ספר ליקוטי מאמרים, חודשים ומועדים ה׳Likkutei Maamarim, Compositions on the Festivals 5
א׳התחלת התורה אנכי ד' אלקיך, פירוש מנהיגך שידע שהשם יתברך הוא המנהיגו בכל דבר ואין שום מקרה בעולם רצה לומר הזדמנות דבר מעצמו שלא בהשגחת השם יתברך וסידרו שסידר, ודבר זה הוא שורש כל התורה כולה וכשמגיע לאמונה זו הברורה שוב אין צריך יותר, וכמה שכתוב בפרק רבי עקיבא (פ"ט:) אם יהיו חטאים כשנים שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו ואין כאן חטא כלל, וכל החטאים נאמר אם תלכו עמי קרי שתחשובו שהכל מקרה על ידי זה הוא שורש החטאים, כי מדה כנגד מדה אף אני אלך בחמת קרי ואחשוב גם כן הכל למקרה שאינו מסודר ובא מששת ימי בראשית וממילא הוא חטא, ועמלק נקרא ראשית גוים זה שורשו כפירת ההשגחה ולחשוב הכל מקרה כמה שכתוב המן אלקיהם ישן כפי גירסת המדרש אסתר (פ"ז), וכן אמר בספורו לזרש אשתו אשר קרהו ולכך אמר מרדכי גם כן אשר קרהו וכן בתורה אשר קרך כי כמו שהוא חושב הכל מקרה כך מדה כנגד מדה הקב"ה מחשיבו באמת מקרה, וכל האומות הוא מסודר מששת ימי בראשית אפילו ד' מלכיות כמה שכתוב בב"ר (פ"ב) על פסוק תוהו ובוהו כי בכל אחת יש שורש טוב לעולם הבא גם כן, והם חסידי או"ה שיהיו עבדים לישראל כמו שאמרו ז"ל וכמש"נ אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, מה בעמלק שנאמר תמחה שאין ממנו זכר קיים לעלמי עד כי הוא מקרה לפי שעה לבד, דלכך כל התעוררות עמלק בעת הדורמיטא כמה שכתוב בפע"ח על ענין המן, ובודאי כן גם דעמלק היה הדורמיטא שקודם השגת פנים בפנים דמתן תורה, ובעת שינה נקרא מקרה לילה כי בשינה אין לו דעת הוסדר הוא מצד הדעת מה בשינה הוא מקרה, וענין הדורמיטא שיש שם סתירה בפרי עץ חיים דאחר כך כתב שכל שבעים שני גלות היה שינה והמגיה שם כתב דאינו עיקר ע"ש, ובספר מ"ח כתב כנוסחא זו ובאמת מקרא מלא עורה למה תישן על זמן הגלות, ובליקוטי תורה תילים פירש זה על הדורמיטא ומביא גם כן פסוק ויקץ כישן, ובאמת נאמר כישן ולא ישן ממש דודאי כל השפע בגלות נראה כישן שהרי כל השפע הולך לאומות ובני ישראל קולטין התמצית מהם, רק דורמיטא הוא תרדימה דאדם הראשון זהו קדרותא דצפרא התוקף החשכות שקודם גלוי האור שזהו לצורך בנין כנסת ישראל, דתכלית שלימות בינה יתירה שניתן בה היינו שמבינים גם בעת תורף ההעלם הגמור שנראה שהכל לאו"ה ושהם עיקר בעולם מכל מקום בני שיראל מאמינין בני מאמינין שבאמת הכל שלהם וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל (יל"ש בראשית) והם העיקר לא אומות העולם, וזו בינה יתירה להבין זה בעת הדורמיטא ותוקף ההעלם, ודבר זה באמת אי אפשר כלל רק כאשר אור חכמתו ובינתו יתברך שמו הבלתי גבול ותכלית המכונה אבא ואימאיכנס תוך לבבות בני ישראל, ולא דרך זעיר אנפין שרצה לומר כח ההשפעה דהשם יתברך שהחכמה והבינה הוא מלובשת בההשפעה שהשם יתברך משפיע לכנסת ישראל כל מיני כחות שונות ובאותם כחות מלובש החיות אלקות, אבל עת הדורמיטא הוא שההשפעה נעלמת לגמרי ואז החכמה ובינה דהשם יתברך מתפשטת בעצמה תוך לבבות בני ישראל ומאיר להם, ועל ידי זה נבנים בבינה יתירה עד שיהיו ראויים לקבל שפע יתברך פנים בפנים.
