מראה יחזקאל על התורה, שבת שובהMareh Yechezkel on Torah, Shabbat Shuvah

א׳הפתיחה מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו ב), הנה העולם נוהגין לקרות שבת זה בשם שבת תשובה, וצריך לתת טעם לזה כי באמת נקרא שבת שובה ע"ש ההפטורה כמו שבת חזון ושבת נחמו, אבל הענין הוא כי ימים הללו נקראים ימי תשובה שחלק לנו השי"ת ברחמיו ופתח לנו שערי תשובה שכל הרוצה ליכנס יבא ויכנס וכמ"ש דרשו ה' בהמצאו כו', וע"כ כתבו הספרי מוסר שימים הללו צריכין להיות כמו חול המועד וכל איש יפרוש את עצמו ויתבודד לחזור בתשובה ובחרטה על כל מה שחטא בכל השנה ושלא לשוב אח"כ עוד לכסלה, אמנם מחמת עול הגלות ודוחק הפרנסה הכל טרודים במשא ומתן ואין להם פנאי כל השבוע על התעשת ולשים אל לבו כל הנ"ל, ע"כ תקנו קדמונינו לדרוש בשבת זה שכל העם בטילים ממשא ומתן כדי להעיר לבבם ולהורותם הדרך ילכו בה כי יש רבים מעמי הארץ שאינם יודעים כלל ענין התשובה, אך לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול שאין כל אחד יודע להוכיח שהיצה"ר מסמא את העינים ואומר על העבירה שהוא מצוה וע"כ אמרו חכז"ל אם אין חכמה אין יראהה, וע"כ תקנו לדרוש מקודם חריפות לידע אם הדורש ראוי להוכיח כנ"ל, וזהו מי ימלל גבורות ה' ר"ל מי הוא הראוי להוכיח בשביל כבוד שמים, ישמיע כל תהלתו שהוא יכול לדרוש ג"כ חריפות, ואז יודע ללמד פשעים דרכיהם, (החריפות היה בפ' כהן גדול לא דן ולא דנין כו').

ב׳וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם כו' (ויקרא טז טז), הכתוב קשה להבינו ומצוה זו מה טיבה שלא ידענו מה יעשה, וכל עבודת יה"כ כבר נאמרו במקראות האחרים, וגם שינוי הלשונות צריך להבין.

ג׳והנה כבר ביארתי ע"פ (איכה ב יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות כו', דהמקרא צווח יגעתי בקראי ניחר גרוני כלו עיני מיחל, שהישראל עוסקים במצות ומעש"ט ומרבים בתפלות ולא מצינו בשנים קדמוניות שעסקו כל כך, אבל הענין הוא למשל אנו רואין תינוק קטן הוא מקפץ על רגל אחד וכשנעשה בחור אינו יכול עוד לקפץ על רגל אחד וצריך לילך בב' רגלים וכשנעשה זקן ונחלש צריך ג' רגלים ויתהלך על משענתו, כמו כן בזמן בית ראשון על עמוד אחד העולם עומד ובזכות התורה לבד היה מתקיים עד שנאמר על עזבם את תורתי, ונחרב בהמ"ק ראשון, ואח"כ בבית שני עמד על ב' עמודים שהיו בו תורה ועבודה ולא גמ"ח, ועכשיו לעת זקנה שנחלש כחנו צריכין להתאמץ בכל הג' עמודים, וזה"ש קומי רוני בלילה דהיינו עמוד התורה, שפכי כמים לבך זה עמוד התפלה, שאי אליו כפיך בעמוד גמילות חסדים.

ד׳והנה עמוד התורה הוא מה שנצטוינו ודברת בם כו', ובפרט כעת שימי החורף באים עלינו לטובה ולא אברי לילה אלא לגירסא, ולא כמו שסוברים העולם שאין מחוייבים ללמוד רק הלומדים ולא אותם בני השוק העוסקים במשא ומתן מבלים זמניהם בהבל, וע"ז נאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.

ה׳והנה איתא בגמרא (שבת לא.) ששואלין לאדם נשאת ונתת באמונה צפית לישועה פלפלת בחכמה, ונ"ל לפרש דהא בהא תליא, דמצינו דיששכר וזבולון עשו שותפות שיהא זה עוסק במשא ומתן וזה יעסוק בתורה ויחלקו, והנה בוודאי אי אפשר לומר שזבולון לא למד כלל דהרי היה צריך לידע הדינים והנהגות רק שלא היה יכול ללמוד בהתמדה בחריפות כמו יששכר, ובוודאי היה צריך לקבוע עתים לתורה וכמ"ש בספר הפלאה ע"פ קבעת עתים ר"ל לשון גזילה שאפילו בשעת מו"מ צריך להתגנב ולחטוף איזה שעה או שתים כמו שיוכל כדי ללמוד, וזהו נשאת ונתת באמונה דהיינו אעפ"י שהחזקת תלמידי חכמים מ"מ שואלין קבעת עתים לתורה.

ו׳ועוד שמעתי דהנה אמרו חכז"ל [אבות פ"ג יז] אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח, וא"כ הקב"ה אומר לעסוק בתורה ולהאמין שיתן לו פרנסה, והאדם אומר להיפך, וסוף דבר שהאדם צריך להאמין להקב"ה, כי גם כשהוא עוסק במשא ומתן הוא מאמין לבני אדם ואינו מוכר וקונה הכל במזומנים, וזהו ששואלין נשאת ונתת באמונה כלומר לשון שטר אמנה שבוודאי כשעסקת במו"מ האמנת לחבירך כמו כן היה לך לעסוק בתורה ולהאמין בהקב"ה שיזדמן לך פרנסתך.

ז׳ועדיין יש בזה הדרגות רבות שאפילו מי שעוסק וקובע עתים לתורה ורגילים הבעלי בתים לקבוע להם שיעור משניות ועל זה צריכין ליתן את הדין שעושים כן בשביל שמשניות הוא בנקל ללמוד ואינם רוצים להטריח את עצמם, וגם מצוה יותר ללמוד שלחן ערוך לידע הדינים איך להתנהג בכל דבר, וע"ז אמרו חכמז"ל ובתורה אתה עמל שצריך לייגע את עצמו בתורה הרבה, ויש אנשים שאומרים תירוץ ע"ז שהם טרודים בעסקם ויש להם דאגות לכן אינם יכולין ללמוד חריפות, וגם זה אינו דהנה אמרו חכז"ל עתידין צדיקים לומר שירה לעתיד לבוא, כלומר מחמת שהם בטוחים בחסד עליון שבוודאי יושיע אותם וע"כ תיכף כשיגיע להם איזו צרה הם מצפים לישועה ר"ל לשון צופים והבטה, ועל כן אומרים תיכף שירה בשעת בא אליהם הצרה על הישועה העתידה לבוא, וכמו שביארתי כבר ע"פ קול צופיך וכו', וזה"ש פלפלת בחכמה אם יגעת בתורה ולמדת חריפות, ואם תאמר שהיו לך דאגות רבות על זה אמר צפית לישועה היה לך להיות בטוח בהשי"ת שבוודאי יושיעך וכמו שביארתי ע"פ ה' לי בעוזרי כו', ולכך אמרו חכז"ל כל המקבל עליו עול תורה שיעשה את עצמו אל התורה כשור לעול וכחמור למשאוי ואז אין נותנין עליו עול מלכות.

ח׳והעמוד השני הוא עמוד העבודה כדמצינו גבי אברהם שאמר לפני הקב"ה (תענית כז:) שמא בני חוטאים ואתה עושה להם כדור המבול ואמר לו לא, במה אדע, והשיב בזכות הקרבנות, ואמר התינח בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם והשיב כל זמן שהם עוסקים בתורת עבודה, וכן הוא אומר ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה, ובאמת הדבר קל בעיני העולם להתפלל בלא לב רק שיהיו רשאין לאכול, וכל הספרי מוסר מלאין אזהרות על זה על עיון תפלה שהוא אחד מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז כו' ואיך צריך האדם להיות ירא וחרד כשעומד להתפלל כמ"ש ומפני שמי ניחת הוא כו' אלו בני אדם שיראים להזכיר שם שמים בפיהם.

ט׳וכמו כן ביארתי מה שאמרו בגמ' (חגיגה ה:) ר' אילא הוה סליק בדרגא שמע לינוקא דקאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד יג) הוה בכי עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו ואפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו כו', וצריך ביאור למה נתיירא ר' אילא כל כך וכי ס"ד שאדם גדול כמוהו עבר על ודברת בם ולא בדברים בטלים, ועוד שבאמת דבר זה קל מאוד לשמור פיו ולשונו, ועוד למה לא עמד ר' אילא על דבר זה מעצמו עד ששמע מהינוקא וכדהוה סליק בדרגא בעליתיה, וגם צריך ביאור מ"ש (חולין פז.) שאל האי צדוקי לרבי מי שברא הרים לא יצר רוח שנאמר יוצר הרים ובורא רוח כו' והשיב לו שפיל לסיפא דקרא, ובאמת הקושיא עדיין במקומה עומדת למה שינה הכתוב בלשונו.

י׳אבל הנ"ל עפימ"ש (ש"א ב ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך כו' וכבר ביארתי זה באורך במ"א. וע"כ נאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וע"ז אמר דוד הללו את ה' מן הארץ כו', דלכאורה קשה איך אפשר ששלג וברד והרים וגבעות יהללו את ה', ולפי"ז אתיא שפיר בעבור שבכל דבר יש חיות הבורא ב"ה וצריך האדם ליזהר שלא להשתמש בהם רק לעבודת הבורא ועי"כ הוא מחזירם לשורשן וכמ"ש (ישעיה נח י) כאשר ירד הגשם כו' ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ, אבל אח"כ ישוב לשרשו ע"י אכילת האדם שיתעסק בכח ההוא לעבוה"ק, וע"כ הזכיר פה ד' יסודות ארמ"ע ודצח"מ, ואמר על כלם יהללו את שם ה' וממילא וירם קרן לעמו כו' שזה היה צדקת פזרונו בישראל שיתוספו עליהן גרים, והנה ד' יסודות הללו הם כנגד ד' אותיות של השם הוי"ה ב"ה [זוה"ק ח"ב כ"ג ע"ב], כמו כן מצינו ד' צמצומים הנקראים עולמות לשון העלם שקדושת הבורא נסתר בהם והם בכתובים (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, וע"כ הד' יסודות הם כנגד העולמות וכל אחד עילה וסיבה לחבירו אשר נשתלשל שפע קדושת השי"ת בעולמו עד עוה"ז.

