מחשבות חרוץ ג׳Machshavot Charutz 3
א׳והאמונה הוא יסוד גדול להציל האדם מדמיונות של תוהו ומחשבות הבל שרוב בני אדם שקועים בהם, כל אחד כפי שקיעתו באיזה תאוה וחמדה מחמודות העולם הזה כל מחשבותיו שקועים באותו דבר, איך יגיע לה ואיך יהנה מזה וכיוצא בהרהורי הבל שלבבות רוב בני אדם מלאים מהם ומבלבלים אותו גם בשעת עבודה להשם יתברך בתורה ותפלה ומעשה המצות, והרבה השתדלות ובקשת רחמים צריך להנצל מזה, והעיקר הוא להתחזק באמונה דאין שום דבר במקרה והזדמנות רק הכל מהשם יתברך ובזה יבוטלו רוב המחשבות של השתדלות להשיג איזה דבר הנצרך לו אחר שיאמין באמת שכל השתדלות לא יוסיף ולא יגרע מן הנגזר מן השמים כלום, וכל שכן שהמחשבה בזה לא תועיל לו כלום ועוד יוסיף להתאמץ באמונה פשוטה דמלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו ושהשם יתברך עומד עליו וצופה על כל מחשבותיו ואפילו הרהור קל אין נעלם, ויעמיק באמונה זו כפי כחו עד שיפול על ידי זה פחד השם יתברך ובושתו ממנו ככתוב בהג"ה דריש ש"ע או"ח, ובכתב מיד ה' עליו השכיל בחבור השולחן ערוך והגהותיו שנתקבל בכל ישראל לספר פסק בדורותינו בכל משפטי התורה והנהגת אדם על פי התורה ודאי לא באו דבריהם במקרה והשם יתברך שלח את רוחו עליהם להיות כל דבריהם מכוונים גם מה שלא כיונו הם כי לא יעזוב ה' את חסידיו, ובענין חיבור כזה הנתקבל בכלל ישראל. וכבר העיר מזה באורים ותומים בקיצור תוקפו כהן, והוא אמת וצדק בלתי ספק כי כל דבריהם מכוונים ברוח הקודש שהוא כח החכמים דעדיפי מנביאי כמו שכתוב בבבא בתרא י"ב א' ע"ש ברמב"ן, ופתיחת השולחן ערוך יתגבר כארי כו' והג"ה שויתי ה' וכו' ודאי זהו השער לה' אשר כל הנכנסים לעבודת השם יתברך יפתחו בהשתדלות זה להתגבר לעבודת השם יתברך כגבורת הארי שהוא תכלית הגבורה הגופנית דליש גבור בבהמה שהוא הגבורה הבהמית והגופנית, ועיקר שימוש הגמורה שנברא בעולם הוא להתגבר על יצרו וכמו שכתוב איזהו גבור כו', ונודע מ"ש בזוהר כמה פעמים אורייתא מסטרא דגבורה נפקת דזה כל התורה צריך להשתמש בגבורה וכמ"ש גבורי כח עושי דברו, ובעצלתים ימך המקרה פירוש המוח הוא המקרה כל גוף האדם בפועל וכן בכח כי בנין הגשמי הוא צלם ודמות הרוחני, וכמו התקרה המגינה על הבית מזרם וממטר ומחום וקור וכיוצא מהיזקות החיצונים שלא יכנסו לפנים הבית, כך המוח שבו משכן הנשמה הטהורה מגין על הלב וכלל הגוף שלא יכנס לפנימיותו דברים חיצונים, וע"כ נקראו גם כן כלל ישראל תקרתו של עולם כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה פ"א) על פסוק ישראל מקוראי שהם המגינים כן על כלל העולם ----- על הניצוצות קדושים העליון שיש בעולם הזה הגופני גם כן כטעם ואתה מחיה את כולם, שכל חשק החיצונים ליכנס פנימה ולהתגבר נגדו, ועל זה הוא משכן הנשמה שבמוח האדם להגן מזה דלולי כן לא היה לו תקומה חס וחלילה והיה נמשל כבהמות שהולכים כפופים ואין המוח