מחשבות חרוץ י׳Machshavot Charutz 10
א׳ענין הספירה שתלה הכתוב בפרשת אמור במחרת השבת וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' עד ממחרת השבת השביעית וגו', ומפי השמועה וקבלת רז"ל (מנחות ס"ה ע"ב) ידענו דשבת קמא רצה לומר יום טוב, וצריך טעם למה קרייה כאן שבת ונתן מקום לצדוקים לטעות, וכל שכן דקשה אשבת תנינא דצריך לומר דפירושו שבוע והוי ליה למימר השבוע שלא לטעות, אבל הכתוב גילה בזה סוד הספירה שהוא כספירת נקיים דאשה כמה שכתוב בזוהר וברע"מ פרשת אמור צ"ז ב', ובפסח פסקה הטומאה עיין שם ועל כן צריך לומר ממחרת הפסח כז' נקיים דאשה דצריך הפסק טהרה ביום הקודם, וידוע קדושת שבת הוא קבוע וקיימא מה שהשם יתברך מקדשו ואין תלוי בהשתדלות אדם כלל, ויום טוב דהוא מה דישראל מקדשי היינו בהתחלת האתערותא דלתתא בפתיחה כחודה של מחט, אבל מכל מקום גם הוא עיקר קדושתו מה שאחר שהאדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה (כמה שכתוב יומא ל"ט ע"א), וע"כ נקרא ג"כ שבת על שם השביתה וביטול ההשתדלות בפעולת אדם רק מה שהשם יתברך מקדשו, והספירה היא השתדלות אדם הסופר אלא שכל השתדלותו רק בספירה לבד, וכמו באשה גוף הנקיות הוא מעצמו ומן השמים שנפסק נידתה וזוב טומאתה והיא צריכה רק לספור הימים הנקיים ולשום לב לדעת זה שכל יום הוא נקי בבדיקה וידיעה ברורה, וכך ספירת עומר מונין מיום הבאת העומר ראשית הקציר שהוא ראשית השתדלות האדם לקיום חיותו מביא הראשית להשם יתברך להכיר דהכל ממנו, וזהו כל פסיקת הטומאה מהאדם שהם הסטרא דמסאבו המשכיחים האדם מידיעת והכרת הש"י, ומיד שמכיר שהכל מהשם יתברך הוא יוצא מרשות הסטרא דמסאבו שהיא רשות החיצוני שהוא חוץ ומובדל מהדביקות בקדושתו ית' וכשמכיר רבונו הרי נכנס לרשות רבונו, ובפסח שהיה התגלות האורות נתבטלו אצלם כל כחות האנושי לגמרי וע"כ הוא יום טוב ויום השביתה, ולמחרתו שנעלם התגלות זה והתחילו בהשתדלות אדם דימי המעשה שאחר השבת ויום טוב הביאו העומר להכיר דגם כל ההשתדלות הוא מהש"י, וזהו המשכת הקדושה דשביתת יום טוב שהוא מסירת הכל להשם יתברך גם בימי המעשה דפעולת אדם, וזהו כל ימי הספירה שממחרת השבת שהוא המשכת קדושת אותו שבת דפסח, היינו הקדושה שבו מצד מה שהוא שבת ג"כ בקדושה שלמעלה דקבוע וקיימא לתוך כחות פעולות אדם שהם שבע כחות כל אחת כלול משבע כידוע שהם נגד שבעת ימי הבנין, דששה ימים הם ימי המעשה ממש וגוף הבנין ויום השביעי הוא השלמת הבנין שבו שבת וינפש כדרך השובת ממלאכתו ומושך נפשו אליו רוחו ונשמתו היא הנשימה אחר השלמת הפעולה ונפשו נוחה ממנה וזהו השלמתה, ונמצא השביתה הוא הכח האחרון של כחות הפעולה הבא בהשלמתה:
1
ב׳וכל אחד בפני עצמו הוא ג"כ קומה שלימה כלול משבע שיש בכל כח בפני עצמו כמה מדרגות אשר כללותם הוא שבע שזהו מספר המדרגות שבפעולה שקבע השם יתברך בחוקו חוקי הבריאה, והשביעי שבשביעי. שהוא יום מ"ט הוא השלמת כח השביעי שהוא כח השביתה והשלמת הפעולה, ובכל שבוע יום השביעי הוא מדריגת השביתה והשלמת קומת אותו הכח והוא דוגמת השבת, והשבת השביעית הוא השלמת כל הכחות, והספירה היא מה שאדם מוסר כל כחותיו להשם יתברך ומכיר שכאשר השם יתברך רוצה שיהיו נקיים ומבוררים לשם