י״אוזהו ביאור הכתוב יוצר הרים אעפ"י שהרים הם דומם ונגד עוה"ז אעפי"כ מקבלים שפעם מהיצירה, ובורא רוח אעפ"י שהרוח הוא הוא"ו מהשם כנגד עולם היצירה מ"מ מקבל שפעו מהבריאה לפי שכלם כלולים זה בזה כשלהבת קשורה בגחלת, ואין סוף ב"ה צמצם שכינתו בהם.

י״בהנה משכיל על דבר כשישים אל לבו ויתבונן בכל הדברים האלה לבבו יבין איך השי"ת שופע הוויתו בכל דבר ממרום קדשו ובכל מה שהאדם משתמש בכל הוא נסתר ונעלם, בוודאי יפול עליו אימה ופחד, וכמ"ש הרמ"א בריש הש"ע א"ח, וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, הנה כי כן בוודאי ילמוד האדם ליראה ולעצור במילין ובפרט בעמדו להתפלל, וזהו פירוש ומגיד לאדם שיחו שלומד לאדם איך יתנהג בדבורו, והיינו ע"י שישים אל לבו שהקב"ה יוצר הרים ובורא רוח וכמו שביארנו איך שמקרא זה מורה איך קדושתו של הקב"ה שופע בכל עולמותו וכלם קשורים ממרום א"ס ב"ה עד סוף כל דרגין.

י״גוע"כ כשלמד ר' אילא הפסוק בעמוס לפום שיאטיה לא שת לבו לדקדק במקרא, אבל עכשיו כדהוה סליק בדרגיה, ומסתמא כשאדם הולך בעלייתו הולך בנחת ועוד ששמע פסוק זה מתינוק שפירש התיבות כהווייתן דהיינו יוצר הרים ובורא רוח וע"כ ממילא הוקשה לר' אילא כמה דקדוקים חדא של המין הנ"ל למה שינה הכתוב בלשונו, ועוד למה כתוב לשון הוה והול"ל וצר הרים וברא רוח, וע"כ למד מזה שזה נמשך להמקרא שלאחריו ולכך נאמר לשון הוה שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית, ואם ח"ו יסתיר פניו רגע כמימרא ספו תמו, וא"כ בא המקרא ללמד לנו סיפא דקרא ומגיד לאדם מה שיחו שמלמד לאדם איך ידבר ואיך יחרד בעמדו לדבר לפני מלך הכבוד, וע"ז בכה ר"א עבד שרבו מגיד לו מה שיחו דהיינו שמלמד עמו איך לדבר ואעפי"כ אינו רוצה ללמוד ומעיז פניו כל כך תקנה יש לו, הלא האיך אפשר להתנצל על זה.

י״דוהעמוד השלישי הוא עמוד גמילות חסדים, וכבר ביארתי פסוק כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם ע"ש, הנה מזה נלמד איך ניתעצם במצות צדקה, הלא תדעו כשאדם עובר על ל"ת ח"ו אכילת חזיר ח"ו בודאי הוא מפורסם לרשע גמור, וא"כ כשעני מבקש נדבה ואינו רוצה ליתן הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ועל לא תקפץ את ידך ועל לא ירע לבבך ועל השמר פן יהיה עם לבבך דבר בליעל ועל פתוח תפתח כו' ועוד כמה לאוין ועשין הרבה ואינו משים על לבו כלל.

ט״ווהנה כנגד ג' עמודים הללו מצאנו ג' גופי עבירות שעליהן נחרב הבהמ"ק, והיינו דאמרינן בית ראשון חרב על שהיו בו ע"ז וג"ע וש"ד, והם כנגד ג' עמודים הללו, דהיינו עמוד התורה הוא כנגד ג"ע כמ"ש (ברכות נז.) אל תקרי מורשה אלא מאורשה ונאמר ביום כלת משה שנתנה לו התורה ככלה (במ"ר יב ח), והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה נקרא מגלה עריות, ועמוד העבודה הוא כנגד ע"ז שלאו דוקא להשתחות לבד הוא איסור ע"ז אלא כל עבודה שהיא זרה דהיינו שעומד להתפלל לפני הקב"ה ומסיר כוונתו על שטותים ואח"כ אומר יהיו לרצון אמרי פי וכי יש אפקרותא גדול מזה, וע"כ נאמר לא יהיה בך אל זר וכו', ועמוד גמ"ח הוא כנגד ש"ד והיינו קנאה שנאה כמ"ש (יומא ט:) אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם, ואמרו חז"ל (ב"ב י.) רב פפא הוה סליק ואפחת דרגא מתותיה והוה מצטער אמר השתא אחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות ועע"ז, והשיבו לו שמא עני בא לידך ולא פרנסתו.

ט״זוהנה כשצריכין לתקן איזה קלקול צריכין לתקן העיקר שעל ידו נתקלקל, וע"כ אנחנו שמחכים לבנין בית המקדש במהרה בימינו צריכין לתקן הג' עמודים הנ"ל שעל ידיהם נחרב הבה"מ כנ"ל. וזה"ש (איכה ב יט) קומי רוני בלילה דהיינו עמוד התורה, שפכי כמים לבך דהיינו עמוד העבודה שבלב, שאי אליו כפיך והיינו עמוד הצדקה וגמ"ח.

י״זוהנה מצינו שהתורה נקראת טהורה כמ"ש דברי תורה אין מקבלין טומאה, והתורה נמשלה למים שמטהרין את האדם וכל המתרשל ממנה הוא נקרא טמא, וזה"ש וכפר על הקודש להתם פשע וחטאות יתקן, מטומאת בני ישראל דהיינו עמוד התורה שפגמו, ומפשעיהם היינו עמוד גמ"ח כמ"ש שא נא לפשע אחיך כי רעה גמלוך וע"כ הפוגם בגמ"ח נקרא פושע, לכל חטאתם היינו עמוד העבודה כידוע שכל הקרבנות לא באו רק על החטאים והשגגות, וכן יעשה לאוהל מועד ובא לציון גואל אמן.

י״חהפתיחה תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כו' (תהלים פא ד), אחר הדקדוקים נראה לי ליישב מנהג העולם לדרוש מקודם חריפות שהוא כעת אך למותר, והענין הוא דאיתא בגמ' (ר"ה טז.) למה תוקעין כו' והפירוש הוא ששאל לו הכוונות של התקיעה והשיב לו שאין צריך לשום טעם או כוונה רק לקיים המצות עשה רחמנא אמר תקעו ואין לבקש טעמים. והנה בטור כתב טעם עורו ישינים כו' ושאר טעמים.

י״טאבל הענין דהתורה לא צותה רק יום אחד וחז"ל הוסיפו מר"ח אלול וע"ז כתב הטעם, אך כל זה להמון עם אבל לבני תורה ע"כ אין טעם זה דהרי עוסקין בתורה ומשברין הקליפות וכמ"ש בזוה"ק דקשה זו קושיא וחומר זה ק"ו ולבנים ליבון הלכה, ואין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, וע"כ בימים ראשונים לא היו אומרים סליחות ופיוטים כל כך שלא הוצרכו לזה כי תלמוד תורה כנגד כולם, וא"כ על כרחך תקיעת שופר בחודש אלול לאו מטעמים הנ"ל כי אין צריך לזה, רק בוודאי הוא טעם כמוס כמו כל המצות.

כ׳וזה"ש תקעו בחודש שופר שהתקיעה של כל החודש גם היא באותה בחינה של בכסה ליום חגינו כמו שהתקיעה של יום חגינו היא בוודאי בכסה מכוסה ונעלם בלי טעם כי שם אין שייכים כלל הטעמים הנ"ל, כמו כן כל התקיעה של חודש אלול, ולזה אמר כי חוק לישראל הוא כי לאותן בני תורה אשר בשם ישראל יכונו שעדיין עוסקין בתורה לשמה להם הוא חק בלי טעם, רק משפט הוא לאלקי יעקב, דהיינו ההמון עם שאינן יודעין מאומה אומרים להם הטעמים הללו, וע"כ יש לסמוך מנהגינו כי אולי אין כח בדרשות דאגדתא ודברי מוסר להחזיר המוטב, נתחזק בעומקה של הלכה יורנו הדרך ישכון אור, (החריפות היה בסוגי' דנודרת).

כ״אשובה ישראל עד ה' אלקיך כו' (הושע יד ב), אחר כל הדקדוקים הידועים ניישב הגמ' יומא (פו.) אמר ר' לוי גדולה תשובה כו', עיין בעין יעקב ובספר תב"ש מה שהקשו, ועוד קשה לי דלפי מה דאיתא לקמן בגמ' לריש לקיש ע"כ הך קרא בשוגג משתעי דקרי ליה כושל, והנראה לי, ובתחלה נבאר מ"ש [ויק"ר פי"ז א] קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת, וכבר ביארתי במקום אחר באופן אחר, דהיינו שקריאתו יהיה רק בכדי שיוכל לקראותו עוד דהיינו כשיהיה להם הרחבה יוכלו לקראותו יותר, וזה הקריאה יהיה באמת.

כ״בעוד נ"ל כשנבאר גם כן מ"ש (תהלים נא יח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, שיש שם כפל לשונות הרבה, וביותר דהא התורה ציותה על הקרבנות, אבל הנ"ל עפימ"ש (סוכה נב:) שהקב"ה מתחרט על היצה"ר, וביאור הדבר שפתח תחלה בחרטה כי לולי זה לא היה באפשרי לשוב בתשובה כשמיישב האדם האיך גדלה רעתו להמרות עיני כבודו ואיך נתרחק ממנו בשאט נפש בוודאי מתבייש מאד להרים ראשו כדמצינו בנביאים וכתובים, ויתר על כן כתיב לך ה' הצדקה כו' שברא בו אברים וגידין והקב"ה מחיה אותם תמיד, והאדם עוסק באותם איברים ובאותו החיות נגד רצונו ית' והוא כעבד שנתן לו המלך כלי זיין להלחם בהם נגד השונאים והלך העבד ונלחם באותו חרב עצמו נגד המלך, וע"כ הסכימה החכמה נפש החוטאת תמות (ירושלמי מכות ז.), כי כן היה שורת הדין נותן, אבל התורה אמרה תביא קרבן כי כן למדה תוה"ק, והקב"ה ברחמיו הגדולים אמר יעשה תשובה, וכמ"ש במדרש [במ"ר פ"י א] חכו ממתקים כו', וכן מ"ש במדרש [מדרש תהלים יז] מלפניך משפטי יצא כו' כמו שמבאר בספר בינה לעתים ויתר על כן כי התשובה היא מצות עשה בפני עצמה ומקבלין עליה שכר, וכל זה הוא נגד שכל האדם.

