מחשבות חרוץ ו׳Machshavot Charutz 6
א׳ארבע מצות יש בפורים מקרא מגילה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים ומשתה ושמחה, ונ"ל שהם נגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה דמלחמה לשם זה בעמלק מדור דור, והניצוח הוא על ידי ארבע מצות מעשיות אלו, דכל מצות שעושין לזכר הנס הוא מה שיש בהם כח וחיות שנתגלה בשעת מעשה שהיה הישועה בפועל, ועל ידי אותם מצות מתגלית אותה ישועה בפעל בכל דור, ועיקר הישועה הוא כשנושעים באותו דבר שהיה להם חסרון שמחמתו באה הצרה, דזהו כל ישועת ישראל ישועת הנפש ולא ישועת הגופות בלבד, וכל הצרה בא על ידי זה שמזה יצמח הישועה וכמו שנאמר וממכותיך ארפאך רצה לומר מהמכות עצמם ועל ידם הוא הרפואה, וכן משם אקבצך ומשם יקחך היינו משם דייקא יצמח הקיבוץ ושיקחך, וכמה שכתוב במגילה (י"ד ע"א) גדולה הסרת טבעת כו' שהחזירתן למוטב, ולקחו למשל זה בפרק חלק (צ"ז ע"ב) מעמיד להם מלך קשה כהמן דבימי המן שבו בתשובה שלימה וקבלו על עצמם ועל זרעם כל התורה מאהבה, וזהו עיקר הישועה שהיה על ידי גזירה זו שזכו לקבל דברי תורה מאהבה ושבו בתשובה שלימה וממילא נתבטלה הגזירה, כי איך אפשר לאבדם חס וחלילה עוד דאפילו ציפרא מבלעדי שמיא כו', והגזירה היתה מה' במשפט תחלה ואף על פי כבר הבטיח השם יתברך ואף גם זאת בהיותם וגו' לא וגו' לכלותם וגו' וכן בכמה מקראות, אבל כבר אמרו ז"ל (מגילה י"ג ע"ב) ליכא דידע לישנא בישא כהמן, ואיתא במדרש אסתר רבה פרשה ג' דכל מלך סתם במלך מלכי המלכים הקב"ה הלל מדבר אם כן כל דבריו ולמלך אין שוה וגו' אשקול אל גנזי המלך הוא כלפי מעלה, ותחלה קטרג עליהם מחטאיהם כי כבר קלקלו לגמרי כל קומת האדם שחלוק לד' שהם ה' כנודע חלוקת נפש האדם לה' מדריגות נפש רוח נשמה חיה יחידה והם נגד ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ובסוד ארבע אותיות השם וקוצו של י', ואמר ישנו עם אחד שישנים מן המצות (מגילה י"ג ע"ב) זהו נפילת המוחין דבעת השינה, שאף על פי שהנשמה שבמוח טהורה והם חלקי חיה יחידה דבהם אין מציאות שום פגם, מכל מקום טען דכבר נסתלקו מהם לגמרי ואין להם שייכות עוד עמהם. וזה שאמר עם אחד לרמז על חלק יחידה הרמוז בקוצו של י' דשם אין שום חילוק ופירוד כלל בין כלל הנפשות דישראל, וגם שם הוא השינה והסתלקות אותו שורש, ומפוזר ומפורד היינו שאינם באחדות ויש ביניהם פירוד לבבות, ודבר זה מפני שאין הלב בשלימות להיות דבוק בהשם יתברך כמו שהוא ראוי ללבן של ישראל דאז היה כל הלבבות מיוחדות יחד ולא היו פירוד כלל, ומצד זה מגיע הפגם לנשמה שהוא מכורסיין דעולם הבריאה דשם רובו טוב ומציאות מיעוט הרע הוא רק מפני שכבר התחיל עלמא דפירודא שיש נברא נפרד מהבורא ואין דבוק לגמרי, ודתיהם שונות היינו נימוסי עצמם שחשב שאינם בדרך ארץ שקדמה לתורה דהיינו הנקיות במדות שבהם נתחכמו כל בעלי הנימוסים והפילסופים מהאומות גם כן להיות בעלי מדות טובות שזהו שלימות כלל גוף האדם וכחות הגופנים, דידוע דכל המדות כלולים במדות הידועות הרמוזות בשם (ז') דהוי' שהוא צורת יעקב אע"ה החקוקה בכסא הכבוד שהוא שלימות צורת האדם, ובאמת אתם קרוים