שלהם כתקרה על הגוף שאין בהם דעת וחכמה במוח, אלא שהם אין בהם כח הבחירה ברע גם כן, והאדם שנברא כצלמינו וגו' להיות כח הבחירה בידו הוכרח להגנת המוח שבהתבוננותו בחכמה שבמוחו המאירה לו באמונת השם יתברך האמיתית דוחה הרבה מן החושך, אבל עצלה תפיל תרדמה שהוא נפילת המוחין והתגברות הדמיונות כבעת השינה, וכל השקוע בדמיונות כאלה אפילו בהקיץ הוא ממש כישן וכמו שכתב (מגן אברהם סוף סימן תקפ"ג) יושב בטל כישן דמי, שהדמיונות הבטלים והרהורי ההבלים עולים במוחו ממש כבעת השינה, וזה בא על ידי העצלות שימך וישפל המקרה שהוא המוח להרהר במחשבות שפלות ועד שיוכל לבוא מזה גם כן לשפלות ידים כלי המעשה ועד שידלוף הבית בכללו גם כן, ועל כן עיקר ההשתדלות צריך שיתגבר נגד העצלות, והתגברות זה יהיה בהתבוננות זה דשויתי ה' לנגדי תמיד על דרך אמונה פשוטה שישנה בכל אחד מישראל ויוכל לעוררה בלבו בקל שכבר הוא מורשה במעמקי הלב מהאבות אצל כל אחד מישראל להאמין באמונה שלימה שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו והוא לנגדו ממש תמיד להיות צופה ומביט על כל מעמקי מחשבות לבו ומוחו ואין נעלם ממנו דבר, ועל ידי זה ממילא יתרומם המקרה שהוא המוח לידבק במחשבות עליונות קדושות, וממילא יסורו על ידי זה כל מיני מחשבות של הבל ושל בטלה הנמשכים רק מתרדימת המוח, ועל זה צריך האדם להתעורר בכל רגע כדרך שאמרו האנשים ליונה מה לך נרדם קום קרא וגו', כאשר ישים האדם אל לב מה שהמליצו כל בעלי מוסר הקדמונים העולם לים זועף והאדם עובר בה בספינה רעועה חושבת להשבר, וכן הוא בזוהר ובתיקוני זוהר תיקון כ' לרמז כל ענין יונה על האדם עיין שם מ"ה ב' דספינה איהי רישא ולבא וגופא כו' והאניה דאיהי גופא חשבה להשבר כו' יעויין שם בדבריו, והוא זכרון יום המיתה שהוא אחרית ההתעוררות לבטל היצר רע דעל כל פנים על ידי זה יתבטל, ולעולם ירגיז כו' כמ"ש בברכות (ה'.) תחלה בהתגברות היצר טוב שמצד נשמתו הטהורה נגדו להכניס בקרבו מחשבות קדושות והרהורים קדושים לטוב, ואם נצחו בזה שעברו הרהורים הבטלים מלבו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שהוא תבלין ליצר כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות ביאה שאין ההרהורים מצוים אלא בלב פנוי מדברי תורה שכאשר הלב שקוע במחשבות דברי תורה אי אפשר למחשבה אחרת והרהור אחר ליכנס בקרבה כלל, אך לפעמים גם זה אין מועיל כי היצר מתגבר נגדו לערבב לבו והוא כשכבר נשקע הרבה בדמיונות, אז יקרא קריאת שמע היינו להתחזק באמונה דהשם יתברך אחד ושמו אחד וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד האמונה דמלכותו בכל משלה, ועל ידי זה יבוא להכניס אהבת השם יתברך והחשק לעבודתו בכל לב ובכל נפש ומאוד, ויתבטלו ממילא כל ההרהורים שלא לרצון לפני השם יתברך ושאינן לצורך עבודתו יתברך על ידי הדביקות באמונה השלימה שהשם יתברך יחיד מיוחד ואין עוד מלבדו ממש גם בעולם הזה מה יקחהו לבו עוד לחמוד שום דבר שלא לרצון השם יתברך:
1
ב׳וכך הם סדר המדרגות כי לא יכול לבוא מיד להתחזקות באמונה כזו גם כן רק כשירגיז תחילה היצר טוב על כל פנים, ואף שלא יועיל לנצח על ידי זה לגמרי יועיל שיוכל להתעורר על ידי זה לתורה ולנצחו על ידי התורה, ואם גם זה לא יועיל מכל מקום אחר שכבר התעורר בהרגזה על ידי יצר טוב ובתורה על כל פנים יועיל לו שיוכל להתעורר אחר כך נגדו בהתחזקות באמונה ביחוד השם יתברך וכבוד מלכותו, ופעמים שנשקע כל כך עד שגם זה לא יועיל להעלותו מעמקי שקיעותו כידוע דיש ג' שמות ליצר הרע בתחלה הלך ואחר כך אורח ולבסוף איש וכמו שכתוב בהחליל, והלך היינו גם כן כשבא לבית האיש דכבר נכנס למעמקי לבו, ותחלת ההרגזה הוא שלא להכניסו ולהניחו ליכנס כלל, אך אחר שנכנס בדרך הלך אז צריך לתורה לשקע לבו בדברי תורה ועל ידי זה יוציאו מביתו, ואם לא הועיל שכבר נעשה במדרגת אורח הקבוע שאי אפשר לדחותו על ידי שיאמר שצריך אותו מקום לעצמו כי כבר קנה הוא לו חזקת מקומו בבית, אז צריך לקריאת שמע והתחזקות באמונה שיש אדון מושל בכל ובעל הבית שיוכל לדחות כל החיצונים מן הבית, ועל ידי התמלאות הלב באמונה גמורה דשויתי ה' לנגדי תמיד הם מתבטלים ממילא כל הדברים שכנגדו יתברך ונעשו כאין וכאפס, אך אם נתגבר היצר כל כך בלב האדם עד שנעשה בעל הבית ואיש להיות הוא לבד מנהיג הגוף, והיינו אחר שחטא בפעל דרשעים יצר הרע שופטן כמו שכתוב בהרואה דהיינו מנהיגן וכמו שכתוב בבראשית רבה (פרשה ס"ז) דהן ברשות לבן רצה לומר לב יצר האדם הרע מנעוריו. אז אפשר שיוכל לערבב לבו כל כך עד שלא יועיל כל זה לנצחו אבל מכל מקום יועיל שעל ידי זה יוכל על כל פנים לנצחו אחר כך כשיזכיר לו יום המיתה שכבר על כל פנים נתרכך לבבו מעט ונתערבב גם היצר רע על ידי הרגזתו והתגברותו נגדו בג' דברים הקודמים ואין לבו עוד בריא כאולם שלא ישוב מפני כל כאותן שנאמר עליהם ואחריהם בפיהם וגו' כמו שכתוב בשבת ל"א ב', ודבר זה הוא באיסור והיתר שאין להם שייכות לתורה דלא עשה כן לכל גוי גם זכרון יום המיתה לא יועיל להם כלום, אבל זרע ישראל אפילו הגדיל עונות זו למעלה מזו אם התעורר בו לבו לשוב יוכל להוציא את עצמו גם משאול תחתית ולשוב אל ה' באמת עד ה' אלקיך ממש להיות דבוק בו יתברך כאשר הם כל ישראל אתם הדבקים בה' וגו', ותחלה ירגיז כו' מיד בשומו אל לב לשוב אל השם יתברך יחשוב עצמו כקטן שנולד וכאלו מעתה בא לעולם, ועל זה הוא הטבילה שנוהגין בו בעלי תשובה (רמב"ם הלכות תשובה) וכמ״ש הקדמונים לטבול בערב יום כיפור כי כונת הטבילה כפשוטה הוא כמו שכתוב בספר החינוך שיחשוב בהיותו תחת המים כאלו עתה התחלת בריאת העולם שהיה כל העולם כולו מים במים ועתה נברא ונולד, ובתחלת תשובתו צריך לשכוח הראשונות שזה יערבבו מעבודתו וכמו שכתוב בספרי מוסר הקדמונים. ויתחיל בהרגזת יצר טוב ליצר רע שלא יניחו להתחיל ליכנס