ספר ליקוטי מאמרים, חודשים ומועדים ט׳Likkutei Maamarim, Compositions on the Festivals 9
א׳סוד מעשה בראשית דאין דורשין, רש"י פירש [והוא בעין יעקב רפ"ב דחגיגה וחסר בגמרא] כגון ספר יצירה, ובסנהדרין (ס"ז:) אמרינן פטור ומותר כגון ספר יצירה ראש חודש ור"א עסקו בס' יצירה כל מעלי דשבתא ומיברו להו וכו' פירוש רש ממילא מיברו וכו', מבואר דעסק דספר יצירה היינו שעל ידי זה העסק בו נברא ונעשה כך מעצמו, והיינו דפירוש ג' ספרים ספר וספר וספור כידוע דיש ג' מיני אותיות בתורה דיש גם כן אתוון רברבין וזעירין כנודע, וע' בזוהר [ר"פ ויקרא] ובפרשת תרומה [קע"ד רע"א] ופקודי [רכ"ח ב'] דאתוון רברבן בבינה ואתוון זעירין במלכות, ועיין בפרשת תצוה [ק"פ ב'] שם מצאתי מפורש כדברי דרברבין בלב ואמצעין במוח וזעירין במעשה יעוין שם ואהניין, ופירושו כמו"ש למעלה [אות ז'] דהכתב גילוי המחשבה דמוח והדבור גילוי הלב, דידוע דכם במחשבה דמוח והרהור דלב הרי כל מחשבה והרהור ע"כ הוא באותיות ואם כן אותיות הכתב הם אותיות דמחשבה ואורייתא מחכמה נפקא, (זוה"ק ח"ב פ"ה.) ואותיות הלב הם הרברבין כידוע י' על שם המחשבה שהוא סתום ובלב הוא בהתפשטות, ולכן ב' דבראשית רבתי כי בריאת העולם בב' היינו דא' הוא יחודו של עולם כמו שהיה יחיד ומיוחד עד שלא נברא העולם והבריאה היתה להיות נראה כאלו יש ב' בורא ונברא, רק בני ישראל יקבלו התורה המתחלת בא' דאנכי וגו' להכיר שגם עתה הוא משנברא העולם ד' אחד כאד שלא נברא העולם, וזהו מצד התורה שהוא קיום העולם אבל מצד העולם הוא הב', והתחלת הכרת הב' הוא בלב דשם הב' חללים למשכן הב' יצרים והיצר הרע מראה שהם ב' ומפריד חס ושלום הבריאה מן הוברא והיצר טוב מדריכו לדעת כי באמת ד' אחד ואין עוד מלבדו, ולכך אות הב' דמעשה בראשית הוא מאותו הלב, כי במחשבה כולו חד ואעל פסוק שעלה במחשבה בריאת העולם הרי תמן לא קיימא לשאלה ועדיין כולו חד ולא שייך כלל אות ב' רק בלב, ולכך אמרו ז (בראשית רבה א') ישראל עלו במחשבה כי הם מתעלים עד המחשבה דהשם יתברך ושם אין הכרה לב' כלל לכך הם מכירים היחוד אמיתי דנאמר רק לבני ישראל שמע ישראל וגו', מה או"ה דאין עולים עד המחשבה והם מעלמין דפירודין, וכן ידוע בתיקונים דאבא מקנן באצילות ואימא בכורסימן וכו' ובאצילות איהו וגרמוהי חד שהכלים הם חד וביחוד גמור עם האורות, מה מבריאה ואילך הוא