שמים הם נקיים, וכל כחו הוא רק מה שהוא משים אל לב לדעת ולהכיר זה שכל כחותיו צריכים להיות נקיים וטהורים מכל פסולת מחשבה ורצון שלא לשם שמים, ובזה מקדש גם כל ימי החול שלו להיות על טהרת הקודש ומעין קדושת השבת, וזהו ענין שבתות דחול הנז' בזוהר סוף פרשת קרח, ויום המ"ט קרי ליה שבת סתם שהוא דוגמת השבת הראשונה דג"כ תחלתו על ידי ישראל דמקדשי, ועל ידי התעורורת השתדלות שלהם זוכים שנעשה מקדושה שלהם קדושה דקביעא וקיימא, וכך כל ענין הספירה לעשות מכל פעולת והשתדלות אדם קדושה דקביעא והשלמת זה הוא ביום האחרון שבו נשלמה הספירה, וצריך שיהיה תמימות שיוכל להגיע אח"כ ליום השבועות דתקריבו מנחה חדשה שבו היא ההתחדשות, דאין כל חדש תחת השמש וכל דבר כשמתיישן אין חשוב עוד שכבר הורגל בו, אבל דברי תורה צריכים להיות כל יום כחדשים וחביבים כל שעה כשעה ראשונה, דרק תחת השמש אין חדש אבל למעלה מהשמש שהוא התורה יש דבכל רגע יוכל להשיג התחדשות מה שלא נודע ונתגלה עדיין בעולם כלל, וזהו על ידי ספירה הקודמת כאשה שמתחדשת לבעלה דג"כ אמרו ז"ל (נדה ל"א ע"ב) כדי שתהיה חביבה עליו, והוא דוגמת הלבנה שמתחדשת בכל חודש וע"כ נקרא חודש דיש על ידי זה בכל פעם חידוש, והתחדשות שאין מתיישן על ידי שיש העלם בנתים, והחידוש שאחר ההעלם הוא דבר חדש ולא מה שהיה מקודם, וכך אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל (גיטין מ"ג ע"א) היינו התחדשות דברי תורה צריך להיות על ידי העלם ומכשול הקודם על ידי זה בא אח"כ להתחדשות, וזהו ההתגלות מתן תורה דשבועות שנקרא חג שבועות בקרא על שם ספירת השבועות הקודמות שעל ידי ההעלם הקודם, והספירה שהוא החשק וההשתוקקות להגיע לאור הגילוי שזהו ספירת הימים עד אותו יום שמשתוקק עליו ושמח כל רגע ורגע שמתקרב אליו, וע"כ סופר הימים כדרך אדם המתגעגע על איזה דבר שנקבע לו זמן דסופר הימים שיש עד אותו זמן מרוב תשוקתו וגעגועיו להגיע לאותו דבר ועל ידי אותו ההשתוקקות אחר כך כשנתמלא תשוקתו הוא מוצא בו טעם חדש הבא מרוב החביבות, וע"כ הקרבת המנחה חדשה הוא בשבועותיכם שספירת השבועות הקודמות הוא הגורם למנחה חדשה זו שזוכין לה ישראל המונין ללבנה (סוכה כ"ט ע"א) שעתידין להתחדש כמותה (סנהדרין מ"ב ע"א) ולהשיג התחדשות אחר כל העלם והוא הגורם ומביא לקדושת החג אחר שכבר קידש השבועות הקודמות בספירתו שיהיו כל כחותיו קודש לד' על ידי זה זוכה לקבלת תורה מחדש בכל שנה באותו יום:
2
ג׳וע"כ הספירה עד ממחרת השבת השביעית חמישים יום, והרא"ש סוף פסחים ובתוס' מנחות ס"ה ריש ע"ב נדחקו בזה, אבל חשיב גם יום החמישים מכלל הספירה אף על פי שאין סופרין אותו מה שעושין אותו יום טוב הוא ספירתו, כי עדיין צריך גם אז ספירה שהוא התגעגות מאתערותא דלתתא הקודמת דיום טוב ישראל הוא דמקדשי לה, ואע"ג דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה (שבת פ"ו ע"ב) כי התורה מן השמים קביעא וקיימא קודם שנברא העולם דוגמת השבת, אבל מכל מקום היה צריך לזה הכנת אתערותא דלתתא וקידוש העם מקודם על ידי משרע"ה, וכן איתא במגילה ו' ב' לא יגעתי ומצאתי אל תאמן דצריך יגיעה קודמת ומכל מקום נקרא אח"כ מצאתי ומציאה באה בהיסח הדעת (סנהדרין צ"ז ע"א), כי באמת התורה