מחשבות חרוץ ט׳Machshavot Charutz 9
א׳ארבע מצות של אכילה יש בליל פסח, פסח מצה ומרור וארבע כוסות דשתיה בכלל אכילה, וכלל המצות דאכילה נראה לי שהוא נגד שם האדנות שכן הוא בגימטריא אותו שם עם הכולל, והוא השם השוכן בתוך ובקרב בני ישראל ועל ידי זה יוכל להיות גם אכילתם בקדושה וכאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, וארבע אלו נראה לי דנגד ארבע אותיות של שם זה, ובליל זה ביחוד היה ההתגלות דמורא גדול זו גילוי שכינה בהתגלות מדת מלכותו ית' בעולם, והוא גילוי אורות הפה דמלכות פה כידוע במאמר פתח אליהו כי כל התגלות הוא על ידי הפה שעל ידה מגלה מה שבפנים לחוץ להזולת על ידי הדבור פה, וכן על ידו מקבל מה שבחוץ לפנים שהוא התעלות כל מדרגות התחתונות למדרגה עליונה על ידי אכילת פה, שבזה התהפך המאכל שהוא צומח וחי למדבר דנעשה על ידי זה חלק מנפשו הוא הדם ובשרו, וזהו מדת מלכות שהוא משפיע לזולתו כדרך המלכים וכן מקבל מזולתו כי כל כבוד המלכות הוא מהזולת ואין מלך בלא עם, ונמצא כל עיקר מדה זו הוא המתחברת עם הזולת שלמטה הימנו להשפיע ולקבל, וזהו מדת הפה גומר (ברכות ס"א ע"א) שהוא גמר ההשתלשלות ומדה אחרונה מהקומה שלפניה שנעשית ראש לקומה שלאחריה, וזהו הגילוי שכינה בתחתונים להשפיע אור גדול בלבבות ביניהם ולקבל ג"כ מהם כידוע דירת שכינה בתחתונים צורך גבוה וכמאמרם (זוה"ק ח"ג ז' ע"ב) ישראל זנין כביכול לאביהם שבשמים, ובכל קרבנות נאמר ריח ניחוח וכן כל המצות לנחת רוח לפניו, ונאמר צור ילדך תשי ושמתישין חס וחלילה כח פמליא של מעלה בחטאיהם והיינו כי יותר ממה שעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק (פסחים קי"ב ע"א) וע"כ הגם שהיא משפיעה היא מקבלת ג"כ בזה שמשפיעה כיון דהיא רוצה ומשתוקקת להשפיע. והרי מצינו אשה מתקדשת בהנאה שנותנת לאדם חשוב שנהנית בקבלתו דנחשב שהיא מקבלת מה שהוא מקבל ממנה כמה שכתוב פרק קמא דקדושין (ה' ע"א), וע"כ אינו סותר מה שכתוב במקום אחר (מדרש שמואל פרשה ד') לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן הבריות וכי מה אכפת להקב"ה בין שוחט מהצואר כו', דהא והא איתיה מאחר שרצון השם יתברך היה בזה לצרף הבריות שעל ידי זה יוכל להשפיע להם כל טובה ממילא גם הוא מקבל הנייה מהם דנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, וכן מה שכתוב אם צדקת מה תתן לו ומה מידך וגו' ג"כ אין סותר זה מטעם הנזכר, מלבד דידוע דלעצמות אין סוף ית' באמת אין שייכות לעבודה ומעשה התחתונים, רק לאצילות קדשו ית' דגם הוא עצמותו שהאציל אור המושג לתחתונים כשעלה ברצונו לברוא נבראים ושהוא ימלוך עליהם וינהיגם והם יכירו כח מלכותו והוכרח להאציל אור במדות נמדדות לפי מדת המקבלים, וכל שמותיו ית' וההשגות של כל המלאכים ושרפים ואופנים ונביאים וחכמים הכל רק במדות הנאצלות, והאדם הוא תכלית הבריאה שזה עיקר המכוון שיהיה אדם גופניי בהאי עלמא דשקרא המלא כל מיני רע ודברים המשכיחים ומעלימים הכרת הבורא ית', והבחירה מסורה בידו לבחור ברע ג"כ ועם כל זה הוא גובר נגד כל מיני רע ומכיר שיש בורא כל עולמים ושראוי לעובדו וזה היה כלל המכוון בבריאה, וע"כ הכל היה בדמות אדם וכמה שכתוב (קהלת רבה פרשה ב') גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה כו' ועל הכסא דמות כמראה אדם, והיינו אדם דאצילות שגם המדות הנאצלות מאחר שהם אצילות לצורך האדם כדי שיוכל להשיג מציאותו ית' הרי מדתן כפי מדת השגתו של המשיג וע"כ גם אצילות השגה המושגת הוא כמראה אדם, וכן התורה שהיא דפוס כל מעשה בראשית כי היא מדת הנהגתו ית' שעל פיה היה כל הבריאה כולה בדרכים מוגבלים ומצומצמים על פי דרכי התורה הוא ג"כ בדמות אדם, כידוע דרמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה נגד רמ"ח איברים ושס"ה גידין, ולגבי אצילות השגה זו שפיר שייך הנחת רוח והתשות כח חס וחלילה, כי ההשגה רק לצורך המשיגים ואם אין משיגים מה צורך להשגה הרי עצמות אין סוף הוא אור עליון ומופלא הרבה יותר מאור האצילות לאין שיעור וערך, וכל האצילות היינו רק השגה מושגת לנבראים והיינו לאדם תכלית הבריאה אם כן כפי התעלות השגת אדם כך הוא התעלות האור ההוא המושג:
1
ב׳ומדרגה אחרונה של השתלשלות אורות אצילות קדשו ית' עד שיהיה מושג לאדם המשיג, הוא המדריגה דגילוי שכינה שהוא האור השוכן בלבבות בני ישראל כטעם צור לבבי שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה פרשה ה') דהקב"ה לבן של ישראל, וכידוע דהוא הנקרא ג"כ כנסת ישראל היינו דכנסיית וקיבוץ כלל הנפשות דישראל שהם חלק ה' ממש שנפח באפיו מרוחו ית' כאדם הנופח מרוחו, כך כביכול שייך זה במדות האצילות שהם דוגמת קומת אדם וכמו שהאציל מרוחו על הנביאים כמה שכתוב רוח ה' דבר בי וגו' כי יתן ה' את רוחו עליהם שהוא ההשגה דמאמר השם יתברך היינו מה ששופע בחדרי לבבו אורו ית' להשיג מה הוא רצונו ודבוריו הם דבר ה' שאומר כה אמר ד', כך יש רוח זה בכל הנפשות דישראל שהרי כולם הגיעו במעמד הר סיני למדריגת נבואה ושמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, וכן יגיעו לזה לעתיד שנאמר ושפכתי את רוחי על כל בשר אלא שבעולם הזה הוא אצלם בהעלם עצום ואינו בהתגלות אלא בנפשות הגבוהות הנבחרים לנביאי ד', אבל שורש הנפשות דבני ישראל הם כולם אצולים מרוחו ית' והוא הוא אור שכינתו ית' השוכן בקרב בני ישראל ובמעמקי לבבם וזהו שורש חיותם:
2
ג׳ותחלת בנין קומת כנסת ישראל היה ביציאת מצרים שנבנו אז להיות עם אחד וגוי מיוחד בארץ להשם יתברך דמתחלה אבות העולם היו יחידים שהכירו הש"י, ואף יעקב אע"ה שמטתו שלימה לא נתברר עדיין שהוא כן בכל זרעו אף אותם המשוקעים בתכלית השיקוע בענייני עולם הזה יש בהם שורש הדבוק בהשם יתברך והוא שורש האמונה שהם מאמינים בני מאמינים, ומיד שבא משרע"ה ועוררם האמינו מיד בהשם יתברך ובזכות האמונה נגאלו, היינו כי על ידי זה נתעורר האור מעט מעט בקרב לבבם עד שזכו לצאת מאפלה לאור גדול, כי האמונה הוא התחלת השגת אור שכינתו ית' בתחתונים, כאשר הוא בתכלית ההעלם שאין לו שום השגה כלל די בהשגה זו דרך אמונה פשוטה בלב שישנה בכל ההמונים מישראל דעל זה אמרו (מכות כ"ג ע"ב) בא חבקוק והעמידה על אחת כו', שהוא עמוד אחד שעליו אנו חיים וקיימים גם בשפלותינו זה שאין שום השגה גלויה בלב, וכל השגות המשיגים ג"כ הוא רק דרך אמונה על הרוב אלא שעל ידי