירוש הגם דגזר דין דיחיד אין נקרא כמה שכתוב בראש השנה (י"ז:) רק ענין גזר דין הנכתב כמה שכתוב הראבן דוד בספר יצירה שפ בפירוש ג' ספרים וכו' דהם אותיות דנשמתם עצמן שנעשים הצירופים על ידי מעשיהם באלו לחיים ואלו להיפך, והיינו כמה שכתוב שכר מצוה וכו' (אבות פ"ד) כי אותיות המצוה נחקקו בצירוף חיות נשמתן וזהו שכרו וההיפך בעבירה, והקריעה הוא שינוי צירוף זה, ודבר זה אי אפשר מאחר שהגיע החטא לקלקל מקור החיות דהשם יתברך הנשפע תוך הגוף שישתנה שם הצירוף שזה רק על ידי עובר עבירות ביד רמה שנתחלל שם שמים על ידו, ועל ידי חילול שם שמים נתחלל גם כן החלק דש"ש המחי' לגופו ונשתנה הצירוף והרי אמרו בפרק יוהכמה פעמים דבחילול השם אין כח בתשובה וכו' ומיתה ממרקת, והיינו מחטא אדם הראשון דהיו כל הבריות אומרים זהו וכו' ומצד חילול השם הגיע הקלקול לשורש חיות אלקות שבו ונעשה הצירוף להיפך, וזה אין נקרא רק על ידי אמן יהא ש"ר בכל כחו (שבת קי"ט:) פירוש דעל ידי כל כחו היינו כל חיותו כנ"ל, וכדיליף שם מלשון הכתוב בהתנדב עם ולשון נדיבות היינו בכל לבו כמש"נ כל נדיב לב ונעשה צירוף חיותו אמן יש"ר דפירושו מחיית עמלק כמה שכתוב תוספות ריש ברכות (ג'.) בשם מחזור ויטרי, וקושיתם שם לק"מ דודאי גם עכשיו יש שם הוי' שלם וגדול רק דאינו מבורך כי תרין ריעין ו' ה' הם מתפרשין בגלות ישראל, ולכך אינו נקרא בשם זה כי אינו נתפס לבני ישראל בתפיסות לבם השגה זו להיות חבור כל הד' אותיות יחד דהיינו יחוד כל הד' כחות שבאדם מוח ולב וכחות וגמר מעשה הכל בלתי לד' לבדו ושהוא במקור חיות הנשפע באדם הוא הפועל הכל, זה נגלה רק לכהן הגדול ביום הכיפורים בבית קדשי קדשים מה בכלל ישראל בעולם הזה זה שמי לעלם (פסחים נ'.) הגם שהוא נכתב דהיינו שידוע זה לישראל מצד החכמה מכל מקום אינו נקרא בדבור שהוא ההוצאה לפועל גלוי אור זה שהרי אין זה נגלה לפועל רק לעתיד לבוא שלא יהיה גלות ולא יהיה חטא כלל, דהחטא הוא מצד העלם אור זה וכאלו פעולת האדם נבדלים מהשם יתברך ושיכולת בידו לעשות נגד רצונו, וזהו מצד זרעו של עמלק קיים שהוא ראשית גוים פירוש שורש הרע דהיינו דבר הנראה שהוא נגד רצון השם יתברך, ואמן יהא ש"ר הוא תוקף החשק אדם לזה וכשיגיע לזה הרי ודאי אין כאן חטא כלל, ומצד עניית אמן יש"ר בכל כחו הרי נעשה חיותו מאותיות אלו היינו החשק לזה דלכן אמרו בסוטה (מ"ט.) דעלמא קאים אאמן יש"ר וכו' דהיינו על חשק זה, דלולי כן לפי תוקף החטאים אי אפשר לעמוד כלל רק על ידי החשק והקיווי היינו שהוא עומד לכך להיות שמי' רבא וכיון דסוף סוף יתגלה זה שהכל מיוחד מאמיתות השם יתברך ממילא גם עכשיו בהעלם יש לו קיום מן הצד הזה דתכליתו וסופו, ומצד הזה של גילוי קיווי זה בשורש חיותו נקרא גם הגזר דין שהוא רשימת החטא שהגיע לשורש חיותו, ומאחר שנתגלה אור זה דהסוף יהיה דאין חטא כלל ממילא גם בהוה הוא ביטול גזר דין שהרי יש לו קיום מצד הזה שהוא קיים להמתין ולקוות על הסוף, ואין כאן מקומו יותר.
3
ד׳ואמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ז.) לדוד מזמור תחלה שרתה שכינה וכו', דהשם לדוד היינו שדברים אלו דיבר בשורש חיותו דלכן נאמר לדוד וכמו תורת משה כנ"ל, וזה נקרא שרתה שכינה כי כשהדבורים יוצאים משורש חיותו הרי חלק ד' עצמו ושכינה מדברת מתוך גרונו כן והוא נקרא רוח הקודש, ואמרו בשיר השירים רבה (ובסוטה ל"ג ב') כל מקום שנאמר כה וככה עני' ואמירה בלשון הקודש וברוח הקודש, פירוש כה וככה היינו ממש כדברים הללו שאני מדבר והיינו שיהיה בכל חיותו כנ"ל, וההבדל בין זה לכה וגם אמר ד' שהוא נבואה לכה תברכו שהוא רוח הקודש, היינו דרוח הקודש הוא דבורי האדם עצמו מצד עצמו רק כאשר הוא בכל חיותו אז הוא רוח הקודש רוח מההוא קודש עילאה שהוא חכמה דהשם יתברך, דנובלות חכמה עליונה תורה (בראשית רבה פי"ז) ומשם שורש הבריאה כמה שכתוב בראשית בחוכמתא (תרגום ירושלמי) והיינו כאשר דבורו מגיע עד שורש חיותו וזהו מצד ההעלם כענין עונה אמן יש"ר בכל כחו כנ"ל, ולנביא יקראו לפנים הרואה שרואה איך הוא דבר ד' ושכינה מדברת מתוך גרונו ראיה על הדבור, דשכינה מדברת וכו' הוא דרגא דמשה כנז"ל זה נקרא זה הדבר שהדבור עצמו הוא זה דבר ד', אבל בנבואה יש מראה והעלם וזהו כה שהוא רוח הקודש ומכל מקום מראה שאומר כה אמר ד' ואינו דברי עצמו שמרגיש שאינו מדבר משכל ודעת עצמו רק משפע השם יתברך שמשפיע למוחו ולבו אותיות אלו [ולכ"נ אצל כה אמר בלחישה במוח ולב, ואצל זה הדבר לשון דבור בגלוי בכלי הדבור], אבל ההוצאה לפועל בדבור עדיין אין השם שלם להיות נגלה לעין דשכינה מדברת בפיו רק הוא בהעלם וכה כמו שהדברים נגלים למוחו ולבו, אבל רוח הקודש אף במוחו ולבו הוא דעת ורצון עצמו רק הוא כה מדעת עצמו הוא רוח הקודש כי הדברים נאמרים בכל כחו וחיותו עד שורש חיותו ואותיות דשרשו שהם מתצמצמים תוך אותיות דדבור זה, והם עני' ואמירה פירוש עני' בקול רם כמו שאמרו ז"ל (רש"י בחומש ובסוטה ל"ב ב' ד"ה בקול) ואמירה בלחישה, (זוה"ק ח"ג פ"ח:) ושניהם כל מקום שנאמר בכתוב היינו כשהוא בכל כחו דזולת זה אין נקרא בלשון הכתוב עניית קול או אמירת לחישה כלל כאשר הוא מן השפה ולחוץ וזהו רוח הקודש ומזמור לדוד דאחר כך שרתה שכינה (פסחים שם) ועם כל