מחשבות חרוץ ד׳Machshavot Charutz 4
א׳וחודש אדר נ"ל שהוא מסוגל יותר להתגבר בו על כח הדמיון, כידוע די"ב חודש הם נגד י"ב שבטים שלכל שבט יש מעלה וכח מיוחד שבו הוא מתייחד ונרשם משאר השבטים דעל ידי זה נחשב לשבט בפ"ע, ואע״פ שכל ישראל כולם גוי אחד בארץ שכולם אחד ממש וכל אחד מהם כלול מכל המעלות שיש בכל ישראל, מכל מקום הוא מתגלה בפרט בנפש המיוחד לזה, וידוע דכל דבר יש בעולם ושנה ונפש וכמו שיש נפשות חלוקות כך יש זמנים חלוקים ומקומות חלוקים, וכלל חלוקת הנפשות מישראל דרך כלל לי"ב שבטים הוא חלוקת המקומות דרך כלל לי"ב גבולי אלכסון של העולם הנזכר בס' יצירה והשנה לי"ב חודש, וסדרן של חדשים לשבטים יש בהם כמה פנים וענינים גדולים ועמוקים יש בזה איך כל הסדרים אמת ועכ"מ, רק מה שעל דרך הפשוט נראה ושוב ראיתי כן בס' קדושת לוי דחודש אדר שמזלו דגים הוא נגד יוסף דברכתו וידגו לרוב וגם הוא לפעמים ב' וכן שבט יוסף פעמים נחשב לב' שבטים, וכמו דבחדשים העיקר הוא הב' כן בשבטים אפרים העיקר ונקרא עיין שם כי הפרני וגו' כי בו כח הפו"ר כברכתם וידגו וגו' שהוא באדר כמה שכתוב בר"ה (ח' ע"א) בצאן מתעברות באדר וישראל בכל מקום נמשלו לצאן, ונקרא אדר לשון אדיר מורה כח וגבורה שעיקרה בכבישת היצר, וכי כן יבורך גבר ירא ה' לגבורת אנשים בניך כשתילי וגו' וזהו כח של יוסף, וניסן הוא נגד יהודה כי בו ר"ה למלכים. והם נבראו באות ק' ואות ה' כמה שכתוב בס' יצירה ובזוהר איתא דהם רזא דאשת זנונים ואשת חיל כגונא דקופא אזיל בתר ב"נ, והוא גם כן על דרך הכל בפני שכינה כקוף בפני אדם וה' רומזת לשכיה וקוף הוא הקופא דאזיל בתר ב"נ להתדמות לו בכל דבר, כי האדם נברא בצלמינו כדמותינו אבל רק דרך דמיון כקוף, ומזה נמששך כח הדמיון באדם שמתפשט לחיצונים עד שנבנה ממנו קומת האשת זנונים שהוא השיקוע בדמיונות של חמדות עולם הזה שגם הוא הכל דוגמת עולמות העליונים, כי לאדם שטוב נתן האלקים כל עניני עולם הזה ליקח מהם לעבודת השם יתברך ולא נברא שום דבר בעולם לבטלה דכל פעל למענהו לקילוסו והכל לכבודו בראו היינו על ידי האדם המכיר על ידיהם כבודו של השם יתברך ומודה לפניו על כל מה שברא ועל ידי זה יוכל להמשיך כל דמיונותיו אל הקודשה, ומי שדבוק באמת בהשם יתברך כטעם ואתם הדבקים וגו' הנאמר על כנסת ישראלבכלל שהן הם עצם השכינה כנודע היינו שהנפשות מבני ישראל הם חלק אלוק ממעל דמאן דנפח מתוכו נפח ומעצמיותו והוא כחו ית' השוכן בתחתונים, זהו הזוכה לגאולה שלימה מכל דמיונות עולם הזה עד שנעשה חירות מיצר הרע, והוא גאולת מצרים שהיה בניסן שיצאו אז כפתע פתאום מכח הדמיון והשיקוע העצום שהיו בו שם בתכלית האפילה לאור גדול עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמה שכתוב מכילתא פרשת בשלח) וכן בניסן