ספר ליקוטי מאמרים, חודשים ומועדים י״גLikkutei Maamarim, Compositions on the Festivals 13
א׳ענין ב' ימים דראש השנה קדושה אחת, (כמה שכתוב ביצה ד':) דקדושת ראש השנה כמה שכתוב זה היום תחלת מעשיך זכרון וגו' ובכל יום מתעורר פעולה שנעשה כבר באותו יום כמו בכל מועדות, והנה בכולם יש טובה לאדם גאולה ותורה ושמחה ולכך נקראים יום טוב, אבל הבריאה דקיש לומר (עירובין י"ג:) נוח שלא נברא וכו' רק האומות עושים חג יום גנוסיא של מולדתם וכן בכתוב יום הולדת פרעה לא אצל בני ישראל לכך נקראים ימים נוראים שממשיך מורא לאדם, והוא זמן תשובה לכל כמה שכתוב (שם) ועכשיו שנברא יפשפש ואמרי לה ימשמש נראה לי דהנך תרי לישני הוא רמוז לענין ב' ימים דראש השנה דיום ראשון הוא זמן בריאת אדם ויום ב' הוא זמן יום השבת דתחילת הבריאה, ושבת בראשית היה בב' בתשרי ואמרו ז (יל"ר בראשית) מה היה העולם חסר מנוחה בא וכו' וגם האדם מכלל העולם היה חסר מנוחה בפרט דהוא בצלמינו כדמותינו, ובודאי כל ששת ימ"ב לא היה השם יתברך בטל אף רגע א' מפעולה שאפילו בבין השמשות אמרו ז (אבות פ"ה) מה נברא, ממילא גם אדם ודאי לא שבת כל יום ו' אף רגא א' מפעולה ובא שבת בא מנוחה לאדם, והם ב' כחות שבאדם כח המעשה וכח השביתה מעשיי' שעליהם הוא כלל התורה במצותי', עשה ולא תעשה, לכח המעשה מזהירים שבות ואל תעשה שס"ה דברים אלו, ולכח המנוחה אומרים הזדרז ולא תשבות מעשיית רמ"ח מצות עשה, כי העבודה להשם יתברך הוא בבטול הכח שלו כי זה היה בריאת האדם בעל בחירה שיהיה לו כח להפך כח תולדתו וטבעו לרצון השם יתברך, ונמצא הגם דמצד השם יתברך הוא בששת ימי בראשית כח העשיה ובשבת כח המנוחה מצד כח השתדלות אדם שברא השם יתברך גם כן את האדם שיהיה לו כח השתדלות ובחירה היינו כח המסיתו לרע והוא יהיה להיפך נמצא מצד כח העשיה היה לו כח לעשות כל מיני עבירות והוכרח ליתן לו הכח להיפך וכן בכח המנוחה, וכן יפשפש וימשמש נראה לי דהם נגד עשה ולא תעשה כי פשפוש במעשים הוא אם לא עשה עבירות אשר לא תעשינה ומשמוש הוא אם עשה מצות, [ואפשר לומר להיפך דמשמוש היינו כשעכמה פעמים יש מעשה ואיזה דבר שממשמשים בו והוא ממשמש בו אם טוב אם רע, ופשפוש היינו אם עשה מעשה כלל והוא על עשה, ויהיו ב' הימים דראש השנה גם כן להיפך וכפשטן דיום א' כח העשיה הוא על העשין ויום ב' שאז נברא כח המנוחה על קיום הלא תעשה]:
1
ב׳וראש השנה נקרא יום הזכרון, כי כונת הבריאה בגין לאשתמודעיין כידוע אם כן בודאי בתחלת הבריאה היה אשתמודע וההכרה ברורה לאדם רק אחר כך נשכח ובכל יום זה מתעורר זכרון ההכרה מחדש וזה טעם יום הזכרון של השם יתברך כי כאשר האדם נזכר מהשם יתברך אז השם יתברך נזכר מהאדם, וזה גם כן ענין השופר שאמרו ז"ל (ראש השנה ט"ז.) שיעלה זכרוניכם לפני לטובה במה בשופר והרמב"מ כתב טעם תקיעת שופר רמז יש לדבר כלומר עורו ישנים מתרדמתכם וכו', זכרו בוראכם וכו', והיינו שכן היה דרכם לעורר העם לאיזה דבר על ידי תקיעת שופר כמש"נ היתקע שופר בעיר