התחלת הפירוד שהכלים נראים כנפרדים רק מצד האורות הוא היחוד שזהו קדושת השבת שניתן רק לבני ישראל כנ"ל [אות ח'] שעל ידו מכיר שגם הכלים מיוחדים ונותן קדושה גם בו' ימי המעשה, ופתיחת התורה בו' ימי בראשית קודם השבת היא הב' הרבתי, אבל אחר פרשת השבת נאמר בהבראם וה' זעירא ודרשו חז"ל במנחות (כ"ט:) בה' ולא בב', והזעירין הם אותיות הדבור דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ודברים שבעל פה אי אתה יכול לאומרם בכתב (גיטין ס':) והם קטנים מאותיות הכתב שהם אותיות המחשבה ומפורשות היטב בכתב שכמו שהוא במחשבה כך הוא יכול לכתוב על הכתב דלכן נאמר על תורה שבכתב באר היטב וחז"ל דרשו מזה בע' לשון, (סוטה ל"ב.) כי באמת החכמה שהוא נגלה בכתב זה יכול לבאר היטב גם לאומות שגם הם ידעו זה כנ"ל [אות ח'] רק הבינה בלב זה אי אפשר לגלות כלל בכתב רק בדבור הוא מגלה, ומכל מקום הוא מצומצם כי אינו מורגש בדבור כמו בלב רק שיש בו רושם קצת וכמה שכתוב דברים היוצאים מן הלב נכנסים וכו' ובודאי מכל מקום אין התלמיד והשומע מרגיש פנימיות שבלב המדבר וכמו המדבר, וזה שבלב הוא הנקרא סוד שזה אי אפשר לגלות לחבירו כלל, כמו ששמעתי דסוד אין נקרא מה שאפשר לגלות בדבור שאם כן אחר שיגלה גם האחר יודע כמוהו ואינו סוד כלל רק סוד הוא מה שאי אפשר לגלותו כלל בשום אופן שעל זה נאמר סוד ד' ליראיו שידיעת השם יתברך סוד אצלם שאין יכולים לגלותו, והיינו דהרגשת האור בלב אי אפשר כלל להטעים ולהסביר לחבירו שאינו מבין בלבו ומרגיש כך, רק הדברים היוצאים מן הלב הם הנכנסים ללב השומע אותן אתוון זעירין שבדבור שהם קטנים הרבה ממה שבלב כי בהם מצומצם רושם הרגשתו שבלב הם נכנסים ללב חבירו ומתפשטים בו כפי איכות ההתפשטות שבלבו.
1
ב׳וזהו מסטורין של השם יתברך וסוד שאין נגלה אלא ליראים והם בני ישראל (תנחומא תשא) וכמש"נ מגיד דבריו וגו' לא עשה כן לכל גוי (עיין חגיגה י"ג.) פירוש כי בדבר וגו' נעשו שעולם העשיה הוא בדבור ומגיד דבריו הוא המשכת הדבורים לתוך הלב, ומתוך זה עומדים בלבבם כל חד לפום שיעורא דילי' על סוד השם יתברך במעמקי לבבו וזהו מצד עולם העשיה, שהוא הדבור דהשם יתברך, ולא עשה כן וגו' הגם שגם הם מכלל עולם העשיה ומעשה ידיו של הקב"ה שהוא הדבור שלו, לא כצורנו צורם כי אצלם לב אין ואין נכנסים אלא אל הלב, וזשז"ל (בראשית רבה פי"ב) בהבראם