זה הכל רוח הקודש כשעל ידי דבורים אלו בשירתו פעל לעורר לבבו ולכל כחותיו לדברים אלו על ידי זה נעשו למפרע כל אותם דבורים רוח הקודש שנרשמו בשורש נפשו והגיעו עד שורש חיותו הגם שזה נעשה אחר כך על ידי דבורו, וכמה שכתוב (שם) שאין השכינה וכו' מתוך שמחה של מצוה כי בעת השמחה הוא שוכח כל רעיונות שונות שבלב, דלכן תנו שכר וגו' דיין ישמח לבב אנוש וישתה וישכח רישו ויוכל לכוין את לבו נגד בית קדשי קדשים להיות דבוריו יוצאין מקודש עילאה, וזהו כאשר השמחה של מצוה ששמח במה שקיים מצות השם יתברך ושעושה נחת רוח שבאותו דבר שמשמח רעיונותיו מתצמצמים לאותו דבר לבד, אבל מתוך שמחה של תאוה על זה נאמר בחמס אשית משתיהם כמו שאמרו ז"ל (מגילה ט"ו:) דפורענות האומות מתוך משתה. ודבתוקף שמחתם מתצמצמים כל רעיונותם להיות דבוקים ומקושרים בתאות עולם הזה שהיא עלמא דשקרא והעדר החיות באמת על ידי זה מתדבקים לגמרי עד שנעדר חיותם באמת, וכטעם ספרן של רשעים וגזר דין הנזכר למעלה שהוא מתוך שמחה של רשעות שהיהודי כשעושה עבירה לבו נוקפו מכל מקום ואין לו שמחה בה, אבל פורק עול לגמרי בשמחה דרשעות שזה נקרא חילול שם שמים שהוא מחולל בגוים שכל רע שעושים אינו מפני שיצרו אונסו דאם כן לשמחה מה זו עושה, והשמחה הוא שכל חיותו מקושר בזה על ידי זה נעשה בשורש חיות דהשם יתברך שהוא מחי' הכל כטעם ואתה מחיה את כולם, נעשה הצירוף כפי המעשה דהיינו שהחיות הוא שקר ואינו אמת ונעדר ונפסק חיותם, ובלעם היה לו גם כן זה דדעת המחבר חכמה ובינה להיות כל דבוריו בכל כחו, רק לפי דכל חשקו לרע וכמה שכתוב בנזיר (כ"ג:) כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים וכל טובה שהיה מדבר היינו מדברים שהם באמת רעה אצל צדיקים לכך כל דבוריו היו לרע, ונקרא דעת דרע וכחו בפיו גם כן לפעול כל מה שמדבר דכל דבורים שבחיות פועלים שהרי שורש החיות דכל הנבראים אף דאו"ה גם כן הרי שורש כל השרשים הוא מהשם יתברך.
4
ה׳וזהו כל כח הכשפים וכמה שכתוב בסוף ספר ברית מנוחה שגם להשבעת השדים צריך כונה שלימה ע"ש, וכן הוא בזוהר וכמה פעמים אמרו דאתקשר בסטרא אחרא, פירוש קשר היינו כאשר הגיע לשורש חיותו לשנות הצירוף דשם להיות שם מקושר לרע, כמו דרך משל השטוף בתאוה וזימה עד שמרוב חולת אהבה ימות כשימנע ממנו כדרך שאיתא בסו"פ בן סורר ומורה זה נקרא שמקושר בשורש חיותו לדבר זה, וכאשר חכמה ובינה דמוחו ולבו שקועים בזה וכל הדבורים שבו יוצאים ממוח ולב זה יש בהם כח הפועל להכחיש פמליא של מעלה, כי פמליא של מעלה הוא סדר השם יתברך ויש לו כח זה דותגזור אומר ויקם הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל, (מ"ק ט"ז:) היינו על ידי כח דבור פיו כי כך מסר השם יתברך הכח ליד האדם וירדו וגו' וכל שתה תחת רגליו, וכך בכח הרע הכשפים גם כן הוא כמו ותגזור שכח דבורו כך והיינו כשדבורו בכל כחו, וכך הם כל הלחשים שבגמרא וכתב במהריש לומר דאין להשתמש שלא ילעיגו מפני שאין מועילים, ואם כן למה נכתבו דודאי לא שייך אלחשים נשתנו הטבעות כמו ארפואות, רק לחשים אלו דוגמת שאמרו בפרק קמא דתענית (ח'.) שיודע ללחוש ולוחשי לחישות על המתפלל ונענה, והיינו ודאי כשהוא בכל כחו עד דאמר משיב הרוח נשיב זיקא (שם כ"ד.) שהוא כך כמו שמדבר כך צריך להיות יודע ללחוש אותם לחשים דבגמרא, ועיין בערוך [ערך קף ט"ו] בשם רב האי גאון דהלחשים שבגמרא כאלו מדבר אל האבנים וכו' ואל הרוח המזיק שבהם, ועיין שם רשם לערך פס ור"ל למה שכתוב שם ההוא דויקרא רבה כל אחד ייתי פס או מכוש וכו', שאף הרוחות צריכים סיוע על ידי פעולת אדם שהאדם הוא הנותן עוז לכל כחות פמליא של מעלה ולכל מיני רוחות וכחות שונות שבעולם על ידי מעשיו ודבורו, ולכך יוכל על ידי לחשים וקמיעות וכדומה ובלבד כאשר הוא דבור ופעולה שיש בה רוח חיים שיוצאה משורש חיותו, וכח בלעם שהיה דוגמת משה רבינו עליו השלום בזה הדבר היינו על ידי שהתפאר יודע דעת עליון ואמרו ז (ברכות ז'.) לכוין השעה וכו', והיינו שידע עת הזעם היה מקלל והיה ממשיך זעם השם יתברך לתוך דבורו ונמצא דבורו הוא דבר ד' כמו נבואה ובמדריגת זה הדבר, אבל השם יתברך א"ל כה תדבר ולא זה, דזה היינו דשורש נפשו נשתנה כך וזהו משה רבינו עליו השלום דהיא שורש כל התורה כולה באמת ונקראת על שמו, וכן בלעם כשהיה מדבר רע באמת היה שורש נפשו כך והוא זה הדבר דנגלה לעין הרואה אותו מדבר שהוא כך, אבל בזה שדבר טוב על ישראל הוא בשורש נפשו לא היה כך לכן אמר כה תדבר, וכל מקום שנאמר כה ברוח הקודש כי מאחר שדבורים אלו יצאו מפיו ונכתבו בתורה שהיה בחיות הרי היה ברוח הקודש דבוק בשורש דקודש עילאה, רק זהו מצד ואתה מחיה את כולם שיש ניצוצות קדושות בכל נברא המחיה אותן ואותן ני"ק יוצאים על ידי דבוריו, וזה שנכתבו בתורה דבורי אבימלך ופרעה ובלעם וכיוצא שנקלטו לתוך דברי תורה אותן דבורים שהיו בכל חיותם ועד שנגעו לאותו ני"ק שהיה בהם, וגם דבורי פרעה מי ד' וגו' מאחר שנכתבו בתורה הם דבורים שבשורש חיותו שקבע בו השם יתברך טענה זו דמי ד' שגם ההעלם הוא מהשם יתברך מאמיתות רצונו בשורש הבריאה דיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא (כמה שכתוב שבת על זה:) ויוצר אור ובורא חושך בריאה היא מדריגה יותר גדולה