עתידין ליגאל (כמה שכתוב ר"ה י' ע"ב) ולהגיע לדביקות הגמור בהש"י שהוא השגת האמת לאמיתו בלי שום דמיון כלל זה סוד הה', והק' הוא המתדמה לו כקוף בפני אדם היינו מה שהוא בכח האדם מצד השתדלותו בעולם הזה דק' קדוש כמה שכתוב בשבת (ק"ד ע"א) ובקדושה הוא מה שהאדם מתדמה לעליון כמה שכתוב והתקדשתם וגו' כי קדוש אני, והה' הוא הסייעתא דשמיא דאדם מקדש עצמו מעט מלמטה הקב״ה מקדשו הרבה ומלמעלה (יומא ל"ט ע"א) דדבר זה אי אפשר בלא עזר השם יתברך שהקדושה הוא גדר ערוה ופרישות מכל דמיונות היצר להיות נקי לגמרי אי אפשר אא״כ הקב״ה עוזרו, אך האדם צריך להתחיל עכמה פעמים מעט מלמטה כחודה של מחט ובלבד שיהיה נקב מפולש מעבר אל עבר היינו שנכנס עד מעמקי הלב, וההתחלה בהשתדלות אדם להתקדש הוא הק' החפץ להתדמות לאדם העליון שזהו כל שורש השתדלות אדם על ידי החשק שיש לו להתדמות לעליון היינו להדבק במדותיו ולהתקדש בקדושתו שזהו חשק היצר טוב, וע"כ נקרא אדם לשון אדמה לעליון שהוא בקדושה שורש בריאת האדם היה לדבר זה, אלא שמצד הידיעה דטוב ורע בא היצר רע והחשק להתדמות לעליון מצד התאוה והחשק לגרמי' שהוא הרע ולא על דרך הביטול בא התחלת הסתת הנחש והייתם כאלקים וגו' לפתותו שיוכל להתדמות עצמו לא שיתבטל ויתכלל במקורו רק שיהיה נפרד ורשות לגרמי' וכאלקים שזהו על זה גמורה, ועל זה הם כל עצות התורה לאהפכא דמיוני היצר רע לקדושה. וזהו החודש אשר נהפך וגו' שזה כל ענין כח וגבורת האדם הכובש יצרו ובא להתקדש שיהפך כל דמיונותיו דהיינו כל מיני חמדות וחשקות שלבבו משוקע בהם לקדושה:
1
ב׳וזהו הגאולה דחודש זה שלא היתה גאולה שלימה כדניסן דאכתי עבדי אחשורוש אנן, (כמו שכתוב מגילה י"ד ע"ב) רק הראנו השם יתברך דגם בעבדותנו לא עזבנו ודאני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם, שאף דמיוני עולם הזה של בני ישראל אינם נפרדים מהשם יתברך דאף שלא זכה עדיין לגאולה שלימה להיות חרות מיצר רע לגמרי עד שכל דמיונותיו גם כן יהיו רק בדביקות השם יתברך ועד שבחלומו גם כן הנה ה' נצב עליו שיזכו לזה כל זרע יעקב לעתיד כמה שכתוב בחוריכם חלומות יחלומו, היינו שכל דמיונותם יהיה גם כן כדמיונות של נביאים שהוא בדביקות הגמורה כביכול בהשם יתברך שאי אפשר לכל אדם לזכות לזה בשלימות גמור ובתמידות בעולם הזה, מכל מקום יכול כל אחד החפץ להתקדש ובא לטהר לזכות לאתחלתא דגאולה שהוא השער אשר צדיקים יבואו בו דרגא דיוסף הצדיק שהיה בכל דמיונותיו כונה לשם שמים, שמה שרצה להיות מלך ומושל כדברי אחיו היינו לשם שמים להמשיך שפע ופרנסה להם על ידו, שידע שהוא הצינור של השפעה כידוע שכל השפעות הוא דרך היסוד, וכן היה אחר כך המשביר בר ומכלכלם, וזהו התרעא לאעלא גו מהימנותא על ידי מדריגת היראה השורפת כל חמדות רעות, וזה