זה יוכלו לזכות בעתים מזומנים גם להשגה אמיתית המבוררת וניכרת לעיני השכל והלב וזהו רק ליחידים המשיגים אבל כלל הכנסת ישראל הוא רק דרך אמונה לבד, ובאמונה זו תקועים כל הנפשות דבני ישראל אחד לא נעדר ואפילו פושעי ישראל שהגדילו עבירות הרבה אמונה זו עדיין תקועה בלבבם וכידוע דהרבה פושעי ישראל מסרו נפשם על קידוש השם, וכמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה (פרשה ס"ה) על פסוק ריח בגדיו, ואפילו אותם שלא עלה בלבם הרהורי תשובה בשום פעם ונשתמדו להכעיס מכל מקום אם יבשרום שמשיח בן דוד בא ודאי יאמינו וישובו בתשובה שלימה, ואפילו אותם האפיקורסים שלא ישובו בבשורה בעלמא כשיתקע בשופר גדול אז יבואו גם האובדים והנדחים דיחרדו וישובו ואז לא ידח ממנו נדח דגם כל הנדחים שנטמעו בין העמים ישובו, מה שאין כן אומות העולם דאין בהם שורש זה במעמקי הלב להיכן ישובו דהתשובה הוא רק שיחזרו לשרשם והם שרשם ברע ואם ישמעו ישועה אמיתית אם יאמינו לזה יאבדו עצמם לדעת או יבואו ללחום על ד' ועל משיחו, זולת אותם הגרים גרורים שיהיו עבדים לישראל כמו רבים מעמי הארץ שנתייהדו בימי מרדכי ואסתר מצד הפחד ולא לשם שמים, וע"כ אין מקבלים גרים אז (יבמות כ"ד ע"ב) אלא שמכל מקום אין המשפט להאבידם ויהיו עבדים, אבל פושעי ישראל מיד שישובו ישובו לגמרי לשרשן מאבותם לאהבה את הש"י באמת בכל לב ונפש ומאוד, ודבר זה היה כלל הבריאה שיהיה כנסיה שלימה מבני אדם דבוקים בהשם יתברך אפילו בהיותם משוקעים במקום שמשוקעים, כי מי שהשגתו גדולה מה רבותא הוא מי שיודע רבונו והוא לנוכח עיניו ולא ימרוד בו, ועיקר קילוסו ית' וכבוד שמים מתרבה כשמקומות היותר שפלים ויותר תחתונים יכירו ג"כ כח מלכותו ועל זה היה תכלית הבריאה והשתלשלות הנבראים עד עולם הזה הגופני הזה, והרבה מלאכים ושרפים יש שמכירים גדלו אלא שהשם יתברך רוצה ומתפאר בתהלת עמו בני ישראל למטה וכל מקום שמשוקעים בגופניות יותר הקילוס גדול עוד יותר:
3
ד׳ובתחלה היו רק אנשים מיוחדים בכל דור בעלי השגה שהכירו אלקותו ית' ועליהם היה העולם עומד. עד שבא יעקב אע"ה אשר בחר לו יה ישראל לסגולתו דכל זרעו נבחרו. אלא שעדיין היה צריך בחירה זו לבירורים ועל זה היה גלות מצרים שנשתעבדו בחומר ולבנים וכל עבודה בתכלית ההשתקעות עד שנפלו למקום שנפלו כידוע מדרז"ל וכמה שכתוב גוי מקרב גוי, ואז דייקא ראה השם יתברך שהגיע עתם עת דודים להתדבק (ב) הש"י בתכלית תוקף האהבה, והבירור היה דמיד בבוא משרע"ה ויאמן העם וידוע דבכל מקום העם מורה על שפלות ובספר אור זרוע פירש עם הארץ מלת עם כמו עמיא בארמית דרצה לומר כהיון והעדר האור, וע"כ משרע"ה נתיירא הן לא יאמינו לי כי ידע מצבם אז בתכלית השפלות שאין למטה ממנו, וכמו שיש בזיקוק לטהרה מזוקק שבעתים היינו שבע פעמים שבע דהוא מ"ט כך יש בהיפך בזיקוק לטומאה ורע, ושער הנ' הוא דוגמת שנת היובל שאפילו עבדים יוצאים לחירות והעבד הוא היותר שפל שבאומה. והיותר שפל שבעבדים הוא הנרצע שאף על פי שהגיע זמנו לצאת לחירות אין רוצה לצאת ועם כל זה ביובל גם הוא יוצא בעל כרחו, על דרך לעתיד ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם ואף בשעת מתן תורה היה כפיית הר כגיגית (שבת פ"ח ע"א) בע"כ לענין זה לומר דמשועבדים בעל כרחם להשם יתברך ושאי אפשר לצאת כלל משעבודו ית' הקודם, ובשנת היובל הזאת ישוב איש לאחוזתו לשרשו ולמקורו ובהשורש אין רע כלל, ודבר זה היה אחר מתן תורה שכבר נקנו להש"י ונשתעבדו לו בשעבוד גמור, והקנין היה ביציאת מצרים כמו שאמרו ז"ל ביוקר הן עומדין לי משפחות משפחות כו', ובמתן תורה נגמר הקנין ומקודם זה אף על פי שכבר נבחר יעקב אע"ה עדיין לא נתברר הקנין הגמור בכל זרעו אפילו שלא יהיו בנגלה כן, והטומאה בשער החמישים היינו שלא יוכל לחזור עוד לשרשו כענף הנכרת מן השורש, ומזה פחד משרע"ה אולי נשקעו כל כך עד שלא יאמינו ג"כ והיינו שנעקרו חס וחלילה מהשורש הטוב שבהם מורשה מאבות לגמרי, ועל זה חרה להשם יתברך שיחשוד לזרע ישראל כן שהשם יתברך יניחם להשתקע כל כך והם חלקו ונחלתו מאמינים בני מאמינים דבזה אי אפשר להם להשתקע כל כך והגם דצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו לגמרי חס וחלילה השם יתברך לא יעזבנו בידו, והראה השם יתברך דאפילו שמשוקעים בחשכות כל כך עם כל זה לא אבדה האמונה ונכרתה מפיהם ולבם, ועיקר האמונה הוא להאמין זה שאף על פי שהוא במקום שהוא עם כל זה השם יתברך עמו כי אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם, ועל ידי זה ממילא יוכל לצאת מהאפילה והטומאה דכיון שהשם יתברך עמו אין רע כלל רק הש"י רצה כן שיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא, ועל דרך שנאמר גם כי אלך בגיא צלמות שהוא תכלית החשכות והרע לא אירא רע כי אתה עמדי גם שם בגיא צלמות דאין עוד מלבדו ואפס זולתו אפילו בשאול תחתית וכמה שכתוב ואציעה שאול הנך וגם שם תאחזני ימינך, ובזה הוא יכול לשוב למקורו ושרשו ולצאת מעמקי שאול וכמו ביציאת מצרים דמאפילה זו דייקא יצאו לאור גדול, כי כך רצה השם יתברך שיהיה קילוסו עולה גם ממקומות היותר אפלים וחשוכים ועד שגם הם ישיגו אור גדול, ואז היה בנין הכנסת ישראל להיות קומה שלימה בגילוי שכינתו ית' בחדרי לבבם עד שנפתח פיהם להודות ולקלס להשם יתברך כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא (פסחים פ"ה ע"ב), כי בגלות מצרים היה הדבור בגלות היינו הדבור של אומה ישראלית שכל דבורם הוא לקלס להשם יתברך על ידי שכינה המדברת מתוך גרונם כמה שאומרים קודם התפלה א"ד שפתי תפתח ופי יגיד וגו':
4