כלל מעתה, ואחר כך בדברי תורה וביחוד השם יתברך ואם עם כל זה יערבבו אז יזכיר לו יום המיתה וסוף כל האדם ושמא מחר ימות והאני' חושבת כבר להשבר ולא במותו יקח הכל ומה בצע מכל הבלי דמיונותיו האם ירד אחריו כבודו וחמודותיו וכל תענוגיו אשר בפועל וכל שכן הרהוריו הבטלים אשר ללא יועיל הם אפילו בעולם הזה ורק כל זמן שיש מציאות לאותה חמדה בלב יש לו חשק להרהר בה גם כן, וכשיזכור אחריתו שהכל יעלה בתוהו והכל הבל ולחם כזבים ואחר ימלא פיהו חצץ ולא נשאר לאדם כלום מאותם ההבלים רק מה שהשתדל לעבודת השם יתברך, אז יכנע לבבו הערל על כל פנים כשישים אל לבו ויעמיק מחשבתו מסופו למות ומה אחריתו ושהוא כבר קרוב לזה להשבר אז ודאי יתעורר רב החובל רצה לומר ראש מנהיגי הגוף שהוא עומק הרצון שבלב שמהרצון שבלב הוא כל הנהגת הגוף ועל כן נקרא החובל, על דרך שכתב בתיקונים שם מלשון אם חבול תחבול כי הוא החובל הגוף באמת ומוליכו בים הזועף כי עקוב הלב מכל ושם משכן היצר רע על ב' מפתחי הלב, אבל שם משכן היצר טוב גם כן וגם היצר רע יוכל להתהפך להיות טוב מאוד כמו שאמרו ז"ל על פסוק והנה טוב מאוד כאשר יכבשנו שיהיה כל תשוקת הלב לשמים, ובזכרון יום המיתה שאז מתבטלים התשוקות דעולם הזה אז מתעורר צעקת מעמקי הלב אל השם יתברך ומעורר עצמו מה לך נרדם בהבלי הזמן קום קרא וגו', כי אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, וזכרון יום המיתה הוא המעוררו לזה לצעוק אל השם יתברך כי כאשר יתבונן באחריתו לא ינוח ולא ישקוט לבבו מלהנצל ממר המות הנצחי חס ושלום שיאבד בגינהם, ודבר זה הוא גם מצד יצר לב האדם הטבעי מה שהוא רע מנעוריו בתולדה הוא רק מה שהוא בטבע אוהב את עצמו, ודבר זה יצר השם יתברך האדם כן, וגם היצר טוב הוא כן שאוהב את עצמו אבל הוא מצד הנפש ואוהב את נפשו ואין רוצה להניח לשקע בענינים גופנים והיצר רע הוא מצד הגוף לאהוב את גופו ודברים החמודים והמענגים לו וכיסופיו הכוזבים, וכאשר יתבונן באחריתו וסוף גופו לרמה ותולעה אז גם מפני אהבת גופו יעזוב דרכו ומחשבותיו ברשע וחמדת עולם הזה, כמו שהחולה מפני אהבת גופו יניח לצער גופו לשעה על ידי הרפואות כדי שישוב בריא אולם אחר כך, כן לאהבת גופו בקיומו הנצחי כגופות הצדיקים שהם נרתק לרוח אלקים שבתוכם דגם הגוף הגשמיי יש לו קיום לעד שעל זה הוא תחיית המתים לגופות שגם הם יש בהם קדושה להיות קיים לעד להלביש את הנפש, ועל כן מצד הטבע הלב שהוא אוהב את עצמו כשיזכור יום המיתה יקרא אל ה' בחזקה להושיעו מסערת הים וגליו הם שיקועי הדמיונות מחמודות עולם הזה המאפילים ומעכירים המחשבה הטהורה ויקוץ מתרדימתו:
2