כ״גאבל האמת שהקב"ה רוצה רק לב נשבר ונדכא, ויותר שהאדם מתמרמר על חטאיו נשבר לבו ביותר בקרבו, כלעומת זה הוא להשי"ת, וע"כ אמרו (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, כי צדיק גמור שלא חטא מעולם ולא טעם טעם חטא אי אפשר לו לבא לידי שבירת לב כזה, וע"כ זדונות נעשין לו כזכיות (יומא פו:) כי ביותר השבירת לב ונמיכת רוח הוא מתקרב להקב"ה ביותר, אך יש מדריגה למטה מזה שעושה תשובה רק מיראת העונש, והנה אדם כזה עושה תשובה רק על הזדונות שמתיירא מעונש בשגם שעונשין גם על השוגג כי היה לו להזהר שלא יבא לידי שוגג כעומד לפני המלך, מ"מ דעתו של זה לשוב רק על המזיד ועל השוגג אינו חושש, כיון שיש לו תירוץ ואמתלא, וע"כ זדונות נעשין לו כשגגות כיון שאינו מתחרט על עשיית העונות לפי שהם נגד רצון הקב"ה רק מתחרט על שעשאן במזיד ועונשין עליהן, אבל אם היה עושה אותן בשוגג לא היה מתחרט כלל וע"כ נעשים לו כשגגות.

כ״דעוד יש תשובה למטה מזה שרוב העולם טועין וסוברין כיון שמתענים עשרה ימים או במה שאומרים סליחות ופיוטים ותהלים בזה נמחלו עונותיהם ואינן מתחרטין כלל על עונם שהעוו לחטוא עד היום ולא די שאינן פועלין מאומה אדרבה מקלקלין דעל ידי זה נכנס גאוה בקרבם מחמת שלפי דעתם אינן מרגישין עבירות שבידם רק לפי דעתם עושים לפנים משורת הדין, ובאמת לא ידעתי האיך יוכלו להתוודות על חטא כו', ואשמנו כו', כי שקר בימינם שלפי דעתם לא עשו כלל שום עבירה ומחמת טעותם זה הם חוזרים אח"כ לסורם וסומכין על זה שעשו תשובה ביתר שאת להתחרט, ומזה יוכל האדם לשער בעצמו איך דבר זה שנאוי לפני הקב"ה כי תועבת ה' כל גבה לב.

כ״הוהנה כמו כן בקרבנות העיקר הוא הוידוי והחרטה, וכמ"ש והתוודו כו' כשנשחט הקרבן ונזרק דמו על המזבח היה דמיון שכל זה היה ראוי לעשות עם האדם בעצמו אעפ"י ששוגג היה ועי"ז בא לידי נמיכת רוח לפני הקב"ה, וזהו היה הנבחר בזבח.

כ״ווזה"ש כי לא תחפץ זבח ואתנה דהיינו אותו שמחשב שהזבח הוא מתנה להשי"ת, והיינו כי עולה לא תרצה שהעולה על רוחו להתגאות על ידי זה לא ירצה, רק אם זבחי אלקים רוח נשברה דהיינו כשיש עם הזבח רוח נשבר, אזי לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה שמה שבחרתי בו הוא רק הלב נשבר ונדכא. וזה"ש קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל שכל מי שמתענה ומסגף את עצמו ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת, שעי"כ יתחזק תמיד ביראת ה' כמ"ש יראת ה' טהורה עומדת לעד שאם התשובה באמת כנ"ל אזי יועיל לו ג"כ להבא, אבל מי שאינו שב בחרטה גמורה ועזיבת החטא הוא חוזר תיכף לסורו, אינו קרוב לה'.

כ״זוזה"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך, דהיינו עד הכסא כבוד דהיינו תשובה מאהבה מהטעם כי כשלת בעונך, כי אם לא תעשה מאהבה יותרו לך עוד שגגות, קחו עמכם דברים כו' כל תשא עון כו', ר"ל שהדברים הווידוים והחרטה יהיו באופן שלא יסור מכם אחר הזמן, ועי"כ כל תשא עון שלא ישאר אפילו שוגג, וע"ז אמר וקח טוב שיהיו נעשים מהזדונות זכיות, ונשלמה פרים שפתינו כמו שבזבחים העיקר הוא הווידוי והחרטה בלב באמת. ובזה יהיה מיושב קושית הרי"ף בעין יעקב דלא מצי לפרש דאיירי בתשובה מיראה דבוודאי איירי הקרא בתשובה מאהבה רק מ"ש כי כשלת הוא נתינת טעם על שלפניו שלכך תעשה תשובה מאהבה כדי שלא ישאר לך אפילו שוגג.

כ״חשמעינן מינה שהעיקר היא התשובה מעומקא דלבא אפילו הפחות שבישראל כשמדבר דבורים קדושים בלב שלם עושים רושם גדול, ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש שרובם שאינם יודעים כוונות אין תפלתם נשמעת, לא זו הדרך, והלואי שיתפללו רק בפירוש המלות התפלות שהוא העיקר, והפיוטים המה טפל, ואמירת קדיש שהוא יהיה המליץ יוש"ר ר"ת י'תגדל ו'יתקדש ש'מיה ר'בה, וכמו שביארתי במ"א גבי מנורה שנתקשה משה השלך העשת לאור כו' עפימ"ש בספר בעל עקדה על מ"ש במקום שבעלי תשובה עומדין כו', והענין הוא שיעשה רק בהתלהבות ולא צריך אז לשום כוונות, רק הכל יהיה נכלל בזה.

כ״טובאופן אחר נ"ל לפרש המקרא הזה עפי"מ שביארתי כבר מקראות אתם נצבים היום כו' עד סוף הפרשה שהענין מורה על עבירות שבין אדם לחבירו ושיעבירו הקנאה מלבבם אעפ"י שנדמה לו שהוא הצדיק נגד חבירו מ"מ יתיישב בדעתו כמה רעות גורם ע"י נטירת השנאה, אחת שגורם הסתלקות השכינה, וכמ"ש עמ"ש כל המתיהר כו' ועוד שגורם רעה לעצמו כמ"ש עושה שלום ובורא רע, ועוד שעובר על הלאוין דלא תשנא ולא תטור כו' וגם גורם שהתפלות אינם מתקבלין כי מהכל נעשה כתר ואז הפחות שבישראל הוא שוה עם הגדול כמו בכתר שהכסף והנחושת שבו הוא נצרך כמו האבן טוב, ומבין הכל נעשה הכתר לאחד, כמו כן בזה, ועוד גורם שלא יכול לעשות תשובה כי הוא צדיק בעיניו, ועוד גורם שלא ימחלו עונותיו מחמת שאינו עובר על פשע, וכמ"ש על פסוק לא החזיק לעד אפו כו'. וכל זה נרמז בפסוקים הללו אתם נצבים שיהיה לכם תקומה אימתי כשכולכם בלב אחד לפני ה' כו' שיש בכם השראת השכינה ואזי ראשיכם שבטיכם כו' עד סוף כל דרגין כולם הם כל איש ישראל דהיינו הכל נחשב לאיש אחד, והמותר ביארתי במקום אחר עד סוף הפרשה.

ל׳וזה"ש כאן אחרי שהתשובה שזכרנו למעלה היא קשה מאוד ואין כל איש יכול להגיע לזה, לזאת אני מזהיר על האחדות והשלום וממילא תזכו כלכם כל אחד ע"י תשובת חבירו ויהיה בכם השראת השכינה ולא יהיה מקום לבעל הדין לקטרג, כי חבור עצבים אפרים הנח לו [ב"ר פל"ח ו, כיון ששלום וחבור ביניהם הנח לו] שמעוררין המדה של נושא עון, וזה"ש שובה ישראל שהתשובה שלך יהיה עד ה' אלקיך שתהיה בך השראת השכינה והיינו ע"י האחדות, וטעם הדבר כי כשלת בעוניך ויקשה עליך התשובה מאוד, לזאת אמרו כל כשכולנו באחדות ושלום ממילא תשא עון בעבור שאנחנו מחזיקין במדת העברת פשע ונשיאות עון אנחנו מעוררים גם למעלה מדה זו וקח טוב, ובא לציון גואל אמן.

ל״אהפתיחה הוכח תוכיח את עמיתך כו', עפימ"ש (ערכין טז:) תמה אני אם יש בדור שיודע להוכיח כו', וע"כ העצה היא להוכיח את עצמו וממילא יקבלו השאר התוכחה שלו, ועכ"פ מגיע להמוכיח טובה גדולה מזה כשיגיע לידו דבר עבירה הוא מתבייש לעבור מחמת שבעצמו מקשט אחרים והוא יעבור, וכדאמרי' בגמ' (ב"ב ס.) על ר' ינאי שהיה לו אילן הנוטה לר"ה כו', ובפרט בימים הללו ראוי לספר ולדבר דברי מוסר זה עם זה ודרכי התשובה ובפרט בשבת הלזה שלדעתי על זה נאמר (שבת קיח:) אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין דהיינו השבת הזה הוא שבת שובה ושבת הבא שיהיה יום הכפורים, והם נגד בינה ומלכות תשובה עילאה ותשובה תתאה, ראוי להשתעשע בדברי עבוה"ק וכדומה נרדפה לדעת ה'.

ל״בוזה"ש הוכח ר"ל כשתרצה להוכיח את אחרים אזי תוכיח את עצמך, מלת תוכיח הוא לשון נפעל, והיינו את עמיתך כמו עם עמיתך כמ"ש (שמות א א) את יעקב, וכ"כ כתב בבינה לעתים [ח"א דרוש ד' לשבת תשובה] ע"פ (משלי ט ז) יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, שיקשט את עצמו וחסרונותיו ועי"כ יהיו דבריו נשמעין.

ל״גשובה ישראל עד ה' אלקיך כו' כי כשלת כו' קחו עמכם דברים כו' כל תשא עון וקח טוב כו', נ"ל לפרש עפימ"ש (תהלים קטו א) לא לנו ה' כו' כי לשמך תן כבוד כו', והיינו ג' תקות, תקות החסד וההבטחה והכבוד.