אדם כו' (יבמות ס"א ע"א) שהאומות אין להם שום שייכות לשלימות המדות, רק שמצד צורה הגופנית שלהם שהיא גם כן כדמות אדם ה"ה כקוף הרוצה להתדמות לאדם וחפיצים להשתלם גם כן במדות, שבזה הוא יתרון האדם מן הבהמה, וזהו נגד הרוח כי נפש יש גם לבהמה שממנה כח המעשים בפעל, אבל רוח ורצון לעשות כך או כך ולבחור בטוב זהו רק באדם, והם חושבים שיוכלו להשתלם בזה, ובאמת כל המדות נובעות מהלב ואצלם לב אין והשורש חסר, אבל המן חשב דלאומות יש שלימות המדות מה שאין כן לבני ישראל, ודתי המלך אינם עושים היינו מצות התורה בפעל שבזה נפגם הנפש באופן שקטרג שכבר פגמו וקלקלו כל קומת הנפש עד שאין למלך מלכי המלכים שוה ושום הנאה להניחם, ועל כן אם על המלך טוב וגו' רצה לומר דידע דמכל מקום כבר הבטיח שלא לכלותם על זה אמר שישקול כסף מחירם, כי מה שקטרג לפני מלך מלכי המלכים להשמיד וגו' היינו לא הגופות לבד כי אם היה חושב שיש איזה קדושה ודבר טוב בנפשם ודאי לא יהיה המשפט לכלות הגופים גם כן, רק שטען דאין בהם עוד שום ניצוצות קדושים ושיגיע המשפט שיכלו לגמרי, וההבטחה שלא לכלותם היינו שיהיה בהם לעולם איזה ניצוץ קדוש שזה אי אפשר שיכלה מהם כלל והוא כפי מחשבתו המזוהמת דימה שכבר כלה כל לחלוחית קדושה מהם, וההבטחה אינו אלא הבטחה בעלמא, ואם כן הוא דבר שאפשר להחליפו בדבר אחר ויתקיים ההבטחה על אותו דבר:
1
ב׳והענין דהוא ידע דאי אפשר לעולם בלא ישראל היינו צדיקים עובדי השם יתברך דעליהם העולם עומד וכמה שכתוב (חגיגה י"ב ע"ב) על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו. אלא שכבר אז"ל (תנחומא וירא ה') גלוי לפניו דעתידין אומות העולם לתרגם התורה ולומר אנו ישראל כו', ועשו ביחוד יש לו כח זה דפשיטות טלפיים וממנו עמלק עוד יותר שהוא הראשית דגוים וממנו המן שהוא כל התמצית דעמלק שלא קם מתנגד לישראל לגמרי כמוהו, ובו שורש כח דמיון זה בהיותו זה לעומת זה נגד יעקב בחר לו יה הוא חושב על עצמו שבו בחר ד' וכמו שאמר למי יחפוץ המלך לעשות יקר וגו' והמלך סתם הוא מלך מלכי המלכים, וחשב דהוא היותר נבחר אצל השם יתברך מכל העולם כולו, רק שבאמת הוא מלא זוהמא וטומאה וכל מחשבותיו לגרמיה ושבחירת השם יתברך הוא רק לעשות יקר וגדולה, מה שאין כן בני ישראל כל מה שמוסיף להם גדולה מקטינין עצמן כמשאז"ל (חולין פ"ט ע"א) וכל חפצם בבחירת הש"י בהם היינו לקרבם לעבודתו ית', וזהו עיקר הבחירה בבני ישראל שכל שהוא גדול יותר ומשיג יותר הוא מכיר יותר שפל ערכו ומקטין עצמו יותר, כי יודע שכל השתדלותו אינו כלום ורק מהשם יתברך חננו הכל בחסד חנם, וכמו שאמר יעקב אע"ה ראש אומתינו קטונתי מכל החסדים וגו' ומשה רבע"ה אמר ואתחנן שבקש מתנת חנם, אבל אומות העולם חושבים שמשתדלים ומה שהוא משיג איזה דבר ושלימות הוא מצד השתדלותו ואין קץ לגמול המגיע לו על זה, וחושבים שבחירת השם יתברך הוא מצד השתדלות ושגם הם יכולים להשתדל ואז הם ישראל, וזהו הכסף שאמר לשקול דהיינו השתדלות דבכל מאודך, אבל באמת אמרו על זה במדרש (שיר השירים רבה ח' ד') אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאוהב הקב"ה את ישראל בוז וגו' היינו