מחשבות חרוץ ז׳Machshavot Charutz 7
א׳ארבע פרשיות נ"ל שהם נגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, שתים לפני פורים שעדיין אין השם שלם קודם מחיית עמלק, הוא נגד שתי אותיות ראשונות שבהם נבראו ב' עולמות כמה שכתוב במנחות (כ"ט ע"ב) והיו"ד על שם המחשבה כמה שכתב רש"י על פסוק אז ישיר, ודבריו נאמנו על דרך הסוד כידוע, והוא עולם הבא דעלה במחשבה ואינו בהתגלות וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, היינו דמעמקי לבבם הנעלם שאינו בהתגלות כלל אפילו לאדם עצמו שהוא שורש נשמתם חלק אלו"ק ממעל שעל זה אמרו (שיר השירים רבה ה' ב') דהקב"ה לבן של ישראל, דבר זה הוא סוד העולם הבא שהוא נגד ליבא כידוע, והוא החלק לעולם הבא שיש לכל ישראל אפילו לחוטאים, שכל החטאים הוא רק מצד החומר וההתגלות בעולם הזה ולא מצד עומק הנשמה הטהורה הנעלמת בעולם הזה ומתגלית לעתיד לבוא שיהיה אור הלבנה כאור החמה, דהיינו אור כנסת ישראל יהיה מאיר ומבהיק כשמש ומגן ה' כביכול כדרך שאמרו (בבבא בתרא ע"ה ע"ב) עתידים ישראל שיקראו בשמו של הקב"ה, היינו שיתכללו במקורן שעל זה אמרו בסוף פרק אלו עוברין דיהיה נקרא כמות שהוא נכתב, היינו שיתגלה פנימיות האור בלא לבוש המעלים ומכסה שממנו הוא השורש דכנסת ישראל בעולם הזה שיש בה העלם ולא נגלה דביקותם באלהים חיים לגמרי עד לעתיד לבא שהקב"ה מחדש עולמו דהיינו אותו עולם בעצמו, ומכל מקום יהיה מחודש לגמרי ובעולם הזה די מה שיודעין שיש עולם הבא ועל ידי זה יש להם חלק וכמה שכתוב בריש פרק חלק דמי שכופר בזה אין לו חלק, וכל העונשין דהשם יתברך אינם באים כמו עונשי מלך בשר ודם שהוא דרך קנס מפני שעבר מצותו, רק כמה שכתוב באבות שכר עבירה עבירה ורשעים תרדף רעה, דהעבירה והרעה עצמה היא העונש הרודפו, כי ממילא הרי נמשך אחר הרע והרע דעבירה הוא עצמו הרע דעונש, כי כל סטרא דרע הכל אחד וכמה שכתוב (בבבא בתרא ט"ז ע"א) הוא השטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, והכפירה באיזה דבר הוא שאין לו שייכות לדבר זה דעל כן בא חבקוק והעמידן על אחת, שעל ידי אמונת הנפש בהשם יתברך ממילא יש לו שייכות ודיבוק להש"י, ומי שאינו מאמין אין לו שום שייכות בנפשו, והאמונה בעולם הבא הוא החלק לעולם הבא שיש לכל ישראל, וזהו מעיקרי היהדות להאמין שיש עולם אחר הנצחי ואין העולם הזה תכלית האדם, וכך קבלתי ושמעתי בפירוש בלשון זה שהאדם היודע ומאמין שיש עוד עולם אחר הוא ישראל הנושע בה', והם דברי אלהים חיים כי בזה נקל להאדם להשליך כל חמדות העולם הזה , והוא זכרון יום המיתה שהוא המדריגה האחרונה לניצוח היצר רע להזכיר לנפשו כי לא ירדה להשתקע בעולם הזה והוא רק כפרוזדור ומוכנת לצאת ממנו לטרקלין, והתעוררות לזה לשוב על ידי זה להשם יתברך בה מצד החלק לעולם הבא שיש בכל ישראל, כי אומות העולם אף על פי שזוכרין יום המיתה אדרבא על ידי זה אומרים אכול ושתה כי מחר נמות וכמה שכתוב בפרק במה מדליקין (ל"א ע"ב) דאין חרידין ועצבין מפני המיתה, וכמה שכתוב במדרש (במדבר רבה פרשה כ"א) מאותו גוי שעשה סעודה דאמר אנו אם אין לנו בעולם הזה כו', דאין להם חלק לעולם הבא כלל אם כן אדרבא על ידי זכרון יום המיתה מוסיפין למלאות כל תאותם ושרירות לבם בעולם הזה דאם לא עכשיו אימתי, ואין להם שום התעוררות על ידי זה לבקש האמת הקיום לעד כי הוא דבר שאין להם שייכות עמו, אבל זרע יעקב אע"ה שמטתו שלימה כולו זרע אמת דתתן אמת ליעקב, ויש בכל אחד מישראל נקודה זו דשפת אמת אשר תכון לעד [וכמה שכתוב בזוהר תשא קפ"ח א'] דעל נקודה זו נאמר השומר אמת לעולם שהוא על דרך שאומרים שומר עמו ישראל לעד דהשם יתברך הבטיח לא מאסתים וגו' וההרים ימושו וגו' וברית שלומי לא ימוט, ודהגם שיאמרו נהיה כגוים וגו' העולה על רוחכם היו לא תהיה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, ואין מניח כלל לנקודת עצם היהדות להתערב בגויי הארצות ושיגיע הקלקול לשורש כלל, על כן יש בכל אחד מזרע ישראל כח זה להתעורר על ידי זכרון יום המיתה ושיש עוד עולם אחר, לשוב אל השם יתברך באמת על ידי זה מאחר שיש בו נקודה וחלק השייך לאותו עולם הקיים לעד, ואותה נקודה נמשכת מאות היו"ד דשם הוי' ב"ה שממנו הוא עומק ראשית של כל המחשבות ורצונות שבנפש האדם מישראל עד שלא באו להתפשטות בהתגלות לבו, ועל כן כי תשא את ראש וגו' דהמנין הוא שכל אחד בפרט מישראל נמנה ונחשב ולא הכנסי' בכלל, וכשהם בכלל אגודה אחת אפילו חלבנה מצטרף עם הלבונה ונותן ריח טוב, ואפילו חבור עצבים אפרים הנח לו דמה שחסר זה השלים זה, ועל כן עיקר טענת המקטרגים ומקום שליטתם הוא כאשר מתפרט כל אחד בפרט ולא יחד בכלל, ועל כן בראש השנה דכל באי עולם עוברין כבני מרון אחד אחד אז הוא זמן הדין דיבואו בני האלהים להתייצב, ועל כן אמרו (עבודה זרה ד' ע"ב) דלא ליצלי ראש השנה ביחיד, וכן איתא בזוהר (ח"ב מ"ד ע"ב) על פסוק בתוך עמי אנכי יושבת, דבראש השנה בעא לאכללא נפשיה בכללא דישראל, והיוצר רואה יחד לבם כמה שכתוב בראש השנה (י"ח ע"א) דישראל גוי אחד יכולים להתאחד בנקודת הלב שהוא משורש אחד, וזהו קול שופר שהוא קול פשוט היוצא מעומק הלב שאין בו חיתוך אותיות שהוא חילוק הפרטים, דכשבא לדיבור אז הוא מתפרט לאותיות שכל אות פרט בפני עצמו, וכן הנפשות דישראל הם אותיות התורה וקודם מתן תורה היה קול השופר החזק מאוד שהוא קול פשוט הכללי שממנו נמשכו אחר כך הפרטים המתפרטים, וישראל מתכללים עצמם יחד ולהכלל במקורם שהוא אחד, ואז אין עוד מקום לשום קטרוג והשטן מתערבב:
1
ב׳וכל מצות התורה הם עצות מגדול העצה ית"ש לנפש הדבקה בהשם יתברך שלא תאונה אליה רעה המפרידה מדביקות זה, ובראש השנה הוא פקידה דמי לא נפקד כהיום הזה, אבל לא דרך נשיאות ראש שהוא רק יום הזכרון מפני שאז הרת עולם ונבראו, באותו יום תמיד מתעורר מחידוש והזכרון כביכול לפניו, ועל ידי זה הוא המשפט על המשכת השפע שהוא על ידי תחלת הבריאה דאתה מחיה את כולם, ומשעת יצירה נגזר טפה זו מה תהא עליה, ובראש השנה מתעורר שעת יצירה דכל העולם כולו בכל ראש השנה ליצירה דאותה שנה, אבל העברת הצאן על ידי מונה בעולם הזה זהו נשיאות ראש לכל אחד מישראל בפרט שהוא נמנה בפמליא של מלך ואינו מתכלל כלל, כי הוא פרט שאין צריך לכלל דכל פרט נמנה ומסוים בפני עצמו, ועל דרך זה צריך כופר נפש שלא יהיה נגף ושליטה למקטרג דאין אדם צדיק בארץ וגו', ומחצית השקל הוא היו"ד דהוא עשר גרה ורומז לעשר ספירות כמה שכתוב (ברע"מ) ריש פרשת תשא ע"ש, דעל זה נאמר העשיר לא ירבה עמודא דאמציעותא כדתנן בספר יצירה עשר ולא אחד עשר והדל כו' יעו"ש, היינו שיתעורר לבבו דאפילו נשקע למקום שנשקע מכל מקום יש נקודת אמת בלבבו שלא נשקעה כלל ולא ישלוט בה שום רע, והוא הלוז שבשדרה שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה כ"ח) שאינו נרקב ולא נשרף ולא מתפוצץ בכל מיני תחבולות שממנו בנין הגוף לעתיד לבא, וידוע דמספר עשר הוא קומה שלימה וכן נקודה זו הדומה לי' הוא קומה שלימה, עד שאפילו קלקל כל הקומה יוכל להתחדש ממנה כל הקומה בשלימות, והשקל הוא עשרים גרה כ' רומז לכתר כמה שכתוב בריש הקדמת הזוהר, והוא למעלה מהראש והקומה והוא התפילין שבראש שהם כמו כתר על הראש, והוא ההתקשרות שיש לכל קומת האדם ועומק ראשית כל מחשבותיו שבמוח להשם יתברך בקבלת עול מה שאמר הכתוב בפרשיות שבתפילין וההכרה דה' אחד, ועל ידי זה נעשה היחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה, דאז יש י' דידיה וי' דידה שהם כ', ומחצית השקל הוא היו"ד דכנסת ישראל לבד ונותנים זה להשם יתברך והוא הכופר נפש כי אף על פי שהמקטרג טוען כמשפט הנבואה הנפש החוטאת תמות (כמה שכתוב בירושלמי דמכות) ותמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו, יש