ג׳ודבר זה הוא העצה האחרונה המועילה לכל אחד מישראל אפילו נשקע במקום שנשקע על ידי פשעים רבים ועצומים בפעל גם כן, ולא דברה תורה במתים שאין זכרון יום המיתה פועל גם כן בהם דהם בחייהם קרוים מתים גמורים שאין בהם שום התעוררות חיות וניצוץ כל שהוא שיוכל לעורר על ידי תחבולות מיהת, ודבר זה הוא תחבולה בעלמא נגד היצר ואין בזה מצוה שיזכור אדם יום המיתה תמיד שאין זו מתרי"ג מצות דאורייתא ומצות דרבנן כלל, רק מי שאין יכול לנצח היצר בענין אחר הוא תחבולה לנצחו על ידי זה, ואף על פי שזה מביא חרדה ועצבות בלב האדם והעצבות מביא עצלות ופתיחה לכל רע ועבדו ה' בשמחה כתיב ואין זה ראוי לעבודת השם יתברך, מכל מקום בכל עצב יהיה מותר ומי שתקפו יצרו כל כך עד שאין יכול לנצחו בענין אחר זהו העצה היעוצה לנצחו על כל פנים, ועל כן חכמי המוסר הזהירו כולם לשום זכרון יום המיתה תמיד נגד עיניו וכן הזהירו רבותינו ז"ל על זה כמה פעמים על צד המוסר וכמו שכתוב באבות הסתכל בג' דברים ואין אתה בא כו' ולאן אתה הולך כו' וכן בכמה דוכתי, אבל אין זה ממשפט התורה ומצותי' כמו העסק בתורה וקריאת קריאת שמע שהם מצות מן התורה, שהתורה כולה ומצותי' הם עיטין נגד היצר אבל הם עטין שלא להכניסו להיות איש ובעה"ב כלל, שהמתנהג ע״פ התורה אע״פ שעדיין לא נמלט מהסתת היצר לגמרי להיות לבו חלל בקרבו רק כמדריגת בינונים זה וזה שופטן, מכל מקום כל שאין עובר בפעל עדיין אע״פ שכבר היצר רע כמו אורח אצלו כל שאינו איש די בעצות התורה ומצותי' להתגבר נגדו ושלא להניחו להשתרר בגופו. וזהו סדרו של הש"ע גם כן יתגבר כארי הוא ההרגזה דיצר טוב, ודבר זה לבד אינו פועל לגמרי אצל רוב בני אדם שכבר הניחו היצר רע ליכנס בקרבם דרך הלך עכמה פעמים וכ"ש אם הוא דרך אורח, רק צריך שיהיה ההתגברות על ידי עסק התורה ועבודת השם יתברך דהיינו תפלה וכל מצותי' של תורה דהכל בכלל תורה לענין זה לנצח היצר על ידי הכנסת המחשבה בעסקי תורה ומצותיה, וגם זה לבד לא יועיל לנצח בבירור לסתם בני אדם הבינונים רק בצירוף התבוננות דשויתי ה' וגו' שהוא העצה דיקרא קריאת שמע שציותה תורה לקראה פעמיים בכל יום תמיד כל אחד מישראל, והוא מכלל העטין שצריך כל אחד להם לניצוח היצר, ועיקר התגברות צריך שיהיה בבוקר שכאשר יקבע אמונת השם יתברך ויחודו במחשבתו בבוקר כיתד שלא תמוט אז כל היום יהיה נקל בעיניו להרגיז יצר טוב על יצר רע ושלא לתור אחר לבבו ועיניו בכל מה שיעבור נגדו כל היום כולו, וזהו מצות קריאת שמע של שחרית שהוא מיד בקומך, ושל ערבית בשכבך קודם השינה הוא שיהיה כן גם בשינתו שלא יפנו הרהוריו לרע כי דמיונות האדם בשינה הוא כפי השתקעות מחשבתו מקודם, וע"כ יעקב אע"ה בחלומו הנה ה' נצב עליו שבזה היה שקיעות מחשבתו בהקיץ ואין מראין לו לאדם אלא מהרהורי דיומא, (כמה שכתוב ברכות נ"ד ע"ב), ועל זה הוא מצות קריאת שמע דבשכבך שגם אם ישכב וערבה שינתו ולא יבהלוהו הרהורים רעים ובזה יזכה שיוכל להשכים ולמצוא ייחול לבבו לאהבה וליראה את השם יתברך ויהיה נקל לו אחר כך בקומו לתקוע מחשבתו בדביקות השם יתברך כאשר לא נתערבבה בשינה בדברי הבלים. וזה כל האדם להשתדל בטהרת מחשבותיו ושלא לתור אחרי לבבו המשקיע המחשבות