דישראל שאוהבים את השם יתברך בכל מאודם אינו בשביל שיאהבם כלל רק שהם בעצם יש להם שייכות ודבוק להש"י, והם אוהבים אותו בלא סבה ותועלת עצמם, וכן הוא אוהבם גם כשאין שוה והנאה מגיע לו כלל, אבל אומות העולם כל השתדלותם הוא בשביל האהבה שיאהבם, ודבר זה אינו כלום וכמה שכתוב בריש ראש השנה שבאומות העולם נקרא אפילו רשע על זה ובישראל נקרא צדיק גמור, לפי שאפילו מתכוין על מנת לקבל פרס אין זה עיקר כונתו רק טפל וגם אם לא יתנו לו שום פרס יהנה מזה עצמו שעשה רצון הש"י, ודבר זה הוא שורש הקדושה דישראל שאין ניתקת מהם לעולם עד שעל כן אי אפשר לכלותם, ואף על פי שיזדמן שישנים מהמצות וחוטאים גם כן, היינו הכל רק מצד ההשתקעות דעולם הזה ולא מצד שרשם. והבירור הוא דבהצר להם הם חוזרים להשם יתברך אף על פי שרואים שהוא מיצר להם, ועל כן באמות העולם והיה כי ירעב והתקצף וקלל וגו' אבל ישראל שאין כוונתם לקבל פרס רק אוהבים בעצם להשם יתברך אלא שהשאור שבעיסה משכיחם. ובהיצר ובפרט כשהיו מוכנים ליהרג דהותש כח היצר שבו להשם יתברך בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם, ואז ליהודים היתה אורה וגו' דשבו להם כל המדריגות, אורה זו תורה וחכמה שבמוח ונגדה עושין לדורות מצות מקרא מגילה דקרויה ספר כאמתה של תורה ועל ידי זה זוכין לאורה, ושמחה הוא בלב כמה שכתוב לב וגו' ובשמחתו וגו' ונאמר לב שמח וגו' ולישרי לב שמחה וזכו לישרת לב ושמחה, ועל זה הוא מצות שמחה ומשתה והמן היה מקטרג על זה כמה שכתוב במדרש (אסתר פרשה ו') שאמר אוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יום טוב, היינו דאצל אומות העולם אי אפשר להם לעשות דבר של הנאת עצמם לשם שמים כיון דהם כל שורש כונתם הוא רק הנאת עצמם וכל טיבו דעבדין לגרמייהו, ואפילו מה שעושין לשם שמים הוא לקבל פרס ולהנאתן, אלא שמכל מקום גוף המעשה אינו הנאה חושבים דזה נקרא לשם שמים, אבל כשגוף המעשה גם כן הנאתן מה לשם שמים יש בזה, אבל באמת אצל בני ישראל שורש כונתם לשם שמים היינו שלא להנאתן כלל ואפילו מכוין הנאה וקבלת פרס אין זה העיקר אצלו, ואם כן אפילו גוף המעשה גם כן הנאה מכל מקום ההנאה טפלה אצלם ועיקר הכונה לשם שמים לא נתבטלה על ידי זה, דאפילו שיתבטל אחר כך ההנאה הוא חושק לזה עצמו של עשיה לשם שמים לבד, וזהו עיקר ההבדל בין ישראל לעמים שנתברר בפורים, ועל כן עיקרם נקרא ימי משתה ושמחה וחייב לבסומי עד דלא ידע כו' דאז ודאי אין לו שום כונה לשם שמים אלא דסתמן לשמן קיימי אצל זרע ישראל ואין צריך כלל לכונה לשם שמים, כי הם כל מעשיהם לשם שמים ששרשם תקוע בזה ואפילו בלא כונתם:
2
ג׳וששון זו מילה היינו שלימות המדות ששרשם וסיומם ביסוד דזהו עיקר שלימותן בשמירת גדר ערוה, דדור המבול שפרצו בו יצאו מכלל מדת דרך ארץ הקודמת לתורה ונאבדו מן הארץ, ועל כן זהו האות לבני ישראל ולא נקרא הערלה אלא על שם אומות העולם דלהם אין שלימות בזה כלל דאין קרוין אדם, וניתן לאברהם אע"ה קודם מתן תורה המצוה הראשונה של בנין אומה הישראלית שהוא כמו הדרך ארץ שקדם לתורה, ודבר זה הוא אצל בני ישראל בתולדה שהרי אפילו ערלי ישראל נקראו מולים (כמה