באברהם. בשביל אברהם וכו' כי הוא היה שהכיר אחדות השם יתברך מתוך הבריאה כמו שאמרו ז"ל (שם פל"ט) אפשר לבירה בלא מנהיג, וזה היה תכלית הבריאה לאשתמודעיין ולהבין שכל עולם השעשיה הם אותיות הדבור דהשם יתברך, וזהו אחר שניתן השבת שהוא המנוחה שהיה העולם חסר, כי כל זמן שיש ב' הוא פירוד ואינו מנוחה כמו קין והבל שהם ב' נלחמו זה עם זה מה אדם וחוה הגם שהם ב' היו לבשר אחד והיה יחוד, וכן ב' יצרים לעולם ירגיז וכו' עד שיזכיר לו יום המיתה (ברכות ה'.) דאז נח נפשי' שהוא המנוחה ובא שבת בא מנוחה דהיינו הכרה שהכל מהשם יתברך, וזהו בהבראם באברהם דיש לבירה מנהיג אז נקרא שם מלא על עולם מלא, פירוש כמה דאת אמר מלא כל הארץ כבודו שהוא מלא מכבוד השם יתברך על ידי קדושת יום השבת. כי שם אלקים הוא לשון רבים כי פירושו כולל כל הכחות כולם כמה שכתוב בטור או"ח (סימן ה'), היינו דמצד מידת הצמצום של התגלות היחוד הגמור היא הבריאה של התגלות כחות שונים נפרדים, משאם כן שם הוי' הוא המורה היה הוה ויהיה גם בהוה יחיד ומיוחד כעד שלא נברא העולם כמו שהיה וכמו שיהיה, וזה שמי לעלם בעולם הזה לא כמו שנכתב נקרא (פסחים נ'.) כי בכתב מצד המחשבה הוא נגלה בעולם הזה גם כן דישראל עלה במחשבה ששם היחוד, ובני ישראל יכולים להרגיש זה מצד המחשבה אבל לא בקריאה ובדבור שהוא גלוי עולם העשיה הרי הגלוי בעולם הזה הוא דברים נפרדים, ואין עצם אלקות ויחוד אמיתי נגלה רק בסוד כל אחד לפום מה דמשער בלבי' ובמחשבה הוא נגלה לכללות בני ישראל, וזהו בה' בראם דידוע דה' אחרונה רומזת למלכות שהוא הדבור דזעירא, והיינו כי מקור החיות הוא מן הלב כמש"נ כי ממנו תוצאות חיים וכל פעולה שאינה יוצאת מן הלב אין בה חיות כלל, וכן הוא ההבדל בין זיבות לקרי שהוא מצד הרגשת הלב ויש בו חיות ומזריע מה זיבה מאבר מת שנובע הטיפה מהמוח בלא הרגשת הלב אין בו חיות, וכן אמרו ז"ל (סנהדרין קל וחומר:) כל תורתו של דואג מן השפה ולחוץ הגם דהיתה תורת אמת ולא נעשית לו סם המות מכל מקום לא נעשית לו סם חיים גם כן כי אין בו חיות, וכן בתרומת המשכן כל נדיב לבו כי יודע היה בצלאל לצרף וכו' (ברכות נ"ה.) ומסתמא אותם דברים שהביאו לצורך המשכן הן עצמן האותיות שנבראו בהם שמים וארץ, רק בצלאל היה המצרף ואמר כל נדיב לבו כי לולי כן לא היה בו חיות כלל ולא היה יכול בצלאל לצרפן כלל כי אינם אותיות כלל.