1
ב׳וזה ענין תרדימת אדם הראשון שאמרו בב"ר (פי"ח) על פסוק זאת הפעם שהיתה מפעמתו כל הלילה ובאתה לו בחלום ע"ש, כי ודאי אדם הראשון כשהעבירו לפניו כל בעלי חיים ונתאוה לדבר זה ולא נתקררה וכו' (כמה שכתוב יבמות ס"ג.) ומתוך תאוה זו שלא מצא מילוי' נתייגע וישן, ובודאי כל שינתו היה בחלומות אלו ודמיונות ולהיותה דו פרצופין שמקבלין חיות אחד וכאשר הוא ישן ונסתלק החכמה שבמוח ניתוסף בה, ואותם דמיונות הוסיפו בה בנין יתר בתכלית שלימות כי הולידו בה גם כן אותם דמיונות וחשקות ובחכמה ובינה יתירה שבה אז נבנית כראוי, וכן למעלה מעלה כאשר עולה ברצונו יתברך לבקש את כנסת ישראל להשפיע להם ואינו מוצא מהחטאים וכובד הגלות, אז נופל תרדימה שנסתלקו החכמה ובינה ונכנס לכנסת ישראל וכח ההשפעה הוא כמו בדמיון כביכול מחשב רק על כנסת ישראל, ואז הוא התעוררות דעמלק והמן שהם כח המקרים שגוברים בעת השינה שהוא העדר הדעת, ובגמרא (מגילה ט"ו) איתא דישראל ישינים מן המצות והכל אחד מצד הדורמיטא ישינים מן המצות שהוא כחות הפעולה רק החכמה ובינה מתגבר ומכירים שאין מקרה בעולם, ועל ידי זה הוא ניצוח עמלק כי באמת גם בשינה ובלא דעת אין מקרה, וזה טעם לבסומי עד דלא ידע, וזה טעם ונהפוך הוא וגו' שההשפעה היורדת לבני ישראל אז כדוגמת חלום שצריך לפתרון ואינו כמשמעו, ולהיות היהודים עתידים הכוונה באמת עתידים לנקום מאויביהם כי באמת אז הוא תוקף החשק דהשם יתברך לכנסת ישראל רק שהוא מצד כח המדמה דרך משל, רצה לומר שאינו בפועל ממש באמת רק כמו כח הדמיון אצל האדם, כי אצל השם יתברך מה שהוא רוצה הרי נעשה תיכף ומה שהוא בדמיון אין נעשה תיכף ובודאי אין דמיון לפני השם יתברך והוא גם כן נעשה, רק שהגוון נראה כמו דמיון ולכך בגוון נראה להיפך וזה הגוון ההפכי שאינו אמת כלל זהו שורש עמלק ובאותו עת הוא צומח, וכאשר נדדה שנת המלך הוא מוצא ממש ההיפוך דדמיונו פעל להיות באמת פנים בפנים על ידי כן ושלא היה דמיון כוזב, והתחלתו מהמשתה דאז התחלת הדורמיטא כמו שאמרו ז"ל (אסת"ר פ"ב) דא"ל אחשורש אם יהיה לו כזאת לעולם הבא, דבודאי משתה שהאריך הכתוב בספורה אינו דבר בטלה רק מפני הדורמיטא הוא קיבל כל השפע והיה מעין עולם הבא כדרך שאיתא בדור המבול חלק דהיינו כל מיני הנאות רוחניות לנפש גם כן, וזה ענין לבישתו בגדי כהונה, ואז הוא התחלת חטאים דנהנו מסעודתו של אותו רשע, והתחלת בנין הנוק' הוא בכניסתו לאסתר כי בנין בית שני על ידי מלכי פרס כי אז זיווג דפנים בפנים היה גם כן בלא נס מפורסם שלא כדרך הטבע, רק דרך סדין ובהתלבשות דמלכי פרס ואסתר היא מדת המלכות כנסת ישראל, ואמרו ז (אסת"ר פ"ג) בכל מקום המלך סתם במלך מלכי המלכים הקבית הלל מדבר, היינו מצד התלבשותו באחשורש להשפיע וזה טעם כונת מרדכי להצילו מבגתן ותרש, כי הוא הבין גם בעת תוקף החושך דדורמיטא דא את כל אשר נעשה המכוון מכל זה, ויודע הדבר ברוח הקודש היינו שהשיג שורש ענין אסתר הוא שורש כנסת ישראל ואינו מקרה שנתפשה ביד אחשורש, דמהראוי היה אדרבא להצילה ולבקש מיתת אחשורש והוא לא עשה כן דהבין שהכל באמת בהשגחת השם יתברך, ועל ידי זה היא בנין בית ב' על ידי דריוש בן אסתר שעבורו היה אחר ההקצה מן הדורמיטא ובדאי אחר מעשה דהמן דאז בלילה ההוא נדדה, והיה קריאה ראשונה מעשה בגתן ותרש איך מרדכי הכיר גם בעת תוקף החושך שאין חושך ומקרה כלל, וזהו הרפואה לכמה ונקדמה להגדלת המן שהוא כח המקרה שלימות מרדכי שהוא ממש הפכו בידיעת ההיפך.