להשם יתברך פדיון על זה לנפשות דבני ישראל דפודה ד' נפש עבדיו ולא יאשמו וגו', ועל דבר זה נתקשה משה דבמשפט הנבואה לא יכול להשיג זה ואח לא פדה יפדה איש לא וגו' ואין פדיון ליום המיתה, דהמיתה הוא מצד עטיו של נחש שהוא שורש הרע שבתולדה, ובעולם הזה נראה זה כשורש רע ומה פדיון יש על זה, אך ה' דייקא פודה מצד השם יתברך יש פדיון לעבדיו דוקא הם כל ישראל כי לי בני ישראל עבדים עבדי וגו', והראה לו מטבע של אש היינו דעיקר חמדות עולם הזה הוא נכלל בתאות ממון שהוא תאוה הכוללת דעל ידי זה יוכל להשיג כל מיני פרטי התאות, שיש לכל אחד בפרט תאוה לדבר מיוחד, ותאות ממון הוא כולל כל אחד שכל אחד מתאוה לזה כדי שישיג על ידי זה תאותו הפרטית, וזהו העולם הזה שנתן האלקים לבני אדם לענות בו דאיתא במדרש (קהלת רבה א' י"ד) זהו שיפוטה של ממון, ובזה הוא כלל ההשתקעות דעולם הזה , ועל זה נאמר בכל מאודך דאמרו ז"ל בהרואה (ס"א ע"ב) בכל ממונך, שזהו המאוד של האדם וזה תכלית שלימות האהבה שהאדם מוסר גם המאוד להש"י, ודבר זה נאמר בפרשת ואהבת ליחיד לא בפרשת והיה אם שמוע לרבים, שהיחיד בפרט רוצה להיות מדוגל באהבת השם יתברך צריך התחזקות והתאמצות יתירה נגד המשטינים ויצר המסית, ועל כן צריך הוא להתגבר בכל מאודו למסור גם המאוד להש"י, ורז"ל אמרו (בפכ"ש) דיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו על זה נאמר בכל מאודך, ואף על פי שזה לכאורה מדה רעה וזרה עם כל זה מצינו בפרק גיד הנשה דהוא מדתן של צדיקים דממונם חביב מגופם, ולמדו מיעקב אע"ה שהוא שורש מדת האמת הקיים לעד שלא חשק לשום דבר שלפי שעה, ומה קיום לעד יש בממון דהוא ודאי דבר שלפי שעה לבד, אבל ידוע דיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא ויש מצד זה מעלה בעולם הזה שהוא רק לפי שעה אבל בו הוא מקום ההשתדלות והבחירה ועולם הבא נקרא ימים שאין בהם חפץ כמה שכתוב בפרק שואל דעיקר האדם הישראלי הוא החשק וחפץ שיש לו לעבודת הש"י, וכמה שכתוב (בראשית רבה פרשה כ') על פסוק ואל אישך תשוקתן אין תשוקתך של ישראל אלא להקב"ה, והתגברות החשק הוא ע"י שיש ריחוק לפעמים, וכמו שאמרו רז"ל (נדה ל"א ע"ב) בטעם הנידה שתהא חביבה וכמה שכתוב יתרון האור מן החושך, ועל כן ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, ועל כן עיקר החשק והחפץ הוא בעולם הזה עלמא דשקרא וחשוכא, אבל השם יתברך השליך אמת ארצה ויוכל לדבק בעולם הזה ג"כ בתורה דכתיב בה אמת, ועל ידי זה יפה מכל חיי עולם הבא, כי הוא מהפך החיי שעה דעולם הזה ג"כ לחיי עולם:
2
ג׳וזהו כל ענין מדריגת האמת לעיקב שדבק באמת לגמרי עד שנתהפך אצלו גם עלמא דשקרא לעולם האמת, דעל כן לא מת כמה שכתוב בתענית (ה' ע"א) וזכה לחיים שלא בצער ויצר הרע כמה שכתוב בתנא דבי אליהו(רבא פרשת ה') בעולם הזה מעין עולם הבא, וממון הם כלל קניני האדם דעולם הזה שאין להם כפי הנראה שום שייכות לעולם הבא וחיי עולם, דהגוף אף על פי שגם כן כלה בקבר מכל מקום חוזר ונבנה לעתיד לבוא, אבל הרכוש אין לו שום שייכות גם לגוף האדם, אבל רז"ל אמרו (כתובות קי"א ע"ב) שעומדין בלבושיהם ובודאי אותם לבושים שיתחדשו יש מאין אחר הרקבון יהיו קיימים לעולם כמו הגופים, ועדיפי מלבושים דבמדבר דאמרו ז"ל (הובא ברש"י) שהיו גדילים עמהם ונאמר שמלתך לא בלתה וגו', והרי יש השארה קצת מהרכוש ג"כ לעולמי עד שהוא נעשה לבוש לגוף, והיינו מצד התורה ומצותיה דיש הרבה מצות וכמעט רובם תלוים בממון ורכוש האדם, ועל ידי זה נמשך גם בהם חיי עולם ונצחיות, והגוף לבוש הנפש והרכוש לבוש הגוף, והצדיקים שכבר נזדכך גופם חביבות שלהם ללבוש שהוא הממון, דכל מה שהוא גס יותר ולבוש חיצוני יותר צריך בו השתדלות יותר. ועל כן זה חביב ויפה להם יותר ששם ההשתדלות יותר כי שם החשק יותר, ועל כן נקרא כסף לשון חמדה ותאוה וכספא טבעא כמה שכתוב בריש פרק הזהב לשון טבע שזהו מצד טבע העולם הזה עיקר מטבע היוצאת בו, והנהגת הטבע הוא הנהגת עולם הזה שמצד ההעלם. וכידוע שהוא בגימטריא אלקי"ם שהוא מידת הדין, והצדיקים המפכים אותו למידת הרחמים ושם הוי' שהוא התגלות הפנימיות דעולם הבא גם בזה, וזהו המטבע של אש שהראה לו הקב"ה למשרע"ה שיש מטבע דאש גם כן, כי בכל מדריגות היותר תחתונות בעולם הזה יש דוגמתם במרום דכל פעל ד' למענהו לקילוסו ויוכלו להוציא יקר מזולל ושיתהפך הדומם שהוא יסוד האחרון לאש שהוא יסוד העליון, והשם יתברך נקרא אש אוכלה, ואמר לו זה יתנו, כי כשהאדם מדוגל בפרט צריך לעורר נקודת האמת ליעקב החקוקה בו עד שימסור גם כל מאודו להש"י שיזכך גם הלבוש, ובזה הוא התנשאות של כל נפש בפרט לעתיד לבוא דמצד פנימיותן הקב"ה עושה מחול לצדיקים (כמה שכתוב סוף מסכת תענית) שהם בעיגול, ואין חילוק מדריגות רק החילוק הוא מצד הלבושים שאין כל אחד לבוש בשוה, כי פנימיות הנפש שהוא הנשמה הטהורה שנתן השם יתברך בו שהוא מצד השם יתברך אין שם חילוק מדרגות דכך נתן השם יתברך לזה כמו לזה:
3
ד׳והמדרגות הם רק מצד השתדלות האדם בעולם הזה, וכל השתדלות עולם הזה הוא רק מצד הלבושים לפנימיות שבו הבחירה, ועל ידי התעוררות מעמקי הפנימיות הוא הזדככות חיצוני החיצוניות. דסוף מעשה נעוץ במחשבה תחלה, ולבא בכיסא תליא כמה שכתוב בירושלמי (סוף פרק ח' דתרומות) דלא היה לו ישוב הדעת לדברי תורה ואף דהיה לו לב רחב בתורה ועבודה ובודאי כל ענייני עולם הזה לא היה אצלו כלום נגד כה"ת וכמה שכתוב בכמה מקומות בתלמוד בכל האמוראים, מכל מקום היה לו הרגש במעמקי הלב על ידי הפסד ממון, כי כמו שיצר השם יתברך האדם שיצטרך למזון להחיות נפשו והנפש הרוחנית תלויה במזון הגשמי ואליו הוא נושא את נפשו, כך יצר כל העולם כולו לצורך האדם ושיהיו קניניו ורכושו שמהם יקח מזונו ופרנסתו ונמצא חיותו תלוי בהם, ועל כן הוא נברא אחור למעשה בראשית ואמרו ז"ל כאדם המכין כל צרכי סעודה ואח"כ מזמין אורחים, וכל העולם כולו הם צרכי הסעודה והם החשוכא דברישא, כי מהם נמשך כל החשכות וההאפלה ללב האדם כשישתקע בהם, אבל הדר נהורא על ידי נר ד' נשמת אדם המאירה לו נסתלק החושך ונעשה כולו אור והכל לצורך סעודתו סעדא דלבא והלב תלוי בו, וכידוע על פסוק נפשם בהם תתעטף שחלקי הנפש מעוטף במזון האדם וכן בכל רכושו וקניניו, וסדר העבודה בכל לב הוא בפנימיות ואח"כ בכל נפש הוא לבוש הלב, ושם החטאים דאין אדם צדיק בארץ כמה שכתוב נפש כי תחטא שהוא ע"י נפש הבהמית, דג"כ יש לה נפש אף שאין לה פנימיות שהוא היראת שמים שבלב כמה שכתוב ביומא ע"ב ב' על פסוק ולב אין רק כחות הפעולה דמזקא ונשכא ובעטה, זהו כח הנפש וצריך למסור כל כחות הפעולה להש"י. ואח"כ להיות מנושא בפרטיותו ג"כ צריך עוד בכל מאוד שהוא הרכוש לבוש הנפש לזכך גם זה למסור להש"י, וע"כ כופר הנפש הוא הרכוש כמה שכתוב (פסחים קי"ח ע"א) עשיר בשורו עני בשיו, כי גם זה חלק מהנפש המתפשט ללבושים חיצונים דעל ידי זה הם לבושים לה ומקצת נפש ככל נפש, וזהו כשנותן למקטרג אבל הבא להיות מנושא צריך ליתן כופר נפשו לד' שלא יוכל עוד מקטרג לשלוט עליו, והוא המטבע של אש שיכניס קדושה גם בכל החומריות עד שיקרא שם קודש גם על השקל ומטבע הדוממות, והוא על ידי התעוררות שורש האמת שבמחשבה תחלה שבו נעוץ סוף המעשה ועל אותה נקודה אין שום מקום קטרוג, וע"כ העשיר לא ירבה וגו' כי בנקודה זו הכל שוים:
4