2
ג׳ולכך פתיחת התורה בב' רבתי מאותיות הלב, כי בריאה ע"כ מן הלב רק שמה שבלב הוא סוד ואינו נגלה ולכך אין היחוד נגלה והוא ב', רק אחר יום שבת שמדה הז' היא מלכות ודבור דהשם יתברך דהיינו שמגלה מה שבלבו להכניס אל הלב יחוד האמיתי דהיינו מדת המלכות למלכותו בכל משלה ושאינו דבר בפני עצמו, רק אני ד' השוכן וגו' ורק בתוך בני ישראל שהקב"ה לבן של ישראל (שי"ר פ"ה) ויש להן לב והדבור נכנס לתוך הלב לגלות הסוד שבלב השם יתברך וזהו אות הה', וה' ראשונה רומזת לבינה היינו מה שבלב השם יתברך התפשטות החכמה הסתומה שבי' כמה שכתוב בספרא דצניעותא ה' ד' הוות ובתר דקבילת עוברה וכו', פירוש כי הב' רומזת לכללות ענין הבריאה שהוא התראות הפירוד ושיש ב', וד' הוא רומז על עצם הבריאה שכל נברא בעל גבול בהכרח כלול בד' קצוות וזהו מצד הכלים, וקבלת העובר הוא האור והיה של החכמה שנכנס בפנימיות הד' שמשיג בפנימיותו אור אלקי אז היא ה', ומצד האור פנימי הוא הכרת היחוד מאחר שהאור הוא פנימיות הלכים שהוא הד' הכל חד, וזהו התפשטות החכמה לבינה שבלב היינו שנעשה בהתפשטות אורות וכלים ובלב השם יתברך עדיין לבא לפומא לא גליא הוא סתום, וכאשר נגלה לפה אז תיכף נכנס ללב בני ישראל שהם עצמן הפה של השם יתברך כנודע דכנסת ישראל הוא מלכות פה וכו', והשגת הלב דבני ישראל והתפשטות שבלבם איך אור פנימי דהשם יתברך מתיחד בכל הכלים הוא ה' תתאה ונקראת ה' זעירא כמה שכתוב ברעל מנת [ויקרא כ' א'] ע"ש, והוא יום השבת שקבוע וקיימא קדושה זו לבני ישראל לבד להיות משיגים זה, ואז נאמר בה' בראם שהבריאה בה' וזעירא מצד אותיות הדיבור ולא בב', והיינו מצד אברהם אבינו ע המכיר מציאות השם יתברך ואחדותו על ידי הבריאה כנ"ל.
3
ד׳וזהו ספר הם אותיות המחשבה והוא דרך משל חכמה הכתובה בס"י שלנו שמה שכתבו לנו התנאים הוא רק המחשבה, ודבר זה אפשר גם לאומות העולם לדעת וכן נעתק ספר יצירה ושאר ספרי קבלה ללעל זה וגם הם יוכלו להבין את הכתוב, רק ההבדל ישראל עלה במחשבה כנ"ל דהמחשבה הוא היחוד גמור שאינו רואה פירוד כלל דבר זה הוא החכמה הכתובה בספר יצירה וזה אי אפשר כלל לאומות העולם שאין כח חיותם עולה עד המחשבה דהשם יתברך להשיג היחוד הגמור, וע"כ אין יודעים מספר יצירה הכתוב שהוא חכמת המחשבה והוא אצלם בדברי בטלה ודברים של מה בכך, וספר ב' הוא אותיות הלב שאי אפשר לכתוב ולגלות כלל רק מסוד ד' ליראיו, ועל שם כך נקרא קבלה שמקובל לתלמיד דוקא כי עם ידי הדבור של הרב יכול להכניס ללב כנ"ל זהו מסטורין של הקב"ה שאין נגלה לאומות העולם כלל, שאפילו אם מתקבצים כולם אין יכולים לבראות בריה כלל כמה שכתוב בסנהדרין (ס"ז:) דרק מכנפי ממקום אחר, מה צדיקי בספר יצירה ברו אפי גרבא ואיבעו מיברי עלמא (שם ס"ה:) והיינו על ידי עסק בספר זה שבחיות שבלב מצד החיות הוא כח הבריאה חדשות כנ"ל, וזהו סוד מעשה בראשית דאין דורשין לגלות על ידי הדבור שהוא ספור דהיינו דבור, ודבור דהשם יתברך היינו כל עולם העשיה הניכר גם לחכמי אומות העולם והוא כל חכמת