ה׳ושם האדנות הוא המורה אדונותו ושכינתו בתחתונים, ואז לא היה נגלה זה עדיין עד יציאת מצרים ועל זה נצטוו באכילת הפסח. כי הקנה וושט סמוכים זה לזה זה מוציא דבור וקול וזה מכניס מאכל והם נקראים סימנים שבהם סימן החיות, בקנה הוא שואף החיות ברוח דלולי זה אין לו חיות ובאדם על ידי זה יש בו כח הדבור להיות רוח ממללא ובאכילה דושט הוא קיום החיות, ושורש החיות של איש הישראלי תלוי רק במה שמכיר רבונו ושהשם יתברך שוכן בקרבו ואתה מחיה את כולם, והחיות שמקבל מאכילה הוא ג"כ רק ממה שרצון השם יתברך היה שיאכל ויקבל מזה חיות וכמה שכתוב כי לא על הלחם לבדו וגו' על כל מוצא וגו', ורצה לומר לא לחם לבד נפרד מהשם יתברך רק בצירוף המוצא פי ד' עם הלחם זה הוא המחיה דלולי הכרה זו אין נקרא חיות אצל איש ישראלי כלל, ועל ידי זה נחשב האכילה כקרבן וחשוב עוד יותר כמו שאמרו ז"ל (מדרש לקח טוב בראשית כ"ז) על פסוק כי הקרה ד' אלקיך לפני אם לקרבנך הזמין למאכלך לא כל שכן, כי השולחן דומה למזבח (חגיגה כ"ז ע"א) וכן איתא (יומא ע"א ע"א) הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כמקריב נסכים, כי היכל ד' ומזבח ד' המה ועדיפי ממזבח אבנים הגשמיי, ואמנם לזה צריך שלימות הכונה לשם שמים שלא יאכל לתאותו רק לפי שהשם יתברך קבע כן בבריאה דקיום חיות הוא על ידי מאכל על כן זהו רצונו, וכדרך שאמרו פרק קמא דחולין (ז' ע"א) אני הולך לעשות רצון קוני על הלוך הטבעי של הנהר כיון שקבע השם יתברך הטבע כך זה רצונו ואיכא נמי מצוה על זה נשמה שנתתי בך החיה כמה שכתוב בתענית (כ"ב ע"ב), ועל זה תקנו רז"ל הברכה לפני כל אכילה להכיר שהשם יתברך הוא שיצר המאכל להחיותו. וזהו אף בחול ומוסיף עליה שבת ויום טוב דהאכילה מצוה דאז אף מה שאוכל מותרות הכל הולך לקדושה כידוע מהאריז"ל כיון שהכל מצוה כשמתענג מזה, ועדיין גם זה אינו מצוה גמורה שהרי מי שהתענית עונג לו רשאי להתענות ג"כ וגם אין מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו וגם אין אותו מאכל פרטי מצוה, מוסיף עליה אכילת פסח ומצה וכיוצא שגוף אכילת אותו מאכל מצוה גמורה שאינו רשאי להתבטל ממנה ומברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו דכולו קודש ממש לד'. וכאכילת כהנים קרבנות דעל ידי זה בעלים מתכפרים כמו בגוף ההקרבה לה' בזריקת דמים והקטרת אימורין דכהנים משולחן גבוה קזכו והם שלוחי דרחמנא. וכך כל אכילות מצוה, ובזה מתקדשים אברי הושט וקרבים ומעיים כקדושת מקדש ומזבח להיות משכן לקדושתו ושכינתו ית' בקרבו ולהיות המאכל נותן חיות ודם ללב וממנו מתפשט החיות לכל אברים, על ידי זה מתקדש הלב בקדושת בית קדשי קדשים כמה שכתוב בזוהר ומתפשט הקדושה בכל הגוף עד שמגיע לכלי הדבור ונפתח הפה לומר הלל שאומרים חציו אח"כ מטעם זה, ועל ידי זה פקע איגרא פירוש שבוקע ועולה עד לרקיע והוא כאילו נפקע הגג המפסיק וחוצץ בינו לרקיע השמים, ואף על פי שעיקר העליה הוא ההלל הוא דייקא על ידי כזית פסח הקודם, ואפילו אוכל הרבה אותו כזית שהוא חובה הוא הנותן כח בהלילא שיפקע איגרא, ושמעתי דמלת גג הוראתו על הגובה והגיאות [שעל זה עיקר הוראת הג' לבדה ג"כ שמזה נבנה מלת גאה ומלת גיא כי כל דבר מורה על דבר והפכו בכל שרשי לשון הקודש] דעל שם זה נקרא גוג מלך המגוג על שם גיאותו, והגג דאין מגביה עצמו יותר ממה שהוא וממה שעשאוהו לא בא בו הו' [שהוא אות המורה על רוח החיים] הרומז על הבא להתגאות יותר ממה שהוא וע"כ חפץ לקום על ד' ועל משיחו, כך שמעתי:
5
ו׳וידוע דגיאות הוא השורש של כל מיני רע שנצמח ממלכין קדמאין דמיהו על ידי שכל אחד אמר אנא אמלוך כנודע. והיינו דכל התעוררות הבריאה היה על ידי התעוררות מדת המלכות דאין מלך בלא עם ורצה שיהיה מציאות מלכות. ומזה נשתלשל כל האצילות ועד בריאת אדם בצלמינו כדמותינו נטבע גם בו רצון זה שמזה הוא שורש היצר טוב שהוא להדבק בהשם יתברך וללכת בדרכיו מה הוא כו' (שבת קל"ג ע"ב) להיות כמוהו, וכדרך שאמרו (בבא בתרא ע"ה ע"ב) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה, ומה הוא מחיה מתים ופוקד עקרות ושאר דברים אף הצדיקים כן, וזהו הגיאות של מצוה שאמר רבי לבנו (כתובות ק"ג ע"ב) נהוג נשיאותך ברמים דזהו תועלת לעבודת השם יתברך וכדרך שנאמר ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה'. דבשפלות ידים ידלף הבית שעל ידי שפלותו יחשוב שאין כל מעשיו כלום ושאי אפשר לו להגיע לשום מעלה ומדריגה ועל ידי זה יתעצל במעשה והשתדלות ועד שיהיה כלל הבית מלא דלף טורד, אף על פי שלא יגבר עליו יצר הרע לשקעו ברע גמור על כל פנים לא יניח לו שום דבר טוב במחשבתו, וע"כ צריך לזה גבהות הלב שידע שהוא חלק אלו"ק ממעל ושיוכל להיות בתכלית השלימות והמעלה, וכמה שכתוב בתנא דבי אליהו (רבה פרשה כ"ה) חייב כל אחד לומר עד מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב וכמו שיהיה לעתיד הנכשל ביום ההוא כדוד, וזהו כל עיקר כח היצר טוב להסיתו להשיג המעלה הגדולה ולדמות לקונו, ועיקר היצר הרע הוא ג"כ להסית על זה והייתם כאלקים וגו' מה הוא בורא עולמות (בראשית רבה פרשה י"ט) אבל מצד הרע והפירוד שיוכל להיות מעצמו כאלקים וכנגדו ית', וזהו שורש הגיאות הרע שלא להתבטל ממי שצריך להתבטל ולחפוץ לעלות למעלה ממדריגתו והראוי לו ובזה הוא שורש הסתת היצר והנחש הקדמוני והוא ההתחלה לכל מיני רע. וי"ל דזהו פקיעת איגרא היינו ביטול שורש הרע דגיאות שזהו המחיצה שבין ישראל לאביהם שבשמים. ואצל נפשות דישראל אין בהם שום רע בעצם רק הכל מצד הקליפה הסובבת לפרי והחוחים הסובבים לשושנה עליונה שהיא כנסת ישראל וכמו שמשלו בסנהדרין מ"ד א' להוצי דסביב האסא, ושורש הרע דגיאות ג"כ אינו בהם בעצמותם רק מצד המקיפים וזהו האיגרא המקיף, ואף על פי שהגג אין מגביה עצמו יותר ממה שהוא מכל מקום האדם עושהו בגובה כמה שירצה והוא מתגבה על ידי האדם המגביהו, ואצל ישראל ששרשם ממקום הקדושה עיקר הגיאות שלהם הוא מצד הקדושה והסתת היצר להם בא מצד התאוה דדבר זה היה בשורש התחלת הסתת המסית הראשון בפעל באכילת עץ הדעת, ומה שיצא לפעל יש לו כח ההתפשטות ליכנס גם אל הקודש דנפשות ישראל מצד ההתפשטות דסביב רשעים יתהלכון, משא"כ השורש שבכח שהביא אל הפועל בהסתת והייתם כאלקים שהוא יצרא דעבודה זרה לא יצא אל הפעל באדם הראשון שהוא שורש כל הנפשות רק באומות העולם מזרעו אחר כך, וע"כ אף שאח"כ כשיצא לפעל באומות העולם נתפשט גם בישראל מכל מקום איתא (סנהדרין ס"ג ע"ב) לא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות דאצלם לא מצא יצר זה התפשטות גמור בקרב לבם מצד עצמו רק מצד ההסתה לתאות באו לעבודה זרה. ועד דלבתר דאביקו בה אז הוא שנכנס גם יצר זה בקרב לבם ממש, וכך התפשטות הגיאות שהוא השורש דיצרא דעבודה זרה שממנו הוא שבא יצר התאוה דעריות, ואצל אומות העולם ההתחלה הוא מלמעלה למטה מאחר דשרשם ברע, אצל בנ"י הוא להיפך ועל ידי התאוה באים לגיאות כשנכנס בו החמדה לתאות עולם הזה הוא חומד גם להתנשאות והתגאות שגם זה מכלל תאות עולם הזה , וע"כ נמשל אצלם הגיאות לגג שהוא נעשה גבוה על ידי פעולת אדם המגביהו אחר שנבנה בנין, וכך הגיאות דבני ישראל הוא על ידי פעולת ההגבהה שהיצר מגביהו אחר שנעשה איש ובעל הבית בכחות גופו ולבבו, מה שאין כן גוג עם ו' דמורה על עצמותו מצד עצמו הוא כן כולו משרשו עד קצהו מבריח מקצה אל הקצה ומלחמתו יהיה בעת קץ, דניצוח כל אומה הוא על ידי שהנפשות ישראל מזדככים בדבר זה שבו כח אותה אומה מצד הרע המקיף לטוב, ובזה הם נוצחים לבטל אותו הרע המקיפם כאשר יצא כנוגה צדקם באותו פרט נקי מכל סיג ופסולת ותערובת רע, וכך הם הולכים ומתבררים עד עת קץ שיגיע הבירור להתחלת הרע בשורשו שהוא בגיאות ואז יתעורר גוג, שעדיין לא נתבררו ישראל בזה עד אז דיתבררו על ידי משיח גם בזה:
6
ז׳ומשיח בן יוסף יהרג (סוכה נ"ב ע"ב) כי ביוסף היה קצת שורש מזה מה שאמרו לו אחיו המלוך תמלוך וגו', ומזה בא יצרא דעבודה זרה בזרעו ירבעם ואחאב דאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשת פ"ד) על פסוק הנה בעל החלומות זרעו של זה עתיד להשיא לבעלים שהרגישו השבטים גם זה על ידי שהרגישו שורש ההתנשאות בו, ומצד הזה ג"כ יהיה שליטה לגוג על משיח בן יוסף, אבל משיח בן דוד ינצחנו כי דוד הוא הקטן שאין בו שום התנשאות כלל גם במלכותו. ואז יהיה שלימות הבירור והתיקון לחטא אדם הראשון ועל ידי זה חיים שאל ממך נתת לו ויבולע המות לנצח ויחיה גם משיח בן יוסף, כי יבורר דגם בו לא היה התנשאות וגיאות דרע כלל ולא נתגלה אלא נגד אומות העולם ומי שצריך להתגאות נגדם וכמו דמלכות יוסף היה על מצרים ואומות העולם ונגדם מותר שיתגאה, והם חשבו שרוצה למלוך ולהתנשאות גם עליהם, ומכירת יוסף היה הסבה לגלות מצרים שהוא ראשית הגליות שהם לברר את ישראל ומטת יעקב אבינו ע"ה שאין בה פסולת, וידוע מה שאמרו ז"ל מעולם לא שרפו אומות העולם התורה עד שהם שרפו תחלה ולא טמאו המקדש עד שהם טמאו תחלה, וכן כל קטרוג הוא בא על ידי בנ"י עצמם דלולא כן אין פה למקטרג לקטרג וכמה שכתוב אומות העולם מינייה' ובינייה' אזלין ואמרין וכמלכותא דארעא כן מלכותא דרקיע. ועל ידי שהשבטים התחילו לקטרג על יוסף בגיאות והוא הביא דבתם רעה בעריות ותאות והם עצמם כל אחד חשב על חבירו שיש פסולת חס וחלילה בזרע יעקב. על ידי זה גרמו קטרוג למעלה להצריך בירורין על זה, והתחלת הבירורין דישראל הוא בתאות שבזה הוא התחלת ההסתה בזרע ישראל וע"כ גלו למצרים ערות הארץ מקום תוקף הזימה כמעשה ארץ מצרים, והם גדרו עצמן מן העריות דבזכות זה נגאלו כשנתבררו בזה דעם כל תוקף השתקעותם במצרים בתכלית החשכות לא פרצו גדר ערוה ותאוה, ואמרו ז"ל דהיה על ידי יוסף שגדר מן הערוה ועל ידי זה נגדרו כל ישראל אחריו, כי באמת כל ישראל קומה אחת וגוי אחד ולעתיד כשיבורר נקיות ישראל מגיאות על ידי משיח בן דוד יחיה גם משיח בן יוסף דהרי גם הוא מכלל הקומה, וכן במצרים כשנגדר הוא מערוה נגדרו גם הם, והתחלת הגלות התחיל בו דייקא דלעבד נמכר אף שעיקרו בא לבירור התאות והוא היה נקי בזה יותר מהם והביא דבתם מכל מקום כל קטרוג ממהר לבוא על המקטרג עצמו שהרי גם על עצמו הוא מקטרג דגם הוא מכלל קומת הכנסת ישראל, וע"כ איתא (תנחומא וישלח ב') בישעיה שאמר בתוך עם טמא שפתים דבידו רצפה רצוץ פה דדין, והוא עצמו ברוח ד' אשר דבר בו הקדים לומר על עצמו איש טמא שפתים אנכי היינו על ידי זה עצמו שקטרג על בנ"י שהם טמא שפתים, דזולת זה ודאי היה טהור שפתים, אבל כיון שבא לקטרג בזה על ישראל קטרג גם על עצמו ודבור זה עצמו הוא טומאת שפתים שלו והתחיל העונש בו ברציצת פה, וכך היה ביוסף ואחיו שמכרוהו דפעל הטענה עליו בא על ידי קטרוגם, ועל כן נאמר לעתיד והביטו אשר דקרו ורדשו ז"ל בהחליל על משיח בן יוסף שיהרג וכאילו הם דקרוהו כי על ידי קטרוג אחי יוסף בא זה שהם חשבוהו לפסולת מזרע יעקב כמו שיצא מאברהם ויצחק, וצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד בדמות אדם שעל הכסא שהוא שורש צלמנו כדמותינו וחשבו שמזה יצא הפסולת של גיאות דוהייתם כאלקים, וע"כ מכרוהו לעבד שזהו תכלית השפלות דאם אין שרשו כך חשבו דעל ידי זה ישפל גאותו, ובאמת העבדות היה להם לברר מתאות דעל ידי זה היו גם כל בני ישראל עבדים במצרים דעבדים פרוצים בעריות כמה שכתוב בפרק שלשה שאכלו אין עושים חבורה נשים ועבדים משום פריצותא ובפרק ערבי פסחים דצוה כנען לבניו אהבו הזימה ובגיטין (י"ג ע"א) בשפחה זילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה, כי מצד התפשטות כל מיני רע בפרטיותן התאוה הוא היפך מגיאות שהוא מזלזל עצמו על ידי זה, ועל ידי שפלות רעה מתפרץ יותר בתאות אלא שבשרשן הכל אחד, והם שטענו עליו שורש הרע דגיאות ממילא יש בו קטרוג גם על התפשטות רע דתאות ג"כ ומכל מקום לא היה צריך בירורים לדעתם אלא בגיאות, אך באמת הוא יחידי והם עיקר הכנסיה והיו צריכים אז בירורים על העיקר והוא ג"כ ההתחלה ממטה למעלה, והיה גם הוא צריך להתברר בפרט דיבתו על עיקר הכנסיה בתאוה דגם זה נכלל ג"כ בקטרוגם:
7
ח׳וביציאת מצרים הוא התחלת הבירורים דישראל שהוא בתאוה שבו התחלת חטא אדם הראשון ביציאתו לפועל בסוף מעשה באכילה דהוא שורש התאוה, דגם תאות עריות נקרא בלשון זה אכלה ומחתה פיה וע"כ נצטוו אז מצוה הראשונה במצוה דאכילה ובאכילת בשר שהוא נקרא בשר תאוה, כי לזה עיקר תאות המתאוים כמה שכתוב בקברות התאוה דאין שמחה אלא בבשר וצלי ביחוד כמה שאיתא בהזרוע מתנות כהונה אין נאכלים אלא צלי כו' כדרך שהמלכים אוכלין, ואצל בני ישראל נעשה זה אכילת מצוה, ודבר זה לא שייך כלל באומות העולם שיהיה מצוה וקדושה באכילה רק אצל בני ישראל אחר שנתבררו בתאות, דשמו ית' מעיד עליהם שהם בני אבותיהם ועל ידי זה נצחו למצרים להאבידם, וכל העשר מכות דמצרים היו בירורים לבני ישראל כשהם ניצולו מזה לומר דהם נקיים מאותו דבר, וכל דבר חלוק לעשר שהוא מדת קומה שלימה של כל דבר, וכמו שבכלל קומת הרע ההתחלה הוא הגיאות והוא הכתר והסוף הוא התאוה והיא הנוקבא גם בקומת התאוה עצמה, ושרשה וההתחלה שהוא המקור שממנו המשכת כל הקומה הוא הגיאות והיא התאוה להתנשאות דזהו הכתר האחרון מעשרה כתרין דמסאבותא של שורש הטומאה שהוא הגיאות, דכתרה ראשון הוא שורש הגיאות דוהייתם כאלקים שאמר נחש והאחרון הוא התאוה להתנשאות שדבר זה הוא התחלת הרע המתפשט אצל בנ"י שמחמתו התפשטות קומה זו דרע ומכה ראשונה דמימיהם לדם הוא תוקף התשפטות התאוה הרמוז בכל מקום במים וכן עונש דור המבול היה במים, ונתהפך לדם הוא על התפשטות התאוה בנפשם הבהמיית הוא הדם, מכה אחרונה