בדמיונות כוזבות, ואיזהו ע"ה שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית (סוטה כ"ב ע"א) היינו מי שאין חושש כלל לייחד מחשבות לבבו להשם יתברך עכמה פעמים פעמיים ביום ומניחם הפקר להרהר ככל העולה על הרוח בלי שום פני' והשתדלות להרחיקם מלבו כלל זהו ע"ה גמור שאפילו אין עובר עבירה בפעל מכל מקום הוא שקוע בעניני הארץ הזו הגשמיית והבלי' לגמרי ואין בו שום חכמה כלל דעל ידי החכמה הוא התעוררות האדם לצאת מהדמיון. כידוע כיש ב' חדרים במוח בא' הוא כח החכמה ובב' כח המדמה וכשזה קם זה נופל. וכשמוח החכמה גובר אז הוא מושך כח המדמה עמו להיות גם כל דמיונותיו רצה לומר ההרהורים שעולים מעצמם במוח בלא העמקת המחשבה בחכמה גם הם יהיו רק לה' לבדו, ומי שזוכה להגביר כח החכמה כל כך עד שאין אצלו שום דמיון של בטלה זהו הת"ח האמיתי שכל שיחתן תורה ואפילו שיחה בטילה שלהם כי אין אצלם שום דבר בטל. והכל לפ"מ שהוא אדם:
3
ד׳והמדריגה היותר קטנה הוא שקורא קריאת שמע שחרית וערבית דא' במנחות צ"ט ב' דגם כן קיים בזה לא ימוש, היינו כשיוכל להגביר כח חכמתו על דמיונו עכמה פעמים פעמיים ביום בשכבו ובקומו כבר יצא מכלל ע"ה עכמה פעמים, כי התעוררות זה במחשבה פעמיים ביום יוכל לפעול גם כן על כל היום שלא ישקע עכמה פעמים כל כך וגם זה טוב שלא להיות ע"ה גמור עכמה פעמים, וזה חובת גברא על כל אחד מישראל שכל אחד מחוייב להיות כן וכל א' יוכל להגיע לזה, וע"כ הוא מצוה חיובית על כל א' מישראל כמו שהם כל מצותי' של תורה כוללים לכלל ישראל איש לא נעדר שכל א' מהם מוכן ובידו להיות כן, אבל אין ביד כל א' להיות ת"ח דדבר זה ברא השם יתברך כך הנפשות מישראל דיש עליא ואתכליא חכם וטפש, ולאדם שטוב שזיכהו השם יתברך בחכמה ודאי הוא צריך שישתדל בחכמתו שיזכה להיות ת"ח גמור להיות מחשבתו שקוע לגמרי בתורה ועבודת השם יתברך בלי הפסק רגע א', ואפילו אם יפסיק כדי לנוח מחשבתו קצת וכיוצא הכל לפ"מ שהוא אדם שכל מעשיו לשם שמים אז גם עלהו לא יבול וגם הדמיונות שלו הם דברי תורהגמור הקיימים לעד, וכענין חלומות יוסף הצדיק שא"ל אחיו המלוך וגו' וקראוהו בעל החלומות, היינו שחשבו שמצד חשקו להשתרר עליהם הוא הולך בדמיונות כאלו כל היום עד שגם בלילה יחלום לו מזה מהרהורי דיומא, אבל הוא היה זיו איקונין שלו דומה לשל אביו שהוא מדת אמת ליעקב על ידי שהיה שקוע בתורה דכתיב בה אמת ע"כ גם כן דמיונותיו היו אמת ולא כוזבים כלל ונתקיים בפעל כן, ואע״פ שמכל מקום היה זה עדיין דמיון וגם מחשבת השבטים לא היה שקר כי יש באמת גם כן הדריגות וזה אע״פ שלא היה דמיון כוזב גמור שהרי נתקיים מכל מקום לא היה אמת גמור גם כן שיהיה קיים לעד כמדת שפת אמת אשר תכון לעד, שהרי מלכות יוסף היה רק לשעה ובעולם הזה לבד, אבל מלכות הקיימת לעד הוא רק לדוד המע"ה מזרעא דיהודה ומשפטי התורה הם אמת אבל מכל מקום יש אמת לאמיתו כמה שכתוב פ"ק דסנהדרין