ה׳והתעוררות מסירה זו דמאוד הבא מצד התעוררות הנקודה שבשורש, דבר זה שוה בכל מחצית השקל שהוא י' שהיא נקודה והיא החכמה כידוע הנמשכת מהכתר שהוא הכ' שקל השלם, והוא האין דשם אין השגה, כי כל השגת אדם אין בו שלימות דכולו מלא חסרונות, וכל השגתו הוא רק מצד זה שתשוקתו למילוי חסרנותיו דבעל חסרון משתוקק להשלמה, וכמה שכתבו קמאי בטעם מדות הארון הכל חצאים שזהו הכלי קיבול לדברי תורה, ועד"ש (שיר השירים רבה פרשה א') דדברי תורה מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, ובתענית (ז' ריש ע"ב) דאי הוו סני הוו גמירי טפי, והכוונה על כיעור נפשו מצד החסרונות שבשרשו דע"כ ניתנה תורה לבני אדם ולא למלאכים כמה שכתוב בפרק רבי עקיבא (פ"ט ע"א) דא"ל כלום יצר רע יש ביניכם, וע"כ לא בשמים היא דעיקר השגת דברי תורה הוא רק מצד מה שמכיר חסרונו ושצריך השלמה על ידי הדביקות בקונו ית' שהוא המשלימו וכשאני לעצמי מה אני והוא כמו פלג גוף, וע"כ החכמה שהוא תחלת השגה יש מאין רמוזה במחצית השקל ואין שלימות אלא אצל הש"י, והאדם נותן מחצית השקל היינו כלל קומתו שהוא י' גרה, י' ולא י"א מצד עמודא דאמצעיתא הוא השורש אמת ליעקב נחלה בלי מצרים ויוכל להתפשט יותר מכפי מדרגת קומתו, ועל זה צריך צמצום דלא ירבה שלא יחשוק להשגה יותר ממדריגתו ובמופלא ממך בל תדרוש וגו', ממך דייקא כפי מדריגתך לכל אחד יש מה שמופלא ממנו אך דלגבי אחר אין זה מופלא עדיין:
5
ו׳וזהו ולא י"א דפירש האריז"ל שלא לחשוב כתר ודעת יחד, ובאמת זה משלים היה בחיצונות וזה בפנימיות היינו דעת הוא ההשגה שאדם משיג מצד רוח הקודש שבו כדפירש"י פרשת תשא דעת זה רוח הקודש, וכתר הוא מה שלמעלה מהשגת אדם ועומד בסוד מקיף, וגם בזה יש השגה דתכלית הידיעה שלא נדע דזהו תכלית וקצה מדרגת בהשגה להשיג שיש עוד דרגה והשגה שאי אפשר להשיג, וע"כ מצד ההשגה הקומה הוא י' בצירוף הדעת שהוא שורש כח ההשגה, ומצד העדר ההשגה ותכלית הידיעה הקומה הוא בצירוף הכתר שהוא השורש דשלא נדע ותכלית הידיעה, אבל לבוא לגדר הדעת והידיעה הגמורה גם אותה מדרגה דלא נדע ושהוא במופלא ממנו זה דבר שאי אפשר ודבש מצאת אכול דייך פן וגו', ועל זה נאמר העשיר בהשגה בהתפשטות לא ירבה והדל בהשגה דא צדיק המשתדל במעשים בפעל ולא בפנימיות כל כך לא ימעיט מקומת השגת החכמה בפנימיות די' ולא תשע, היינו שלא ישיג הכתר והדעת גם שניהם, היינו שלא יהיה לו שום ידיעה והשגה גם במה שאפשר לידע, לא מצד המופלא שאי אפשר לידע דכל זמן שלא השיג עדיין מה שאפשר לו להשיג כפי מדריגת השגתו לא הגיע עדיין למדריגת הידיעה שלא נדע שהוא רק כשמגיע למופלא אחר שהשיג וידע כל מה שאפשר לו לידע מצד הדעת שבו, וצריך שגם הדל לא ימעיט מהתעוררות השגת פנימיות החכמה שבו כפי השגתו, דכל אחד מישראל יש בו שורש השגה מה שיוכל להשיג מצד שורש נפשו שהיא חלק אלו"ק ממעל שהוא השגת האמת לאמיתו דד' אלקינו ד' אחד ואין עוד מלבדו, ובנתינת השקלים בפעל היה התעוררות נקודת השגת האמת שבכח הנפש, כי כך הם כח כל המצות שהם נותנים קדושה בנפש ע"מ שהוא רמיזת המצוה, ומצד מה שמתחיל למסור קצת ממאודו ורכושו להשם יתברך על ידי זה מתעורר הנקודה דיעקב אע"ה ברדיפת השגת האמת שעל ידי זה הוא הכח דמסירת המאוד להש"י, ועל ידי זה הוא הכופר פירוש קינוח כדפירש"י בכמה מקומות על כפרה להנפש מלכלוכי חטאיו, כי כשמתגלה נקודת האמת אין שם חטא כלל כמו בעוה"ב דיתגלה דחטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית:
6
ז׳ועיקר התעוררות נקודה זו הוא בהתעוררות החשק והתשוקה שבלב פנימיות כל איש ישראל להשם יתברך שיש בכל אחד מישראל מצד שורש היהדות שבו מיעקב אע"ה, כמה שכתוב בפרק היה קורא גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונך כו' היינו עומק פנימיות הרצון דשם אין יד השאור שבעיסה שלטת, דהוא יושב רק על מפתחי הלב ובחיצונוית הרצון שבהתגלות לבו המתפשט לכחות הפעולה שם הוא יושב ומסית ומפתה לא בפנימיות, והוא שורש התחלת חשק הרצון לשום דבר, והעיקר הוא החשק וכמה שכתוב במגילה ו' ב' יגעתי ולא מצאתי אל תאמן כי כל השגה ומדרגה אינו אלא על ידי היגיעה שהוא על ידי החשק וההשתוקקות שיש לאדם לדבר זה ולא ינוח ולא ישקוט עד שימצא, וגוף ההשגה נקרא מציאה דבאמת ד' יתן חכמה ואי אפשר לאדם להשיג שום דבר בכחו והשתדלותו כלל, אלא דהוא יהיב חכמתא רק לחכימין ואיך אפשר להיות חכימין מקודם אבל זהו כל חכמת האדם מה שחושק לשקוד ולייגע להשיג החכמה, והחכמה קוראה בראש הומיות אני אוהבי אוהב ומשחרי ימצאונני, ואף חכמי אומות העולם הקדמונים השיגו דבר זה שקראו לחכמיהם פילסופים דפירוש המלה בלשון יוני אוהבי חכמה לא חכמים דזה כל חכמתם שהם אוהבי חכמה, ובלתי ספק גנבו דבר זה מבני ישראל, ובאחד באדר משמיעין על השקלים להקדים שקלינו לשקליו של המן (כמה שכתוב מגילה י"ג ע"ב), כי נתינת השקלים היא מסירת עיקר כיסופיו וחשקיו להש"י, דהיינו להשגת אמיתותו ית' וזהו עיקר החכמה האמיתית שהוא לשון הכרה בארמית להכיר אמיתותו ית', דזה כל השגת חכמה שנתן השם יתברך לתחתונים שבחכמתם יוכלו להשיג שיש בורא דכל פעל לקילוסו, ואמרו ז"ל (איכה רבתי פרשה ב') דיש חכמה באומות העולם כמה שכתוב והאבדתי חכמים מאדום היינו גוון של חכמה שהוא ג"כ השגת אמת בצד מה, וכמה שכתוב במגילה (ט"ז ע"א) האומר דבר חכמה באומות העולם נקרא חכם מחכמיו דהמן שהשיגו האמת שיפול לפני זרע היהודים, דזה כל חכמת אומות העולם שישיגו מעלת בני ישראל שלא יוכלו להם, דלהשיג חכמת האמת שהיא חכמת התורה דהיינו להשיג אמיתותו ית' אי אפשר להם זה דלא עשה כן לכל גוי, והאומר יש תורה באומות העולם אל תאמן (איכה רבתי שם) והשגת אמיתותו זהו תורה, אבל השגת מעלת ישראל זה השיג גם בלעם הרשע שהיה מחכמי אמות העולם דזה נקרא חכמה, וכל ממשלה שהוא כבוד שחלק לבשר ודם הוא מצד החכמה כי כבוד חכמים ינחלו ונאמר בי מלכים ימלוכו, וע"כ יש ממשלה באומות העולם בעולם הזה שיש לשעה גם בהם חכמים עד לעתיד דוהאבדתי וגו' ואבד ממשלתם, והסרת טבעת להמן דאמרו ז"ל (אסתר רבה) מלך סתם במגילה במלך מלכי המלכים מדבר, היינו דהשם יתברך נתן לו ממשלה ודאי היה בו חכמה היינו לרעה דגם זה נקרא חכמה בלשון הכתוב חכמים המה להרע וביונדב חכם לרשעה, והוא מה שאמרו ליכא דידע לישנא בישא כהמן דחכמה נקרא רק הכרת האמת והוא ידע לקטרג דברים שהיה קטרוג באמת כלפי מעלה עד שפעל שנחתם הגזירה מלמעלה רחמנא ליצלן, וזהו כל חכם להרע וכדרך שאמרו (ברכות ז' ע"א) בבלעם דידע לכוון שעה שהקב"ה כועס, ומצד החכמה היה ודאי מכיר זה דאי אפשר לעולם בלא ישראל וע"כ התחכם ברשעותו לומר עשרת אלפים ככר כסף אשקול אל גנזי המלך, היינו ג"כ מלך מלכי המלכים שאמר כל היקרות דישראל שיוכלו למסור כל הכיסופין וחשקות שלהם להשם יתברך הנה גם הוא יכול זה ולהיות הוא תמורתם, והוא היה המתחיל לחשוב שהוא ישראל כמו שאמרו ז"ל(במדבר רבה פרשה י"ד) דעתידים אומות העולם לומר אנו ישראל וממנו היה התחלת זה, וכמה שכתוב למי יחפוץ המלך לעשות יקר וגו' דרצה לומר מלך מלכי המלכים שהכיר בחכמתו דהצלחתו הוא מהשם יתברך שרצה לרוממו ושהסכים על ידו באיבוד ישראל חס וחלילה, ומאחר דידע דכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילם ע"כ חשב דודאי השם יתברך בחר בו תמורתם, עד שראה דנהפוך הוא ואתי מלא קומצא שערי דידן ודחי עשרת אלפים ככר כסף דידיה, דמנחת העומר נקרא מנחת קנאות כמנחת סוטה כידוע בזוהר (ח"ב קמ"ח ע"ב) דהוא הבדיקה דאשת חיל להבדילה מאשת זנונים המתדמית ברזא דאשת חיל, והוא על דרך טוב ארוחת ירק וגו' משור אבוס וגו' שדרשו ז"ל אקרבנות דבלעם ושבעת המזבחות שגם הוא חשב לבנות מזבח נגד כל הצדיקים ואבות העולם שבנו כהמן בשקליו ולומר כי יש בו כח להקריב ולעבוד נגד כולם ועוד יותר, וכמה שכתוב בתנחומא ריש פרשת צו דאיתא דהם יקריבו אלפי אילים ורבבות נחלי שמן, אך ההבדל דהם הקריבו לריח ניחוח להיות נחת רוח לפניו ית' והוא הקריב כדי להטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי זה והיה רק להרע, וכך שקלי המן היה רק כדי שיוכל על ידי זה לאבד חס וחלילה בני ישראל, ועל בירור זה בא העומר מחרת הפסח