ל״דוביאור הענינים עפימ"ש (תהלים לז כה) לא ראיתי צדיק נעזב כו', דהנה יש חילוק בין האוכל בזכות עצמו או בזכות אבותיו, הגם שאין שום בן אדם שיש לו איזו זכות כמ"ש הבינה לעתים [ח"א דרוש א לראש השנה] ע"פ (תהלים סב יג) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחלה תשלם לו על שם העתיד כאלו כבר עשאו וא"כ הוא מחוייב בדבר והשכר אחר המעשה הוא בחסד, וע"כ נאמר בברכות (דברים כח ב) כי תשמע לעתיד, ובקללות נאמר [שם מה] כי לא שמעת על העבר, וזהו תקות החסד שהקב"ה צריך לפרנסו מחמת שהוא מעשה ידיו כי לא ברא האדם בשביל להצטער ולדאוג רק לטובה ולישב בנחת, אכן כשאין האדם עושה רצונו אז הוא בעצמו מקפח פרנסתו ואז אוכל בזכות אבותיו, אבל בלא"ה כל זמן שהאדם עושה רצונו של מקום אין צריך לכלום כי אין מחסור ליראיו, וכמ"ש (תהלים טז א) שמרני כי חסיתי בך ונאמר (ש"ב כב ג) אלקי צורי אחסה בו, דהיינו רק בעבור שהוא צורי וגואלי ובוודאי יזמין לי כל הצטרכותי, זהו לא ראיתי צדיק שהוא דבוק בבוראו מעולם אינו נעזב, אבל וזרעו שאינם אוכלים רק בזכות אבות יוכלו להיות נעזבים כשיתמה להם זכות אבות, והיינו עפימ"ש ותחת אשר אהב את אבותיך כו' ויוציאך עפימ"ש חכז"ל (שבת נה.) תמה זכות אבות עיי"ש בתוס' [ד"ה ושמואל אמר] שזהו רק לרשעים אבל לצדיקים לא תמה, וזהו ויוציאך בפניו של זעם, אבל זכות שאר צדיקים רק כשאוחזין מעשה אבותיהן וכמ"ש אצל פוקד עון אבות כו' וכמ"ש האלשיך על וזכרתי את בריתי כו', אבל מי שאוכל מחמת הבטחון אינו נעזב לעולם.

ל״הוזהו בטחו בה' עדי עד בלי הפסק, וביאור הדבר כי ביה ה' צור עולמים מחמת שהוא בראו צריך להכין כל הצטרכותו, וזהו כי לא אעזבך (בראשית כח טו), כי לא תהיה נעזב לעולם רק אם עשיתי את אשר דברתי כו' ר"ל כשלא תהיה דבוק בהשי"ת רק תאכל מחמת ההבטחה שדברתי לך, אז תוכל להיות נעזב כשיתמה אותו הזכות, וזהו (תהלים קמו ה) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה', שעובד את השי"ת במדת יעקב שהיה רק שברו על ה' ולא מחמת ההבטחה, וע"כ השומר אמת לעולם שלא יופסק לעולם וקיים לעד.

ל״וועוד יש תקות הכבוד שהשי"ת חס על כבודו שלא יתחלל, ואסור לסמוך על זה כי אין הקב"ה וותרן רק שמעניש באופן שלא יתחלל שם שמים וגבי דיליה. וכמו שביארתי ע"פ (במדבר יד כ) סלחתי כדברך כו', דדרך העולם כששנים שונאין זה את זה נכנס ממוצע ביניהם לעשות שלום והולך לכל אחד בפני עצמו ואומר לפניו שקרים איך שחבירו מתחרט על ריבו עמו וכדומה דברים שלא עלו על לבו, וכמו כן הולך לחבירו עד שמזווגן, והגם שגם זה טוב מ"מ אין בזה עדיין בטול קנאה ושנאה מכל וכל כי כל אחד סובר שהוא זכאי, וכבר כתב השל"ה על ענין כזה.

ל״זאבל הענין הוא שצריך לילך מעצמו להכניע את עצמו לפני חבירו הגם שנדמה לו שהוא זכאי מחוייב לבטל השנאה בשביל כבוד שמים כמו שאדם אינו רוצה לצער אשתו ובני ביתו ואביו ואמו להגיד להם צערו כמו כן מחוייב לחוס על כבוד שמים שלא לבטל השראת השכינה, וע"כ באותו מעשה במרגלים שיצא הקצף ח"ו לעשות כליון ובאותו שעה לא היו ישראל מתחרטין עדיין לא היה משה יכול לחפש להם שום זכות רק שהקב"ה יעשה למען שמו כמ"ש ושמעו מצרים כו' מבלתי יכולת כו' או שיעשה בזכות אבות כמ"ש זכור לעבדיך כו', ואם היו ישראל תיכף מתחרטין באותה שעה היה הגזירה נתבטלה מכל וכל, וע"כ השיב לו הקב"ה סלחתי כדבריך דהיינו לחוס על כבודי שלא להמיתם כאיש אחד, ואולם חי אני וימלא כבוד ה' כו', ר"ל ואולם כל זה אני עושה רק בשביל שאני חי וקיים לעד וחס אני על כבודי שימלא כל הארץ, אבל באמת האנשים האלה שעדיין פושעים ומורדים אינם ראויים למחילת עולם, וזהו וכל מנאצי לא יראוה אחרי שעדיין הם מנאצי ואינן מתחרטין כלל, ואעפ"י שעשו תשובה אח"כ זה היה אחר השבועה.

ל״חומזה נלמוד שכל בקשתינו בעבור כבוד שמו אינו מועיל לכפר מכל וכל רק העיקר היא החרטה ועזיבת החטא וכמו שנבאר, וע"כ המובחר שבטובות הנ"ל הוא תקות החסד ואם לאו תקות ההבטחה ואח"כ תקות הכבוד שיאריך אפו עד שובינו.

ל״טואולם איך נזכה לטובות ותקות הללו צריך אתערותא דלתתא לעורר ג' מדות הנ"ל, והיינו עפימ"ש (ע"ז מה:) העוקר עבודה זרה צריך לשרש כו', וביאור הדבר שאמרו חכז"ל (יומא פו:) עבירות שהתוודה עליהם ביום כפורים זה אל יתוודה עליהם ביום כפור אחר כו', וכל המפרשים נתחבטו במאמר זה מאוד, הלא דוד אמר וחטאתי נגד תמיד, ואדרבה טוב יותר שהעבירות שעשה יהיו נגד עיניו ולא המצות בכדי שיכניע לבו ולא ישוב לכסלה, ועוד שמא התשובה הראשונה לא היה כהוגן, ועוד למה גינה אותו כל כך לדמות אותו לכלב שב אל קיאו.

מ׳אבל הנ"ל עפימ"ש (ירמיה לא יז) שמוע שמעתי אפרים מתנודד כו' אחרי שובי נחמתי כו', דהעולם מתוודים ואומרים אשמנו כו' ועל חטא כו' כמה פעמים ואינם יודעין כלל ענין הווידוי מהו דהלא זה הוא נוסח התפלה, אבל הענין הוא כמ"ש הרמב"ם שישוב מחטוא ויאמר כך וכך עשיתי כו' [הל' תשובה פ"ב הי"ד], וע"כ צריך ליקח מועד ולהתיישב על כל מה שחטא ולפרש החטא בפיו הגם שיקשה דבר זה מאוד להאשים את עצמו כל כך כי אפילו החוטא נגד חבירו אינו יכול להודות על האמת ומבקש אמתלאות ותירוצים לעצמו, וק"ו נגד השי"ת, ובפרט שיעלו החטאים לאלפים ולרבבות שיתעשת בלילה כל מה שעבר באותו היום ובכל השבוע ובכל חודש ובכל שנה מיום הולדו ומעולם לא שב באמת ולא נתן אל לבו כלל לשוב, ואינו דומה חוטא נגד חבירו לחוטא נגד בוראו, וכמ"ש ע"פ ויאמרו לא יראה כו' ולא יבין כו' ע"ש במקום אחר, כי החוטא נגד חבירו הוא רק בהבלי עולם ובן אדם כמוהו, משא"כ החוטא נגד השי"ת שפוגם באורות העליונים ובכסא ובמלאכים ומונע השפע מכל העולמות והכל מאררין אותו האיך העיז פניו נגד השי"ת.

מ״אוכמ"ש האותי לא תיראו כו' את השמים ואת הארץ אני מלא, ונאמר אין חושך ואין צלמות להסתר, ונאמר אם אסק שמים שם אתה כו' שם ידך תנחינו כו', ויחשוב בלבו אוי לאותה שעה שעלה על דעתי כך ומה דמיתי בנפשי להמרות פני עליון ואנכי בוש נכלם עפר ואפר רימה ותולעה מה היה לי לעשות מעשים רעים הללו איך לא היה פחדו לנגד עיני להמרותו בביתו, ועי"כ יהיה נבזה ונמאס בעיניו ויבכה במר נפשו ואח"כ יתעשת לומר אחר הבא מה אומר ומה אדבר בושתי להרים פני אעפי"כ הקב"ה רוצה בתשובת רשעים ואם הרבו לפשוע הלא לא תמו חסדיו וכמ"ש קין כל העולם אתה נושא כו' ואני מוסר את עצמי ביד רחמיו של השי"ת, וכמ"ש והוא ניסי ומנוס לי כאם הרודה את בנה הוא מסתיר את עצמו תחת כנפי בגדה ואינו בורח ממנה כי טוב לו עמה וקשה עליו פרידתו ממנה יותר מעונשה כי נאמנים פצעי אוהב, כ"כ אנחנו מתייראין מעונשו של הקב"ה צריכין אנו לברוח אל השי"ת עצמו נפלה ביד ה' כי רבים רחמיו ולא להתרחק ממנו והוא מנוס לנו ומקבל שבים ומרבה לסלוח, וע"כ נעשה אח"כ בריה חדשה כי הוא מובטח בחסדיו הגדולים שיקבל מרירות לבו.

מ״בוע"כ כשאומר אותן ווידוין אשמנו ועל חטא הם רק סימנים להזכיר מה שפגם, ומה שאינו יכול לזכור עכ"פ יתוודה בעד חבירו וכללות ישראל כי ערבים זה לזה, וגם נדפסים שאר ווידוים שמפורש יותר חטאים, ועם כל זה ירויח שאם יגיע לידו באמצע השנה איזה דבר עבירה אעפ"י שאז אין עליו אימת הדין כל כך מ"מ מיישב בדעתו איך אוכל להרים פני ביום הכפורים הבע"ל והלא כבר התוודתי על זה וקבלתי עלי שלא לעשות עוד ועכשיו אקלקל גם ווידוי הראשון כי שקר עניתי בו כביכול, וע"י עצה זו יפרוש מעבירות כל השנה, וזה"ש עבירות שהתוודה עליהן ביום כפור זה יראה שלא יצטרך להתוודות עליהן עוד ביה"כ האחר, כלומר עצה זה יקח בנפשו דאל"כ בוודאי שהוא ככלב שב על קיאו.