כידוע כי החושך נובע מרצון יותר עמוק שיש צורך לחושך גם כן, וכך יסד השם יתברך גלות מצרים יהיה הכנה למתן תורה ואם כן היה ההכרח בריאת מצרים ופרעה שרצה השם יתברך שיהיו נמצאים ברואים אלו האומרים מי ד', אמנם בלעם לא אמר מי ד' כי היה יותר עמוק ברע דלכן היה דוגמת משה רבינו עליו השלום שהוא רבן של כל ישראל בחכמת אלקות ותורתו, כך הוא רבן של כל האומות בהיפוך מזה כמו שאמרו ז"ל בזבחים (קט"ז.) שהוא סיפר להם מתן תורה וידע ממתן תורה ושיש אלו"ק רק אמר להם שרק לעמו יתן ושהם אין צריכים לכך ויש להם כח נגדם, והיינו דידע מאחרית דישראל וביקש תהי אחריתי כמוהו רק שאמר טבא בוצינא מקרא ולא רצה להניח חמדות עולם הזה בכל מיני שרירות לבו דלפי שעה בשביל כן, והשורש בריאתו שברא השם יתברך בריה כזו שידע הכל מקדושת ישראל רק שיהיה לו כח המעלים לבחור ברע מצד שאשורנו ולא עתה וגו' דרואה שכל אותן טובות הוא רק לעתיד לבוא והוא בוחר בחמדה דלפי שעה יותר מבטוב נצחי מצד כח בחירתו, ושורש חיותו מהשם יתברך הם אותן דבוריו שדיבר אז בזמם דלתוך פיו שלא זעם השם יתברך ואי אפשר לקלל רק גילה האחרית שלהם שזהו באחרית וכונתו שאינו בהוה כן, וזהו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ה:) דאנו יודעין מה היה בלבו ואמרו ז"ל (שם) דנתקיים, והיינו דבאמת דבורו זה היה כפי כחו ושורשו לרע לומר דרק האחרית כן וטבא בוצינא, וזהו הסתתו לזנות דשיטים ואז נהרג כי תחלה נטל שורשו בני"ק שבו בפרשת בלעם שנכתב דבוריו בתורה וההתפשטות דאותן דבורים בהוה היה מעשה דשיטים ואז ניטל חיותו לגמרי.
5
ו׳ודבורי הנחש שנכתב בתורה הם שורש חיותו כנודע בזוהר דהוא רזא דאשת זנונים, והיינו כטעם בראתי יצר הרע (קידושין ל':) וכנודע המשל דזונה בהזוהר, (ח"ב קס"ג.) וכך השם יתברך ברא כח זה האומר אף כי אמר אלקים וגו' ומסית לעבור, ואמירה זו שנכתב בתורה הוא בכל חיותו בכל אמירה שבכתוב כנזכר למעלה דהיינו בשורשו שלכך נברא, ולכך הגם דהוא בלחישו שהרי אין לו קול ואין נשמע מכל מקום אמירה שבכל חיות יש בו כח הפועל להיות נכנס אל הלב ונכנסו דבריו ללבה, [ותמצא בב' מאמרי הנחש כל האותיות חוץ מז' ס' ש' כי זשסר"ץ אותיות השינים ואמרו ז"ל (סנהדרין ע"ח.) ארס נחש בין שיניו עומד ובודאי מתפשט בכל גופו וכמפורש בפרק על פסוק (קי"ב:) לא ליזיל בהברא משום גרמא דחויא, כי גם בכל עצם וחלק יש ארס ומתפשט והולך עד בין שיניו שם עומד כי השינים עצמם אקושי (ע"ז כ"ח.) ואין נכנס בתוכם רק עומד ביניהם שאין צריך להקיא ולהפליט ארסו מתוכם רק נכנס ממילא, ולחישת האותיות דדבורו היינו כח הארס שבו הוא בין שיניו עומד בינתים כמו העומד באמצע לא כך ולא כך, וכמה שכתוב בפרק א"מ (ע"ז שם.) לענין מכה של חלל דיש בו סכנת נפשות ובשינים ספיקא דבעיא דלא אפשיטא, ובודאי כך גם בחולי הנפש מכה של חלל היינו כשנוגע בפנימיות גופו ולא בחיצונות מעשה לבד בלא מתכוין אין בו סכנת נפשות חוץ ממתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה ויש בו כונה והנראה בחלל הגוף, ושינים דאקושי אינו מקום ההנאה רק בחיך וכמה שכתוב [בסוף פרק גיד הנשה] דבין השינים לכולי עלמא לא מצטרף, ומכל מקום יש להם שייכות לאיברים הפנימים שהם בפנים כי הם טוחני המזון להיות ראוי לאכילה כמו שאמרו ז"ל (שבת קנ"ב.) על פסוק ובטלו הטוחנות שלכן אמרו בפ"י דנדה (ס"ה.) כיון שניתקו שיניו וכו', כנ"ל דכל השתדלות אדם בכל כחו נפעל כך וכמו שאמרו ז"ל כן על פסוק ד' צילך (של"ה משפטים בשם מדרש) שהוא גם כן מכוון לזה, ועל ידי טחינת השינים בהכנת המזון הוא כך למעלה על ידי פעולה זו מכינין מזון לו, ובפה יש ב' כחות האכילה וכח הדבור מסתמא הכל אחד ואכילה מזון גופני ודבור דדברי תורה מזון נפשי כמו שאמרו ז"ל בקה"ר (פ"ב) כל אכילה ושתיה בדברי תורה, ומסתמא כח אותיות הנדברות בשינים הוא ככח פעולתן לענין אכילה היינו בהכנת המזון וטחינתו, וכך כח ה' אותיות אלו מסתמא בכחן הוא בריאת השחקים הטוחנות מן לצדיקים לחם שמלאכי השרת אוכלין שהוא אותיות דדברי תורה טחינתן באותיות האלו ה' אותיות נגד ה' המוצאות דפה ואין כאן מקום ביאורם כל אחד מקביל ז' נגד אותיות הגרון וכן כולם, ואשת זנונים מתתקנא ברזא דאשת חיל כגונא דקוף בתר בר נש כמה שכתוב בזוהר תרומה, ואשת חיל מכינה טרף לביתה וחוק וגו' ואמרו ז"ל (יבמות ס"ג.) במה עוזרתו מביא חיטין חיטין אוכל וכו' והיא הטוחנת, וכן אשת זנונים מכינה מזון לרע וזהו הארס בין שיניו לטחון ובין שיניו עומד באמצע היינו כנ"ל דכח הטחינה שהוא כח ההכנה זהו שורש כח הרע דנחש שניתן לו מן השמים להיות מסתי לרע היינו לעשות הכנה לרע, וכח ההסתה הוא כח אות הס' כמה שכתוב בב"ר (פי"ז) דלא נאמר ס' עד שנבראת האשה נברא סטן עמה היינו דאות ס' הוא כח הסתה דסטן הוא באשה כמה שכתוב אין חזק כאשה בהסתה, ולכך לא בא אות הס' בדבורו כי הוא כלל ושורש דבריו ומקורם הוא אות הס' וז' וש' מצד זה שאין לו נגיעה, ורצה לומר שיש לו נגיעה והיינו כי דבורו מצד מקור חיותו מהשם יתברך ושורש הויתו בהכנה לרע הוא עומד באמצע להיות נוטה לכאן ולכאן ולתת רק מקום לבחירה, ויצר וכו' שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מ"ז.) ואין כאן מקום לבאר יותר].