דיציאת מצרים דטען ג"כ שר מצרים הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, והוצרך בירור על זה דאף שלמראית עין בעולם הזה שוים בפנימיות אין שוים כלל, ודבר זה אין נגלה לבריות רק השם יתברך מעיד עליהם וכמו שהעיד עליהם במצרים שהיה ערות הארץ שטופי זימה וכמה שכתוב כמעשה ארץ מצרים אשר וגו' ושמו ית' מעיד עליהם שהם בני אבותם ושכולם גדרו עצמם מן העריות, וכן מנחת העומר הוא הארוחת ירק שציוה השם יתברך להביא לפניו ומעיד שאהבה שם, ועל כן אף על פי שדלותי ואני דלה מן המצות כמה שכתוב בפרק ערבי פסחים לי נאה להושיע שעל כן אוכלין בפסח לחם עוני הכל לזכרון דלותם מהמצות, וכן הוא מנחת העומר של שעורים הכל רומז לעניות ודלות, אלא שמכל מקום השם יתברך ראה פנימיות אהבת מעמקי לבם ודביקותם בשרשי הלב בו ית' ע"כ אף שהם דלי מעש טוב ארוחת ירק וגו', וע"כ גם בימי המן שקטרג עליהם דישנים מהמצות ושהוא ישקול כו' אתי קומצא עומר דידהו ודחי, וזהו בניסן שאז זמן הנס וישועות השם יתברך אפילו שאין כדאים למראית עין בעולם הזה, אבל באחד באדר משמיעים על השקלים להראות דבאמת אנו טובים בפעל למסור כל כיסופינו להשם יתברך ומקדימין שקלינו לסתום פה קטרוג המקטרג ג"כ, ועכשיו שאין לנו שקלים בפועל נשלמה פרים שפתינו בקריאת הפרשה בצבור, שהרי אנו מוכנים בכל לב ומשתוקקים ומתגעגעים לקיים בפעל וליתן שקלים למקדש השם יתברך הוא ית' יזכנו לזה במהרה בימינו וכל אחד מישראל מוכן לזה בכל נדבת לבו להוסיף כמה וכמה ג"כ אם ירצו לקבל ממנו:
7
ח׳ובזה הוא שלימות ה-י' היינו נקודת החכמה דהכרת אמיתותו ית' בכל מאודו הנטוע בלב כלל ישראל מורשה מיעקב אע"ה, ועל ידי זה זוכים אח"כ למחיית עמלק בפרשת זכור בזכירה בפה אשר עשה, דעל ידי זה הקב"ה מוחה מלמעלה כמו שאמרו ז"ל בכל שנה מעט מעט עד עת קץ שימחה לגמרי, וזהו שלימות הבינה שבלב דממנה התשובה דלבבו יבין ושב וגו' שהוא מחיית שורש הרע מן הלב, ובריאת העולם הוא בב' משום דברייתו של עולם הוא ברישא כו' (כמה שכתוב שבת ע"ז ע"ב), אבל התורה מתחיל בא' שהוא להיפך תחלה אנכי שהוא האור ואח"כ לא יהיה לך שהוא הסרת החושך וסדר התורה כך הוא, וקבלתי דדבר זה רחמי שמים על בריותיו שהקדים אנכי ללא יהיה לך דעל ידי זה אפשר לכל אחד ליכנס לדברי תורה אף שאינו נקי מרע לגמרי דכל מיני פסולת ורע כלולים בלא יהיה לך, ואילו קדם לא יהיה לך מאן ספון מאן רקיע להיות נקי לגמרי שיוכל להשיג דאנכי וגו' וגם י"ל עכשיו שהקדים אנכי השגה זו עצמו מאיר לו שיוכל להגיע ללא יהיה לך ג"כ, ולולי זה לא היה כח אדם להתגבר נגד כחות הזרים ואחרים הגוברים בעולם הזה, וגם למחיית עמלק שהוא השורש דלא יהיה לך בעקירת הרע מן הלב קדמו השקלים שהוא האור דאנכי בהשגה דד' אלקיך מנהיגך ושמוסר עצמו הכל להש"י, ואף על פי שעדיין הוא בהעלם וכנקודה בעלמא דוגמת י' שאינו בהתגלות לבו עדיין דכל זמן שהלב אינו נקי מפסולת אי אפשר לאור להתפשט בהתגלות לבו, אבל מכל מקום אותו מעט מהאור ג"כ דוחה הרבה מהחושך ויוכל לבוא למחיית עמלק שהוא הראשית גוים, דהיינו שורש התפשטות של כל מיני השתקעות ברע שהוא נחלת גוים ואינו חלק ישראל כלל, דעצם שורש ישראל הם כצאן הנמשכים אחר הרועה ואין להם שום השתקעות בשום דבר רק נמשכים אחר רצון השם יתברך המנהיגם, אלא שמצד השאור שבעיסה הוא מכניס ללב פיתוים והסתת של מיני רע דנחלת גוים ע"י העירוב טוב ורע שנעשה על ידי החטא והוא הגורם ממילא ג"כ לשעבוד מלכיות, ותחלת הסתתו הוא בכח הראשית דגוים כח עמלק שהוא שקפץ עליהם בראשונה מיד אחר יציאת מצרים כי הוא הראשית והתחלת הסתת הרע דגוים, והכנסתו בלב הוא להכניס עייפות ויגעות בעבודת השם יתברך ועל ידי זה ג"כ מסיר יראת אלקים וכמה שכתוב ואתה עיף וגו' שהוא על ידי מה שקרך, שהרי רז"ל אמרו (ב"ב קכ"ג ע"ב) דעמלק נופל ביד זרעו של יוסף שנאמר בו האלקים אני ירא ובעמלק נאמר ולא ירא אלקים, והרי הך מקרא קאי על ואתה ולבני ישראל אומר זה, ועל כרחך דעל ידי עמלק הוא שבא להם זה, וזהו על דרך תחלת נפילה ניסה (כמה שכתוב סוטה מ"ד ע"ב) שנס מן המערכה ומתייאש ממלחמה ממילא אח"כ שכנגדו רודף אחריו ומפילו, כך עצת היצר בתחלה להכביד עליו העבודה להשם יתברך עד שיראה עצמו עיף ממנו ושהוא למעלה מכחו וכענין ראמות לאויל חכמות ועל ידי זה בשער לא יפתח פיהו ומעט מעט מכניס בתוכו כל רע, כי כשיוצא ממנו דבר של תורה נכנס כנגדו דבר של ליצנות כמה שכתוב (שיר השירים רבה פרשה א') והם דברי עמלק כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה פרשה כ"ז) על פסוק לץ תכה זה עמלק, דזה שורש גוים להיות כל דרך האמת אצלו לליצנות, ועל כן מיד שנכנס בו אור קימעא זה דרך העלם להשיג שיש בורא עולם הזה ועוה"ב שאליו הוא מוסר נפשו ולבבו וכל מאודו יוכל לזכור מחיית עמלק בפה, דכל כח יעקב נגד עשו הוא בפה כמה שכתוב הקול קול יעקב וגו' דעקימת שפתיו הוי מעשה לעקור הרע מן הרע, וכמו ששמעתי על פסוק שפתי צדיק ידעון רצון שהדבור בפה פועל להכניס רצון ללב, וצדיק דייקא שהוא שטנו של עמלק ועשו ואז האור מתרחב בהתגלות לבו והתפשטות:
8
ט׳וזהו הה' ראשונה דשם, ואח"כ הוא מוסיף בתיקון לתקן גם השורש דעטיו של נחש שישנו בכל זרע אדם הראשון דמחמתו נגזר המיתה, וזהו פרשת פרה הבאה לטהר טומאת מת ודבר זה חוקה ושלמה המע"ה אמר על זה אמרתי אחכמה והוא רחוקה, היינו השגת דבר זה לאמיתו מציאות הטהרה לטומאת מת שדבר זה אי אפשר להשיג אלא לעתיד כשיבולע המות לנצח דאז יבינו שיש מציאות טהרה לטומאת מת אבל בעולם הזה הוא רחוק מהשגה. אבל מכל מקום הש"י קבע להם טהרה דרך חוקה אף שאינו מושג בעולם הזה, וזהו אות הו' שהוא אות אמת כמה שכתוב בזוהר ריש ויקרא הרומזת לכלל הקומה דאמת ליעקב שהוא עץ החיים דיעקב אע"ה לא מת, (תענית ה' ע"ב) ואף על פי שחנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא, הכל כפי המושג בעולם הזה ובאמת לא מת, ודבר זה אינו מושג כלל בעולם הזה רק דרך חוקה כמו שגוף ענין המיתה היא ג"כ חוקה דאי אתה רשאי להרהר רק דכך גזר, וכמה שכתוב (מנחות כ"ט ע"ב) ברבי עקיבא שתוק כך עלה וכו' ולא תירץ לו כלום על שאלתו החזקה זו תורה וזו שכרה רק אמר לו שישתוק, כי סוד דבר זה אין לו התגלות בעולם הזה שיוכל להתגלות בדבור ורק כשישתוק וידבוק עצמו לעולם המחשבה שהוא השגת עומק מחשבתו ית' ירגיש דכך עלה במחשבה ומשרע"ה היה יכול להשיג זה וכמה שכתוב ג"כ (מדרש תנחומא פרשת חוקת) לך אני מגלה טעמי פרה כי הוא עלה למרום, היינו השגה המרוממת מהשגת בני אדם בעולם הזה, ומיתתו היתה חוקה גמורה שגם לו לא נגלה הטעם דאף על פי שנתפרש חטאו הרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואף על פי דהכל במשפט למאן דאמר (שבת נ"ה ע"א) אין מיתה בלא חטא ואף משה ואהרן וכו' ומשום דלא האמנתם להקדישני נחשב לגבי דידהו כחילול השם דתלוי כפי מה שהוא אדם כמה שכתוב סוף יומא כגון אנא כו' ובחילול השם אין כח בתשובה ויום הכפורים ויסורים לכפר לגמרי אלא בצירוף המיתה, מכל מקום אמרו על זה נורא עלילה לבני אדם שנחשב לעלילה מה שיהיה זה בגדר חילול השם, וזהו טעם לא ידע איש את קבורתו היינו שלא היה מושג לשום אדם ענין מיתתו וקבורתו כלל, אבל דבר זה הוא מעטיו של נחש דנאמר ועתה פן ישלח ידו וגו' ואמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה כ"א) אין ועתה אלא תשובה, היינו דלשון ועתה היינו שהוא עתה כך מה שלא היה כן מקודם וזהו תשובה שמתחרט עתה על הקודם. והשם יתברך לא רצה שיעשה תשובה על חטא זה ושישלח ידו וגו' שיזכה לחיי עולם, וזהו שורש העלילה שבא על בני אדם שסגר מהם דלתי התשובה הגמורה ושיוכל לזכות לחיי עולם מיד בעולם הזה, וכן בכל צאצאיו בשורש זה דעטיו של נחש התקוע בכל אחד