מ״גוזה"ש [שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא לומד השיבני ואשובה כי אתה ד' אלהי כי אחרי שובי נחמתי וכו' בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי] שמוע שמעתי אפרים מתנודד ומצטער מאוד ואומר יסרתני מתחלה כו' הייתי כעגל לא לומד שעדיין לא ידעתי גדולתך ואיך ליבוש מלפניך וע"כ אמרתי השיבני כי רצוני לשוב בתשובה ואתה אלקי כי אין לי על מי להשען רק על רחמיך, אבל עכשיו שאחרי שובי בעבירה נחמתי ואחרי הווידוי שידעתי החסרון מכבר וע"כ בושתי וגם נכלמתי בכפליים אפילו על פעם הראשון, וזהו כי נשאתי חרפת נעורי.

מ״דוהנה כשנחקור לירד לסוף דעתו של החוטא בשעת החטא האיך עלתה כך על דעתו הלא יודע שנפרעין ממנו, ואם נאמר שדעתו שישוב בתשובה זהו טעות גדול דהא אמרו חכז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כי בלא"ה מה שהקב"ה מקבל שבים הוא חסד גדול ועכשיו יהיה אותו החסד למכשול לפניו שעי"כ הוא בא להחטא, וע"כ או שאינו מאמין שהקב"ה מכיר במעשיו ומלא כל הארץ כבודו, או שאינו מאמין בשכר ועונש וכל זה הוא עון עבודה זרה ממש, וזה"ש חכז"ל (שבת קה:) איזהו אל זר שבגופו של אדם זה יצר הרע, שאפילו עבירה קטנה נמשכת מעון ע"ז.

מ״הוהנה ידוע דכשמפנין איזה בית הכסא צריכין לפנותו אל תכליתו דאל"כ שאם ישאר ממנו קצת הוא מסריח יותר, וע"כ אותן העבירות המה קיא צואה מעלין סרחון גדול בכל העולמות כשמתוודה עליהם ביה"כ ומתחיל לפנותם מגופו צריך לפנותם מכל וכל שלא ישוב לכסלה דאל"כ קשה השנייה מן הראשונה כנ"ל, וזה"ש העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה שלא ישאר שום טינוף נדנוד עבירה אצלו.

מ״ועוד נ"ל לפרש דהנה אמרו חכמז"ל (ירושלמי מכות ז.) שאלו לחכמה ולנבואה הנפש החוטאת מה תהא עליה ואמרה תמות והתורה אמרה תביא קרבן והקב"ה אומר יעשה תשובה, והנה ממה שהשיבה התורה תביא קרבן מוכח דהשאלה היה אפילו על שוגג דלא מצינו קרבן בתורה על מזיד רק מעט מזעיר כגון ד' שנמנו בריש פ"ה דכריתות ואין נוהגין אצלינו כלל, וא"כ ע"כ כולהו בחדא מחתא מחתינהו דכמו כן החכמה שהשיבה הנפש החוטאת תמות ג"כ אפילו על שוגג, וצריך להבין דטענת אבימלך היה שמא אתה דן שוגג כמזיד.

מ״זאבל הענין הוא דהעולם טועין וסוברין שבעל תשובה הוא רק מי שעבר עבירה גדולה עריות או אכילת איסור גדול אבל על דברים שאדם דש בעקביו אינם נזהרין כלל כגון ליצנות ולשה"ר ולברך ברכת הנהנין בכוונה לשמוע קדיש ושמו"ע או על הרהור הלב שע"ז אומרים על חטא שאנחנו חייבים עליהם עולה, דלא מצינו בתורה חיוב עולה רק בא על הרהור שלכך כולה כליל כדאיתא בתורת כהנים, והאמת מי שפחד ה' נגד עיניו תמיד הוא ירא וחרד מלפניו כמו העומד לפני המלך ניצול אפילו משוגג, כמ"ש במ"א ע"פ לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ומחמת שיראתם אינה יראה אמתית מפחד ה' רק יראת העונש על כן אין נזהרין בדברים הללו, ועל כן כל תשובתם אינו רק בשביל עצמם ועובדים את עצמם וזהו אל זר שבגופו של אדם שאינו עובד להשי"ת רק את עצמו וזהו מעשה יצה"ר.

מ״חוהנה ידוע שאם יש לאדם איזה נגע בגב היד או ברגל והולך לרופא שאינו מומחה עושה לו תחבושת ומרפאהו ומכל מקום יצמחו הנגעים הללו ממקום אחר, אבל הרופא מומחה יודע ומבין שזה בא מחמת קלקול הליחות שבגופו וע"כ נותן לו סמים למרק גופו ולטהר הליחות והדמים שבו. כמו כן בענין החטאים צריך להבחין על השורש שממנו בא הקלקול היינו המדות רעות שבקרב איש ולב עמוק ולתקנם, וזה"ש העוקר עבודה זרה דהיינו אותו היצה"ר הנ"ל צריך לשרש אחריו לתקן השורש של מדותיו לבעבור לא ישוב לכסלה, והם ג' עקריים דהיינו הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם.

מ״טוביאורם ואופן תיקונם עפימ"ש בנועם מגדים [סוף פ' וילך] ע"פ כי ירבה לסלוח כו' ופ' חנון ה' וצדיק כו' עיי"ש שע"י האחדות נהפך מדה"ד לרחמים. אבל כגון דא צריך להבין מה ענין זה לזה משום שהאדם מוחל לחבירו גם השי"ת ימחול לו הלא אין דומה מה שיחטא להאדם למי שיחטא נגד ממ"ה הקב"ה ופוגם באורות עליונים כמ"ש לעיל, וגם צריך להבין מה שמפייסין זה את זה ביום הכפורים אי משום דאיתא עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר הלא מתחלה צריך לתקן עבירות שבין אדם למקום הלא לא היה עדיין התחלה כלל לתשובה נגד השי"ת ולא עלתה על לבו עדיין כנ"ל.

נ׳אבל הנראה לי דהענין הוא שנאמר אצל דור המבול שהיה עונשם קשה מדור הפלגה אעפ"י שחטאם היה יותר גדול, והיינו משום שהיה ביניהם אחדות גבי דור הפלגה, ומכל שכן גבי ישראל כשיש ביניהם אחדות יש השראת שכינה וכלום חסר מבית המלך וממילא אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, והיינו משום שאחדות בא ע"י הכנעה כמ"ש במ"א באורך, והקב"ה שוכן את דכא ואין מדקדקין במעשיו.

נ״אביאור הענין דאמרו חכז"ל (גיטין לו:) הנעלבים ואינן עולבים כו' עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש כו', שיש ג' עניני ענוה הא' כשחבירו הוא מחרפהו אינו משיב לו דברים קשים רק מתרץ את עצמו ומצדיק את עצמו לפניו, וענוה זו אינה באמת כי מכל מקום מוכח שקשים עליו החירופים ורוצה שישבחוהו, והב' הוא שאינו מתרץ את עצמו ואינו משיב כלום ומכל מקום בלבו יש שנאה עליו על שחרפהו, והג' הוא שאין בלבו שנאה כלל ואדרבה הוא מחזיק טובה לחבירו ושמח בדבר שאומר לו חסרונותיו ומודה על האמת ומקשט מדותיו, וזהו הענוה באמת שאינו חס על כבודו בעבור כבוד שמים שיותר נוח לו להיות שוטה מלהיות רשע לפני הקב"ה כי עי"ז יתקן מדותיו כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ועכשיו חבירו מודיע לו על נגעיו, ואם אין בו דבר זה הוא מקבלו לכפרת עון, וזהו הנעלבים ואינן עולבים כו' כל הג' מדות שגם עושים מאהבת השי"ת כמ"ש כבר על הפסוק בהטיבו את הנרות שמחמת שאוהב את השי"ת אוהב גם את הבריות, וגם שמחין ביסורין למרק עונותיהם ומפשפשים במעשיהם הם ראויים לאותה אצטלא כצאת השמש בגבורתו.

נ״במכל הלין טעמי נמצינו למדין שהפיוס והריצוי שמתרצין זה לזה ביום הכפורים צריך להיות באמת לאמיתו ובאהבה וחיבה שלימה ונפש חפיצה כדי שיהיה אחדות גמור ועי"כ תתבטל מדת הקנאה והשנאה וגם מדת רדיפת הכבוד והגאוה שכל עצמיות האחדות בא ע"י הכנעה כנ"ל.

נ״גואולם מדת התאוה שאינו מסתפק במה שחננו השי"ת ואינו שמח בחלקו כבר אמרו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד לט) פי' כשידאג במילי דשמיא יראה מה שלמעלה צדיקים הגדולים וטובים ממנו וישתדל ללמוד ממעשיהם ולהגיע למדריגתם, ועל הארץ כשדואג במילי דעלמא יראה מתחת שיש הרבה בני אדם מטופלים שאין להם די מחייתם וחיים בצער גדול ב"מ, כי האדם נברא להוסיף שלימות כמ"ש הנפטר מהחי יאמר לו לך לשלום כו' אבל במילי דעלמא אל תסתכל בקנקן שהוא הגוף רק במה שיש בו דהיינו הנשמה, ומדה זו מטרדת מאוד האדם מכל חפצי שמים כי עיניו ולבו וכל מעייניו רק הב הב.

נ״דוהעצה לזה עפימ"ש בכל צרתם לו צר כו' והנ"ל עפימ"ש זכרנו לחיים כו' שהם יתור לשונות והנ"ל עפימ"ש (תהלים קכב ו) שאלו שלום ירושלם כו', והענין הוא שהאדם ישיב אל לבו האיך עולה בדעתו לבקש כל תאותו מאחר שכבוד שמים הוא בתכלית השפלות בעולם הזה בזמן הגלות אין איש מתעורר להחזיק ולפרסם שמו ולעבוד עבודתו, ובית קדשו ומשכן כבודו ועיר תפארתו המה לביזה וחרבה, וע"כ די לעבד שיהיה כרבו, וזה"ש שאלו שלום ירושלים דהיינו כשתשימו ללבכם ענין שלום ירושלים איך היא בשפלותה וממילא ישליו אוהביך יניחו את רעתם שלא להצטער על מאורעותם, וזה"ש והשיבות אל לבבך כי בכל הגוים אשר הדיחך דהיינו בכל הצרות אשר עוברים בכלם ד' אלקיך שמה שהשכינה ג"כ בגלות, וע"כ ושבת עד ה' אלקיך שתעשה תשובה למען שמו י"ת.