6
ז׳וענין ב' אלו דקול ודבור הוא כמו ב' מיני הולדות דברית המעור דכל ונוקבא כך יש ב' הולדות בברית הלשון, וכמה שכתוב בבכורות (מ"ד:) על פסוק לא יהיה בך עקר ביתך עקור מתלמידים ועקרה תפלתך עקורה וכו', כי כלל הדבורים של האדם הם ב' דבורים אלו תורה הוא מה שהוא מחכים ויודע ומלמד לאחרים ותפילה מה שחסר ומבקש השלמה, וב'מיני דבורים אלו מתפשטים בכל מיני דבורי דצרכי עולם הזה, שמה שהוא חסר ומבקש השלמה הוא נמשך מדבור דתפלה ומה שהוא מדבר מה שהוא יודע זהו מהתפשטות דבורים דתורה, ותורה הוא בקול כמה שכתוב בפרק כיצד מעברין (נ"ד.) דבטשה ברורי' במאן דגרים בלחישה וכן בשעת מתן תורה נאמר קולות ותפלה בלחש, וקול דכר דבור נוקבא כידוע בזוהר לכך כאשר אין בכח קולו בתורה שיהיה נכנס ללב השומעים ויהיה משפיע ושימשכו תלמידים אחריו נקרא עקר בברית הלשון, וכאשר אין בכח דבורו בתפלה להיות הדבור בחיות אמר משיב הרוח נשיב זיקא להיות מקבל נקרא עקרה, ואשה מזרעת תחלה יולדת זכר ותלה הנקיבות בזכרים וכו' כמה שכתוב (ברכות ח'.) לא מצלי אלא היכי דגרסי ובמגילה (כ"ט.) להיפך לא גרסי אלא היכי דמצלי, כי על ידי קול תורה זוכה לתפלה ועל ידי תפלה מוליד קול תורה, ותפלה נקרא עבודה שבלב (תענית ב'.) שצריך יגיעה לכוין לבו חסידים הראשונים שוהים שעה אחת וכו' שיהיה דבורו משורש חיותו כדי שיהיה בו כח הפועל, וזה נקרא כעבד לפני המלך העובד ביגיעה מה תורה כשר שאין צריך יגיעה לכיון הלב רק על ידי ההעמקה בדברי תורה ממילא מתיישר הלב כטעם בראתי תורה תבלין, (קידושין ל':) כי מוחא ולבא תרין ריעין דלא מתפרשין על ידי החכמה שבלב מעורר גם כן הלב וממילא דיבורוהוא בשורש חיותו כי שורש החיות נמשך אחר החכמה דדברי תורה כמש"נ החכמה תחי' את בעלי', ולכן אמרו (עירובין נ"ד:) שיחו אלו בעלי תורה שכל שיחתן תורה ושיחה היינו מה שהוא משפט ולחוץ כמו מסיח לפי תומו, וכן אמרו משיחתו של רבן גמליאל למדנו בסוף פרק הישן כי רבן גמליאל היה לו כח זה ביחוד כמה שכתוב בעירובין (ס"ד:) מכאן למדנו שכיון ר"ג ברוח הקודש, ורוח הקודש היינו כשנובע מקודש עילאה כנזכר למעלה ושם היה דבור בעלמא בקריאת שם הגוי שלא היה שייכות כונה כלל רק שממילא כל דבורו ושיחתו של בעל תלמיד הוא תורה נובע מחכמה העליונה דשורש חיותו ואין אצלו דבור של בטלה, וכמה שכתוב (עיין רמב"מ ה' דעות פ"ב ה"ד) על רב דלא שח שיחה בטילה מימיו ובפרק הרואה (ס"ב.) דשח ושחק וכו' רק דכל שיחתו תורה שהיה משורש החיות ולא דבר בטל, ולכן נקרא תורה חיי עולם ותפלה חיי שעה בפרק קמא דשבת (י'.) כי שניהם מקור חיות האדם שמוציא לפועל על ידי אותיות הדבור.