מורשה מאב הראשון אי אפשר לתקן ולשוב לגמרי, וזהו ענין טומאת מת שהוא אבי אבות הטומאה ומטמא לפי שהמיתה באה מצד טומאה ראשונה דנחש הקדמוני אבי אבות הטומאה, והמת עצמו אין לו טהרה בעולם הזה עד עת קץ לתחיית המתים רק על הטמא מת שאל משרע"ה במה יהיה טהרתו כמו שאמרו ז"ל , וכפשוטו השאלה מפני שזה דבר שאי אפשר שלא יגעו בני אדם במת כדי לקברו וכי ישארו בטומאתם לעולם שלא יוכלו ליטהר כלל אין זה דרכי נועם, ועל דרך האמת שכל טומאה הוא מצד חסרון בנפש ובשובו מדרכיו וחי' ממילא דיטהר ג"כ, וענין טומאת מת הוא שנמשך גם עליו זוהמת עטיו של נחש שבמת שזהו הטומאה שבו, והרי כל החטאים יש להם תקנה בתשובה אבל זה שממשיך עליו טומאת עטיו של נחש שהוא טומאה שאין עליה תשובה הוקשה לו דאין לך דבר שעומד בפני התשובה כל שאין החטא מושרש בעצם החיות שזהו עש"נ והרי טומאה זו אינו מצד עצם חיותו רק מצד הנגיעה או האהלה של אחר שהמשיך עליו והרי זה כלל טומאות דשאור שבעיסה ושעבוד גליות שהם רק כהוצי הסובבים לאסא ואם כן ודאי יש לו טהרה ובמה יהיה טהרתו כיון דהוא המשכת טומאת עטיו של נחש שאין כח בתשובה לכפרו, עד שהגיע לפרשת פרה נתגלה לו שיש לזה טהרה שאין מושגת בעולם הזה רק דרך חוקה כמו חוקי הטבע שחקק השם יתברך במעשה בראשית חוקים דברים שנלאו כל חוקרי טבע לתת טעם לזה בשכל אנושי, כך התורה שהוא דפוס מעשה בראשית יש בה חוקים שהשם יתברך חקק כך:
9
י׳והוא מה שאמרו (במדבר רבה פרשה י"ט) תבוא אם ותקנח צואת בנה כי במתן תורה היה חרות ממלאך המות ויצר רע כאדם הראשון קודם החטא ועל ידי חטא עגל חזר עטיו של נחש למקומו, והוא מה ששמטו אחד מטטראמולין פני שור מהשמאל (כמה שכתוב שמות רבה סוף פרשה מ"ג) דאורייתא מסטא דגבורה שהוא סוד הצמצום להיות מצומצם בדרכיו את זה תעשה וזה לא תעשה, ואמנם צמצום זה של התורה אינו אלא הרחבה גמורה דהרי זהו שורש נחלת יעקב בלי מצרים, ועל ידי צמצום זה שלפי שעה בעולם הזה אחיד בעץ חיים וזוכה להשפעות דדברי תורה דארוכה מארץ מדה וגו' דהצמצום הוא רק בפעולות ומעשים הגופנים, אבל בהשגה שהוא עיקר חכמת התורה בהתבוננות שבמוחו ולבו בזה יוכל להתפשט בלי מצרים, ומן המצר קראתי הקריאה הוא התחלת הכניסה לדברי תורה דצריך לזה צמצום ומיצר ואח"כ כשהשם יתברך עונהו ועוזר לו אז הוא במרחב, והם טעו וחשבו דרצון השם יתברך הוא בצמצום גמור והפרידו מדת הגבורה מקו האמצעי, ועכ"א קום עשה וגו' דגם על זה נקרא אלהים אחרים שהם נמשכים מצד הפסולת שלעומת מדת הדין דקדושה שרצה השם יתברך שיהיה צמצום והעלם בעולם כדי שיהיה מקום לבחירה והשתדלות אדם שיבוא מהחשוכא לנהורא, ועל ידי ההעלם ממילא יש מקום מציאות למה שהיפך הקדושה דרוצה להתדמות כקוף לבני אדם שזהו כל ענין ההעלם שהוא גוון של שקר המראה עצמו דומה לאמת, ועכו"ם עובדים לאותם אלהים אחרים שיודעים שהם אחרים שזולת הש"י, אלא שהם בחרום כי זה חלקם אשר חלק ד' וגו' שאין להם שייכות באמת כלל, אבל בנ"י הדבוקים באמת חלילה להם לטעות בשקר ולרצות להפריד עצמם מאמת, רק שטעו וחשבו שזה הוא דרך האמת בעולם הזה שנברא במדת הדין צריך צמצום, ועל כן היה ההנהגה על ידי משרע"ה ולא השם יתברך בעצמו כלעתיד דילך לפניכם ד' ומאסיפכם וגו' ולא ילמדו עוד וגו' כי יהיה שפיכות רוחו על כל בשר דרך שפיכה שהוא השפעה בהרחבה ולא מצומצמת בנפשות מיוחדות, אבל בעולם הזה הכל מצומצם בעולם ושנה ונפש, ולפי שחשבו דמשרע"ה שעלה למרום נשאר שם ולא ירד עוד ונשארו בלא רב ומנהיג והם הרגישו דעדיין לא הגיעו למדריגת כולם ידעו וגו' ועדיין צריכים לרב ומורה, ואיך יעזבם השם יתברך כך אחרי שכבר התחיל להאיר עיניהם במתן תורה והשיגו דאהרן הוא כח העבודה ולא כח התורה דהוא דרגא דמשרע"ה ודימו כי רצון השם יתברך בעבודה לבד:
10
י״אוידוע דשלשה עמודים תורה ועבודה וגמילות חסדים הם שני קצות וקו האמצעי שהם יסודי העולם, ותורה הוא קו האמצעי דמאן דאחיד באורייתא אחיד בכולא, וגמילות חסדים מסטא דאברהם, ועבודה מסטרא דיצחק שהקריב עצמו על גבי המזבח ובזה הוא עיקר כח הצמצום, ומי שהוא בגמילות חסדים לבד יוכל לצאת ממנו פסולת עדיין כישמעאל מאברהם שהוא יצרא דעריות ותאוה, ומי שבעבודה לבד יוכל להתפשט הפסולת יצרא בעבודה זרה, אבל זרע יעקב אע"ה דאחיד בקו האמצעי מטתו שלימה שאין עוד פסולת כלל, והם רצו להפריד העבודה לבד וגרם דאמרו לאהרן קום עשה וגו', שהמתאמץ בעבודה לבד יוכל לטעות דכל העבודה בידו אף עשיית אלהים ודחלן, שחשבו מאחר שהשם יתברך עזבם כך בלא מורה המאיר עיניהם ע"כ שהכל מסור בידם על ידי עבודתם יוכלו להמציא להם דבר המאיר עיניהם ומדריכם ג"כ, וזהו עגל שהוא אפי זוטרי דשור דכמו דכרוב שהוא פני אדם שבמרכבה הוא כרביא אפי זוטרי שהוא דמות יעקב אע"ה שנקרא בפרשת רבי עקיבא דרדקי, דנקרא יעקב קטן וכידוע סודו שהוא נגד נחושת מדת הענוה להקטין את עצמו, והוא מקום גדולתו של השם יתברך דשם אתה מוצא ענותנותו להיות את דכא ושפל רוח ובכל מקום דל עני וכו' בישראל הכתוב מדבר וע"כ השם יתברך עמהם, וזהו מדת קו אמצעי שאין מוצא לנפשו שום שלימות מה שאין כן מי שנוטה לצד אחד יוכל לטעות שהוא שלם באותה מידה, והם היו שרשם באמת מיעקב אע"ה שזהו שורש כנסת ישראל להכיר חסרונם ושהם צריכים להשם יתברך להשלימם, וע"כ גם כשטעו להחשיב תבנית שור שבמרכבה לעיקר דרגת דיוסף הצדיק איהו אפי זוטרי תבנית עגל, וגם בבית המקדש היו דמות כרובים שאומות העולם לגלגו על זה (כמה שכתוב יומא נ"ד ע"ב) ואף הם טעו לעשות דוגמתן אלא שמכח הטעות להחליף בפני השור נמשכו לצד השמאל עד שטעו לקרותו ג"כ אלהים ודחלן, וזה כל ענין הסתת נחש בעץ הדעת טוב ורע הוא לנטות מעץ החיים שהוא הקו האמצעי לקצוות, דשם יש מציאות לפסולת וידיעת טוב ורע ואז משם נקל לו להטותו לצד הרע לגמרי ועל זה נאמר אני אמרתי וגו' אכן כאדם תמותון, והפרה היא המקנחת צואה זו דעבודה זרה נקרא צואה צא תאמר לו וע"כ אותו שע"ע עבודה זרה נידון בצואה רותחת, ורז"ל אמרו מפני שהלעיג על דברי חכמים והיינו דבזרע ישראל אי אפשר שיהיה יצרא דעבודה זרה וכמה שכתוב דלא עבדו עבודה זרה אלא להתיר עריות, ומי שאין כונתו לכך בא לו מחשבה זו על ידי הלעגה וליצנות מדברי חכמים דזהו שורש עמלק הראשית דגוים שנקרא לץ, דממנו נמשכים אח"כ בהתפשטות כל מיני עבודות זרות של כל עכו"ם כי על ידי ההלעגה שבמוח נעשה כל גופו צואה בהיות מוחו בית הכסא גמור שהוא מקום ליציאת פסולת המאכל, ודברי תורה הם מזון הנפש והוא לחם שמלאכי השרת אוכלים מזון הנבלע ברמ"ח איברים שאין בו פסולת, אבל חכמה חיצונית המצויה גם באומות העולם ויש מה שהוא נקרא חכמה באמת שנקרא גם בלשון הכתוב חכמה אלא שהם קולטים הפסולת ממנו כי בזה שרשם ופסולתו היא הליצנות מחכמה האמיתית, וכל מיני עבודות זרות שהיו מתעים ההמון ודאי היו מראים להם בחכמתם המזוהמת שיש בה ממש אבל הכל נמשך מצד הליצנות מהאמת על ידי זה ממציאים שקר המתדמה לאמת, וזהו ג"כ ענין עבודה זרה דפעור דלעו"ז נקבר משרע"ה שהוא שורש התורה שנקראת על שמו שהוא ממש היפך הליצנות כמה שכתוב נכנס דבר של תורה יצא נגדו דבר של ליצנות, וממילא מתבטל ענין הפעור שהוא קצה האחרון של ליצנות, דעמלק הוא הראשית דגוים ופעור הוא האחרית דגוים דאם ללצים הוא יליץ וכלום יש ליצנות גדול מזה העבודה זרה דפעור וליצנותא דעבודה זרה דשריא הוא בענינים אלו עיין שם בגמרא דסנהדרין (ס"ד ע"א):
11