נ״הוהנה בג' ראשונות אסור לבקש צרכיו רק שבחו של מקום בפרט בברכה אבות שהוא העיקר דמדינא דש"ע אם לא כיון באבות חוזר לראש, ואעפי"כ תאוה להזכיר ג"כ צרכינו בברכה זו מהאי טעמא גופא מחמת שברכת אבות היא האהובה ונכבדת ומתקבלת מכל השאר, וזה"ש זכרינו לחיים כי אתה רוצה בכך שנחיה חיים טובים, וע"כ כתבנו בספר החיים בשבילך כי בכל צרתם לו צר, וזהו למענך אלקים חיים.

נ״ווהנה יש חילוק בין הטובות והחסדים שאב ואם עושין לבנם ובין הטובות שהאדם עושה לחבירו, כי אב ואם עושין מחמת אהבה רבה ואין נחשב בעיניהם ליגיעה כל הטרחות והטובות שיש להם עם בניהם וע"כ הוא דבר שלא יופסק לעולם כי הטובות שהם מטיבים לבנם הם מטיבים בזה לעצמם, אבל אדם אחר שמטיב לחבירו אין מגיע לעצמו שום טובה מזה וע"כ הכל בספרתו לחשבון גדול ולפעמים יתרבה בעיניו ויפסיק מלהטיב עוד, וזה"ש שהשי"ת מתנהג עמנו כאב עם בנו כי בכל צרתם לו צר שכביכול יצטער בצערינו וגם מלאך פניו הושיעם כי כביכול ישועתו תלוי בישועתנו על כן באהבתו ובחמלתו גאלם שכל טובותיו הם מחמת אהבה רבה וממילא וינטלם וינשאם כל ימי עולם שלא יתמו חסדיו, וזהו תקות החסד שהתחלנו בו.

נ״זוהנה מכל האמור שע"י שנבטל מאתנו ג' מדות רעות קנאה ותאוה וכבוד נזכה לג' טובות תקות החסד והבטחה וכבוד, וכבר נתבאר שתקות החסד היא המעולה שבכלן שאין לה הפסק והב' היא ההבטחה והג' הוא הכבוד וע"כ סדרם פה הנביא, וזה"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך דהיינו תקות הכבוד שיעשה למען שמו י"ת וזהו רק כי כשלת בעונך בזמן שלא תוכל לבקש יותר מחמת שיש לך עונות הרבה, אבל אני מייעצך קחו עמכם דברים דהיינו הבטחות האבות ושובו אל ה' כשתחזקו במעשיהם אזי זכותם לא תמה, ויתר על כן אמרו אליו כל ר"ל כשתהיו באחדות והכנעה בכלל אז תשא עון שתהיה עובר על פשע וקח טוב כי זהו מדת החסד שהקב"ה אמר (ירושלמי מכות ז.) הנפש החוטאת יעשה תשובה, ונשלמה פרים שפתינו ולא יצטרך לקרבנות כמו שאמרה התורה, ואדם ובהמה תושיע כו', אמן וכי"ר ובא לציון גואל בב"א.

נ״חבפרשת התשובה, הנה פ' התשובה היא היסוד לכל התורה ושקולה כנגד כל המצות כי כל מצוה היא אבר בפני עצמו אבל ע"י מצות התשובה זוכה לכל התרי"ג מצות כי זדונות נעשין לו כזכיות ע"כ צריך לשום עינו ולבו לעיין בפרשה הזאת ולידע איזה הדרך הטוב בענין התשובה בכדי להגיע לשלימות הזה, כתיב והיה כי יבואו כו' ושבת עד ה' אלקיך כו' ונתן ה' כו' כל האלות כו' ואתה תשוב כו', כבר הארכתי בדקדוקים בפ' זו ועכשיו נוסיף לפרש עפימ"ש בפרקי אבות רבי חנינא בן חכינאי אומר הניעור בלילה ומפנה לבו לבטלה כו' שעמדו בו המפרשים.

נ״טהנה לפנים בישראל משהגיע ר"ח אלול ואילך היה מוטל פחד הדין על כל איש ואיש והיה נראה לעינים בהכרת פניהם שמכינים את עצמם ליום הדין כי בא לשפוט את הארץ והתחילו לתקן א"ע ולקשט מעשיהם בכדי לבוא זך ונקי חף בלי פשע ליום פקודה וכמ"ש רבי יוחנן בן זכאי אלו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי כו' עאכו"כ כו', אבל עכשיו ההרגל עמעם את הדבר ואין דורש ואין מבקש לשום לב לענין הימים הנוראים הללו שהפליא השי"ת חסדו עמנו לפתוח שערי תשובה וחרטה ועזיבת החטא, וכמ"ש בבינה לעתים [ח"א דרוש ג' ליום ב' דר"ה] ע"פ (תהלים קיט קנה) רחוק מרשעים ישועה כו' רחמיך רבים כו' שענין התשובה הוא לכאורה נגד השכל.

ס׳אי לזאת בוודאי ראוי ונכון להתאמץ בכדי להתחזק בהחטיבה הזאת כמוצא שלל רב ולא להתרפות מעסק התשובה, וכמ"ש במדרש [קהלת רבה וזוטא פ"ז] משל למלך שתפש לסטים וסגרן בבית הסוהר ובלילה חתרו את עצמם ונסו ונמלטו חוץ מאחד שלא נמלט ונשאר שם, ולמחר בא המלך אמר לאותו שנשאר שם עליך מוטל עונש כולם כי אתה מתחייב בנפשך הרי המחתרת חתורה ואתה לא תנצל, כמו כן לענין התשובה שהקב"ה חותר חתירה מתחת כסא הכבוד וכל העולם חוזרין בתשובה א"כ הרי זה העצל מתחייב בנפשו, וזה"ש רבי חנינא בן חכינאי [אבות פ"ג ד] הניעור בלילה כאשר כבר סוגרו שערי אורה והמהלך בדרך יחידי שכל מי שהוצרך לתשובה כבר עשה כל אחד את שלו וזה פירש את עצמו מן הצבור הרי זה מתחייב בנפשו, וכבר ביארתי מאמר זה במ"א.

ס״אהנה כי כן צריכין לשית לב אופן עבודתינו בימים הללו, ולדעתי הם על ג' אופני המרומזים בפסוק (ישעיה סו ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, דצריך להבין ממה נפשך אם העני הוא צדיק מה רבותא דהוא עני אפילו אם הוא עשיר היה להקב"ה להביט בו, ואם אינו צדיק א"כ מהו אל זה אביט, וכמו כן קשה בנכה רוח ממה נפשך כנ"ל, אבל הנ"ל דהנה למראה עינינו בימים הללו נעשים ג' דברים הא' הוא מה שנוגע לשמו הגדול וקבלת עול מלכות שמים כי היום הרת עולם וכמ"ש אדון עולם אשר מלך וע"כ צריכין לחדש המלוכה וכמ"ש במ"א באורך, והב' הוא מה שנוגע אלינו והוא נחלק לב' חלקים הא' מה שנוגע להנשמה ורפואת הנפש דהיינו מחילת עונות שנעשו בימים הללו ע"י התשובה, והב' מה שנוגע להגוף דהיינו מחמת שהוא יום הדין ונקצב חיי בני ומזוני לכל בריה וכמ"ש למשפטיך עמדו היום כו'.

ס״בוהג' אלה הם לדעתי נגד מלכיות זכרונות שופרות, דהיינו מה שנוגע לשמו הגדול נעשה ע"י המלכיות ומה שנוגע להגוף נעשה ע"י הזכרונות שיעלה זכרונינו לטובה לחדש עלינו שנה טובה, ומה שנוגע לנשמה נעשה בשאר ימי התשובה, וב' הראשונים דהיינו מלכיות זכרונות נעשה בר"ה אבל מחילת העון נעשה בשאר ימי התשובה עד יום הכפורים כי בראש השנה אין להזכיר עונות. והנה ג' אלה רמוזים במקרא זה דהיינו עני שהוא מה שלצורך הגוף הן פרנסה או רפואה, ונכה רוח הוא לענין מחילת עונות שלבו של בעל תשובה נשבר בקרבו וזהו עיקר התשובה, וחרד על דברי הוא לנגד מלכיות.

ס״גוהנה ג' אלה אין להם שייכות זה לזה כלל דוודאי מחמת שהוא יום הדין לא נקבע בשביל זה ימי התשובה וכמ"ש בשנה שעברה בראיות ברורות, וא"כ לכאורה היה ראוי לעשותה ג' זמנים מיוחדים, אבל הענין הוא עפימ"ש במדרש [מדרש תהלים פכ"ז] אחת שאלתי כו' אמר לו הקב"ה אחת שאלתי כו' א"ל ממך למדתי כו', וכמ"ש במ"א באורך עיי"ש, והיוצא לנו מזה שאלולי שהיה מוטל אימת הדין על האדם לא היו נכנסין כלל בגדר היראה ולא היו מתעשתים לתשובה ועל ידי כן מיישרין אותנו לבוא להגיע אל דרך המלך שהיא מדת היראה וכמבואר במ"א.

ס״דועפי"ז ביארתי גם כן מ"ש הזוכר למזכיריו טובות זכרונות, עפימ"ש בקול יעקב ע"פ (ישעיה סב ו) המזכירים את ה' כו', והעיקר הוא שאין הזכירה הזאת להזכיר את השי"ת רק שאנחנו לא נסוג אחור ממנו, וזה"ש הזוכר למזכיריו לאותן שהם מזכירין אותי, הטוב מזה הוא, רק זכרונות דהיינו מה שהם זוכרין בהשי"ת, אבל לענין ההזכרה אין צריך להזכירהו כי הכל צפוי לפניו ואין שכחה לפני כסא כבודו.

ס״ההנה כי כן נתן לנו הימים הללו בכדי להזכיר אותנו כנ"ל, אבל באמת אין הכוונה בזה להצטער ולשום כל מעיינותינו לתאות עוה"ז כי לא קצרה יד ה' כו' וכל אב חפץ להשפיע לבנו כל טובות רק העונות מבדילים, וע"כ נקבעו שני הענינים הללו עכשיו שע"י מחילת העון ממילא יהיו לנו כל הטובות וברכות, וע"כ עיקר ענין התשובה הוא רק שיהיה נשאר בתומתו מה שקיבל עליו מעכשיו ולהבא להטיב דרכיו דאל"כ מאי מהני ליה התשובה אפילו לענין הדין דלמטה אינו פועל כלום, וכמ"ש על עיני ה' אלקיך בה עתים לטובה כו' עתים כו' (ר"ה יז:) וכמ"ש בזה במ"א.