דבכורות הוא על התאוה דהתנשאות שהבכורים הם המתנשאים. ואז כשנגמר הכאת כל הקומה דרע שהוא בליל פסח שהיה מכה אחרונה אז יצאו ישראל לחירות שנתבררו שנקיים בכל קומת הרע, ולפי שבענין הגיאות והתנשאות לא נתבררו לגמרי עדיין אז עד לעתיד רק אז היה התחלת הבירור בהשייך ממנו לענין התאוה, כשהגיעו לבירור זה השייך לרדיפת התנשאות הוצרכו לדם הפסח דעל ידי זה את בתינו הציל דהפסיחה היה על הבתים שהוא המקיף דבזה הוא הנגיעה דרע גם לנפשות דישראל על ידי השיקוע אבל מכל מקום הם ניצולו על ידי דם פסח שהוא מסירת נפשם הבהמית הוא הדם כולו להשם יתברך דזהו כל זריקת דם קרבנות כידוע, ועל ידי זה אי אפשר לרע לנגוע גם מבחוץ ונגע לא יקרב לאהלם, ועל ידי זה זכו לאכילת הפסח שהוא התפשטות התאוה בפעל בקדושה וכל ערל לא יאכל בו, דהמילה היא קדושת הברית ושתי התאות תלוים זה בזה ואי אפשר להיות קדוש בקדושת אכילה לגמרי עד שיהיה קדוש בקדושת הברית וביציאת מצרים שנתבררו בזה זכו לשניהם, ועל ידי זה זכו ג"כ לשלימות הלשון בהלילא ועל ידי זה פקע אגרא הכתר דרע דתאות שהוא החשק להתנשאות ג"כ נפקע בליל פסח, ודבר זה נעשה על ידי אכילת הפסח שהוא תכלית שלימות כל קומת התאוה עד סוף מעשה הנעוץ במחשבה תחלה:
8
ט׳וזהו נגד אות א' דשם האדנות שגם במדריגת גילוי שכינה יש עשר מדריגות דקומה שלימה וקו האמצעי הם ארבע ספירות כתר תפארת יסוד מלכות כידוע, ונראה לי דנגדם הם ארבע אותיות השם הנזכר וארבע אכילות אלו, ובאכילת פסח הוא גילוי הקדושה עד השורש עד דפקע איגרא, ודבר זה אין לנו בזמן הזה ונשלמה פרים שפתינו ועל ידי הלילא לבד וסיפור יציאת מצרים בפה זוכים ג"כ לזה, דעיקר פעולת קדושת הזיתא פסחא להפקיע איגרא הוא רק על ידי צירוף ההלילא ואחר החורבן ודאי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והרי אנו מוכנים לעשות הפסח להקריב ולאכול בכל נפשינו ומאודינו אם נוכל להקריבו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה דהרי אנו מחשבין ומשתוקקין לעשות המצוה ומה שאין אנו עושין הוא רק מפני האונס ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כמה שכתוב בשבת ס"ג א'. וע"כ נוכל לזכות על ידי הלילא לבד דפקע איגרא מסך המפסיק בינינו לאבינו שבשמים ע"י ביטול כל שורש התאות מן הלב, ומצה לחם עוני נגד הד' לשון דלות שהוא נגד הת"ת גופא דשכינתא וכנסת ישראל דבכל מקום שנאמר דל כו' בישראל הכתוב מדבר (בראשית רבה פרשה ע"א) שהם דלים ועניים כי קטן יעקב ודל ואין להם אלא מה שהשם יתברך משפיע להם, שהם מונין ללבנה דלית לה מגרמה כלום, וזהו היפך החמץ השאור שבעיסה שהוא מגביה העיסה דזו שורש השאור והיצר בגבהות ומיעוטו יפה כמה שכתוב בברכות דעל ידי זה יש לעיסה טעם יותר, וזהו טוב מאוד דיצר הרע אך בפסח שהוא היציאה מכל מיני השתקעות דרע נצטוו לבער חמץ לגמרי, ומצה היא מיכלא דאסוותא כמה שכתוב בזוהר דכל זמן דמתעסק ברפואות צריך שלא ימצא הדבר המזיק וז' ימי פסח היו עדיין עסוקים ברפואות שהרי בשביעי דפסח חזרו המצרים לרדוף אחריהם והם נתייראו מהם, ע"כ היה להם עדיין קצת שייכות להם עד אחר קריעת ים סוף וטביעתם וביזת הים אז היתה הישועה שלימה ממצרים והם ז' ימי פסח דצריכים עדיין למיכלא דאסוותא, ובערב תאכלו מצות קבע חובה דאנו אוכלים על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כו' ולא היה במקרה רק דכך הוכרח להיות הישועה בחפזון כי מהרו מצרים לשלחם שנגע עד חיותם דאמרו כולנו מתים. ועל דבר זה היה טענה גדולה על ישראל בעולם הזה מצד ההתגלות כי עיקר הבירור הוא מה שבפנימיות ואור זה אין מתגלה בעולם הזה אלא כרגע ואח"כ מתעלם, וע"כ הוצרך הגאולה להיות בחפזון דמצרים ודישראל, ותיכף אח"כ ניחמו מצרים על זה כי עדיין לא היה התגלות גמור דלא יכנף עוד מוריך שלא ישוב להתעלם כלעתיד דלא בחפזון תצאו וגו' וע"כ הישועה היה טרם הספיק להחמיץ והם עם עני ודל אבל חוסים בשם ד' והוא מסבב סבות להושיעם דכל קויך לא יבושו:
9
י׳והנו"ן דשם הוא נגד היסוד דנוקבא שהוא המיין נוקבין ושם שורש התאוה והנפילה וע"כ אין נ' בתהלה לדוד רק הס' דסומך לכל הנופלים ואף על פי שנפלה לא תוסיף לנפול עוד, ועל זה הוא אכילת המרור על שם שמררו דעל זה היה המירור כדי להקים בתולת ישראל מנפילתה, ואכילת פסח הוא על מצות ומרורים שעל ידי קדושת השורש הכל מתקדש:
10
י״אוהמירור הקודם גם הוא אכילה ומזון הנפש ונותן חיות גמור וכמו שהנ' מכלל השם, כי באמת כשהוא בקדושה הוא תכלית תוקף הקדושה אלא שמצד עולם הזה יוכל ליפול הנופל חס וחלילה ועל זה הוא המרירות, אבל באמת ממרירות זה בא לקדושת השורש ולישועה השלימה, ועיקר השם הוא ג' אותיות אלו וכמה שאמרו בברכות (ז' ע"ב) עד שבא אברהם וקראו אדון, וה-י' נוספת כי הוא גמר היציאה לפועל בשלימות בכנסת ישראל המשיגים שיש אדון דזהו מדת המלכות, וזהו באות י' הרומז לחכמה והיא חכמה תתאה שבלבבות דבני ישראל להשיג זה והוא חכמת תורה שבעל פה, ונגד זה הם הכוסות שהוסיפו חכמים בתורה שבעל פה. ומן התורה הם רק מצות אכילה וחכמים הוסיפו בשתיה וביין וכמאן דאמר ענבים סחטה לו דבזה תוקף התאוה יותר, ובזה נכשל אב העולם השני לאדם אף דהיה צדיק תמים וכן איתא (בראשית רבה פרשת ל"ו) דעשרה שבטים גלו בשביל היין דהוא המהומם ומערבב השכל, ובבמדבר רבה פרשה י' איתא דבארבע כוסות נטרף כל שכלו ודעתו יעו"ש, וזה טעם ארבע כוסות בליל פסח דאצל בני ישראל אינו כן ואצל בנ"י להיפך חמרא וריחני פקחין (יומא ע"ו ע"ב) דיש שותהו וטוב לו, ועל ידי זה זוכין לחכמה תתאה כי אין שותים כלל לתאוה רק לשמח הנפש לעבודת הש"י ועל ידי זה מזדכך הדבור בספור יציאת מצרים, דריאה שואבת כל מיני משקין ונכנס כח יין דקדושה המשמח גם בקנה המוציא הדבורים, ועל כן איתא (ברכות ל"ה ע"א) דאין אומרין שירה (אלא) על היין דעל ידי זה נפתח הפה לשורר להשם יתברך לקבל אדנותו ומלכותו וזהו נגד י' אחרונה שהוא שלימות הקומה דגילוי שכינתו ית':
11