י״בותחילת יציאת מצרים פגע בהם עמלק ובסוף דור המדבר פגע בהם עבודה זרה דפעור ואז השלימו להכניע כל הקומה דעבודה זרה של עכו"ם, וטעות העגל לא היה לו שייכות לעבודה זרה דעכו"ם חס וחלילה והם לא הלעיגו על דברי חכמים חס וחלילה אדרבא האמינו מאוד במשרע"ה, רק דאמרו דלא ידענו מה היה לו שחשבו שהוא עמוק עמוק למעלה מהשגת בני אדם שאי אפשר לעמוד על מדרגתו ולידע מה היה לו כלל כי הוא כאחד מצבא המרום במרום, וע"כ חשבו דנשאר במרום ואין לו שייכות עם בני אדם וזה אדרבא תוספות הגדלה בכבודו, וגם זה אין ראוי ועל דרך שאמרו בפרק גט פשוט אל יספר בשבחו כו' דגם זה נחשב לשון הרע וזה מביא להשפלת עצמו וכדרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך כו' (כמה שכתוב שבת ק"ה ע"ב), כי כל טעות קל יוכל להיות לאט לאט מחבלי השוא כעבותות העגלה וקינוח זה על ידי הפרה המולידה העגל שהמתקת כל דבר הוא בשרשו והשורש נקרא אימיה בכ"ד, כמו בחגיגה (ט"ו ע"ב) כל עמר דהוה נקי אגב אימיה כו' ולא אבוה כי האם היא השורש הנגלה מה שאין כן האב הוא בהעלם ועל כן אמרו בפרק במה אשה (ס"ו ע"ב) כל מנייני בשמיה דאימיה, ובזוהר שמות י"ז ריש ע"ב דמכשפים מזכירים שם אמו ואם איתא הטעם דבר שאין בו חשדא, ונראה הכונה ג"כ כמה שכתוב כי כל כחם הוא בנגלה ולא בפנימיות הדבר ובהעלם כלל דכל כחם רק מצד התגלות עולם הזה והאם היא השורש הנגלה, מה שאין כן האב הוא שורש הנעלם דבעולם הזה אין מבורר ואית ביה חשדא ובזה אין להם שייכות וכח שליטה עד שורש הנעלם בעולם הזה, ועי' בזוהר לך פ"ד סוף ע"א דאיהו אמר בשמה דאימיה כו' לקבל מלה עילאה כו' דאיהו ודאי כו' ע"ש, ר"ל ג"כ הכוונה מצד הקיבול דעולם הזה הנגלה צריך שורש הנגלה בעולם הזה, ובבהמה לא שייך ייחס אב כלל דע"כ אין חוששין לזרע האב וגם למאן דאמר חוששין מכל מקום יחוס אבות לא שייך בהו כי נפש בהמית הוא רק חיי שעה דעולם הזה ואין לה שורש נעלם כלל על כן שורש כחה מתייחס אל האם, ועל כן שורפין הפרה לאפר שהוא ביטול שורש הכח זה דנפש הבהמית לרוע הנטוע בלבבות דבני ישראל עד ששב לאפר שהוא יסוד פשוט, דזהו תכלית הביטול במציאות כלפי מעלה כדרך שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר, כי מצד הרכבת הארבעה יסודות הם כל מיני בחירה ונטיות לצדדין אבל ביסוד פשוט הוא הפשוטות בלי שום נטיה, וזהו אות הו' שהוא קו פשוט בלי נטיה לצדדין כשאר אותיות, ועל ידי הפשיטות יוכל להתפשט עד אין קץ ולהיות דבוק במקורו שבזה חוזר לתכלית הפשיטות הגמור בלי שום הרכבה כלל, ותחיית המתים אי אפשר עד שתשוב העפר אל הארץ כשהיה כמו שאמרו ז"ל דההיא שעה אחת קודם תחיית המתים, ואז כשישוב ליסוד פשוט דעפר גמור אז יוכל משם דייקא להכלל במקור העליון שהוא ג"כ יסוד פשוט, ועל דרך הברקים רצוא ושוב דלמקום שהולכים שם שבים דחוזר ונעשה הסוף ראש שזה סוד נעוץ סופן בתחלתן שבכלל הבריאה וישוב להתבנות בנין הקיים לעולמי עד שלא יכלה עוד כלל, ועל כן אפר זה דפרה הוא המטהר טמאים דטומאת מת שזכרון זה בלב היינו שיעמוק בהתבוננות לבטל כל כחות הרע במקורן עד שישובו עפר ואפר הוא קינוח צואת העגל ושורש טינופת זו שבלב שלא תתבער מן הלב לגמרי עד עת קץ שיבוער היצר רע מן העולם ויבולע המות לנצח:
12
י״גוכל זמן שלא הגיע למדרגה זו עדיין נאמר וביום פקדי ופקדתי, שהוא נמחה בפקידה לאט לאט ולא כמחיית עמלק שהוא בזכירה דהוא בפה היינו בהתגלות בפעל נגלה הוא עקירת הרע המתפשט בפועל בלב בהתגלות על ידי התשובה שעיקרה וידוי דברים בפה, כי הפה גומר להיותו שליח הלב וכמותו [כי הם ב' ההי"ן כידוע] כי עמלק הוא הראשית דגוים ואצלם הוא גם בשורשם וכל מעמקן הנעלם, ואצל בני ישראל הוא רק מצד התגלות הלב ולא בנעלם שבו, אבל עטיו של נחש שממנו נמשך השורש דראשית גוים והוא שורש לשורש זה ישנו גם בנעלם שבלב והוא נמחה על ידי פקידה שהוא במחשבה הנעלמת, ומחייתו הוא על ידי היסורין ועגמת נפש שיש לו בלב על החטא, וזהו ופקדתי עליהם חטאתם שיכניס זה בלבבם להתמרמר מאוד על שורש הנטויה שבלב לזה, וזהו על ידי שריפת הפרה לאפר ובזה הוא הטהרה מנגיעה במת רצה לומר הנגיעה בשורש אבי אבות הטומאה דעטיו של נחש, ועכשיו שאין לנו אפר פרה ועשיית המצוה בפועל נשלמה פרים שפתינו בקריאת הפרשה שפועל להכניס דבר זה בלב מעט מעט, והוא לפני הפסח כדי לזכות על ידי זה בפסח לתחיית המתים שיהיה אז בפסח דעל כן מפטירין בשבת חול המועד פסח העצמות היבשות:
13
י״דונראה לי דיהיה תחיית המתים בשבת שבתוך הפסח, ועל דרך מתן תורה דהיה בשבת לכלי עלמא דירד אז ג"כ טל של תחיה (כמה שכתוב בפרק רבי עקיבא) וזכו לשעה להיות חרות ממלאך המות, ושבת שהוא מעין עולם הבא הוא הזמן לזה, ובפסח שבו הוא התחלת החירות דבני ישראל בו יהיה ג"כ הגמר דחירות ממלאך המות ויצר הרע וכל ארבע פרשיות הם הכנה לזה, שתים דקודם פורים הם הכנה למחיית עמלק שהוא החירות דיצר הרע ושתים דאחר פורים הכנה לחירות ממלאך המות, ופרשת פרה הוא בכח שזהו אות הו' שהם כחות הפעולה שבכח, ופרשת החודש הוא ההמשכה מן הכח לפועל בהתחדשות חודש האביב שזהו ה' אחרונה שבשם שהוא גמר השלמת כל ההתגלות שרצה השם יתברך לגלות בעולם, ורומזת לדוד מלך ישראל החי וקיים שהוא השלימות דחיי עולם שרצה השם יתברך שיהיה בתחתונים על ידי השתדלותם וחשקם לזה, וכמה שכתוב חיים שאל ממך נתת לו על ידי השאלה דוקא דהיינו החשק לזה והתפלה להשם יתברך שזהו רזא דדוד המלך ע"ה ואני תפלה, ובאחד בניסן ראש השנה למלכים מלכי ישראל שבו הוא התחלת התגלות כח המלוכה לבני ישראל שהיא חלק ממלכותו ית' שהוא מלכות כל עולמים והיינו דבר הקיים דלא יסוד ולא יעדי לעולם, ואף שנראה ביטול בינתים אלא מצד ההתגלות דעולם הזה וכמו המיתה דעולם הזה דלאחר תחיית המתים יהיה המיתה כשינה בעלמא וכדקרי לה רז"ל בכל מקום בלשון דמך, ואיתא בפרק הדר (ס"ה ע"א) ונינום טובי וכן טובי אלא שבעולם הזה אין נגלה ואז יתגלה זה, וכך כל הפסק המלכות דבית דוד שבעולם הזה דבשוב ד' שיבת ציון היינו כחולמים ויהיה זה כמו בחלום, דכל ימיו של דוד לא ראה חלום טוב (כמה שכתוב ברכות נ"ה ע"ב) והיה חולם לו שהוא נופל ביד אויביו וניטל מלכותו כמו שכן היה בפועל בעולם הזה, אבל באמת הוא הכל חלום ודמיון בעלמא שהחלום הוראותיו רק על מה שבעולם הזה דרך דמיון דעל כן מלוכת יוסף נגלה לו בחלום, כי מלכותו היה רק לשעה בעולם הזה ולא מלכות הקיימת לעד, וזהו שתרגום אונקלוס על פסוק המלוך תמלוך וגו' את סבור לממלך כי הם הרגישו דמלכותו הוא רק מצד הדמיון והסברא ומחשבה, אלא שהדמיונות שלו לא היה דבר ריק וכל מה שיהיה בפועל הנגלה שבעולם הזה שהוא עולם הדמיון והחלום היה ג"כ בדמיונותיו וחלומותיו:
14
ט״וומצד הזה לא הגיע המלוכה ליהודה כי השלימות דעולם הזה הוא מצד ההגדרה בפועל, וזהו דרגא דיוסף הצדיק והוא נגד חודש אדר שנברא באות ק' המורה קדוש כמה שכתוב בשבת ק"ד א' וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, ומי שכבר יצא דליעול בהך רמוז באות ה' שבו נברא עולם הזה (כמה שכתוב מנחות כ"ט ע"ב) ששם החטאים וצריך לתשובה עילאה ותתאה שהם ב' ההי"ן דשם, ודוד המלך ע"ה שהוא שהקים עולה של תשובה הוא שזכה לחיי עולם דזהו רק על ידי התשובה, מה שאין כן משיח בן יוסף יהרג (כמה שכתוב סוכה נ"ב ע"ב) דאין אדם צדיק בארץ שלא יחטא והנפש החוטאת תמות כפי משפטו בהגדרה אין תקנה למעט החטא דעטיו של נחש אלא קבורה, אבל יהודה גבר באחיו כי גבורה דיוסף הוא בעמים שעליהם היה עיקר מלכותו היינו בכבישת היצר שהם כחות העמים שבלב, וגבורה דיהודה באחיו היינו בכבישת החסרונות שיש בכל אחיו, כי גם בכל השבטים יש איזה חסרון בכל אחד בתולדה הנמשך מעטיו של נחש שלא נתקן בהם עדיין לגמרי כביעקב אביהם דלא מת, כי הוא זכה לזה דחיים שלא ביצר הרע כבעולם הבא בי"ז שנים אחרונות שהיה במצרים דכתיב בהו ויחי יעקב דאז היה שלימות חיותו ושורש כח נפשו במדתו וצורתו החקוקה בכסא הכבוד, והם נולדו לפני זה שעדיין היה צריך לבירורים דאף שביקש לישב בשלוה אחר לידת כל השבטים שראה בנין כל קומת כנסת ישראל בזרעו וחשב דכבר נתברר, קפץ עליו רוגזו של יוסף הרוגז הבא מדרגא דיוסף שהביא דבתם רעה להראות שיש בהם ג"כ חסרונות עדיין דצריכים לבירורים, ועל ידי זה ממילא גם הוא צריך לבירורים יעקב עצמו וכן יוסף שזיו איקוניו שלו דומה לו ולעבד נמכר דבירוריו הם בזה שיהיה בין העמים ובמקום ערות הארץ ושקוע ביניהם שלא יהיה לו שום כח הרמת ראש נגדם כעבד נגד רבו, ושם נתברר כפיית יצרו נגד אדונתו כי לא כאלה חלק יעקב אף ששקוע במקום ששקוע, וזהו דמות דיוקנו של אביו שנראה לו להוציאו מתוקף השקוע עד שלא יכול להציל עצמו אלא על ידי זכירת שרשו ממיטתו של יעקב השלימה, וזיו איקוניו של מדרגתו שבאמת לאמיתו אין שם פסולת כלל רק בעולם הזה צריך לבירורין דיש עדיין איזה חסרון הנראה מצד העולם הזה כחסרון בשורש:
15
ט״זוהם הי"א ארורים שהם נגד השבטים, ופירש"י דשמעון שלא ברכו לא אמר ארור נגדו ג"כ. ובפרשת הברכה פירש דברכת שמעון כלולה ביהודה, ונראה לי דגם לענין הארורין כן ולהיפך דהחסרון דיהודה כלול בשמעון דשניהם כלולים יחד גם בנחלה דארץ ישראל, והחסרון ניכר בשמעון במעשה דשיטים והתיקון ביהודה במלכות בית דוד ושניהם חד כח הגבורה דקדושה, אלא שאצל שמעון מצד התגלות החסרון הניכר בו נקרא אף כמה שכתוב ארור אפם כי עז דזהו הארורה והחסרון שבו תוקף כעסו נגד המוציא דבה על שבטי י-ה , כי הוא המכיר ביותר קדושת ישראל דעל כן נתקנא ג"כ בשכם כי חרפה הוא לנו וגו' ונבלה עשה בישראל דייקא, אבל משבא לכלל כעס בא לכלל טעות באותו דבר עצמו לחשוב לדחות את יוסף שהוא ג"כ אחד משבטי י-ה לחשוב עליו שהוא ראוי לדחות חס וחלילה, ושאין מטתו של יעקב שלימה חס וחלילה ויש חסרון בקדושת ישראל וממילא יש חסרון גם בו שהרי כל ישראל גוי אחד והוא חסרון ההכרה בקדושת ישראל, ועל ידי זה שנעשה אכזר על הרחמנים נעשה ג"כ רחמן על האכזרים בשיטים, וכדרך שאמרו בירושלמי דעבודה זרה דלא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור דהא בהא תליא דהאומר על טוב רע אומר ג"כ על רע שכנגד אותו הטוב שהוא טוב, וזהו כזבי שהיה בה ניצוץ דינה כידוע מהאריז"ל ודינה היתה חילוף של יוסף כמ״ש הפייטן סילוף דינה ביהוסף כידוע, ובה היה הרע שלעומתו בזה לעומת זה דעל ידי זה פגע בה אותו חויא כמו שפגע בו אדונתו, ולפי שהיא קרקע עולם שאין בה כח כבישת היצר דדרכו של איש לצאת למלחמה ולא של אשה דדעתה קלה על כן הטיל בה זוהמא וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פרשה פ') עליה דהנבעלת לעכו"ם קשה לפרוש, ונשאר בזמרי שהוא שאול בן הכנענית שדרז"ל (שם) בן דינה כו' דנקראת בשם כנענית כאן עיין שם אותה זוהמא שהטיל בה כנען זה ומאותה זוהמא היה ג"כ לידת שאול זה, ועל כן טעה בכזבה ג"כ לדמותה לצפורה לפי שעל ידי זה היה לו שייכות לאותו זוהמא שבה ג"כ ואמר לרע טוב, ושמעון נשאה לשם שמים כדי לתקנה שתוכל לפרוש ושיתפרד הזוהמא, כי באמת מצד השורש דאמת ליעקב שבו בידו הוא כח ההפרדה דכל מיני רע דעכו"ם מהטוב דקדושת ישראל אלא שהוא חשב שכבר הוא השלימות הגמור שבכח נגלה גם בפועל בעולם הזה שאין להוציא דבה כלל על זרע ישראל, ובאמת בעולם הזה עדיין אינו נגלה וצריך לבירורים מפני עירוב דעץ הדעת טוב ורע הבא מטעיו של נחש, והרע הוא ממש לעומת הטוב ובאותו דבר שבו הוא כח הטוב בו הוא כח הרע לנגדו המעלים כח הטוב ומראה החסרון באותו כח מצד ההתגלות שבעולם הזה ועל כן גם החסרון שבו הוא באותו כח עצמו, והבירור בשלימות התיקון הוא על ידי יהודה שבו הוא שלימות כח הגבורה דקדושה להדבק במדותיו ששופך זעמו על העכו"ם וגו' וכן דוד המלך ע"ה ידיו חדות וחרוצות לרדות עולמו ושופך זעמו על עכו"ם, ובישראל אף דגם כן מלך במשפט וצריך שתהא אימתו עליך נקרא מדת גבורתו משפט ומורא ולא זעם ואף כלל, דעל ידו הוא בירור תכלית השלימות דקדושת ישראל שאין בהם פסולת כלל ושאין שום מקום לזעום נגד אחד מזרע יעקב אע"ה, וע"כ אין ארור בפועל נגדו כי באמת הוא המתקן גם כל אותם י"א ארורים ג"כ לומר שגם בהם אין שום חסרון ואפילו חטא כבר שכבר נתגלה החסרון בפועל הוא יכול להתגבר נגד זה בכח התשובה שיתוקן החסרון שבשורש וממילא יתוקן הקודם ג"כ:
16
י״זוזהו החודש ניסן מי"ב חידושים דלבנה שנברא באות ה' שהיא אות מאותיות הוי' והיא ה' אחרונה, כי ישראל נמשלו ללבנה שעתידים להתחדש כמותה (כמה שכתוב סנהדרין מ"ב ע"א) והחודש הזה ראש חדשים כי הוא ראשית לכל החידושים שיש בה, כי כל חידוש הוא על ידי קבלת אור שמקבלת השמש בתקופותיה וכפי האור דשמש באותו חודש שהוא באותו זמן דשנה כפי שינויי מהלכה בעתותי השנה, כן הוא התחדשות הלבנה המקבלת ממנה, וכך התחדשות דבני ישראל הוא על ידי קבלתם אור הוי' ית' המאיר להם מאצילות אורו ית' שהאציל אור המושג לתחתונים שהוא אור שכינתו ית' השוכנת בקרב הנפשות דבני ישראל שיוכלו להשיג אור זה, והיא הנקרא עת לעשות לד' וכידוע בזוהר על פסוק ואל יבוא בכל עת וגו' כי ממנה נמשך כל שינויי העתים והזמנים, כי היא המשפיעה לנבראים וכל הנבראים הם תחת הזמן וחלוקים הכל בעולם ושנה ונפש, והם חלוקת י"ב חדשי השנה שמצד המשכת ההשפעה לי"ב שבטי ישראל, וראשית ההמשכה הוא למלך האומה שהוא ראש האומה וראש המקבלים וכמו שסוף המשפיע היא ג"כ מדת המלכות כידוע, והוא הראשית דהתחדשות אור אחר ההעלם והכיסוי דהחושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח וגו' וגם כי אשב בחושך ד' אור לי להאיר השחר מתוך החושך וקדרותא דצפרא דזהו הטוב מאוד שביצר הרע, כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים כו' (ברכות ל"ד ע"ב) ועל ידי החטא כשזוכה אח"כ לתשובה מגיע למדרגה יותר גדולה, והה' רומזת על זה שבה בריאת עולם הזה דברישא חשוכא והדר דייקא נהורא אחר דליעול בהך בפתח עליון יותר דלא מסתייע מלתא ליעול בפתח שיצא בו עצמו היינו שישוב מעתה להיות צדיק גמור ולהתנהג כצדיק גמור וכאילו לא חטא, דלא מסתייע שהיצר מסיתו שנית ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו והעזר הוא מה שזוכר שדבר זה אסור וכובש יצרו, אבל אחר שכבר נכשל וחטא אין סיוע זה מועיל לו שכבר גבר עליו היצר להסיתו לדבר האסור, וכל שכן אם עבר ושנה דנעשה לו כהיתר דעל כן פעם אחת ושניה מוחלין לו ולא נחשב עדיין לחטא עד פעם שלישית (כמה שכתוב יומא פ"ו ע"א) דאז נכתם עונו כיון שלא שב ליכנס דרך פתח הבעלי תשובה אחר פעם שניה, חטאו השלישי הוא אצלו כהיתר ולא בקל כל כך יתעורר לשוב ממנו כבפעם ראשונה ושניה, ועל כן לא מסתייע ליה אם יכנס בפתח התחתון שהוא משער לד' אשר צדיקים יבואו בו להגדיר עצמו מצד מה שהדבר אסור, רק צריך לרומם עצמו למדרגה גבוהה יותר שהוא הפתח העליון דהיינו שלא לעשות דבר מה שאינו לנחת רוח ומילוי רצון הש"י, ובזה אפילו שנעשה לו כהיתר מכל מקום מכיר דאינו עשיית רצון השם יתברך על כל פנים, וכשמשים לב להתבונן אם הוא רצון השם יתברך ומה רצון יש להשם יתברך בזה ושהוא אינו חפץ לעשות דבר שאינו רצון השם יתברך בזה הוא נמלט מכל מיני הסתת היצר ואפילו בתוקף הנסיון, וכנודע הסיפור מה שקרה לאחד המיוחד שבקדושים בדור שלפני פנינו, וזהו השער שבעלי תשובה יבואו בו שהוא מקום גבוה יותר, והוא הפתח התחתון שבה' ראשונה דשם ובה' אחרונה הוא פתח העליון דהתחתון הוא הפתח הפתוח לצדיקים:
17