2
ג׳ואמרה אסתר זה ל' יום לא נקראתי וגו' ואותו יום י"ג ניסן ול' יום קודם הוא י"ג אדר, ומצד הדמיון הרי ביאת אחשורש אלי' היה שליטת מלכי או"ה בכנסת ישראל ולכך יעד המן אותו יום ובאמת נהפוך הוא כי הוא התלבשות שפע השם יתברך כנ"ל [ואולי אז נתעברה מדריוש הבונה הבית], ואותן ל' יום הוא תכלית קדרותא דצפרא ובכל יום יותר בסופן היה התגברות המן לחשוב שהוא חושך גמור ואז בא הנדידה והאור הגמור, וכל המגילה הוא ספור הדורמיטא דמלך מלכי המלכים הקב"ה מתחלת ועד סוף למבין, והתחלתה מסעודה דשושן דמשם מתחיל המלך סתם ולא המלך אחשורש דרצה לומר מלך מלכי המלכים שנתלבש ואותה סעודה הוא שסיפרה באורך וק"פ יום הקודמים היה הכנה לקלוט ההתלבשות דמלך מלכי המלכים, וזה טעם משאמרו ז"ל (מגילה ט"ו:) שמא ירגיש המקום ויעשה נס, דתמוה מאוד לשון זה על השם יתברך רק מצד הדורמיטא שהוא כאלו כח ההשפעה נעדר ההרגשה ניחא, וכן היה דעל ידי זה היה נדידת השינה ויקיצת הדורמיטא על ידי הזמנת המן שהוא סוד שעיר לעזאזל כמה שכתוב בזוהר [תצוה קפ"ה א'], והוא מובן למשכיל על פי דברי האריז"ל בפע"ח בטעם עד דלא ידע שישקה גם לאותו ניצוץ קדוש שבהמן ולא לקליפה המקפת, דבזה יבואר גם כן ענין לקיחת אסתר לאחשורש שתמוה מאוד על מה עשה יתברך ככה לפגום צדיקת כזו וגם שתוליד בן ממנו דהוא פגם עצום והרבה ריוח והצלה לפניו יתברך, רק דבאמת זהו סוד הפורים שנתחדש אז היכולת להאיר לני"ק גם בעודו מלובש תוך הקליפה והיינו השגת האור של כל הניצוצות קדושות האסורין עדיין בקליפה כמו שהיה באחשורש, דלא אמרו על אסתר דלא מתהניא מעבירה כמו שאמרו ז"ל ביעל (נזיר כ"ג:) דהיתה מתהניא גם כן מן הני"ק המלובש וכח הרע לא פגע ולא נגע בה כלל ולידתה לדריוש היא הולידה רק אותו ניצוץ קדוש שבו שבנה בית המקדש והרע המלבישו אין לו שום שייכות לה וממשות כלל, ודבר זה הוא סוד כח הפורים להשיג קדושת ני"ק בלא העלאה דהיינו גאולה דניסן דהוא על ידי העלאה דהללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה, מה גאולה דאדר אכתי עבדי אחשורש אנן (כמה שכתוב מגילה י"ד.) כי הארץ ני"ק בעודו במאסר כנ"ל, ודבר זה אי אפשר בדעת אדם להבין כלל איך מאיר לני"ק שמאוסר בתוך הקליפה ואינו מוציאו ומעלהו כלל ועל ידי זה הוא נפילה לקליפה שמלבישו, וכן ד"מ אסתר באחשורש לומר שקלטה רק מהני"ק שבו ולא ממנו וכן ילדה רק כח הני"ק ולא גוף הטמא דבר זה הוא רק עד דלא ידעי בהעדר הדעת אז איש הישראל י בלא דעת מכוין לקדושה כזו וקולט אור זה, אבל בדעת ושכל אי אפשר להבינו ולהגיעו כלל, וזה ענין משתה המן להאיר הני"ק ולא לו, ועל ידי זה היה ההרגשה ויקיצת הדורמיטא שלצורך בנין בית שני על ידי מלכי פרס שהיו בהלבשה כזו, ואדר הוא הכנה לניסן על ידי הארת פורים שהוא בלא ידע זוכין לקדושת הפסח שהוא אור בהיר בלא שום הלבשה ובגילוי הדעת, כי יציאת מצרים היתה הכנה לגאולתו וגלות מצרים הוא הכניסה לשערי טומאה שלהם כנודע וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פכ"ג) על פסוק גוי מקרב גוי הללו עובדי על זה וכו', רק מכל מקום הם לא עשו אלא לפנים (מגילה י"ב.) ורק מצד הלבוש היו עובדי על זה ולא בפנימיות, וקדושה זו דלא ידע הוא הכנה לקדושת הפסח, וזה טעם מה שכתוב (מכילתא בשלח) לא נגאלו אלא בזכות האמונה כי במה דלא ידע ואינו מצד השכל הוא רק מכח האמונה שלימה בהשם יתברך ושאין מקרה בעולם רק הכל מהשגחתו, על ידי זה נמחה זכר עמלק באדר ומתקדש בלא ידע דאמונה הוא בלא ידיעה וזוכה לידיעה בניסן.
3