י״בוארבע כוסות שנגד והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי הם ג"כ נגד ארבע אותיות אלו, וג' ראשונות הם עיקר לשונות הגאולה דמצרים וההתחלה הוא ההוצאה שזהו עיקר קדושת היום והוא כוס ראשון דקידוש, וזהו מצד קדושת השורש, וההצלה הוא מצד דלותם כי אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד וגו', דזהו דלות ישראל שרואים שאין להם כלום רק דברו ית', וזהו כוס שני שאחר הספור בשבחיו ית' ביציאת מצרים שמכירים קונם ומושיעם, ועדיין הוא קודם אכילה שהוא עיקר קבלת השפע, ואח"כ כוס ברכת המזון שעל השביעה וקבלת השפע זהו על גמר הגאולה ושלימותה דהוכרח בזרוע נטויה ושפטים גדולים על המירור והכל במשפט, והמירור היה מפני נפילתם עד שהיה להם טענה הללו עובדי עבודה זרה כו' ועל זה הוצרך הזרוע נטויה לבוא עליהם בזרוע כמי שבא על חבירו בעקיפין שאינו שומע לטענותו כלל, ועל ידי זה הגיע ג"כ להם השפטים הגדולים ובזה היה גמר הגאולה והיציאה מהחושך לגמרי כאשר נמתק המירור הקודם עד שהגיע המשפט לשפוט את מצרים על זה בשפטים גדולים, וידוע דגדול בכל מקום רצה לומר ממדת הגדולה ושפטים בכל מקום ממדת הגבורה. ואלו השפטים היו גדולים כי נמשכו ממדת החסד לישראל ועל ידי זה ממילא בא הדין, והשפטים למצרים היו גדולים על ידי זה מצד התפשטות מדת הגדולה והחסד על ישראל, וכל התפשטות של חסדו ית' הוא לאין קץ מה שאין כן הגבורה הוא בצמצום, אבל בזה שנמשך הדין למצרים וחורבנם על ידי טובת והתעלות דישראל ועל דרך אם מלאה זו חרבה זו (מגילה ו' ע"א) כמו שטובתם היה בהשפעה והגדלה כך לעומת זה רעתם דמצרים וזהו הגאולה השלימה, ואח"כ מוסיף ולקחתי שזהו היציאה לפעל גמר המכוון מכל הוצאה והצלה וגאולה זו שעל ידי זה נהיית לו לעם, והוא שלימות בנין קומת הכנסת ישראל שהוא י' דשם אדנות שהיא אצלו אחרונה ונגדו י' דהוי' ראשונה, והוא על דרך מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה (ירושלמי שבת פרק א' הלכה ג'), די' הוא קטן שבכל אותיות כי ידוע דכל המספרים הוא מא' ועד י' והיה הוא האחרון ורומז לחכמה. היינו מצד הראשית דחכמה שהוא יראת אלקים ויראת חטא הקודמת לחכמתו דזהו כל חכמת האדם דמה ד' שואל מעמך וגו', והוא החכמה הראשונה שאמרו בהרואה אין נותן חכמה אלא לשיש בו חכמה כמו שנאמר יהיב חכמתא לחכימין, ובמדרש פירשו שלא יוציא חכמתו במקומות המטונפין והיינו כשאין בו יראת חטא ומשוקע בטינופת העולם הזה , וכל חכמה תתאה דאדם הנברא הוא להגיע ליראה ואז זוכה לחכמה עלאה שנמשך מראשית זה דאל זה אביט אל החרד אל דברי, ולגבי משרע"ה שהיה ענו מכל האדם מלתא זוטרתי הוא (ברכות ל"ג ע"א) דמי שזוכה לשפלות וענוה דמכיר שאין לו מגרמיה כלום רק מה שהשם יתברך נותן לו ממילא לבבו מלא מיראת ד' ואין צריך לזה השתדלות כל כך והוא אצלו מהדברים הקלים שדש בעקיבו, וזהו כל חכמה תתאה שהיא חכמת תורה שבעל פה השוכנת בלבבות דבני ישראל ע"י הכרת דלותן, ולא עשה כן לכל גוי דזהו מסטורין שלו דהקב"ה ואמר מי שמסטוריי בידו הוא ישראל כי סוד ד' ליראיו, וידוע מדברי אחד קדוש מדבר דסוד הוא מה שאי אפשר לגלות כלל לזולת, והוא כטעם אני ידעתי וגו' אני דייקא שאי אפשר לגלות לאחר, והוא ההשגה שבא אחר הרישות והדלות דלב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר דע"כ בקרבן פסח כל בן נכר לא יאכל בו דזהו בשמחתו לא יתערב זר כי אי אפשר לו להשיג זה כלל, ואפילו בבני ישראל עצמם אין השגת כל אחד דומה לחבירו ואי אפשר לו לגלות כלל הטעומה שבלב שלו, ועל זה נאמר נודע בשערים בשיעורים כל אחד לפום מה דמשער בלביה, וע"כ אומרים בליל פסח אחד מי יודע אחד אני יודע כו' אני דייקא כל אחד אומר אני, וזהו מצד אני של הקב"ה השוכן בתוכו, והוא הסוד של התגלות השם יתברך שבלב יראיו שהוא מילוי הרישות שלהם כידוע מה שכתוב בזוהר ה' ד' הוות ובתר דקבילת עוברה אתעבידא ה', שהיא כנסת ישראל כשנתמלא דלותם בישועת השם יתברך והוא י' זו הממלאה רישות הד' וכשנכנסת לתוך הד' נעשית ה' בשם הוי', ובשם האדנות הם חלוקים כי הוא מורה על השתלשלות הקומה שהיא מתחלה ד' ואח"כ כשיורדין יורדין עד לעפר ובתכלית הנפילה ומשם הם עתידים לעלות דאמת מארץ תצמח וזוכין לקבלת העובר ולהשיג גילוי שכינתו ית' בחדרי מוחו ולבו וזהו כוס רביעי שאחר גמר כל ההלול ושבחי השם יתברך דמקבל שפע ושמחה חדשה מזה שזכה לקלס לפני מלך הכבוד אחר כל הדלות והנפילה, ושהוא בריה שפלה אפלה בדעת ומעוטה ועם כל זה זוכין להודות ולהלל להשם יתברך שעל ידי זה יגיע היראה והפחד מהשם יתברך הבא ממורא גדול דגילוי שכינה שבלב שעל זה איתא (תנא דבי אליהו רבה ריש פרק ג') אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, והא בהא תליא כפי הרגשת היראה בלב כך הוא פתיחת השפתים להגיד תהלתו ית', וכך הוא השמחה הנמשכת ללב אח"כ על ידי השגת הלב מבוקשה דישמח לב מבקשי ד' ואז זוכה לשניקת פיהו דטובים מיין, וע"כ לא ישתה עוד היינו דאין צריך עוד לבקש השתדלות שלו לשמחה של מצוה זו המביאה לידי רוח הקודש שהוא נבואת החכמים חכמי תורה שבעל פה בהשגת חכמתם:
12
י״גוכוס חמישי דרשות פירוש בגבורת ד' פס"ה דהוא נגד הפרנסה שאחר הגאולה עש"ב, היינו דאחר השלמת החיים צריך דבר המקיים החיים שכך יסד השם יתברך בבריאה שיצטרכו מזון המקיים החיים, ואחר ויפרקנן מצרינו כי לעולם חסדו אומרים נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו דאחר הגאולה צריך פרנסה, ודבר זה הוא ממילא מאן דיהיב חיי יהיב מזוני (כדרך שאמרו תענית ח' ע"ב), וקיפוח הפרנסה בא רק על ידי רעת המעשים כמה שכתוב בסוף קדושין ואז צריך לתשובה, וזהו הכוס חמישי אחר גמר הקומה שלימה שהוא קומת האדם ישר אבל יש שמתעקם ואינו ישר ואחר שיחטא וישוב צריך לשוב שנית למקורו שהוא ההתחלה ועולה דרך פתח הגבוה יותר כמה שכתוב במנחות (כ"ט ע"ב) היינו שמגיע לשורש העמוק יותר, כידוע דיש חמש מדרגות בנפש נפש רוח נשמה חיה יחידה, נפש רוח ונשמה הם המתפשטים בקרבו וחיה יחידה הוא השורש הנעלם העומד בסוד מקיף, והמקום שבעלי תשובה עומדין שאין צדיקים גמורים כו' הוא שכששב לד' אחר הריחוק זוכה להשיג עומק שורש נפשו הדבוקה באלקים חיים לגמרי להתייחד עם קונה בלי פירוד כלל ושלא יהיה שום מסך לחצוץ ביניהם, וזהו מדרגת היחידה שהיא האין שהוא מזל לישראל דמשם שופע מזוני לכל בשר אף למי שהוא בתכלית השפלות דעל זה רומז השם בשר כמה שכתוב (בסוטה ה' ע"א) דרצה לומר בושה סרוחה רמה, ועל ידי שעובר עבירה ומתבייש בה שזוכה לבושה על ידי היראה שהיא הבושה כמה שכתוב בנדרים (כ' ע"א) על ידי זה זוכה לתשובה [אותיות בושת] שלימה עד שמוחלין לו עונותיו עד ששב בשרו כבשר הילד שלא חטא מעולם, ובפסח שהמצות באכילה ממשיכים ג"כ מזה שפע מזוני ופרנסה לכל השנה לכל הנפשות דבני ישראל, אבל