הטבע דחכמי אומות העולם שהוא גם כן מכלל מעשה בראשית והוא ספר הג', רק שההבדל שאצלם אינו דבר ד' כי הם מכירים העולם והנהגת הטבע לדבר בפני עצמו, מה בני ישראל שיש להם לב הוא נכנס ללב להתגלות על ידי לב השם יתברך וסוד הספר הב', ולכך בעוסקם בספר יצירה היינו בג' ספרים הנזכר לעיל ממילא מיברו גברי על ידי הכניסה ללב והרגשת החיות בלב ממילא על ידי צירוף אותיות דמחשבה ולב ודבור נברא בפועל, כי האדם נברא בצלמינו כדמותינו בצלם אלקים וכטעם ד' צלך שמה שהם עושים הוא עושה (של"ה משפטים) ומחשבתו והרהורו ודבורו של איש הישראל י אשר ד' שוכן ברקב לבו הוא עצמו מחשבתו והרהור ודבור דהשם יתברך, והיה זה כל מעלי שבתא [בפשטי' יש לומר לכבוד שבת כי היו עניים כדאיתא בפרק על פסוק (קי"ג:)] כי אז הוא בריאת האדם בצלם אלקים מסתמא בכל עיין שם מתחזק כח זה של בריאת האדם בצלם ובדמות באדם, וכדרך שאיתא שילהי שבת במזל הימים דכל יום הדבר שנברא בו יש בו כח של אותו דבר, וגם מצד האדם תקנו שיר של יום כמה שכתוב שילהי ראש השנה (ל"א.) ביום א' לד' הארץ ומלואה לפי שאז נברא הארץ והארץ נתן לבני אדם הם מכירים לד' הארץ ומלואה וכן ביום ו' ברא אדם מלך בתחתונים אומרים ד' מלך וגו', ולכך הוא העסק וטורח לשבת בעיין שם כמה שכתוב והכינו את אשר וגו' ובמן ירד בו' לחם יומים, כי ערב שבת על ידי כח צלם אלקים דאדם שנברא להיות רודה ושליט בכל מעשה בראשית והוא מכיר שאין הוא משליט רק השם יתברך, על ידי זה הוא קדושת יום השבת מדת מלכות וגלוי כבוד מלכותו עלינו בנייחא ובמנוחה בלא השתדלות ויגיעה, רק ממילא נגלה ללב הישראל י כי מלא כל הארץ כבודו ומעין עולם הבא יושבין ונהנין מזיו השכינה, ולכך אז הוא העסק בספר יצירה הסוד של כל מעשה בראשית היינו הגילוי ללב על ידי דספור וספר איך מלא כל הארץ כבודו והוא ממלא כל עלמין גם אחר שנברא העולם, זהו הכנה לקדושת השבת דהיינו השגת אור זה במנוחה בלא העסק בספר יצירה, דהיינו על ידי התבוננות החכמתו והשתדלותו כענין אברהם אבינו ע התחלת ו' ימי המעשה יויסף הצדיק סופו, דהיינו השתדלות עסק דכל הג' ספרים הכלולים בששה קצוות עד גמר מעשה והשתדלות במעשה כיוסף הצדיק, רק בלא שום השתדלות שזהו מדת המלכות שנאמר בו עשה כל אשר בלבבך כי ד' עמך שמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו, (יבמות ע"ו:) וכדרך שנאמר גבי אמצי' הליועץ למלך נתנוך כי אין ליעץ למלך שהוא אין צריך לשום השתדלות והגדרה ועושה כל אשר בלבבו, וכענין שלמה המלך ע ודוד וכמה שכתוב במקום אחר, וזהו קדושת השבת שהוא מתנה מאחר שאינו בהשתדלות כי מה שהוא בהשתדלותו נקרא לקח טוב וגו' שמצד השתדלותו הגיע לו זה, מה שבת קדושתו קבוע וקיימא (פסחים קי"ז:) הוא מתנה רק מכל מקום מצד עולם הזה הרי צריך הגדרה בשבת בלא תעשה ועשה דזכוני ושמור וצריך שמירה והגדרה, וזהו כי למתנה צריך גם כן לקיחה קודם ומי שטרח בעיין שם בעסק דספר יצירה והתבוננות כנ"ל הוא יאכל בשבת במנוחה ולא השתדלות רק על ידי השתדלות הקודם.
4