ס״ווע"כ צריך להתחכם איך תהיה התשובה וכמ"ש ע"פ וכי תבאו מלחמה כו' ותקעתם כו' עפימ"ש תשובה ומעשים טובים כתריס כו' וע"כ אמרו חכז"ל (יומא פו:) עבירות שהתוודה עליהם ביום כפורים זה אל יתוודה עליהם יום הכפורים אחר וכמ"ש שם, [מבואר לעיל בדרשה טז]. ויתר על כן צריכין לשום לב למה שנוגע למלכות שמים, וכענין שביארתי במ"א עמ"ש בכל לבבך ובכל נפשך דהיינו בהגוף ובהנשמה, אפילו היו עונשין גהינם על המצות היה מוכרח לעשותן מאהבה וכמ"ש בכוזרי וכמ"ש במ"א, והנה לכאורה לענין זה אין צריך עצבות ואדרבה באור פני מלך חיים וצריך להיות בשמחה וטוב לבב.

ס״זאבל האמת הוא שיותר יש לנו להצטער ולדאוג על זה, והוא עפימ"ש (תהלים קכב א) ע"פ שמחתי באומרים לי בית ה' נלך עומדות היו רגלינו כו', עפימ"ש (תהלים מב ד) היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמר אלי כל היום איה אלקיך, ועפ"י משל הידוע לעשיר שתיקן מאכלו דהיינו שחותכין לכל אחד פרוסת לחם כאשר העני לא הספיק לו בזה הפרוסה מחמת שלא אכל יותר, כמו כן אנחנו בזמן שבית המקדש היה קיים היה לנו כל שאר מאכלים ותפנוקין דהיינו כהן גדול וקרבנות וקטורת וסנהדרין וכהנים בעבודתן כו', אבל התפלה והבכיה היו מעט משתמשין בה רק לצורך גדול והוא הלחם הקבוע רק היו שבעים משאר תפנוקין, אבל עכשיו אבדנו כל התפנוקין ולא נשאר לנו רק הלחם הזה דהיינו התפלה והבכיה וזה"ש היתה לי דמעתי כו' מחמת שאומרים אלי איה אלקיך שלא נשאר לי יותר כלום, וכמשל לאב שהגלה את בנו ואח"כ בא אליו לבקרו וראה שנחפז מאוד לאכל לחם, ובכה ואמר האיך בני רעב כל כך שנחפז לחטוף חתיכת לחם מה שלא רצה בבית אביו אפילו תפנוקין, כמו כן אנחנו בגלותינו אנו שמחים כשמוצאים איזה דרשן או בעל תפלה שיוכל להתעורר אותנו כדי לבכות, וזהו תחיית נפשינו ע"י הבכיה תחיה נפשינו שנקל מן הלב הנאנח והכבד, וכל זה מחמת אבדון בהמ"ק ושכינת כבודו כנ"ל.

ס״חוזה"ש אל זה אביט שאעפ"י שהוא עני ונכה רוח דהיינו שצריך להתפלל עבור עונות וגם עבור עצמו לפרנסה ורפואה ואעפי"כ חרד על דברי רק בשביל כבוד שמים.

ס״טוזה"ש והיה כי יבאו כו' כמבואר במ"א עי' לעיל, ונתן ה' כל האלות כו' כמ"ש ע"פ נח איש צדיק כו' ששני הדעות אמת שהיה חלון ואבן טוב עיי"ש, ואח"כ ואתה תשוב שתשאר ג"כ אח"כ באותן המדות טובות שקנית לעצמך.

ע׳ראו עתה כי אני אני הוא כו' מחצתי ואני ארפא כו' כי אשא שמים כו' אם שנותי ברק חרבי כו' (דברים לב לט), הדקדוקים רבים פה כמבואר במ"א, והנ"ל עפימ"ש בהפטורה (מיכה ז יח) מי אל כמוך נושא עון וכו' ישוב ירחמנו כו', גם פה רבו הדקדוקים וכפל המלות, ועוד קשה מ"ש בגמ' דר"ה (יז.) ר' יוסי בר חנינא נושא עון כו' ור' אליעזר אמר כובש כו' אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק, דקשה באיזו סברא פליגי, ועוד דהא המקראות סותרין זה את זה דכתיב נושא עון וכתיב יכבוש, וגם קשה מ"ש רש"י דכובש זכיות והא כתיב יכבוש עונותינו, ועוד קשה מה שאמר רבא דעון עצמו אינו נמחק דמנ"ל הא ומי ביקש זאת מידו ללמוד חובה.

ע״אוהנ"ל עפימ"ש בפרקי אבות [פ"ב מ"א] רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לו מן האדם ותפארת כו' והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כו' והוי מחשב כו', דהנה אמרו חכז"ל [שם מ"ח] אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת כו', דביאור דבריהם עפימ"ש בפ"ק דע"ז (יט:) לא יאמר אדם אחרי שנצרתי לשוני מרע כו' אלך ואתגרה בשינה ת"ל עשה טוב כו' ע"ש, והיינו דכל אדם צריך להתיישב את עצמו למה נברא ולענין מה הוא חי בעולם כי אם אם לא היה נברא לא היה עובר עבירות ולא היה חוטא במצות לא תעשה, רק כוונת הבריאה היה לסגל מצות ומעש"ט ותורה והרי הוא דומה למי שהולך ונוסע לאיזה יריד ולא קנה שום סחורה, והנה הגם שאינו יכול להפסיד מ"מ עשה הוצאות על חנם ונצטער ענה בדרך כוחו ובלה הזמן בחנם, וזה"ש כי לכך נוצרת שאלולי כן לא היית צריך להיות נוצר, אבל מי שקנה סחורה בשוק ומרויח אין עינוי הדרך נחשב בעיניו כלל לצער כי אדרבה עושה הכל בזריזות לקום כעלות השחר לנסוע לדרכו ואינו חושש על מיעוט השינה ואוכלין בדרך כי עיניו צופות רק על הריוח העתיד לבוא מנסיעה זו.

ע״בכמו כן עסקינו במצות ומעש"ט אחרי שאנחנו מאמינים בקיבול שכר הגדול בעה"ב שיפה שעה אחת מכל חיי עוה"ז, והנה כשאדם ישים עיניו ולבו אל הדברים האלה בוודאי ימשכהו לבו ורוחו לעשות הכל בזריזות גדול, וכל שכן וק"ו מעסקי עוה"ז והנסיעה להשוק שהוא על ספק אם ירויח או לא וגם הריוח הוא דבר מיעוט, אבל הריוח של מצוה הוא נצחי ורב מאוד והוא בטוח בהריוח כי נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך וכמ"ש שלכך לא נאמר שכר המצות בתורה לפי שאינו דבר שמחזיק אותו כל חללי דעלמא.

ע״גוזה"ש והוי זהיר במצוה קלה ר"ל שתעשה בזריזות גדול שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ר"ל שהוא גדול כל כך שאין מחזיק אותו שכל אנושי רק עין לא ראתה כו', וגם י"ל שאין אתה יודע כו' ר"ל שהרי לכך לא נאמר שכר מצוה בתורה לפי שהרבה הוא מאוד וע"כ הוי מחשב כו' שבכל פעם שתצטרך לכפות את התאוה בשביל איזה מצוה תהיה רק מחשב השכר שיגיע לך ממנה וממילא יקחך לבך לעשות בזריזות והתאמצות הרבה כמו נוסע ליריד להרויח כנ"ל ולא תצטרך כלל להתגבר בכח לכפות היצר כי מצד הטבע יביאך לקיום המצות בכל מה שיש בכחך לעשות בין קלה ובין חמורה בהכל הריוח גדול מאוד, ובשאול מי יודה כו', לא המתים כו', וכל עוד נשמתו בו יוכל לסגל מצות ומע"ט, כדאיתא בעירובין (סה.) כדאתי יומי אריכי וקטיני כו', ואח"כ יצר לאדם מאוד ויתחרט על כל שעה ורגע שביטל בלא דבר ולא עשה איזה מצוה להחיות את נפשו, וכמ"ש במשלי [ה יא] ונהמת באחריתך ככלות בשרך כו', ויהיה צריך ליתן דין וחשבון על כל תנועה ותנועה אפילו על שיחה קלה, וכ"כ לענין השכר אפילו שכר שיחה נאה כדמצינו גבי פרעה, על כל זה מורה לנו התנא הקדוש הזה שעורר לבנו לתורה ולמצות.

ע״דוהנה כל זה הוא רק מדת הבינונים שעושין רק בשביל קבלת פרס, אבל יש עוד טעם אחר מה שלא נאמר שכר המצות בתורה דהיינו שלא יעשה בשביל זה, וזה"ש [הקדמת איכה רבה פ"ב] הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, כי העובד לקבל פרס אינו עובד את השי"ת רק עובד את עצמו, ומה חילוק יש בין שעושה בשביל שכר עוה"ז או שעושה בשביל שכר עוה"ב, עכ"פ אינו עושה מאהבת השי"ת, וזה"ש הלואי אותי עזבו כו' דהיינו שלא יעשו המצות בשביל השי"ת רק את תורתי שמרו אעפ"י שעשו בשביל עצמם אעפי"כ הייתי מתחסד עמהם אעפ"י שעושין שלא לשמה, וזה"ש רבי איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, דלכאורה קשה הלא הדרך מבואר בש"ע כל הדינין והנהגין וכמ"ש במדרש שמואל עמ"ש וכל מעשיך בספר נכתבין כו', אבל הענין הוא עפימ"ש ראה נתתי לפניך כו' ובחרת בחיים וכמבואר אצלי לעיל בפרשת נצבים. ותוכן הדבר שיש בחינת טוב ויש בחינת חיים, ועל זה אמר שיבחור את החיים ולא את הטוב.

ע״הוהנה כי כן כוונת רבי שאמר איזהו דרך ישרה כו', שיש לפנינו שני דרכים ישרים דהיינו הא' הדרך הראשון שכתבתי והב' הדרך השני הלז שעושה בשביל הקב"ה, ואיזהו משנים יבור לו האדם, ועל זה אמר כל שהוא תפארת לעושיה כו' דהיינו הקב"ה שצוה עליה וגם תפארת מן האדם דהיינו להנשמה, ועל זה אמר והוי זהיר במצוה קלה כו' שמעתה אין חילוק אצלך בין שהיא קלה שאין עליה קיבול שכר כל כך כמו חמורה שמאחר שהעשיה אינה בשביל השכר, וזה"ש שאין אתה יודע מתן שכרן כו' ר"ל שאין רצונך לידע מתן שכר ואפילו היו נותנין שכר על העבירה ועונש על המצוה אעפי"כ היה בוחר לעשות מצות מחמת שהם צווי השי"ת ורצונו בכך, והוי מחשב הפסד מצוה נגד שכרה ר"ל שאם אתה מפסיד פעם אחד לעשות איזה מצוה יהיה נחשב בעיניך להיזק גדול כנגד שכרה כאלו הפסדת שכר גדול.