והעם וגו' ואומר תקעו שופר וגו' וכדומה, והכל אחד מה שהם זוכרים השם יתברך או מה שעולה זכרונם לפני השם יתברך, ולעתיד נאמר יתקע בשופר גדול שיהיה הזכרה עצומה עד שיבואו האובדים וכו' פירוש שנשקעו בשכחה כל כך מהשם יתברך עד שנקראו אובדים ונדחים, והם ב' מיני השקעות של שכחה מהשם יתברך אם על ידי כח המעשה בהזדרזות בקום ועשה והשתדלות יתירה בענייני עולם הזה העשיר בממונו וסחורתו והמשתרר בשררתו וכדומה עד שאין לו מנוחה אף רגע א' לקחת פנאי לזכור מהשם יתברך כי טורד ומבולבל בענייני', וזה נקרא אשור כי זה כחו של אשור כדרך שאיתא בסנחרב דבלבל כל העולם כולו, דאשור לשון חזוק ותוקף וגם לשון דרך והליכה שהוא טירדה כמו שאמרו ז"ל (ברכות י"א.) על פסוק ובלכתך בדרך דטריד טירדא וכו', ואמרו ז בד' מלכיות כל א' כלול מב' אשור ובבל האחת תקיפה ואחת מתונה, ובבל גם כן לשון בלבול וזה טעם במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל (סנהדרין כ"ד.) כמה שכתוב בב"מ (פ"ה.) דלישתכח תלמודה של בבל דלא ליטרדי', כי מעומק הפלפול שבתלמודה של בבל נקרא במחשכים שמחשיך ומעלים העומק שבדברי תורה שהוא המכוון ללמד הכרת השם יתברך וכמה שכתוב בזוהר [ס"פ לך] דאמוראי בבלאי יכולים להעלים דברי הסודות ע"ש, כי עם ידי הטירדא בפלפול של הלבושין דאורייתא יוכל לשכוח חס ושלום מהשם יתברך, אבל באמת ידוע על פסוק תורת ד' תמימה פירוש שלימה שאין נקובה ואי אפשר ליאבד וליפול ממנה כלום ולא יפול הנופל חס ושלום על ידי שקיעה בדברי תורה רק על ידי שקיעה בענייני העולם יוכל לבוא לידי שכחה גמורה עד למדריגת אובד חס ושלום לגמרי, ומצרים הוא מקום התענוגים כמה שכתוב כגן ד' וגו' כמה שכתוב דהם שטופים בזמה, וכל התענוגים שורשם בכח המנוחה וכמה שכתוב וקראת לשבת עונג דמצד המנוחה אדם מבקש תענוגים ולא כשהוא בטירדא, ומצד העצלות ובקשת המנוחה והעונג נשקע בעומק רע של מצרים ובא למדריגת נדח שאינו אובד לגמרי חס ושלום מזכרון השם יתברך בלבבו כמו המשוקע בטרדות דאי אפשר להיות נזכר כלל שהרי זכרון דברים אחרים מונעים זכרון דבר זה ליכנס בלב לגמרי, אבל המשוקע בעינוגים אינו אלא נידח ומרוחק מזכרון השם יתברך אבל מכל מקום יש בלבבו מקום דאי מדכרו לי' מדכר, אבל עכמה פעמים המשוקע לגמרי בזה אין נזכר לעולם כי אין דבר שיזכירו וקול שופר פשוט אין מעוררו רק קול שופר גדול דלעתיד יעורר גם ישנים ושקועים בתרדימה כאלו לבוא להשתחות לד' בהר וגו', וב' אלו הם כלליות הכוחות כמה שכתוב בויקרא רבה [פרשת שמיני] כל אומות נקראים על שם אשור שמתאשרות מישראל ועל שם מצרים שמצירים לישראל, שהם ב' מיני רעות שעושים אם בלקיחת מה שלהם לגמרי ואם בהיצר להם, וכלל האומות הם כלל כל מיני כחות שברע כנודע, וכלל הרעות בנפש הוא השכחה מהשם יתברך והוא בב' אופנים הנזכרים אם על ידי השכחה לגמרי ולקיחת זכרון זה מלב לגמרי במדריגת אובד או בהיצר כענין שאמרו ז"ל על פסוק והמסכה צרה וגו' דעל ידי העינוגים שוכח כי יש לו צרה והוא נידח, ולעומת זה גם בישראל יש ע' נפש וכל ישראל נקראים על שם יהודה ועל שם יוסף שהם גם כן כחות כללים, דהיינו בענין הקדושה הכללית המכוון מעיקר ענין הבריאה לזכור מהשם יתברך ושלא לשכוח כלל, וזהו גבר בב' שבטים אלו דלכן תרין משיחין מהם הגואלים ומוציאים אותו קול שופר גדול דלעתיד לעורר האובדים ונידחים הנזכרים:
2
ג׳והם ב' מיני זכירות שהם ב' ימי ראש השנה דהיינו מצד קום ועשה ומצד שב ואל תעשה, היינו ששקיע בעבודת השם יתברך תורה ותפלה ומתוך כך הוא זוכרו וזה דרגא דיהודה מחוקקי, או דשקוע בניצוח היצר ומלחמה לכבשו שלא להתאות לשום דבר המשכיח מהשם יתברך דרגא דיוסף הצדיק שפטפט ביצרו, והם ב' ימי הבנין הנז' כידוע דז' ימי הבנין יום ו' הוא נגד יוסף הצדיק ויום ז' נגד דהמלך ע זרעא דיהודה, והוא נקרא מנוחה אעל פסוק שהוא כח העבודה וכח העשיה כי עבודת השם יתברך הוא מנוחה על דרך כי קרוב אליך הדבר מאוד וגו', ולשון מאוד דמשמע מפלגה ודאי הוא קורבה שאין קורבה יותר מזו ואין בו שום יגיעה כלל, וכידוע גם כן על פסוק לא אותי קראת יעקב כי יגעת וגו' היינו דמאמר שיגעת ודאי לא אותי וגו', דבעבודת השם יתברך אין יגיעה רק בניצוח היצר שהוא מלחמה כבידה בזה יש יגיעה, וביום ו' נברא כח היצר גם כן כמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) על פסוק וייצר ב' יצרים ובב"ר (פי"ז) אמרו כשנבראה אשה נברא שטן דכתיב ויסגור וגו' אות ס' ע"ש, והוא שטן הוא יצר רע כמו שאמרו ז"ל (בבא בתרא ט"ז:) דעיקר כח היצר הוא כח ההסתר להשכיח מהשם יתברך וממילא גם השם יתברך שוכחו ונמסר לפגעים חס ושלום וזהו השטנה, ובריאת האשה על ידי שינה ואמרו בב"ר (שם) על פסוק ויפל תרדימה וגו' תחלת נפילה שינה, היינו דזהו גם כן השכחה והוא העדר הזכרון הבא מכח עצלות כמה שכתוב עצלה תפיל תרדימה ומכח בקשת עונג ומנוחה, וזה התחלת הנפילה שהוא ההדחה ואחר כך מזה יבוא למדריגת אובד לגמרי על ידי ההשקעה בפעולות רעות, ובריאת היצר מהשם יתברך כמה שכתוב (בבא בתרא ט"ז.) בראת יצר רע בראת יצ"ט והיינו כנ"ל מפסוק וייצר, ועל ידי זה ויפל ד' תרדימה שהיה שינה זו מכחו של השם יתברך ובאמת הוא לטובה דעל זה נבראת האשה, וידוע מטעם האריז"ל סוד הנסירה לאדם וחוה להפריד חסדים מדינים ע"ש, פירוש כידוע בזוהר המשיל אברהם ושרה לנפש וגוף וכן כל קדמונים קראו איש ואשה חומר וצורה ושרה היא חומר לנפש דאברהם וכן כל אשה לנפש דבעלה, היינו דודאי היא בת זוגו מששת ימ"ב העזר שברא השם יתברך כנגדו שלא יהיה בו ערבוב לעסוק בצרכי הגוף גם כן, וכמו שאמרו ז"ל (יבמות ס"ג.) במה עוזרתו אדם מביא וכו' חיטין כוסם וכו' והיא עוסקת בצרכי הגוף והוא בצרכי הנפש ואין נשקע בענייני הגוף והפרדה זו להיות צרכי גוף נעשים בפני עצמם ואין מתערבבים יחד עם עסקי נפש זה נעשה על ידי תרדימה כטעם ירידה שלצורך עליה, ובפסר הישר לר"ת זכר זה גם כן שיש לאדם זמנים שחושק בדבר ושמואס ע"ש, והוא הנפילות הידועות על פסוק שבע יפול צדיק וקם