7
ח׳ויש לאדם ב' מיני חיות, הא' החיות המלובש בגוף שעליו יצדק מיתה במות הגוף ויש לחיים אלו גבול במדת ימיו שכל ימי חיו יש לו חיות זה של הנפש השופעת בגוף שזהו חיי עולם הזה שבחיים אלו הוא היגיעה דמצות ומעשים טובים, ויש עוד חיות הנצחי דנפש מצד עצמה ולא מצד התלבשותה בגוף ומצד עצמה אין בה חסרון שיצטרך לעבודה דתפלה רק קול תורה הוא חיי עולם שנטע בתוכינו שזהו עסק הצדיקים בעולם הזה, דעולם הבא נברא בי' הוא עיין שם החכמה כנודע ועולם הזה בה' הוא ה' תתאה הרומז לתפלה כנודע, ועיקר הוא ודאי התורה כמה שכתוב (שבת שם) מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה רק מכל מקום גם זה אמת דברי האומר שם דברי תורה לחוד, כי באמת ראשית חכמה יראת ד' ואי יראת ד' אוצרו אין כי יגיעה דחיי שעה הכנה לזכות לחיי עולם כמה שכתוב (אבות פ"ד) התקן עצמך בפרוזדור וכו' ומי שלא טרח בערב שבת כו', ולכן נקרא התורה לקח טוב נתתי וגו' לקיחה ומתנה כי באמת היא מתנה טובה שנתן השם יתברך בעולם הזה מעין עולם הבא, ועל זה נאמר וחנותי את אשר אחון בלי שום השתדלות דהרי חכם או טפש הוא בתולדה רק צדיק או רשע לא קאמר (נדה ט"ז:) והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וזו היראת שמים שהוא השתדלות אדם הוא הראשית חכמה ואם כן נראה כלקיחה חמור השתדלותו ביראת שמים, והיינו תפלה דנקרא יראה כידוע בזוהר וכמה שכתוב בברכות (ט':) על פסוק יראוך עם שמש, וכמובן דמצד היראה הוא התפלה דיראה הוא מצד החסרון ועל ידי זה הוא התפלה בקשת ההשלמה, ותורה הוא ההשלמה כי החכמה תעוז לחכם ומסיר היראה רק על ידי היראה הקודמת אז התורה נקרא עץ חיים, פירוש שיש בה חיות ולא משפה ולחוץ וכמה שכתוב בפרק היה קורא (י"ז.) ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו שלכך הוא עמל בתורה כדי לעשות נחת רוח, ולא יעושה ממילא על ידי כשרין פעולתו דאם צדקת מה תתן לו באמת מה נפקא מינא להקבית הלל רק רצה לזכות את ישראל וכו', ועיקר הכונה לשם ניחוח לשם נתח רוח שהוא רוצה שיהיה להקב"ה נחת רוח מפעולתו ועמלו בתורה ד' ולא לגרמי', וזהו על ידי יראת שמים הקודמת כשעל ידי היראת שמים הוא נפנה לעמול בתורה אז הוא הכונה לעשות נחת רוח וכל חיותו כך ואז הוא עץ חיים כי השם יתברך נקרא חי העולמים חי בצירי כי הוא החיות של כל העולמות, דלכן רשעים בחייהם קרויים מתים (שם י"ח.) הגם שיש להם כח הדבור וחיות דנפש חי' מאחר דכל מחשבתם להנאת עצמן ונגד רצון השם יתברך אם כן עצם שלו ועיקר רצון לבו ומוחו אין בו חיות מאחר שהוא נגד רצון השם יתברך, הגם דמכל מקום יש בו ע"כ חיות דהשם יתברך דלולי כן היה מת באמת זה אינו נקרא על שמו כי אין לו שייכות עם עצם שלו כלל רק הוא כעת בלוע בו ולכשיוציאו בלעו מפיו ימות באמת, ועכמה פעמים הוא מצד עצם שלו גם עכשיו קרוי מת, מה כשהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו נמצא רצון שלו קשור ברצון השם יתברך ולכן דבורו נקרא עץ החיים שממשיך חיות מחי עולמים, ולכן הוא חיי עולם כי גם הרשעים כחם בפיהם בבלעם מצד חיות השם יתברך שנמצא בו לפי שעה ולא מצד עצמו כלל, ולכך אינם נצחיים כמו ישראל שכולם יש להם חלק לעולם הבא זהו מצד עץ החיים דתורה שהוא חיי עולם.
8
ט׳וזהו דרגא דמשה רבינו עליו השלום שקיבל תורה מסיני וישמח במתנת חלקו שהוא השבת מעין עולם הבא בעולם הזה, ויום השבת הוא נגד דוד המלך ע כנודע והוא דרגא דתפלה (זוה"ק ח"ג מ"ט:) שנקרא חיי שעה (שבת י'). דהוא רק לשעה, אבל מכל מקום הוא חיים והיינו קדושת יום השבת שהוא טעימה לשעה מחיי עולם טעימה זו בעולם הזה בגוף מחיי עולם הוא על ידי תפלה בעבודה שבלב הוא ממשיך חיי עולם לחיי שעה להיות גם בשעתו נקרא חיות, ואמרו יפה שעת אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם מזה מכל וכו' (אבות פ"ד) וזו החיי שעה אחת דתשובה ומעשים טובים הוא דרגא דדוד שהקים עולה של תשובה כמו שאמרו ז"ל בע"ז (ה'.) שזהו מדת הנוקבא חסירה, וג' הנה לא תשבענה וגו' ואין לה שביעה וקורת רוח רק קורת רוח והנאה שלה הוא בתשוקה ואל אישך תשוקתך במה שמבקשת ההשלמה, וזהו דרגא דדוד שאמר בקשו פניו תמיד וכן הרבה פסוקים רק על הבקשה ודרישה בתמידות יהיה מבקש כי אין לו שביעה דמציאה כלל לעולם כי לא תשבענה רק ישמח לב מבקשי ד' דבבקשה עצמה יש לו שמחה ויפה לו מכל חיי עולם הבא, כי אז לא יהיה מקום להשתדלות ובקשה כי היום לעשותם ומחר לקבל שכרם היינו השעה של קורת רוח דיפה מכל חיי עולם הזה כי יהיה לו קורת רוח ונייחא תמור שעשה נחת רוח למקום בעולם הזה, וזהו על ידי התורה שהיא משיבת נפש ויש בלימודה נחת רוח וקורת רוח דלכך הוא חיי עולם ממש כי הוא עצמו החיות דעולם הבא, ולכן נאמר בדוד חיים שאל וגו' כי דרגא דידי' רק חיי שעה היינו מצד חבור הנפש עם הגוף וחיות זה משכנה בלב שממנו תוצאות חיים לגוף ובו היגיעה, כי יצר הרע יושב על ב' מפתחי הלב ורק מאן דנצח בקרבא יהבין לי' ברתא דמלכא דא צלותא, (תיקו"ז תי' י"ג) משאם כן חיי עולם דתורה שהוא אינו מצד החבור עם הגוף והוא במוח היא הפקר לכל ואדרבא אם פגע בך וכו' משכהו לביהמ"ד (סוכה נ"ב:) ותורה תבלין ליצר ואם לא נצחו יעסוק בתורה (ברכות ה'.) ולא רק אחר הניצוח. ודוד המלך ע איש מלחמות כל ימיו ודאי מלחמתו אינו כמלחמות הגויים רק מצד מלחמתו שבגופו עם היצר שהוא כח דאו"ה ומצד זה נלחם גם כן בפועל ומעשה עם הגויים ונצח כולם כמה שכתוב לבו חלל בקרבו שהרגו ליצר בתענית, (ירושלמי ברכות פ"ט) וכל זה בחיות שבלב שהוא נגד הה' דשם כנודע שבו נברא עולם הזה (מנחות כ"ט:) כי הוא חיי שעה כנ"ל ולכך חיים שאל לזכות לחיי עולם ונתת לו דבאמת מי שהתקין בפרוזדור וכו', וכמה שכתוב ביומא (ע"ב) על פסוק ולב אין דגם לדברי תורה צריך הכנה בלב, ובאמת גם בדברי תורה יש קול ודבור כידוע דקול ודבור תורה שבכתב ושבעל פה שבכתב הוא מה דכתיבא ומנחא ואין צריך יגיעה ושבעל פה הוא מה שצריך יגיעה והשתדלות, ומשה רבינו עליו השלום אמר לא איש דברים ופירש בזוהר וארא דהיה דרגא דקול, היינו דדרגא דמשה זה הדבר להיות מדבר רק מה שהשם יתברך מדבר ומורה באצבע, ולגבי משה יראה דלב מלתא זוטרתי הוא (ברכות ל"ג:) שזה היה דבר פשוט ומושכל ראשון ממש אצלו שהיה מצפה רק למה שהשם יתברך מורה לו באצבע זה הדבר וכן דבריו מפי הגבורה ולא היה לו חיות אחר כלל, וזה נקרא קול כמה שכתוב בזוהר ר"פ שמות דקול כלל ודבור פרט כי כאשר חיותו דבוק במקורו ממש הרי הוא חיות כללי, כי השם יתברך הוא חיות כל העולמים ומצד השם יתברך הוא כלל והפרט הוא מצד הנבראים שבכל אחת חיות פרטי ומשה רבינו עליו השלום היה דבוק בחיות הכללי, ולכן נאמר בשעת מתן תורה רק לשון קול רק אחר כך אמרו (ויקרא רבה פכ"ב) דנתגלה לו גם מה שתלמיד ותיק וכו' וכל הפרטין.