שאמר לאחיו זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא היינו שהוא שהביא דבתם רעה חשדם לשקועים בחמדות עולם הזה, והג' דבות הם נגד ג' כללי ההשתקעות ברע שבעולם שהם הקנאה והתאוה והכבוד, קנאה הוא מצד הכעס הוא מפסולת הגבורה מזה נמשך אכילת אבר מן החי שזה בא מאכזריות הנמשך מהכעס מדת הבעלי חיים הטורפים, ונבוכדנצר תלש ארנבא חיה (כמה שכתוב נדרים ס"ה ע"א) שהוא נמשל לאריה כמו דוד המלך ע"ה שנקרא גם כן אדמוני אלא שהיה עם יפה עינים שאינו הורג אלא מדעת סנהדרין והוא מדת אריה וגבורה דקדושה, מה שאין כן נבוכדנצר שהיה מצד הקליפה ופסולת הגבורה על כן אכל אבר מן החי, והוא חשד גם הגבורה דיהודה חס וחלילה כן, ובתאוה מה שאמר שנותנים עיניהם בבנות הארץ חשד כן לשמעון שהרגיש בו מעשה דשטים דהיה רובן משבט שמעון וגם נשיא השבט שלו, ובדבר זה הוא שורש השתקעות הדמיון כנודע, וכן שמעתי דשטים מורה לשון שטות שלעתיד יתרפא דמעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים היינו אחר זביחת היצר רע דנקרא לבן דאתלבן כמו שכתוב במדה"נ (חי' קכ"ח ע"ב) וכמו שאמרו ז"ל (שם קל"ז סוף ע"ב) על פסוק לב בשר שיהיה רק לב להוציא בשר, והארון היה מעצי שטים דזהו העצה דמשכהו לבית המדרש להמשיך החשק והתאוה שלו לדברי תורה שהם נחמדים וגו' שיש בהם כל מיני חמדה. והדמיון הוא מצופה זהב מבית ומחוץ היינו תוקף היראה הקדושה המבטלת תאות רעות. ועל כן שמעון ולוי אחים מחוברים יחד תמיד כי באמת עצמיות שמעון היה ממש היפך מזה דהוא ראש המקנאים על הזנות דבני נכר דשכם ונתחבר שם עם לוי שבו כח התורה כמה שכתוב יורו משפטיך ליעקב ובאת אל הכהנים הלוים שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו וכדומה, ומשרע"ה שהתורה נקראת על שמו יצא ממנו, וזמרי בא למשה רבינו ע"ה בטענת בת יתרו מי התיר לך שפירשו בו קמאי דבא בטענה שמכיר שגם היא ראויה לו כצפורה למשרע"ה, וכנודע מטעם האריז"ל שהיה בה נשמת דינה וחשב שגם הוא כל תאות שלו על פי התורה, ובירור התאוה הוא על ידי הקנאה שהוא היפך התאוה וקנאים פגעו בו, ומכל מקום שורש שמעון הוא המחובר ללוי להיות כל חמדותיו שקועים בדברי תורה וע"כ נחשב זה לדבה רעה, ושמזלזלין בבני השפחות הוא מצד רדיפת הכבוד זהו נגד לוי שכן מצינו דחשדו למשרע"ה שהוא הנבחר משבט לוי כי תשתרר עלינו וגו', דשבט לוי זכה לכבוד דכבוד חכמים ינחלו כי בהם שורש החכמה והתורה וממנו הכהנים שזכו לבגדי כהונה לכבוד ולתפארת, ובו שורש הענוה כמה שכתוב בתורה על משרע"ה כמדתו יתברך במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, דפן הוא מדת הקדושה דהכבוד הוא רק לבוש וכמו מאני מכבודתא ובגדי כהונה, דמי שפנימיותו הוא בתכלית העניוות ובורח מן השררה השררה רודפת אחריו