שכתוב נדרים ל"א ע"א) שכבר נולדו מזרע אברהם יצחק ויעקב הנימולים והם שרשם כך ואז נתברר זה, והמשכת גילוי אותה קדושה לדורות הוא על ידי משלוח מנות איש לרעהו דדבר זה הוא שלימות המדות שישנו באומות העולם למראית העין, דגדר ערוה וקדושת הברית אין בהם כלל, כי כלל שתי המדות הם חלוקות לשתים נגד שתי הקצוות חסד וגבורה שמפסולתם נמשך שתי היצרים דקנאה ותאוה והם שתי הפכים דמי שהוא בעל תאוה הוא טוב לבריות, וזהו אצל האומות יש למראית עין מי שעינו טובה לבריות ויש לו אהבה להם, וזהו ענין מצות משלוח מנות לומר דגם זה הוא באמת רק בישראל לבד, דהאהבה ועין טובה שלהם לריעיהם הוא גם כן רק לאיזה כונה להנאת עצמם כאהבת נשים, מה שאין כן בישראל שעושין גם זאת רק לשם שמים ומפני שהש"י ציוה על זה או שחכמינו ציוו על זה והכל רק לעשות רצון השם יתברך ולשם שמים, ויקר זו תפילין היינו שלימות המעשים מה שנושאין עליהם עול מצות זהו מצות תפילין שמקשרין הראש שהוא ראש הגוף והיד שהוא כלי המעשה והפעולה יהיה קשור ומשועבד להשם יתברך ולעול המצות האמורים בפרשיותיהן שעל זה נאמר וקשרתם וגו' רצה לומר עול המצות יהיו קשורים לאות ולזכרון שלא תשכחם, ודבר זה הוא יקר דבר יקר כי השלימות במעשים הוא דבר יקר מאוד בעולם הזה, דאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה וגו', אלא דליהודים היתה זה דעמך כולם צדיקים שהשם יתברך יעיד עליהם שכל מעשיהם לשם שמים, וזהו ג"כ עדות התפילין דשם ה' נקרא עליהם ועל ידי זה ויראו ממך, דהאומות עצמן יודעים שאין בהם שום שלימות במעשים כלל ואין מתפארים אלא בשלימות במדות, ותפילין דמארי עלמא כתיב בהו מי כעמך ישראל גוי אחד דהשם יתברך מעיד על כן, וזה היה הבירור אז מצד השם יתברך שהעיד עליהם כן, וההמשכה לדורות בפעל הוא במצות מתנות לאביונים כידוע דצדקה נקרא סתם מצוה בכל מקום במדרש, וכל צדקה וחסד שאמות העולם עושין הוא לגרמיה וכמה שכתוב בבבא בתרא (י' ע"ב) דהוא חטאת להם והיא לבדה מצוה שישנה גם אצל אומות העולם ואצלם הוא חטאת ואצל ישראל היא מצוה, ועל כן נקרא מצוה סתם והוא שורש לכל המצות מעשיות, וצריך לזה סייעתא דשמיא וכמה שכתוב בסוכה (מ"ט ע"ב) דלא כל הרוצה לקפוץ קופץ ומה יקר חסדך וגו', שזה דבר יקר בעולם הזה שלא כל מה שאדם חושב שהוא מצוה היא מצוה, רק צריך שהשם יתברך יעיד עליו שהוא מצוה, ובפורים דכל הפושט יד נותנים הרי הכל מצוה ואינו דבר יקר אז כלל כיון דכך המצוה בפירוש ליתן לכל הפושט יד והכל נחשב למצוה, על כן על ידי זה זוכים ליקר זה שעל ידי שלימות המצות, ובזה נשתלם שם ההוי' בקומת הנפשות דבני ישראל הדבקים בשם ההוי' ונעשית המלחמה בעמלק ומחייתו (מ"ה) בכל דור ודור בפורים על ידי המצות שבני ישראל עושים בו, ופועלים להוציא דמיונות מהלב ומוח על ידי האורה דמעט מהאור דוחה הרבה מן החושך שהוא הדמיון והשמחה, דהדמיונות בא מעצלות ושינה ותרדימות מחשבות האמיתות, וההתבוננות והשמחה מולדת זריזות והתעוררות, וששון ויקר הם המחשבות הקדושות הנכנסות אחר כך ונמשכות מהאורה והשמחה, ולהמשיך גם כן בכל כחות הפעולה והמעשים עצמן קדושה וכונה לשם שמים בכל דבר:
3