9
י׳ואמרו ז"ל בריש דב"ר הפה שאמר לא איש דברים אמר אלא הדברים על ידי שזכה לתורה כו', והיינו כמה שכתוב בזוהר ריש שמות דלית קול בלא דבור וכו' כי באמת הם מחוברים ביחד, ועל ידי מתן תורה דשמעו הקולות דהקול הוא מה שמן השמים זכו לדבור כל אחד בחיות פרטי השייך לו והתורה הוא רפואת היצר שבלב גם כן ומזכך הלב וזוכה גם כן לדבור דתפלה וכנ"ל דמצלי היכי דגרסי, וכן בהיפך כי גם בתפלה יש קול ודבור כמש"נ קולי אל ד' וגו' וצעקה וזעקה הוא בקול, כי רק בתפלת י"ח וכדומה שהוא פורט תפלתו הוא בלחישה אבל כאשר חסר לגמרי וצועק הושיעה נא בכלל אז הצעקה בקול גנוחי גניח וילולי יליל, וזהו טעם מנהג העולם שמתפללין בראש השנה ויוהכמה פעמים בקול שאז הצעקה על חיים שהוא בכלל, וכן אז המצוה דקול שופר שהוא קול בלא דבור וזה מדמים השטן כי בכלל כל ישראל דבוקים בהשם יתברך מצד השורש שלהם מאבות שהם בני מאמינים, ושורש אמונה מאבות הקבוע בלב כל איש ישראל י בשוה מצד שהם זרע אברהם יצחק ויעקב זה אי אפשר לבטל ולהשטין עליו כלל כי הוא קבוע וקיימא אפילו מגדיל חטאים דמכל מקום אעל פסוק שחטא ישראל הוא מטעם זה, רק שבפרטי הנפשות היינו בכח כל אחד בעצמו שבזה הם נפרטים ונבדלים בזה יש טענות על כל אחד, וחיות של כל אחד בפרט הוא הנגלה בדבור הפרטי אבל חיות הכללי הוא הנגלה בקול שהקול הוא גם כן מצד החיות שבאדם רק שהוא בכלל ואין נובע בפרט איזה דבר ואותיות הוא חיותו, ועל ידי קול שופר קלא אתער קלא כמה שכתוב בזוהר (ח"ג קס"ט.) היינו דמעורר חיות הכללי, כי הקול מרצון לקיום מצות השם יתברך יוצא מעצם חיות הכללי שבו שהוא מהשם יתברך מורשה מאבות ועל זה אין שום מקום השטנה, וזה שאמרו בזוהר בסוד ל' קולות שהם לעורר האבות רצה לומר כחותם הקבועים בנפשות דבני ישראל עד שעל ידי אותם כחות הכללים זוכים בדין, וחיים שאל ממך זהו צעקה דקול כי בקשת החיים הוא בקשה כללית ונוגעת עד עומק הלב שאי אפשר לסבול בלא צעקה וקול רעש הישועה כי בקשת החיים הוא דבר שנוגע למקור החיות ונתת לו הקול דהיינו מקור החיות הכללי שהוא חיי עולם, וזהו הבטחת ועשיתי לך שם כשם הגדולים ודרשו חז"ל פרק על פסוק (קי"ז:) זהו שאומרים מגן דוד, כי האבות הם כללות הנפשות דבני ישראל והם התחלת האומה ודוד המלך ע הסוף כי הוא מלך הארץ מצד פרטי בני ישראל כנסימן שלימה והוא זכה גם כן לחיי עולם שהוא חיות הכללי כשם הגדולים שנחשב מז' הרועים, (סוכה נ"ב:) והיינו מה שאומרים מגן דוד שהשם יתברך מייחס עצמו למגן לו כמו מגן אברהם שהוא התחלת הכלל נאמר לו אל תירא אנכי מגן בעדך שאין לו לירא משום חטא ומכשול, כי כללות של התקשרות דאומה ישראל ית בהשם יתברך שזהו החיות וההתקשרות דאברהם אבינו זה אי אפשר לינתק על ידי חטא כלל ואנכי מגן שלא יארע שום חטא המנתק זה, וכן אומרים מגן דוד דהיינו שגם בפרט החיות של כל איש ישראל י במה שיש לו חיות פרטי מצד עצמו שנבדל מזולתו גם בזה השם יתברך מגן שלא ינתק בשום אופן ואפילו חטא גם חיות זה הפרטית לו ולא מצד האבות גם זה נשאר ואי אפשר לינתק כלל, וזהו החיות דדוד המלך ע ומצידו הוא דבר זה על ידי משיח שיכנס נדחי ישראל לבלתי ידח ממנו נדח [שדבר זה נאמר לדוד המלך ע שהוא מצידו ועל ידי אשה התקועית מסתרא דנוקבא כנסת ישראל] בפרטי פרטית, וזהו כשם הגדולים שחיות הפרטי מקושר בחיות הכללי.