והיא אצלו רק כלבוש כיון דעצמותו אדרבא בורח מזה ועל דרך שנאמר בהשם יתברך גאות לבש, ורבי דענוותנא הוא כמה שכתוב סוף הוריות וסוף סוטה ציוה לבנו בהנושא (ק"ג ע"ב) נהוג נשיאותך ברמים. וכן רשב"ג דהיה מג' ענותנין כמה שכתוב בהפועלים שנה המשנה דכשהנשיא נכנס כו' כמה שכתוב בהוריות (י"ג ע"ב) וחשדוהו שם דדרש לכבוד עצמו, כי לעולם לעיני בני אדם בעלמא דשיקרא נראה היפך האמת ועל כן חשדו גם כן למשרע"ה שחפץ להשתרר וכן חשדם יוסף בזה וזה היה באמת דמיון, רק לפי שראה שנתברר דגם דמיונותיו אמת ושנשתחוו לו חשב לתקנם במה שחשדם ולהכניס בהם חיות של קדושה, דוחיו רצה לומר חיים אמיתים שהוא היפך הדמיון על ידי שהוא ירא אלקים יוכל להכניס בהם חיות כמה שכתוב (ברכות ו' ע"ב) מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, היינו שיוכל להכניס חיות בשומע על ידי דבוריו שהדבור בו חיות האדם כמה שכתוב לנפש חיה לרוח ממללא, אלא שהסכל ירבה דברים דברי מותר שהם דברים בטלים רצה לומר שאין בהם חיות, אבל ירא שמים הוא המוגדר מפני פחד ה' החופפו שכל פעולותיו ודבוריו כרצון השם יתברך דעל ידי זה יש בהם חיות כטעם ואתה מחיה את כולם יוכל בדבוריו וכן בפעולותיו להכניס חיות גם כן באחר:
2
ג׳וזה שאמר העצה לאסור את שמעון, כי עיקר כח יוסף היה בכבישת תאוה שהוא נגד שמעון על כן חשב העיקר להחליש כח שמעון במאסר זה שיהיה כפוף תחת ידו לימשך אחר כחו ולהביא אליו את בנימין דאיתא בזוהר שהוא היה המשלים דרגא דיוסף ובמקומו כשנאבד, והיינו דיש צדיק המוגדר הכל על פי התורה וזהו עיקר התחלת שם צדיק הגלוי לכל וניכר דמי ששומר כל התורה כולה הוא צדיק גמור, ובאמת נאמר עמך כולם צדיקים וגו' חוץ מאותם שנמנו בריש פרק חלק דאין להם חלק לעולם הבא ואיך אפשר זה, אבל באמת מצינו עבירה לשמה דגדולה ממצוה שלא לשמה כמה שכתוב (נזיר כ"ג ע"ב) וגם זה נקרא צדיק שכל מעשיו לשם שמים ואפילו לדבר עבירה, ולעתיד יתברר כן על כל חטאי בני ישראל כמו שאמרו ז"ל בשבת (פ"ט ע"ב) על פסוק אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית שיתברר שהיה מסודר מאמיתות רצון השם יתברך שיהיה כן ואם כן גם בזה עשו רצון השם יתברך והכל היה כמו עבירה לשמה, ומכירת יוסף היינו דמצד יוסף שהוא ההגדרה בפועל היה נמשך דבה על השבטים שהם לא היו כן, ובאמת גם הם שבטי יה שהקב״ה מעיד עליהם, וזה גרם שיכלו לשלוט בו ולמכרו עד שהיה נדמה כאילו נטמע בין העמים חס וחלילה ונאבד מכלל שבטי יעקב, כי הם חשבו ענין הגדרותיו על דרך פשיטת טלפיים דעשו שהעיקר הוא להיות הלב תמיד שלם ונמשך אחר הש"י, אבל להראות עצמו מוגדר לעין כל אדם חשבו דהוא מפסולת הגבורה ויראת שמים דיצחק אבינו ע"ה שיצא ממנו עשו, כי אמיתות היראה הוא גם כן בלב וכמה שכתוב ביומא