שאין האדם עומד במדריגתו ואינו זז מעבודתו אף רגע אחד דמאחר שנברא ביצר אלו היה כן לא היה אפשר להפריד הרע מהטוב כלל, כי הפרדה זו היא על ידי כח התשובה וזה נעשה על ידי התרדימה שבינתיים ואחר כך מתעורר משינתו ושב ומתחרט, ועל ידי זה נפרד מעט מעט הרע מטוב ונשאר הטוב כולו בפני עצמו והרע הולך בימי התרדימה, מה בלא תרדימה אי אפשר להפריד רק לעשות מן הרע טוב ולהפכו וזה אי אפשר לגמרי בעולם הזה שכבר נברא יצר רע ועל זה אמרו (בראשית רבה פ"ט) טוב מאוד זו שינה, וכח האשה גם כן כל כבודה פנימה בשב ואל תעשה ופטורה גם כן ממצוות עשה שהזמן גרמא דרשות אחרים עליה ורק האיש יצא לפועלו ולעבודתו, וכן שבת הוא דרגא דנוקבא כידוע רק שהוא מנוחה הבאה אחר היגיעה ומי שלא טרח בערב שבת וכו' והוא מעין העולם הבא שהוא אחר הפרוזדור דעולם הזה אחר כך נקרא דנח נפשי' שבא למנוחה, אבל אשה נבראת בעיין שם בזמן היגיעה וההשתדלות הנה מנוחה זו היא השחכת היגיעה דרצון השם יתברך, אך זה צריך לענין בירור הלא תעשה ושלא יעשה את אשר לא רצה ד' שזה פועל התרדימה ההבדלה, והבירור כנזכר והיינו כמה שכתוב אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו מה שאין וכו' לשמוע כידוע דאנכי ול"י לך הם שורש למצוות עשה ומצות לא תעשה ומצד השם יתברך הוא הכל בדבור אחד וכטעם דו פרצופין בראו וזה נדרש גם כן מוייצר ותליא בפלוגתא אי ב' יצרין או ב' פרצופין עיין שם בהרואה, (ס"א.) והיינו דהא בהא תליא דמצד ב' יצרין היה צריך הנסירה שלא להיות ב' פרצופין יחד ויהיה ערבוביא שאי אפשר לבבר טוב מרע, דעל ידי היצרין הוא מה שאין וכו' לשמוע להיות יחד זריז במקום הצריך להזדרז לרצון השם יתברך ועצל במקום שצריך להתעצל זה אי אפשר מצד היצר, ומי שבטבעו זריז יזדרז גם לעשות הרע והעצל יתעצל גם למעשה הטוב, וההפרדה על ידי התרדימות והנפילות שבינתים והוא מתחזק ומתגבר בכל כחו שחוזר ונזכר ומקיץ משנתו על ידי זה מפריד מעט מעט ומברר כחותיו שיהיו בלתי לד' לבדו כל אחד כפי מה שהוא צריך להשתמש בו:
3
ד׳ומצד ב' פרצופין שהוא הבריאה מצד השם יתברך אין ב' יצרין, וזה סוד הידיעה ובחירה דמצד העולם הזה היא הבחירה שזה נעשה מצד התרדימה דהיינו דעדר הדעת דבשינה מסתלק הדעת והידיעה, וכאשר האדם בשינה כמו בזמן הגלות אז כביכול השם יתברך כן וכמה שכתוב ויקץ כישן ד' כגבור מתרונן וגו', כנודע דעצמות האין סוף לית מחשבא תפיסא ואין נתפס בשום שם וכנוי כלל רק מצד התפשטות מדותיו באצילות קודשו שזה היה בעת הבריאה, רצה לומר שרצה השם יתברך לברוא נבראים שיכירו כח מלכותו והתפיסה וההכרה שיש לנבראים בו זה נקרא עולם אצילות כפי חלוקת פרטי מדותיו שאכ"מ, וכאשר אין הנבראים מכירים אותו והם ישינים ובטלין מהכרת השם יתברך הרי הוא כישן שהרי זהו עיקר האלקות, היינו מה שהוא מותפס בלבות הנבראים דמעצמות האין סוף אין אנו מדברים כלל דזה נקרא מה לפנים מה לאחור כידוע, וכאשר מתעוררים להכירו אז הוא שכביכול הוא מתעורר דזהו עצמותו מה