10
י״אודבר זה הוא מדת המלכות שנאמר למשה רבינו עליו השלום אל תקרב הלום למלכות (כמה שכתוב זבחים ק"ב.) שחשב שהוא כלי לזה, כי באמת ענין גאולת מצרים הוא בירור דבר זה של קדושת כל נפש מישראל בפרט ולא בכלל מצד האבות, ויהי מתיו מספר ובמנין ס' רבוא כל אחד נחשב ונמנה בפני עצמו ושמעתי דזהו ענין פקודי בני ישראל ומנין מספרם, היינו שכל אחד דבר שבמנין ודבר חשוב בפני עצמו ולא בטל לגבי הכלל כי יש לו כח מיוחד פרטי שאין בכל אחד, ולקדושה פרטית זו זכו במתן תורה ועל ידי גלות מצרים הקודם דאמרו ז"ל על פסוק גוי מקרב גוי כעובר בבטן אמו, (שוחר טוב ק"ז) ומפורש בכתוב ביחזקאל קרי לגאולת מצרים הולדה ומולדתך ביום הולדתיך וגו', וכן ידוע מטעם האריז"ל בפע"ח שבמצרים היה סוד העבור יעוש"ב, ובזוהר וארא כ"ה ב' דגלות מצרים היה הדבור בגלות רק דקלא אסתלק עד דאתי משה וכו' עיין שם, פירוש דכבר היו מאמינים בני מאמינים כמה שכתוב בשבת (צ"ו.) היינו דהיה להם קדושה מורשה מאבות, וזכו לקדושה כללית דג' אבות וי"ב שבטים וע' נפש שבאו במנין בכתוב כל אחד פרט קדושה קביעא וקיימא בזרעם שהם כלל הכ"ב אותיות ג' אמות וי"ב פשוטות וז' כפולות שהם מצד התמורות היינו ע' נפש שהן נגד ע' אומות בתמורות, והם ע' כל אחד כלול מי' מצד ההתפשטות היינו לפי שהם ז' ימי הבנין שבהם הוא כח ההתפשטות וכל התפשטות הוא לי' וזהו קדושה כללית לבני ישראל וחיות כללי הנקרא קול, אבל דברו דהיינו צירוף אותיותפרטות של כל נפש בפרט להיות נבנה אומה שלימה כל פרט קדושה מיוחדת שעל זה אמר אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה שיהיה צאצאיו כל אחד בפרט כל מיוחד לקדושת השם יתברך בזולת מורשה דאבות דאם כן היה מוריש הארץ מיד לאברהם אבינו, רק כאשר תפרה ונחלת כשיבורר הקדושה שלו בפרטי פרטות דנפשות שונות אז ינחל ארץ ישראל שיש גם כן פרטי פרטית קדושות כל מקום מיוחד נגד כל נפש וכנ"ל [אות י'], ולכך ירא על זה שמא יחטאו בניו ולא ישאר להם רק קדושה המורשה מאבות ועל זה אמר לו ידוע תדע וגו' כי דבר זה צריך בירורים באמת ויבוררו במצרים שהיו הללו עובדי על זה והללו עובדי על זה כמו שאמרו ז"ל, (ויקרא רבה פכ"ג) דמצד הזה ועבדום וענו אותם דבודאי הכל במשפט ועבדום הוא מפני החטאים, וחז"ל שאמרו בנדרים (ל"ב.) מפני מה נענש אברהם אבינו ונתעבדו בניו וכו' רצה לומר דמאחר שכבר אמר לו ועבדום וגו' נראה שכבר היו מוכנים לכך לחטוא ושישתעבדו על ידי כן זהו מפני שהפריז וכו', מפני שהוא אמר בעצמו שדבר זה צריך בירור אם יהיו כך ושאינו מבורר עדיין בפרטים והפריז והוסיף על מדת הדין של הקב"ה שהקב"ה סמך על קדושה הכללית דאברהם אבינו להבטיחו על זרעו בקדושת כל פרט, והוא הוסיף על מדה"ד שראוי לדקדק ולברר דבר זה כי זהו מדת אברהם אבינו דחסד הוא התפשטות בשופע עצום שיהיה קדושת כל פרט מבורר לגמרי ולא לסמוך על קדושה הכללות, ובירור זה על ידי ועבדום וגו' ואחר כך יצאו וגו' כי היו אז בסוד העבור היינו כמו עובר ירך אמו דאין לו שם חיות בפני עצמו רק נכלל בחיות אמו, כך הם בחיות הכללי דמורשה להם ולא היה להם חיות פרטי כלל רק מצד דקלא אסתלק, וימת כל הדור ההוא אז התחיל השעבוד כי במיתת הע' נפש רצה לומר סילוק כחות הכללים של קדושתם מלהיות נגלה בעולם הזה ונסתלק גם קדושה הכללית מלהיות בהתגלות, הגם דבאמת הם בני מאמינים מכל מקום הוא בהעלם והנגלה היה שהם גוי מקרב גוי שהם בסוד העבור במצרים, ובפרי עץ חיים דמצרים סוד הבינה, ורצה לומר דודאי מצרים מקום טומאה רק אז בעת שהיו ישראל שם שנאמר אנכי ארד וגו' ואנכי וגו' והיה כל פמליא של מעלה שם היה בהעלם קדושה זו דע' נפש תוך מצרים שמצד הזה שעבדום, שכל דבר הוא מאמיתות רצון השם יתברך דלכן נקרא נבוכדנצר עבדי ואשור שבט אפי רק מגלגלין חובה על ידי חייב שיסבור שהוא העושה כדי שיקבל עונשו אחר כך, שהרי לא היש לומר ליענש מכיון שהוא ברצון השם יתברך וכמו שהקשה רמב"מ במצרים שנאמר מקודם ועבדום וגו', רק לפי שהם אמרו מי ד' וגו' ונמצא הם המשעבדיך לכך נענשו, אבל ישראל מכירים באמת דהכל מהשם יתברך ועבדים היינו וגו' עבדים ממש דרצה לומר בלשון הכתוב שאין לו שום כח כלל בפני עצמו דמה שקנה עבד קנה רבו רק מה שרבו נותן לו, וכך ישראל מקבלים כל כחם ממצרים היינו שפע החיות הכללי דמורשה מאבות היו גם כן מקבלים ממצרים, כידוע שבשביל חטאי ישראל השפע הולך לאו"ה רק דאצלם הוא מתפשט כפי מה שהם כלים לקבל דהיינו כפי כחות הרע שבהם, וישראל קולטין התמצית שהוא כח הקדושה שבו ולכך על ידי גלות הדבור דהיינו החטאים בפרטים אסתלק קלא דהיינו קדושה כללית, עד דאתא משה ויאמן העם ואמרו ז"ל (שבת שם) על זה הם מאמינים בני מאמינים שזהו הקדושה דמורשה מאבות ונתגלה קלא, וההתעוררות מלמטה על ידי ויזעקו בדבור דתפלה עורר הקלא בכל פרט נפש קדושתו הכללית, ועל ידי זה זכו גם כן כל אחד לקדושתו הפרטית בדם פסח ודם מילה שמצד זה הוא הלידה דיציאת מצרים היינו יציאת קדושה הפרטית לפועל, והם הכתרין דמתן תורה שכל אחד היה לו כתר והתנשאות מיוחד על חביריו שכל אחד מנושא באמת על זולתו מצד קדושתו הפרטית ומעלתו שאין בשום אדם כאשר הוא בשלימותו, וזה נגלה על ידי כתר במתן תורה ונעלם אחר כך על ידי חטא דהסירו עדים אבל מכל מקום מעת יציאת מצרים עצם הקדושה פרטית אין ניתקת לגמרי אף אם יגדיל חטאים חלילה.