ע"ב ב' על פסוק ולב אין, ובאמת עיקר ההגדרה בפועל צריך בין העמים כי אילו היה האדם בשלימותו שנברא בו דהאלקים עשה את האדם ישר לא היה צריך לכל כך הגדרות שלא היה יודע כלל מרע, וכמו שהיה אדם הראשון קודם החטא והיה די לו בהגדרה זו לבד שלא יאכל מעץ הדעת שלא יחפוץ לדעת מטוב ורע דעל ידי זה יוכל להשתקע בדמיון, ועצם ישראל הוא כן וכמה שכתוב בברכות (י"ז ע"א) גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצוניך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד כו' והכל אחד כי כשיבוטל יצר הרע מן העולם יבוטלו גם כן האומות עכו"ם ויהיו כולם גרים גרורים, דשורש יצר הרע הוא באומות העכו"ם שהם בעצם כן דשרשם מצד הרע, משא״כ בישראל דהמשילו בסנהדרין מ"ד ריש ע"א לאסא דקאי ביני הוצי שהחטאים נמשכים רק על ידי החוחים הסובבים לשושנה, ומצרים הוא ערות הארץ דשם תוקף כח ההשתקעות בזימה וכל מיני תאוה כמעשה ארץ מצרים, ושם לעבד נמכר יוסף שהוא תכלית השיקוע שהעבד אין לו שום כח ורשות בפני עצמו כלל דעול רבו מקיפו מכל צד, ועם כל זה הוא נתגבר שם להיות חרות מיצר הרע עד שמבית האסורים יצא למלוך שכבש כל כחות הזימה תחתיו והיו כפופים לו:
3
ד׳וכשנתגלה לאחיו ונתברר להם צדקותו אז ראו דכח ההגדרה בפעל הוא גם כן מצד הקדושה צריך מאוד בעולם הזה שמלא רע הנמשך מצד האומות. ואע״פ שהוא זכה למלוכה על מצרים מכל מקום על ידם נגרם הגלות דמצרים לכל ישראל, כי הם היו עדיין צריכים לבירורים בזה עד שנגאלו ושמו ית' העיד עליהם שהיו גן נעול מעין חתום שם, וכמו שיוסף היה גם כן צריך לבירורים מה שנמכר אלא שבירורו היה על ידי נסיון ובהגדרה בפעל מצד השתדלותו. ושלהם היה מצד הסייעתא דשמיא דהרי אומות העולם אמרו אם בגופם שלטו כו' היינו אפילו שלא ברצונם היו יכולים לשלוט בם, אלא שהשם יתברך שמרם שלא נדבק ארור בברוך כלל זולת האחת שפרסמה הכתוב שהיתה משבט דן הירוד שבשבטים ומאסף לכל המחנות שהיה פולט הענן, דלשם יש שייכות קצת לדבוק האומות מצד רגליה יורדות מות כנודע, וכמו שאמרו ז"ל על פסוק פן יש בכם וגו' שבט וגו' זה שבט דן והוא פסל מיכה דעבר בים, כי בשבט זה היה חסרון שלא נתברר עדיין במצרים והתחיל להתברר אחר מתן תורה וחטא העגל במלאכת המשכן שנתחבר אהליאב מדן ליהודה שנקרא גור אריה גם כן כמוהו, כי גם הוא דבוק באמת בשורש קדושת כנסת ישראל ויראה דקדושה, וכן עם שלמה המע"ה במלאכת בית המקדש ולעתיד עם משיח כמה שכתוב בזוהר, והעסק במלאכת המקדש והמשכן היינו קביעות המקום לשכינה בתחתונים זהו שורש התדבקות כנסת ישראל לאביהם שבשמים ככרובים המעורים זה בזה בקודש הקודשים זה היה בחלקו של יהודה ובנימין, קדושה ראשונה דקידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא להיות קדושה