שהוא נתפס וניכר לנבראים כנזכר, וזהו סוד הנסירה שפירש האריז"ל בעולמות עליונים כנזכר למעלה היינו דהכל אחד כפי הבדל ההכרה של הנבראים באמיתות השם יתברך הוא עצמו הבדל בעצם אצילות קדשו, דזה סוד מה שכתוב (זוה"ק ח"ב ל"ב:) על פסוק תנו עוז וגו' וצור ילדך וגו' דמעשה התחתונים פועל למעלה ובמקום אחר נאמר אם צדקת מה וגו' וכנודע זה ואכ"מ, ונודע דאהבה ויראה שורש לעשה ולא תעשה וכמה שכתוב בספרי (עקב) דע שאתה מתיירא וכו' דע שאתה אוהב וכו', וכשהאדם אוהב להשם יתברך אז הוא גם כן השם יתברך במדת החסד כי הלא האדם מכיר השם יתברך בכח מדה זו וכשמתיירא הוא גם כן מצד השם יתברך מדת הפחס והדין כנודע, ואצל השם יתברך אהבה ויראה מעורבים יחד כטעם אני יראתי מתוך שמחתי וכו', (תדבא"ר פ"ג) ובאמת הכל בדבור אחד נאמרו רק מצד האדם פעמים משתמש בזו ופעם בזו כפי הצורך לניצוח היצר, וכן זה לעומת זה חס ושלום במעשיו הרעים גם כן וצריך לבירורים דבד"מ על דרך שכתב הרמב"מ (ה' דעות) דמי שחלה בחולי המדות הרעות רפואתו לתפוס בקצה האחרון ולא בדרך המיצוע עיין שם, ומצד היצר הרי כל אחד חולי באיזה מדה ודרך המיצוע נקרא ערבוב וקצה האחרון הוא ההפרדה ובאמת רצון השם יתברך האמיתי הוא דרך המיצוע, וזהו טעם דבסגירת בשר תחתונה דהיינו השלמת אותה מידה לבדה עד הקצה האחרון ולא שמדה ההפכית תשלימנה, מן הצד הב' יש אות ס' דמזה נולד שטן כח ההשטנה אף על צדיקים גמורים שכובשים את יצרם לגמרי ממש, מכל מקום רק יעקב א ע שהוא קו האמצעי כנודע לא מת ומטתו שלימה מה אברהם ויצחק ב' הקצוות אין מיטתן שלימה ולפיכך נגזר מיתה על ידי האשה, וכך רצה השם יתברך שיתקנו גם ב' הקצוות ויהיה מבורר מצד הבירור להיות איש ואשה זכו שם י' ביניהם (כמה שכתוב סוטה י"ז.) שהוא כטעם אין טיפה וכו' אלא אם כן טיפיים וכו' והטיפיים נכנסים בו, וכד בו י' ובה ה' שבהם נבראו ב' עולמות כמשאמרו חז"ל (מנחות כ"ט:) ועולם הבא על ידי י' שהוא על ידי טיפיים שלה דהיינו על ידי מה שיתקין עצמו בפרוזדור, מה בעולם הזה הוא הטיפה שלו על ידי זה יוכל להתקין בפרוזדור דאלמלא הקב"ה עוזרו וכו', (סוכה נ"ב:) וכל טיפה חלוק לה' נגד ה' פרצופין שהם ה' כחות שבנפש הידועים וכשיבואו לעולם איש ואשה דוגמת אדם וחוה שיבברו כחותיהם כל אחד חלקו זה הקום ועשה בעבודת השם יתברך וזה השב ואל תעשה בבירור גמור אז יבולע המות לנצח וישוב היחוד הגמור להיות אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמר גם בפה ואוזן דבני ישראל כי ישוב להיות יחוד יותר מבורר שיהיה ב' פרצופין ואעפ"כ הם פרצוף אחד, ואין כאן מקומו יותר:
4