הוא למעלה מהשגת אדם וכל יגיעת אדם והשתדלותו שהוא רק כפי השגתו לא היה כלל להשגה גדולה כזו דדברי תורה שהיא חכמת הש"י, וכשמשיג אח"כ מכיר דהוא מציאה הבא בהיסח הדעת ולא בהשתדלותו בא לזה, אבל מכל מקום צריך ג"כ ההשתדלות בפתיחת חודה של מחט באתערותא דלתתא כי אין השם יתברך מוסר דברי תורה אלא למי שמשתוקק אליהם דעל זה נאמר יהיב חכמתא לחכימין וגו', ואמרו ז"ל (דברים רבה פרשה ז') על פסוק בני אם תקח אמרי אם יש לך זכות שאין דברי תורה כבת בוגרת, וכן אמרו ראשית חכמה יראת ד' ואם אין יראה אין חכמה והיראה היא האתערותא דלתתא דאשה יראת ד' שאין האהבה בא אלא אחר היראה הקודמת, והיראה הוא ימי הספירה שסופר ימים הנקיים וירא אולי לא יעלו בידו חס וחלילה תמימים [וע"כ היו ימי הדין לתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה שהוא חסרון במדת היראה שהיא מדת הגבורה והדין, ונמשך מזה חס וחלילה קצת דין על דרך כשאין דין למטה כו'] עד סוף יום המ"ט שהשם יתברך עזרו שכבר עלתה בידו הכנה הקודמת, ואשרי מי שמשיג זה בפעל במוחו ולבו וכל כחות נפשו, ועל כל פנים הוא בכלל ישראל ג"כ שעמדו נפשותם על הר סיני בהעלם במעמקי לבו מה שהוא עצמו אין מרגיש עדיין בעולם הזה, ואח"כ בא לשמחת יום טוב אבל עדיין צריך לקצת יראה בהתחלת השמחה ג"כ, וכמה שכתוב בתנא דבי אליהו ובהן (ריש פרק ג') אני שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי שלא יהיה התפשטות האהבה והשמחה בלא גבול מה שאין העולם הזה שהוא עולם הגבול סובלו, וזהו הלילה הקודמת לאור היום דאז ניתנה תורה בצפרא (שבת פ"ז ע"א) וצריך מקודם החשוכא שהוא האתערותא דלתתא שבהעלם התגלות האור, ואח"כ בא על ידי זה דייקא לנהורא דכן הוא ברייתו של עולם שכך יסד השם יתברך בבריאת עולם דכל השגת יתרון האור הוא מתוך החושך דוקא, וזהו שכלל גם יום החמישים בספירה דגם בו צריך עדיין קצת שימור, ואף על פי שאינו בפעל דאין בו ספירה בפעל לפי שבאמת אחר שכבר עלה בידו ספירת כל המ"ט יום להיות מזוקק שבעתים קדושת יום החמישים באה עליו מעצמו, דע"כ אמרו (שיר השירים רבה א' י"ח) שינת עצרת עריבה שלא עקצתן פורטענא דהיו ישנים אבל על דרך אני ישנה ולבי ער, דגם בשינה כל מחשבותם הדמיונות של כח הדמיון המושל גם בעת השינה היה ודאי רק מענין קבלת התורה כי זה היה כל חשק לבבם, ושמעתי בשם הר"ב ז"ל דהחלומות הם בירור האדם במה מעמקי לבבו שקועים, ויעקב אע"ה שהוא הדבוק באמת באלקים חיים ושורש מדת הדביקות הנמצא בברואי מטה גם בחלומו והנה ד' נצב עליו, וכן כל ישראל בשעת מתן תורה שהגיעו לתכלית השלימות שבכח זרע יעקב להשיג בעולם הזה גם בשינתן לא עקצתן פורטענא רצה לומר לא היה שום דבר מכאיב ומפריד הדביקות, והוא מצד הרשימו הנשאר מספירת מ"ט יום הקודמין המתגלה גם בעת השינה, ורשימו זה הוא חלות הספירה גם על יום החמישים בכח אף על פי שאינו בפועל כי מתגלית בו על ידי רשימו הנשאר כל כח ספירת ימי הספירה הקודמים, ועל ידי זה נבנה בקרב לבו שורש האתערותא דלתתא לקבלת התורה, ומה דישראל מקדשי לקדושת החג הקדוש שעל ידי זה נשפע אח"כ האתערותא דלעילא בקבלת התורה קדושה דקבוע וקיימא ושלמעלה מהשגתו, וכן מה שמקדשין אותו הרבה מלמעלה:
3