קבועה וקיימא שלא ימוט לעולם ואפילו יגדילו חטאים זה על גב זה ברית האהבה אין ניתקת כמו שנאמר כי ההרים ימושו וגו' וחסדי מאתך וגו' ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, (כמה שכתוב תנחומא פרשת שמות) ומאס באהל יוסף ובשבט וגו' היינו משכן שילה שהיה רק לשעה וכמו מלכותו במצרים וזרעו בית ירבעם ואחאב ויהוא הכל מלכות שעה, כי כל תוקף מדריגתו הוא רק מצד העולם הזה דצריך להגדרות וכל העולם הזה הוא רק לשעה, אבל מלוכה הנצחיות היינו מצד מדת מלכות שמים שחלק מכבודו ליראיו בשורש כנסת ישראל הוא רק ביהודה, ובנימין נלוה עמהם תמיד כי גם מדריגת בנימין הצדיק הוא מילוי מקום דרגא דצדיק כשנאבד יוסף היינו דרגא דכל מעשיו לשם שמים, ועל כן הגאולה דאדר היה על ידי זרע בנימין והסיבה היה על ידי עבירה לשם שמים דלקיחת אסתר לאחשורוש להתערב חס וחלילה בגויי הארצות שדבר זה הוא שורש הרע שאין שייכות וחבור לזרע ישראל כלל אליו לידבק ברוך בארור, אלא דאז היה בזה ענין לשם שמים והיתה מותרת על פי הדין דקרקע עולם היא (כמה שכתוב סנהדרין ע"ד ע"ב) ולא יצתה מגדר צדקת בפועל גם כן, אלא שמכל מקום סוף סוף פעולה הנגלית הרי היה נראה ערבוב טוב ברע, אבל הוא מכלל החטאים המסודרים ובאים מששת ימי בראשית שכן הוא רצון הש"י:
4
ה׳ובזה היה הגאולה אז שהשתחוו לצלם דהיה גם כן לפנים ומאונס ולבם לשמים, וזהו אסתר סוף כל הנסים (כמה שכתוב יומא כ"ט ע"א) היינו מעילא לתתא דזהו מדריגה התחתונה של הנסים, דעיקר הנס הוא מה שהשם יתברך מופיע אורו גם במקומות היותר שפלים וטמאים דנס נקרא מה שיוצא מן השורה הראויה דאין ליקרא נס מה שהוא פלא לעיני בני אדם דנסים כאלה הם בכל יום וכל שכן לצדיק גמור, וכמו שאמר רבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה ע"א) מי שאמר לשמן כו' היה אצלו זה לדבר פשוט, ואין קרוי נס רק מה שהוא נס גם בכל עולמות עליונים, וכשישראל זוכים מעצמם ומהשתדלותם עד שמגיעים למעלה גדולה להיות חרות ממלכיות אין צריך לנס כלל, וכל תוקף הנס דמצרים שעושין כל כך זכר ליציאת מצרים הוא שהם נשתקעו שם הרבה וכמו שאמרו ז"ל על פסוק גוי מקרב גוי, והוא נכנס כביכול למצרים מקום טומאה וכמו שאמרו ז"ל (שמות רבה פרשה ט"ו) משל לכהן אפילו אלף טומאות אני נכנס, וזה היה נס גדול וראשית הנסים שהוא הבירור דאני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם מצד ההתחלה והשורש שלהם מאבות שהם באמת זרע קודש ואין שייכות לשום טומאה להם כלל וכמה שכתוב שמי מעיד עליהם, ועל כן היה שם מורא גדול זו גילוי שכינה עד שגרם מיתת בכוריהם והביטול להם לגמרי כי נתגלה השורש שאין מציאות לטומאה כלל, ומצד השם יתברך שכל הנסים הוא ממנו ומישועתו היה זה ההתחלה לכל הנסים כי כך הוא כפי סדר המדרגות