ה׳וזהו קדושה דראש השנה דמצד השם יתברך הוא רק יום אחד רק חז"ל תיקנו ב' ימים והם קדושה אחת, כי נאמר בראש השנה בנחמיה כי קדוש היום לאדונינו פירוש למדת האדנות ומלכותו כמה שכתוב (ראש השנה לא דמי:) אמרו לפני מלכיות וכו', כידוע דעיקר הבריאה היה מכח התעוררות מדת המלכות דאין מלך בלא עם (פר"א פי"א) וזה כל הבריאה שיכירו כולם כח מלכותו והיינו על ידי הזכירה שיש בורא, ובמה בשופר פירוש שזה בא על ידי התעוררות היראה כי בכתוב נאמר רק יום תרועה וגו', וידוע דתרועה היינו יבבא ויללא דהיינו חרדה ויראה רק חז"ל למדו דכל תרועה תקיעה לפני' ולאחריה, ותקיעה הוא לשמחה וכמו ותקעתם וגו' בקרבנות וכן תקיעת שופר דלעתיד לבוא ודחרות דיום הכפורים של יובל, כי יראת השם יתברך אינו חרדה באמת אלא כרגע אבל תחלתו וסופו שמחה ואהבה, רק מכל מקום זה העיקר וכמה שכתוב ראשית חכמה וגו' וכמה שכתוב מה ד' אלקיך שואל מעמך וגו' ואין לו להקב"ה בעולמו אלא וכו' דזה הוא המזכיר ומעורר את הלב לשוב, ולכך זהו בראש השנה ובתחלת עשרת ימי תשובה בפרט ההתחלה הוא לעורר היראה שבלב, וכידוע גם כן דראש השנה נקרא יומא תנייא (תיקו"ז תי' מ"א) דהיינו מדת הגבורה והיראה כנודע, אבל אחר כך כל עשרת ימי תשובה הם ימי רצון וגם ראש השנה בכלל רק ההתעוררות על ידי תקיעת שופר וחרדה וחיל ורעדה, והם ב' מיני יראה יראת שמים ויראת חטא דהיינו לסור מרע ויראת שמים להתגבר על ידי בעבודה ובעשה טוב כידוע דגם למצות עשה צריך דחילו ורחימו, ודחילו דמצות עשה הוא שמא חס ושלום הוא בכלל ולרשע וגו' מה לך וגו' או שמא ממעט בעשייתא וכיוצא וזהו נגד הב' ימים דראש השנה בכל עניינים וזהו התקיעות דב' ימים, וידוע דיום ב' דראש השנה אי אפשר לחול בשבת ולעולם מצד ישראל דמקדשי לזמנים דלא אד"ו ראש מה מצד השם יתברך בתחלת הבריאה היה יום ב' דראש השנה בשבת כי מצד השם יתברך ליכא ב' ימים כנ"ל, ובשבת אין תוקעין דשבת הוא עונג ומנוחה שהוא היפך דתקיעת שופר שאי אפשר דהעם לא יחרדו, רק בבית דין הגדול שם אין החרדה מבטל העונג על דרך שאמרו ז"ל (ברכות ל"ג:) אטו יראה מילתא זוטרתי אין לגבי משה ר"ל שהוא בית דין הגדול כמה שכתוב (סנהדרין י"ז) ומשה על גביהם מילתא זוטרתי, דכלל בית דין שהם השופטים במדת המשפט ושורת הדין הוא התפשטות מדה"ד שלמעלה כפי התפשטותה בכמה אופנים כנודע וכשיש דין למטה אין דין למעלה, (ודב"ר פ"ה) ולכך בבן דוד הגדול כאשר הם מעוררים מדת היראה אין יראה כלל באמת, וכענין שאמרו (ברכות נ"ז.) יין יש שותהו וכו' ויין למרי נפש ויש שותהו וטוב לו כידוע מחמרא דיצחק שהיין ממידתו ויינו ישמח לבב אנוש ומוליד שמחה לא יראה שהוא מילתא זוטרתי, ואצלינו דחלוק לב' ימים כנ"ל יום ראשון אפשר לחול בשבת הגם דיראה הוא שורש לסור מרע, מכל מקום בשביל זה הוא להיפך כאשר משתדל בסור מרע וכבישת היצר שאז הוא מתמרר על שיקועו בהבלי עולם הזה וריחוקו מאור פני מלך חיים אז העיקר לעורר אהבה, ולכך פעמים חל בשבת שרצון השם יתברך אז לעורר נייחא בלבות בני ישראל, מה יום ב' צריך תקיעת שופר לעולם והתעוררת היראה דההזכרה לעבודה והשתדלות בהשגת השם יתברך איך כבודו מלא עולם, על זה נאמר באור פני מלך חיים וממילא מחי' ומענג הלב וצריך התעוררות לדחילו דבאמת צריך גם בזה לדחילו והכל חד וקדושה אחת ממש אנבה ויראה דהיינו עשה ולא תעשה אנכי ולא יהיה לך וכנ"ל:
5