י״חובכל חודש הוא מתחדשת וטועמים טעם בתולה שפתחה סתום וצריך לפתוח מחדש וכדרך שאמרו (נדה ל"א ע"ב) בטעם נדה כדי שתהא חביבה כל שעה כשעה ראשונה, וזהו יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כ"ה ע"ב) ששמעתי בשם ר"ב קדוש ז"ל דרצה לומר מי שפותח שער חדש בעבודת השם יתברך בדורו הוא המנהיג האמיתי כשמואל בדורו, דבכל דור יש התחדשות ופתיחתו הוא על ידי מנהיג הדור ובכל דור יש שני מנהיגים דוגמת משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, ובפרט בעקבתא דמשיחא והם נגד שתי המדרגות דבעלי תשובה וצדיקים גמורים והם פותחים מחדש שני שערים אלו בכל דור, וכל נפש מישראל כלולה משניהם כי שניהם כוללים כל האומה שהרי כל ישראל נקראים על שם יוסף שארית יוסף ועל שם יהודה יהודים, והוא עיקר שמם משום דאין אדם צדיק בארץ ומיוסף הם רק שארית דעיקרו נטמע ונאבד בגלות י' שבטים, והיינו דיש בכל אחד ענינים שהוא צדיק בהם וכדרך שאמרו הראשונים בריש פרק כל היד גבי חמרין דלגבי דבר זה נקראים כשרים ולזה רשעים והוא בהם מדריגת צדיק גמור, ופתיחתו מחדש להתחדש הוא בחודש אדר ומצינו בדברי רז"ל נקרא אדר (נמחק איזה תיבות) וכמה שכתוב בביצה (ט"ו ע"ב) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ד' (נמחק איזה תיבות) ויהושע בן נון מזרעא דיוסף שתיחם וחילק הארץ לשבטים ולקרקף גברא, כי דרגא דיוסף הצדיק הוא לילך בקו היושר בלא נטיה ובזה כל אחד הולך בקו שלו ואין שם ערבוב חלקים, מה שאין כן כשחטא ונתעקם כשחוזר לעשות העקוב למישור הרי נתרחב גבולו כמדת עיקום הקו שכל קו המתעקם הרי יש לו התפשטות יותר לצד שמתעקם וכשרוצים לעשותו ישר צריך להעבות הקו כמדת רוחב העיקום וישוב להיות קו ישר עב ורחב, וזהו מעלת הבעלי תשובה על צדיקים גמורים דעל ידי זה מתרחב גבולו יותר, וזהו על ידי שמגיע לנחלת יעקב אע"ה שהיא נחלה בלא מצרים ואין שם אדר המגביל שהוא הזמן שיש שם עדיין נחלת גוים וצריך למחיית עמלק, ואז זוכה לפתח דניסן והוא ראשית ההתחדשות למלכי ישראל היינו שורש הכנסת ישראל דנקראים על שם יהודה שבו כח תיקון החסרון, וזהו כל עיקר ענין התחדשות לקבל אור חדש אחר שהיה חסרון והעדר אור, וראשית התחדשות זה בכל נפש בחסרון פרטי שיש באותו נפש הוא בניסן שהוא זמן גאולתינו ופדות נפשינו מכל מיני רע, ותשרי שאז זמן תשובה בעשרת ימי תשובה היינו מה שבני ישראל שבים להשם יתברך מצד עצמם והשתדלותם כידוע דאנו טוענין השיבנו אליך ונשובה והשם יתברך טוען שובו אלי ואשובה אליכם, ודידן נצח כמאן דאמר (ראש השנה י' ע"ב) בניסן עתידין ליגאל וגאולה דניסן הוא מה שהשם יתברך מעורר דעל כן נקרא ניסן לשון נס, כי כששבים הרי הישועה במשפט ואין נקרא נס רק מה שהוא נס גמור בכל העולמות כיציאת מצרים דהוציא גוי מקרב גוי, כמו שאמרו ז"ל דהללו כו' וכמה שכתוב ואת ערום ועריה רק השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו שלח שפע אור פתאום להם, וזהו מצות הפסח שציוה להם ליקח שה לבית אבות שהוא בעירא דמצראי דחלין ליה ועבראי אכלין ליה, כי רועי צאן היו השבטים ויעקב אע"ה דזהו שורש ישראל שנמשלו לצאן הנמשכים אחרי הרועה ואין חוקרין אחריו כלל, וזהו חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ולא חששו כלל מה יאכלו שם, וכן נמשכו אחר משרע"ה להאמין שיגאלם אף שראו קושי העבודה ותוקף המשעבדים, וזהו הקדמת נעשה לנשמע ולא עלה בלבם פחד שמא יצוום דבר שלא יוכלו לעמוד בו:
18
י״טוזהו בקשתינו השיבינו וגו' ולא לאומות העולם, אף שהוא מצידך מכל מקום אנו כשתשיבנו נשובה כי נמשך תיכף אחריך מה שאין כן אומות העולם דהחזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה (כמה שכתוב עבודה זרה ב' ע"ב), ומצראי דחלין ממדרגה זו ועשאוה עבודה זרה כי הם ערות הארץ ויסוד שבקליפה נגד יוסף הצדיק שהוא יסוד שבקדושה דעל כן מלך עליהם, וכל יסוד הוא עקשות שתקוע במדרגתו כיסוד קיים שאין לזוז, וכך קבלתי בסוד סממני הקטורת דקנמון תשעה רומז ליסוד שהוא התשיעי מעילא לתתא, ומתתא לעילא הוא חכמה, והיינו דאצל בני ישראל העקשות שלהם הוא נמשך מהחכמה, ובחטא דעגל שהיה על ידי שם עלה שור שהעל ארונו של יוסף דהוא מכחו דעל כן גם ירבעם שמזרעו עשה כן שחשב שזהו התגברות כח השור שבקדושה שהוא כח יוסף בכור שורו ותתעלה מלכותו, נאמר שהם קשי עורף כי בא מצד העקשות אך הם קשי עורף לטובה או יהודי או צלוב (כמה שכתוב שמות רבה פרשה מ"ב) ואצל הש"י נוחים להתפתות, ותיכף כשבא משרע"ה שבו מעקשותם ונתקבלו ביום הכפורים שהוא זמן קבלת תשובה לכל אם יעשו תשובה ולא זמן התעוררות לתשובה ובאתערותא דלעילא קודם האתערותא דלתתא דזה אינו בתשרי רק בניסן, ועל כן ר"א דסבירא ליה בראש השנה י"א ריש עמוד א' בתשרי עתידין ליגאל לשיטתו בסנהדרין צ"ז סוף ע"ב דאם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם כו', ור"י לטעמיה דהקב"ה מעמיד כו' היינו תוקף השעבוד הוא הגורם האתדל"ע להאיר בלבבם התעוררות התשובה ומלך קשה כהמן הוא באדר ואח"כ בניסן נגאלין וע"י התחדשות האור שמתחיל מראש חודש, ובריש ירחא הזהירם על הפסח בפרשת החודש וכמה שכתבו התוס' פסחים ו' ב' בשם ר"ת דלכולי עלמא מאמר השם יתברך היה בראש חודש, שאז התחלת המשכת אור הש"י המתחדש בלבבות דבני ישראל בחודש זה, ואכילת הקרבן פסח רומז להבלעת כח זה דהמשכה כצאן בלב, וזריקת הדם הוא הנפש הבהמית שיש בו להשם יתברך לומר דגם כח זה אנו מוסרין להש"י, ומטעם זה הוא שבא האתדל"ע מעצמה דהכל במשפט דאנו באמת רצונינו לעשות רצונו ית' אלא שיש מעכבים, וכשיאור עינינו שיסורו על ידי זה כל המעכבים אחר שימשכנו אחריו נרוצה מעצמינו וכל בן נכר לא יאכל בו דהם אין להם שייכות לזה כלל, ובמצרים נצטוו על זה שנתברר דבר זה כי הם ממש להיפך שאינם יכולים לבטל רצונם כלל כמו אחר כל המכות שהכיר האמת ועם כל זה הכביד לבו, ואפילו אחר מכות בכורות שראה כח השם יתברך עליו עד שהוכרח לשלחם ברגע המכה אח"כ חזר לעקשותו לרדוף עליהם ולהחזירם, והם דחלין ממדה זו של ביטול רצון והמשכה אחר רועה שזהו ממש היפך שורש חיותם שכל כחם הוא העקשות וכידוע מהאריז"ל דפרעה אותיות הער"ף ושם הוא קשיות העורף, וע"כ עשו עבודה זרה שלהם טלה לומר שהעבודה זרה שלהם נמשך מדרגא אחריהם כי הם אין מבטלים רצונם רק כח המנהיגם מוכרח לימשך אחריהם ולבטל רצונו מפני רצונם, וזה שאמרו בבראשית רבה ריש פרשה פ"ט הרשעים הן מתקיימין על אלהיהם ופרעה עומד על היאור, שגם היאור שהוא נהר המושך בו כח המשיכה וזה כל כח המים להיות מושכין והולכין אחר הממשיכן ועמידת קשיות ערפו הוא על היאור שהוא מלמעלה ועליו להכריח כח עליון המנהיגו לימשך אחריו, שזה כל ענין הרשעים לילך בשרירות לבם ושיכריחו מערכות השמים שימלאו להם כל תאותם, וזהו הכשפים שהיה מלא במצרים שזה כל ענינם להכחיש פמליא של מעלה כמה שכתוב (סנהדרין ס"ז ע"א) ולהכריח הכחות העליונים שיעשו כרצונם ומילוי תאותם, וזהו שורש קליפת מצרים, מה שאין כן הצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם והנה ד' נצב עליו הוא דרגא דיעקב אע"ה וזרעו צאן קדשים להיות כל עמידת השם יתברך והשראת שכינתו ית' בתחתונים בעולם הזה, הוא עליו והוא מניח עצמו תחתיו כענין והם תוכו לרגליך וגו' שהוא מדריגת יעקב איש תם להיות תמים עם ד' לימשך אחריו בתמימות ולא לבקש דבר שזולת רצונו כלל, ועל ידי זה זוכין למורא גדול דגילוי שכינה המפיל פחד על אומות העולם ומאיר לבני ישראל בקרב לבבם, וזהו קריאת פרשת החודש לזכות להארה זו דגילוי שכינה שהיא ה' אחרונה הבאה להאיר בלבבות דבני ישראל ולקרבם להשם יתברך לזכות לגאולה שלימה בחודש ניסן הבא אחריו, ובכל שנה ושנה אין פעולות בני ישראל חוזרת ריקם וכמה שכתוב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה וגו', וכל מצות דאורייתא ודרבנן הם דבריו ית' שיצאו מפיו ולא יחזרו ריקם ומצליחים בשליחותם וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא פרשת ויגש) דהמצות הם שלוחיו ית', ואף על פי שאין פועלים גאולה שלימה עדיין בפועל ממש מכל מקום הם פועלים בכח ומקרבין הדבר בכל שנה ושנה לצאת מהכח לפועל לגמרי כשיגיעו למדריגה האחרונה של יציאה לפועל ממש במהרה בימינו אמן:
19