מלמעלה למטה, ואסתר הוא הסוף הוא התגלות הישועה גם באפסי ארץ ומדרגות היותר תחתונות דרגליה יורדות מות ויש שליטה לאומות העולם מכל מקום גם שם השם יתברך אתם ואפילו במקום תוקף הטומאה ככניסת אסתר לבית אחשורוש ליבעל לערל וטמא שאין טומאה גדולה מזו, אז לבשה מלכות שלבשתה רוח הקודש שהוא השראת השכינה ומלכות שמים, וגם אז נפל פחד על הגוים אבל לא בביטולם כבמצרים רק שמתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם שלא הרגישו במורא גדול דגילוי שכינה שאז היו בטילים במציאות לגמרי דאין שייכות מציאות במקום גילוי שכינה אלא לכנסת ישראל בלבד וה' בדד ינחנו, רק אז לא היה התגלות דגלוי שכינה בפעל לעיני העמים כלל רק מכח פחד מרדכי והיהודים מעלת הצדיקים ודעמך כולם צדיקים עד שנתרצו להתייהד, דעל זה היה הגליות שיתוספו גרים דקליטת הקדושה בגלות אינו על ידי ביטול החיות מהם לגמרי שזהו רק על ידי גילוי שכינה. אלא על ידי שנתייהדו דהיינו שיש מציאות איזה דבר טוב מצד הגילוי דעולם הזה גם בהם דעל ידי זה יכלו לשלוט על בני ישראל, אלא שכל זמן שהוא אצלם הטוב בהעלם ואי אפשר להתגלות כלל כי אפילו ירצה לעשות מצות התורה אי אפשר להם אלא אם כן יתגייר ובשם ישראל יכנו, וכן בימי מרדכי ואסתר היו עדיין בגלות ועבדי אחשורוש דעדיין לא נתגלה גילוי שכינה הגמור דה' בדד ינחנו, אבל נתגלה דבר זה איך השם יתברך עמנו גם בגליות ואף שמשוקעים במה שמשוקעים כמו שהוא בגלות הגורם שיקוע הרבה בדמיונות מצד ההכרח, מכל מקום על ידי זה דייקא זכו לקבלת התורה שנית מאהבת הנס מה שלא היה כן מקודם ביציאת מצרים דהיה ישועה יותר גדולה ואפילו הכי היה מודעה רבה לאורייתא, דאז היה הנס דגילוי שכינה וכשנעלם התגלות זה הרי נעלם הכל ועד שאמרו נתנה ראש ונשובה וגו', כיון דנעלם מהם התגלות זה שהיה להם ביציאת מצרים חשבו לשוב מצרימה דדימו דשם יוכלו לזכות שנית למדרגה, דחשבו דאי אפשר לבוא למדרגה זו אלא על ידי השיקוע בדמיון מקודם, ובאמת גם מחשבה זו לא היה דמיון כוזב כי לעולם לא זכו לשום התגלות קדושה אלא על ידי גליות והעלם הקודם, אך לא שהם יחפצו בזה דאדרבה האדם צריך להשתדל לצאת משיקוע והעלם והתורה היא עצות להשתדלות. והם במצרים זכו לגילוי שכינה בלא שום השתדלות לכך ודימו שלעולם יהיה כך, אך בנס דפורים שראו שיכולים להשתקע למקום שמשתקעים אלא שמכל מקום השם יתברך עמהם גם באותו שיקוע באפסי ארץ, אז הבינו דיש צורך להשתדלות אדם ולעצות התורה בהגדרות הראויות לטוב להם שיוכלו להציל עצמם על ידי זה גם אחר השיקוע:
5