11
י״בוזה ענין זכירת יציאת מצרים בהרבה מצות וביותר בקדושת הזמנים, ואפילו בקדושת שבת דקביעא וקיימא למדו בפרק על פסוק (קי"ז:) דצריך לומר יציאת מצרים, כי נתינת התורה ומצות הוא רק לס' רבוא מישראל נפשות פרטים ולא לאבות ולכלל וביחוד קדושת זמנים דישראל מקדשי פרשת החודש הזה נאמר עם יציאת מצרים דמצד קדושתן בפרטות הוא הקדושה בפרטי זמנים, מה מצד קדושה הכללית הכל שוה, וכן קדושת שבת דרגא דדוד המלך ע מצד קדושה פרטית שייך התנשאות בזמן דזה תלוי בהתנשאות דאדם וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ס"ה:) מה יום מימים מה גבר בגוברין, ומצד הקדושה הכללית הרי הכל שוין ואין שייך התנשאות כלל לאחד על חבירו רק מצד מעלתו הפרטית דבלאו הכי כל ישראל זרע אברהם יצחק ויעקב, וכן כל הזמנים שוים רק מצד הרגשת קדושה פרטית בכל נפש שמצד זה נולדה מלוכת דוד המלך ע, וכן מצד זה התחיל התנשאות דשרי אלפים וכו' מקודם מתן תורה שכבר התחיל הרגשת אור זה של קדושה פרטית דכל נפש, ולפי שמשה רבינו ע היה דרגא דקול כנזכר לעיל לא היה מצידו רק על ידי יתרו כי קודם מתן תורה אמרו ז"ל (ויקרא רבה פ"ט) על פסוק ויחנו וכו' כאיש אחד בלב אחד ואצל איש אחד הוא בעצמו אין מרגיש התנשאות קצתו על קצתו כי כך יכאב לו צער אבר זה כזה וכל אחת יקר בעיניו מאוד רק איש זר הוא יכול להרגיש זה, ופתיחת שורש התורה דאנכי גם כן נאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי השגת ידיעת אלקות הוא גם כן לכל פרט נפש כל חד לפום מה דמשער בלביה, (זוה"ק וירא) ולכך נאמר אלקיך דבמקום שנאמר אלקיכם ר"ל השגה כללית המושג לכל ישראל בשוה מה אלקיך רצה לומר לכל אחד כפי מה שהוא מרגיש בפרט, וזהו אשר הוצאתיך וגו' ויחדתי לכל אחד השגה נבדלת וקדושה פרטית, רק מכל מקום לא זכה משה למלכות כי זו הקדושה פרטית דיציאת מצרים נקרא רק חיי שעה, כי שורש משה רבינו עליו השלום להיות דבוק במקום חיותו יתברך שמו דשם הוי המהוה כל עלמין שהוא חיות הכללי רק שמצד חיי שעה דימי חיים בעולם הזה שבו הוא ההשתדלות ניתן לכל נפש הרגשת קדושה פרטית והשתדלות פרטי ולכל תלמיד ותיק חדוש פרטי, ולכך נאמר למען תזכור וגו' כל ימי חייך רק בימי החיים המוגבלים בימים בעולם הזה צריך זכירת יציאת מצרים, היינו ידיעת קדושתו הפרטית שמצד זה הוא השתדלותו בימי חייו חיי שעה דעולם הזה יש לכל אחד השתדלות מיוחד והשגה מיוחד מצד לידה דיציאת מצרים ולכך הגם דנאמר במשה רבינו עליו השלום ויהי בישורון מלך היה רק מלוכה לפי שעה אבל דוד המלך ע זכה למלוכת עולם וחיים שאל וגו' שפעל להיות החיי שעה חיי עולם, וזה יבורר בגאולה העתידה שנאמר עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה שימנו פעם ב' כל אחד בפרט מעלתו הפרטית, אבל יהיה שעבוד מלכות עיקר ויציאת מצרים טפל לה דיציאת מצרים הוא התחלת התגלות קדושה הפרטית הוא רק טפל דהוא רק בימי החיים דהיינו חיי שעה מה שעבוד מלכיות הוא גלוי קדושה הפרטיית לחיי עולם, ועל זה ביקש משה רבינו עליו השלום שמע ד' קול יהודה כי הדבור כבר היה לו רק שיהיה לו גם הקול דהיינו התקשרות הדבור בקול שיהיה פרטיותו מקושר לכלל וכנז"ל.
12
י״גויש לומר טעם שבת הגדול על דרך שאיתא במגילה (כל זה.) על פסוק בית גדול מקום שמגדלין בו תורה או תפלה, כך זה שמגדלין וכו' דבמצרים הדבור בגלות דבור דתורה ותפלה לא היה אפשר להם לדבר בחיות שיהיה בדבורם כח הפועל, כי היו כעובר בבטן אמו שאין לו חיות בפני עצמו כלל רק ותעל שועתם שועה הוא קול בלא דבור, ושבת הוא נגד מדת מלכות פה וכח הדבור ולכך דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה כי מרפא לשון עץ חיים שהיא רפואת הדבור וכנז"ל כי עוסק בתורה נעשה כל שיחתו תורה, וזהו רפואת הלשון המרבה לפטפט על ידי עץ חיים דתורה שנעשה כל גופו אש כמה שכתוב בשילהי חגיגה מקרא דהלא כה דברי כאש, והיינו דעל ידי דבורים דברי תורה בחיות נעשה כך צירוף אותיות דשורש חיותו והרי כולו אש, ונאמר כאש מטהר כי באש לא שייך טומאה כלל והוא מרפא הקודם גם כן כמו הלבון באש להוציא בליעת איסור ונעשה כל שיחתו תורה מאחר שיצא מהאש בוער דהיינו החיות בוערות בקרבו, וזהו בשחרית דשבת דבצפרא היה קבלת תורה, ובמנחה הוא דבורים דתפלה דלכך אומרים אז ואני תפלתי וגו', ולכן נ' בשבת זכור לקדשו בפה כי בו כח הדבור פה לפעול כך על ידי הדבור ועל ידי זה יהיה הקדושה נרגשת, וזהו גם כן מצות ספור יציאת מצרים בדבור כי יציאת מצרים הוא יציאת כח הדבור להיות פועל בחיות שבדבור, ולכך צריך להזכיר זה בדבור בכל יום כידוע על פסוק שפתי צדיק ידעון רצון כי יש כח בדבור של אותו דבר דדברי תורה החיות של אותו דבר, וזכירת יציאת מצרים הוא החיות זה דיציאת כח הדבור וכאשר מזכיר זה בדבור הוא פועל מיד כן להיות דבורו יוצא מן הלב וכל עמל אדם לפיהו כמו שאמרו ז"ל פרק חלק, (צ"ט:) וזהו סמיכות גאולה לתפלה להיות פועל בתפלתו אמר משיב הרוח נשיב זיקא (תענית כ"ד.) מזכיר יציאת מצרים קודם על ידי זה זוכה לדבור הפועל, ובליל פסח שאז הוא הזמן לזה כל המרבה לספר הרי זה משובח שהוא יצא ממצרים ביותר שאת שיש לו כח הדבור ביותר ועל ידי זה פועל לו על דבוריו שבכל השנה כפי הכח דספור יציאת מצרים שלו, והמקום שמגדלין כמו ביהכנ"ס וביהמ"ד שהוא הכלי קיבול לאותן דבורים דתורה ותפלה הוא בפה שהוא המדבר, וזהו מדת השבת שהוא פה כנ"ל ועולם הדבור כנודע, ולכך שבת שלפני פסח הוא המקום שמגדלין בו דבורין דתורה ותפלה שיצאו לפועל בפסח, כי כל שבת נותן קדושה בו' ימים העבר מצד העבר שכבר נפעל ואינו עוד ביד האדם לכך סדר הקדושה בו כברייתו של עולם מונה ו' ומקדש ז', (שבת ס"ט:) ובלהבא שהוא בידו של אדם סדר הקדושה בו כסדרו של אדם הראשון מקדש א' ומונה ז' ולכך השבת נותן קדושה בלהבא בו' ימי המעשה הבאים, וקדושת הזמנים דישראל מקדדי הם מקבלים מקדושת השבת דקבוע וקיימא, ובשבוע שחל בה פסח שבו ישראל מקדשי קדושת הזמן דהוצאת דבורי תורה ותפלה מגלית השבת שקודם שממנו נובע קדושה זו ללבות בני ישראל בו' ימים שאחריו הוא שבת הגדול שמגדלין בו כנ"ל:
13