אין זה עיקר המכוון וכמה שכתוב פסח על שם שפסח וגו' מצה על שם וגו' ואין המכוון במצות דאכילה בשביל האכילה עצמה וכדי שיהיה למזון, אלא שמכל מקום ממילא הוא נעשה מזון להחיותו ולקיימו, וכך השפעת המזון הוא ממילא והעיקר המשכת הגאולה בהשגת אור גדול וחיותו ית' המחיה כולם בחיי עולם, וכפי מה שהאלקים עשה את האדם ישר אין צריך עוד כי השפע המחיה הוא עצמו המקיים החיים ג"כ, וכמו שהיה במדבר המן שהוא השפע של אותיות התורה וכן לעתיד דמלאה הארץ דעה את ד' בהתפשטות חכמת התורה שבעל פה בכל הנפשות דבני ישראל היותר תחתונות עד דלא ילמדו עוד וגו', עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת (שבת ל' ע"ב) שלא יהיה שום חסרון מזון כלל דדורשי ד' לא יחסרו כל טוב, ועל כן כוס חמישי רשות דלא שייך לקבעו חובה דאדרבא כפי מה שקבע השם יתברך לחובה על בני אדם אין צריך יותר, רק כשזוכה לחיות שהוא רזא דחיה זוכה ג"כ ליחוד הגמור רזא דיחידה שהוא נשיקות פיהו הטובים מיין, ולא היה רצון הש"י שיחטא האדם וישוב כלל וכמה שכתוב בבראשית רבה על פסוק וירא האור כי טוב דבחר במעשיהם של צדיקים ולא במעשיהם של רשעים היינו אחר שחזרו בתשובה, אף דמצד ברייתו של עולם היה כן ברישא חשוכא ויתרון האור הוא מתוך החושך היינו מצד הקלקולים שבעולם ומצד האדם שהוא בעל חסרון יוכל להשיג מעלה יותר במילוי חסרונו יותר על ידי הנהורא דבתר חשוכא, אבל מצד השם יתברך הוא רוצה באור הטוב, וע"כ הוא רק רשות כפי מה שהוא אדם ויודע דעדיין לבבו אינו שלם לגמרי, אף דכל אחד מישראל רואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וזוכה לגילוי שכינה שהיה אז בכל דור ודור באותו לילה, מכל מקום מפני רוב הזוהמא של כל מיני רע שחלל הלב מלא מהם מצד השאור שבעיסה ושעבוד גליות שהם החוחים המקיפים את השושנה אף על פי שכבר ביערו החמץ לפי שעה מפנימיות מעמקי הלב עדיין עומד מקיף כיון שלא נתבער מהעולם לגמרי, ועל ידי זה אינו מניח לגילוי שכינה שבליל פסח לבוא להתגלות לבו רק הוא דרך העלם, וע"כ צריך כוס חמישי לתת מקום לשורש החיים הנעלם להתפשט עד שיקוים החיים ג"כ על ידי הוספת שמחה בלב שבזה הלב מתרחב יותר. וכטעם ופחד ורחב לבבך שבהוספת פחד ד' בלב כן מוסיף התרחבות ושמחה בלב, ועל ידי זה מתפשט גם השורש הנעלם של מקור חיותו הדבוק באלקים חיים ומלך עולם בחדרי הלב עד שבא למדריגת הגילוי ונמשכה הפרנסה שאחר הגאולה:
13
י״דוזהו המשכת לחם מן השמים וכמו המן שניתן ליוצאי מצרים, וכן איתא (מכילתא בשלח יז') לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, והרי התורה ניתנה לכל ישראל מורשה קהלת יעקב וכמו שאמר אותו ע"ה לר' ינאי ירותתי גבך (ויקרא רבה פרשה ט'), ועל כרחך דכולם אוכלי מן כי העוגה שהוציאו ממצרים היה בה טעם מן, ואם כן כל מצה שהיא על שם אותה עוגה ודאי ג"כ יש בה טעם מן, ומזה הוא המשכת המזון דכל השנה דבפסח על התבואה (ר"ה ט"ז ע"א) דעל ידי לחם עוני זה שאוכלין במצות השם יתברך דמכירין עוניים ושפלותם רק מה שהשם יתברך נותן על ידי זה ממשיכין השפעתו ונתינתו לחם לכל בשר, ונמצא כל הלחם טעם מן. וזה שאמרו אח"כ הודו לאל השמים כי לעולם חסדו, היינו דלחם זה אף על פי שהוא מן הארץ נעשה בקדושת לחם מן השמים מאחר שמכיר שהשם יתברך הוא הנותן, וזה שאמרו בפרק ערבי פסחים דכו' כי לעולם חסדו נגד כו' דור שקודם מתן תורה דנהג בחסדו, ובאמת דור הכו' הוא דור משרע"ה שקבלו התורה, אבל כך הולכים המדרגות מגילוי לגילוי עד הכו' שהוא שלימות התגלות שם ההוי' במעמד הר סיני דשמעו כולם אנכי הוי' אלקיך מנהיגך, ועד נותן לחם לכל בשר הוא שלימות הדרך ארץ שקדמה לתורה דמכיר הנותן שהוא ברכה הקודמת דעל ידי זה הארץ נתן לבני אדם כמה שכתוב בריש פרק כיצד מברכין היינו לנהוג מנהג דרך ארץ, ואח"כ זוכה לתורה מן השמים וזהו הודו לאל השמים ואז פורקין ממנו עול דרך ארץ שזוכה ג"כ ללחם מן השמים כמו שהיה בפעל בדור המדבר, והוא פעל דמיונו לכל הדורות וכמה שכתוב בילקוט דהיה המן גבוה שני אלפים שנה, ונראה לי דהכוונה על שני אלפים תורה דכל אותן דורות ניזונין מכחו ואף על פי שאינו בפעל ממש לחם מן השמים מכל מקום הוא בכח כן אצל כל ישראל בכל הדורות שאחר מתן תורה דאין פרנסתם בטבע כלל כאומות העולם, רק ממש דוגמת מן כידוע למשכילים המתבוננים ויודעים ומכירים בטוב הנהגת השם יתברך שרואים בחוש ממש כן, ואפילו בזמן שהיו ישראל בארץ חורשים וזורעים היה ניכר ברכת ד' ולא על דרך הטבע. וכמו שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פהשזו חכמת השם יתברך וזו חכמת בני אדם אלא שמכירים שהוא ג"כ מהשם יתברך ונעשה מזה ג"כ תורה שלימה וחכמת הש"י, כך בין המן שאכלו דור המדבר מקבלי תורה שבכתב שהיה מפורש נגלה לעין לחם מהשמים ובין המן שבדורות שאח"כ שהוא לחם מהארץ רק על ידי שמכירים שהוא מהשם יתברך נעשה גם הוא לחם מן השמים, וזהו על ידי התפשטות קומת החכמה תתאה תורה שבעל פה בלבבות דבני ישראל שהתחיל מיד בביאת הארץ שאז נשבת המן, כי הביאה לארץ הקדושה הוא הבאת הקדושה גם בארציות שיתהפך להיות ספין ורקיע כעצם השמים לטוהר:
14
ט״ווהתחלת ספר יהושע שהוא התחלת הספר שנתחבר על ידי בני אדם אחר התורה שבכתב שמהשמים שהוא התחלת התורה שבעל פה מתחיל בו' שהוא אות אמת הרומז לתורה שבכתב, ובמלת ויהי הרומז לצרה בכל מקום שהוא אחר מות משה תיכף שנשלם התגלות תורה שבכתב התחיל השכחה כמה שכתוב (תמורה ט"ז ע"א) דנשתכחו כמה הלכות באבלו של משה. וזהו הצרה והחשוכא הקודמת לנהורא דתורה שבעל פה שהוא מצד האדם אי אפשר להתגלות אלא על ידי החשוכא הקודם דעל זה אמרו בהשולח (מ"ג ע"א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, ובעת החשוכא קודם שהתחיל זריחת אור דתורה שבעל פה עדיין היה השפעת אור תורה שבכתב מאיר, והם השמונה פסוקים שבתורה שנאמר בהן ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה וגו' וישמעו אליו וגו' ויעשו כאשר צוה ד' את משה, שחכמת יהושע היתה מורגשת רק מה שסמכו משה וכן ששמעו אליו היה רק דויעשו כאשר צוה וגו' וזהו הסיפוק ממן שבכליהם עד ט"ז בניסן כמה שכתוב בקדושין ל"ח א' דאף על פי שפסק ירידת המן בפעל מן השמים במיתת משרע"ה עדיין היו יכולים להסתפק ממנו עד שטעמו מעבור הארץ שהיא טעימת ההשגה הבא על ידי יהושע בן נון תיכף פסק המן, והתחיל השגה חדשה של פני לבנה דיהושע להיות