ו׳והתגלות זה היה באדר שהוא נגד כח יוסף ועל ידי זרעא דבנימין, כי עיקר כח ההגדרה הוא מתייחס ליוסף אבל הגדרתו הוא בפעל גמור ולאו כל אדם זוכה, רק יש עצות להיות נהפוך הוא שמה שהיה נראה סבה לרע הוא נעשה באמת סבה לטוב, כביאת המן על המשתה שעשתה אסתר שהתפאר בזה וחשב על ידי זה עצות לתלות את מרדכי ובאמת היה זה לאבדונו ותלייתו, ושורש שליטת המן הוא בהתגברות כח הדמיון וכמה שכתוב בגמרא ישנו מן המצות ובמדרש אלקיהם ישן הוא, אבל באמת אז נתברר דגם בהיותם שקועים בדמיון עם כל זה שרשם דבוק בהשם יתברך דעל כן חייב לבסומי בפוריא דשכור הוא הסרת הדעת והתגברות הדמיון, והבירור דפורים דגם אז דבוקים בהשם יתברך וזהו על ידי בנימין וחבור יוסף ובנימין הוא ההתגלות דעמך כולם צדיקים, וזהו עצת יוסף עשו וחיו שיביאו אליו בנימין ועל ידי זה יוכלו להתדבק בחיי עולם וכפי מה שחשבם למשוקעים כי העומק שלהם לא נתגלה עדיין אז קודם יציאת מצרים ומתן תורה, וכל דמיונות יוסף היו אמת אבל רק לפי שעה ולפי השעה דאז היה כן באמת שהיו צריכים להמשיך החיות על ידי יוסף שהרי הוא פירנסם, ומסתמא היה להם צורך באמת לקיום חיותם האמיתי שיהיה השפע דרך יוסף ועל ידי שנתחבר עם בנימין, וכמדומה לי דהיה זה באדר דאז שלמו שנתיים דרעב בקרב הארץ דהתחלת שני שובע ורעב היה בניסן דאז מתחיל הקציר, ואע"ג דבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים כמה שכתוב בראש השנה (י' ע"ב) ואז היה אתחלתא לנס דיציאת מצרים דלהיות מושל על מצרים ערות הארץ עד שיוכל להחתים אות מילה בבשרם הוא קצת מעין גילוי שכינה במקום טומאה, אבל בהעלם גדול וביאת כל השבטים למצרים שזהו אתחלתא לגלות מצרים שהוא ההכנה לגאולתם היה באדר הסמוך לניסן, שבו הוא הגאולה שמצד העולם הזה והדמיון להכיר שאינו כפי הדמיון דאז הכירו השבטים צדקת יוסף ושהם טעו בדמיונם וכן יוסף הכיר צדקת השבטים ושטעה בדמיונו בהוצאת דבה רעה, כי אז הוא זמן בירורי הדמיונים מצד הדמיון אף טרם הגיע לגילוי שכינה הגמור שהוא על ידי יוסף ובנימין, והיינו שיתחזק להגדיר עצמו ולהוציא עצמו בהשתדלותם מכל דמיוני עולם הזה הכוזבים על ידי התגברות וכבישת היצר כפי כחו שהוא דרגא דיוסף, והסייעתא דשמיא דאלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו הוא דרגא דבנימין הנטפל תמיד ליהודה כי אין כחו כל כך בהגדרת עצמו כיוסף, רק בצירוף הסייעתא דשמיא דהשראת שכינתו יתברך בכל מקום שהיא לעולם השם יתברך שוכן במעמקי לבבו כמה שכתוב בשיר השירים רבה דהקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי וגו', ודרשו על זה אני ישנה ולבי ער היינו דאף על פי שהוא משוקע בדמיון שהוא השינה מכל מקום אין הדמיון נוגע עד מעמקי הלב דשם יש לעולם נקודת צור לבבו שהיא ערה, ועל ידי זה יוכל להתעורר מתרדימתו ולזכות לגאולה שלימה במסמך גאולה לגאולה דניסן שהוא על ידי לוי ויהודה, דמצרים על ידי משה ואהרן ודעתיד דבניסן עתידין ליגאל על ידי משיח בן דוד במהרה בימינו:
6