לאפוקי דין מרומה שנראה משפט אמת כפי התורה ע״פ הטענות אבל אינו לאמיתו, וכך זה היה אמת כפי העולם הזה היינו כפי ההתגלות שהיה בעולם הזה וכפי הטענות הנגלות שהיה בעולם הזה נגד כל א' מהשבטים היה נקרא יוסף צדיק יותר מהם וראוי למשול עליהם, כי כל ממשלה ודאי במשפט וכן מה שהביא יוסף דבתם רעה ודאי לא אמר שקר רק שהוא השקיף רק בנגלות של מעשיהם והמתגלה בעולם הזה לאדם הרואה לעינים, אבל ה' יראה ללבב האמת לאמיתו שאין נגלה בעולם הזה, וע"כ איקונין של יוסף היה רק דומה דרך דמיון בעלמא ליעקב שמצד דמיון העולם הזה היה גם זה אמת גמור שהרי גם חלומותיו ודמיונותיו היו אמת, אבל מכל מקום אינו ממש כחלומות יעקב אע"ה והנה ה' נצב עליו וכל מה שהבטיחו בחלומו היה אמת לאמיתו קיים לעולמי עד. וכלל השבטים הם כלל הכנסת ישראלזרע יעקב אע"ה שעצמות נפש יעקב אע"ה מתפשט בהם שעל זה רמזו תענית ה' ב' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים היינו דכלל הנפשות מישראל שבכל דור הם עצמם קומת נפש יעקב אע"ה המתפשט באותו דור, וע"כ הם חשקו לאיקונין של יעקב אע"ה עצמו לא מה שדומה לו היינו האמת שלאמיתו, ולכן חשבו את יוסף גם כן לבעל דמיון ובעל החלומות שמצד האמת לאמיתו גם זה נחשב דמיון כענין בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים שכפי האמת שיתגלה אז יהיה גם כל ענינים הנחשבים בעולם הזה לאמת גם כן רק דמיון, כי כלל העולם הזה נקרא עלמא דשקרא שאף האמת שבו אינו לאמיתו ואי אפשר להשיג בו האמת לאמיתו אלא מי שיגיע למדריגה שיטעימו לו מפרי מעשיו שבעולם הבא בעולם הזה, והיינו שיראה עולמו בחייו רצה לומר עולם האמת ישיג בחיי העולם הזה הגופנים, והוא כשיזכה לכפיית היצר לגמרי עד שלבו חלל כמו שאמרו ז"ל בדוד המע"ה שהרגו בתענית שהוא כמו לעתיד שיבוטל היצר, וכמו שזכו לזה אבות העולם כמה שכתוב בתדבא"ר (פרק ה') חיים שלא בצער ושלא היצר הרע כמו כו', וחייב כל א' לומר מתי יגיעו מעשיו למעשה אבותיו, (כמה שכתוב שם ר"פ כ"ה). כי ביד כל א' להגיע למדריגה זו גם כן כל מי שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב באמת שיש בו שורש האמת לאמיתו במעמקי הנפש הדבוקה באלקים חיים, וצריך השתדלות להגיע לשורש זה והגם דההגעה אינו בידו של אדם ובבחירתו אלמלא הקב״ה עוזרו וה' יגמור בעדו, מכל מקום מה שחייב האדם הוא לומר ולהשתוקק לזה שזה כל האדם להשתוקק בכל לבבו ונפשו להש"י, ואז כפי גודל תשוקתו להשם יתברך כן תשוקת השם יתברך אליו כמה שכתוב (ספרי דברים פכל זה) מה דלבך על רחמך מה שבלב רחמיך עלך וכטעם ה' צילך דוגמת הצל, ועל ידי זה זוכה למילוי תשוקתו כפי מדריגתו והוא העזר מהשם יתברך להגיע לתכלית המכוון בבריאתו שנברא במטע ה' להתפאר זרע אברהם יצחק ויעקב שהוא להגיע למעשה אבותיו כפי שרש נפשו הכלולה בהם ולהיות מכלל הכנסת ישראללהיות נאמר עליו ביחוד גם כן ישראל אשר בך אתפאר:
4