לחם הארץ מתהפך ללחם השמים, ודבר זה לא היה אפשר עד ממחרת הפסח שאכלו מקודם מצה לחם עוני לפירוש ר"ת בתוס' קדושין ל"ז סוף ע"ב דאכלו מן הישן לר"י, ומסייע ליה הירושלמי שהביאו תוס' שם ל"ח ריש עמוד א' דלא אכלו מצה כלל, י"ל כיון דלא אכלו מפני האונס והאיסור דחדש מחשבתם לאכול מצטרפת למעשה כמו האידנא בפסח ושפע הקדושה הנמשך מהמצוה שופע והולך כאילו עשאוה בפועל כיון דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (כמה שכתוב ברכות ו' ע"א), ועל ידי זה נמשך קדושת המן בלחם עוני שהוא לחם הארציי שבתכלית השפלות והעוני, ושלא יפחדו מאחר שההמשכה על ידי לחם עוני יגרום איזה צמצום חס וחלילה בההשפעה כמדת העוני, ובאמת מפני כן היה המשכת ההשפעה ע"י לחם עוני שיצמצם עצמו בתאות, דכל התאות מכונות על שם אכילה שהיא התחלת תאות יצר הראשונה שנולדה באדם הראשון ועל שם הלחם כמו שנאמר ערב לאיש לחם שקר וכדומה הרבה, אך צמצום זה הוא רק לאפוקי מילוי הכרס במותרות ואכילה גסה כבטן רשעים, אבל לא צמצום מכדי הצורך חס וחלילה דאמרה תורה ואכלת ושבעת כדי שביעה וצדיק אוכל לשובע נפשו ולא ירעיב ד' נפש צדיק, ועל זה ביקש שלמה המע"ה ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי ודייק חוקי כל אחד כפי חוקו כאותו עני בתרנגולת פטומה ויין ישן (כתובות ס"ז ע"א), וכן סעודת שלמה בשעתה היה אצלו לחם חוקו ואינו אצלו בכלל עושר והרחבה יתירה עדיין ופחות מזה היה נקרא אצלו צמצום וריש, וגם במן נאמר לקטו ממנו איש לפי אכלו וגו' איש לפי אכלו לקטו היינו כפי חוקו בצמצום לא העדיף ולא החסיר:
15
ט״זוזהו הצמצום שיש בו הרחבה אוכל קמעא ומתברך במעים, ואין הכונה בכמות דוקא רק באיכות שיהיה הנאתו הגופנית מועטת שהיא הנאת החיך שבשעת אכילה, אבל הנאת המעים שהוא התפשטות החיות בגוף ובנפש על ידי כח האכילה היה בברכה ושופע, ובמן היה נטעם כל מיני טעמים וכל אחד טעם כפי הרגל מאכליו וטעימותיו, והלקיטה היה על דרך זה שכל אחד לקט רק מאכל שלפי אכלו ולא במותרות וגם במדה היה כן, ונראה לי אף על פי שהיה עומר שוה לכולם מכל מקום מדת העומר עשירית האיפה נמדד על פי מדת האצבעות ואמות כמה שכתוב בפרק ערבי פסחים במדת רביעית ומקוה, והם נמדדין באמת איש ולכל אחד יש מדת עומר מיוחד כפי מדתו, ואף על פי שאנו מודדין העומר במדה בינונית היינו לענין מצות התורה דלא ניתנה דבריה לשיעורין לפי מה שהוא אדם, כי משפט התורה להיות כולל כל העולם כולו יחד ולהיות כל העולם נידון אחר רובו וכיוצא וע"כ הדין שוה לכל כפי מדת אדם בינוני שהוא מדת רוב בני אדם. אבל בטעימות הפרטיות של כל הנפשות הפרטיות דכל אחד היה טועם כפי מה שהוא ולפי אכלו שפיר יש לומר דגם מדת העומר היה כן לפי מה שהוא במדתו. ושפיר היה העומר לגולגולת גם לתינוק בן יומו וכפי מדת העומר שלו, והעומר הוא המדה המצומצמת למאכל האדם כפי חוקו וכמה שכתוב בעירובין פ"ג ב', וזה טעם הבאת העומר ממחרת הפסח קודם היתר האכילה מעבור הארץ, ואיתא בראש השנה (ט"ז ע"א) הביאו לפני עומר שיתברך תבואה שבשדה, היינו דעל ידי לחם עוני נראה כצמצום דרך רישות חס וחלילה ע"כ מביא העומר לומר דהצמצום היינו שלא יעבור הגבול לרעבתנות רק כשיעור שהוא בריא ומבורך וכדי שתתברך התבואה, וברכת ה' היא תעשיר שהיא היפך העוני ובהתמזגם הוא הלחם חוקו שיוכל להתהפך מלחם הארץ ללחם השמים, ואז מתחילין ספירת העומר שהוא התחלת ההזדככות מה שמתחילין למנות מהחל חרמש בקמה שמכיר שהכל מהשם יתברך ומוסיף בהכרה יום יום עד שנזדקק שבעתים שבע פעמים שבע שהוא הזיקוק השלם בעליל לארץ. דבעליל לישנא דגלויי כמה שכתוב בראש השנה (כ"א ע"ב) שנעשה בהתגלות גם בארץ זיקוק זה, עד שזוכין ביום החמישים לקבלת תורה מהשמים בגלוי לכל העולם כולו שירד ד' על הר סיני דנעשה גם מארץ שמים:
16
י״זומתחילין לספור מיד בלילה קודם הבאת העומר. דמיד ממחרת הפסח מתחיל התגלות ספירה זו אחר אכילת הלחם עוני דפסח שהוא הגורם ומביא להבאת עומר זה. דבאמת בליל פסח עצמה יש נגד הלחם עוני המורה צמצום אכילת הבשר דפסח המורה הרחבה כמה שכתוב כי ירחיב וגו' ואמרת אוכלה בשר, וכן שתיית היין המוליד שמחה והרחבה בלב. אבל כמו שהבשר והיין דקדושה ומצוה אין מוליד הרחבה דתאוה יתירה ושמחת הוללות בלב, כך הלחם עוני אין מוליד צמצום בלב ואין מולידים רישות ועושר אלא לחם חוקו שהוא העומר שהוא אכילת הצדיק לשובע נפשו, דעל זה נאמר ד' רועי לא אחסר וכוסי רויה כסא דדוד המע"ה המחזיק רכ"א לוגין (יומא ע"ו ע"א) שזהו שיעור הרויה והשובע אצלו כפי חוקו לא יחסר, אבל מי שמתפשט בתאות שלא כרצון השם יתברך שאין השם יתברך רועהו יוכל לבוא לחסרון של"י מילוי לו תאותו וכמה שכתוב בפרשת בן סורר ומורה דסופו ללסטם הבריות, כי הלחם שקר של עושר דתחלתו גורם דאחר ימלא פיהו חצץ ויבוא לרישות, ועל זה הוא כוס החמישי דרשות דאצל בני ישראל דלא ידח מהם נדח ואין שום דבר מלבר הם יכולים לשוב אל ד' ולהכניס הכל אל הקדושה אפילו המותרות. וארבע כוסות הוא מצות חכמים דלא יפחת מזה הוא שתיית החובה ויותר מזה נראה כמותרות וכשותה להשתכר ולתאוה. אבל הם אומרין על זה הלל הגדול ולי"א ד' רועי לא אחסר דמכיר דגם זה מהשם יתברך וכל מעשינו פעלת לנו וגם התפשטות התאוה המותרות הוא מהש"י, ובזה נעשה כל אכילתו על טהרת קודש ואין כאן מותרות כידוע מהאריז"ל דבאכילת שבת ויום טוב וכדומה מסעודות מצוה אין שם מותרות דהכל נכנס לקדושה, וכמו באכילת קדשי מקדש דהיה מצוה שלא להשאיר נותר צווחו שערים יבוא כו' וימלא כריסו מקדשי שמים (פסחים נ"ז ע"א) ולא נחשב רעבתנות כלל, וכן מי שזוכה לאכול חוליו על טהרת קודש דגם מרשות שלו נעשה מצוה ושולחנו דומה למזבח ושתיית גרונו כניסוך היין אין כאן מותרות כלל וגם הרשות שלו הוא על טהרת הקודש, דהשם יתברך משפיע לו על זה ורצון השם יתברך שיהיה לו הרחבה ואין זה נקרא אצלו מותרות, וכמו שנתבאר לקמן משלמה המע"ה שאמר הטריפני לחם חוקי על שולחנו שולחן מלכים וסעודת שלמה בשעתה, וכל ישראל בני מלכים (שבת קכ"ח ע"א) דאפילו כסעודת שלמה בשעתה כולם ראוים לה וכמה שכתוב בריש פרק הפועלים, ולא נחשב מותרות כלל לאחר ברכה דהארץ נתן לבני אדם כמה שכתוב בריש פרק כיצד מברכין, היינו כשמכיר שהשם יתברך הוא הנותן והמשפיע ושהכל ממנו כל קניניו ופעולותיו ורצונותיו ומחשבותיו אין עוד מלבדו בזה מכניס הכל אל הקדושה שיהיה כולו קודש לד':
17