ע״וובזה מיושב מה שדקדקו המפרשים דהול"ל הוי מחשב שכר מצוה ע"ש, ויש להמתיק זה דבנוהג שבעולם כשאדם הולך לדבר מצוה כגון לביהכ"נ ובאותה שעה נמצא בידו איזה משא ומתן שיכול להרויח אזי הוא מתעסק לפרנסתו ואינו הולך אפילו בשביל ריוח מועט, משא"כ כשכבר היה בביהכ"נ וקיים המצוה אז אינו רוצה למכרה אפילו בכל הון, וכמ"ש אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, וזה"ש הוי מחשב הפסד מצוה מה שבטלת אותה זה יהיה לך כנגד שכרה כאלו כבר קיימתיה ואתה מוכר שכרה שהוא שוה הון דעלמא כמו כן יהיה בעיניך המצוה בתחלת קיומה.

ע״זועוד י"ל והוי מחשב הפסד מצוה כי מי ששותה סמי רפואות המרים הוא שותה אותם במהירות שלא ירגיש בהצער שתיית הסמים הרעים האלה, וכן מי שלוקח איזה דבר ביוקר ונתאנה אינו רוצה לחשוב כלל מה שנתן בעדו וכן בעד סמי רפואות מחמת שהוא מיצר על ההוצאה, אבל בכאן הוי מחשב הפסד מצוה כו' שאם ירע בעיניך ההפסד זה ואעפי"כ תהיה זהיר במצוה כו' שיעשה בזריזות כנ"ל.

ע״חהנה כי כן מצינו חילוק לענין התשובה דצריך להבין במ"ש תבוא לפניך תפלתינו שאין אנחנו עזי פנים כו', דקשה דמה היא התפלה שאומרין תבוא לפניך תפלתינו הלא אין מתפללין כאן כלום רק מתוודין, וגם מנהג ישראל בווידוי על חטא כו' ממתינין על הש"צ אצל ועל כולם אלקי כו', וגם צריך להבין מ"ש בזה"ק [תיקו"ז כ"ב ע"א] שהחמיר מאוד ומתרעם על האנשים המתפללין הב לנו חיי ומזוני ולית להון בושת אנפין כו', דקשה דהא הרבה תפלות נתקנו על זה, וגם כל הברכות אמצעיות שבשמו"ע הכל הוא לצורך עצמינו, וניישב ג"כ מה שהקשה הר"ן [דרוש התשיעי ואתחנן אל ד'] על משה רבינו ע"ה שהתפלל אעברה נא בארצך כו' ולמה לא התפלל שיחיה עוד זמן רב כי בהעברה בעלמא מה איכפת לו ועדיין לא יוכל לקיים המצות, ותירץ דלא רצה לבקש בבת אחת והיה בדעתו להתפלל אח"כ עוד, ולפי דעתי קשה עוד למה התפלל בפשיטות למחול לו עון של המי מריבה והקב"ה הוא מוחל וסולח אם ממילא היה מבוטלת הגזירה שלא יכנס לארץ, וכמו שהתפלל במקום אחר סלח נא לעון העם הזה כו' ובוודאי היה הקב"ה מוחל לו דאפילו בבשר ודם כתיב לא יהיה המוחל אכזרי וכ"ש וק"ו לבעל הרחמים.

ע״טונ"ל עפימ"ש האלשיך ע"פ קחו עמכם דברים ושובו אל ה', דצריך לשום אל לבו עניני התשובה ומה שמתוודה לא יהיה משפה ולחוץ, ובאמת נחזי אנן בנוהג שבעולם אפילו כשאומר הווידוים ובפרט מה שאומרים ביום כפור קטן שאין בי לא תורה ולא יראה כו' אבל אני בער כו' גזלן כו', והנה אם יבוא חבירו ויזלזלנו באותן המדות רעות בוודאי יקפיד מאוד עליו וישתדל לקנסו ולהנקם ממנו, והרי הוא העיד על עצמו שהכל אמת, ועל כרחך צ"ל דמה שאמר כל הווידוים הללו לא היו פיו ולבו שוין רק אמר הדברים ככתבן ולבבו לא כן ידמה, וא"כ הרי העיד שקר בעצמו, ודובר שקרים לא יכון כו', אבל אמת נכון הדבר שאם יתעשת האדם בעצמו ויכיר ערכו באמת לאמיתו בכל הנהגותיו עיניו יחזו שהוא נעור וריק מכל טוב ועדיין לא עשה תנועה לשם שמים, ועבר על הרבה מצות ל"ת שקר וחנופה וגזל וגניבה ואפילו גניבת דעת אסור, וכן גזל אפילו שואל שלא מדעת נקרא גזלן.

פ׳ומאוד מאוד צריך ליזהר בדבר שבממון, וכמו שאמרו חכז"ל (יומא פה:) ע"פ מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, על עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, דבאמת צריך להבין למה יגרע עבירה זו מחייבי כריתות ומיתת ב"ד שעל כולן יה"כ מכפר, אבל הנ"ל עפימ"ש ע"פ כי לא יאבה ה' סלוח כו' כמבואר אצלי במ"א באורך. ותוכן הענין דקאי על עבירות שבין אדם לחבירו כי הוא צדיק בעיניו ע"ש, וזהו בשרירות לבי אלך, וע"כ אינו עושה תשובה כלל, וזהו למען ספות הרוה את הצמאה דהיינו שוגג קשה ממזיד, כמו כן עבירה זו שהוא סבור שהוא צדיק, והנה בכל עבירות יוכל מדת הרחמים למחול לו נגד מדת הדין, משא"כ בעבירה זו אדרבה מדת הרחמים מקטרג עליו מחמת שעשה עולה לשכנגדו ומדה"ר מרחם על הנגזל, וכן ראיתי לפרש ע"פ (שמות כב כו) ושמעתי כי חנון אני, וזה"ש לא יאבה ה' סלוח לו כי אי אפשר שיהיה לו מחילה לענין זה כי אז יעשן כו' כשיעורר רחמי השי"ת אז אדרבה יתעורר מדה"ד כנגדו, ואפילו בדברים אסור להונות לחבירו אפילו שלא בפניו נקרא מכה רעהו בסתר.

פ״אוע"כ כל מי שיודע שיש לחבירו תרעומת עליו צריך דוקא לרצותו ולא יחפש אחר אמתלאות ותירוצים לתרץ את עצמו ולהצדיק עצמו כנגדו בשוא ודברי שקר, ומכ"ש וק"ו לנגד השי"ת, מכסה פשעיו לא יצליח, וכל מי שיפשפש במעשיו היטב ויחזק עצמו שלא ישמע להאמתלאות של היצה"ר אז יבוש ויכלם מאוד להרים ראשו נגד השי"ת שהמרה את פיו מידי יום ביום השכם וחטוא והסיר יראת ה' מעל פניו ולא קיים עוד שום מצוה כתקנה שמירת שבת או הנחת תפילין וציצית וברכת המזון וכאלה רבות הנהוגין תדיר בכל יום אפילו השח שיחה בטילה עובר בעשה, ומה נאמר על אבדן הזמן היקר בחלומות שוא ותפל, וכשאדם מעמיק בדברים הללו באמת לאמיתן יצר לו מאוד, כמ"ש (יחזקאל לו לא) ונקטתם בפניכם כו' על הרעות כו', בוודאי תאוה נפשו לחפש צדדים ותירוצים, רק דובר שקרים לא יכון ובעל כרחו יודה על האמת, ולכך אומרים שאין אנו עזי פנים כו' ולומר לפניך לא חטאנו כו', אבל לבקש איזה דבר מאת השי"ת אחרי עשותו כל הרעות האלה בוודאי הוא עזות פנים, כמו בנוהג שבעולם אם יחטא איש לחבירו באיזה דבר גדול בוודאי יבוש מלעבור נגד פניו ומכ"ש לבקש ממנו איזה דבר, וע"כ אחרי הווידוי אומרים ואתה צדיק על כל הבא עלינו שאין אנו עזי פנים לבקש מחילה למחול לנו רק מקבלין דין שמים באהבה.

פ״בוזה"ש תבוא לפניך תפלתינו כו' שאנחנו מתפללין על אותן התפלות והתחנונים שאמרנו עד עכשיו שלא ידחו לחוץ, ולזה אמר טעם הדבר שאנו צריכין להתפלל על זה אעפ"י שכבר הבטיחנו כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כו' בכל קראנו אליו כו' וכתיב קרוב ה' לכל קוראיו כו', אך מפני שאין אנו עזי פנים לומר לא חטאנו אבל אנחנו ידענו בעצמינו כי נסכלנו הרבה מאוד וע"כ יחשבו התפלות שלנו לעזות פנים, ע"כ אנו מבקשים חסדי הבורא לקבלם, אבל אח"כ בווידוי על חטא כו' אומרים תפלת ועל כולם כו' בכנופיא עם הש"ץ שאז מבקשים כל אחד על חבירו, כי כן במלכותא דארעא כשאחד חוטא חטא גדול ותפוס בבית האסורים אינו יכול לבקש על עצמו כלל וגם אין תפלתו נשמעת כי דוחין אותו לחוץ רק שאר בני אדם ואשתו ובניו מבקשין בעבורו.

פ״גוע"כ כשהתפלל משה רבינו על עצמו לא התפלל כלל על מחילת העון מחמת שידע בעצמו שחטא וכאשר הוא הכיר גדולת הבורא היה חטאו רב ועצום לא ערב לנפשו כלל לבקש למחול לו רק קבל עליו דין שמים שהוא ראוי לעונש, רק בקש לעבור בא"י ולקיים עוד מצות וכמ"ש הר"ן, והרבה שלוחים למקום ליפרע ממנו על עונו ממקום אחר, אבל כשחטאו ישראל היה לו פנים לבקש מחילה וכמ"ש סלח נא כו' כגודל חסדיך כו' וכאשר נשאת כו' שהרבה עמו פדות בחסדים שעשית עמהם עד עכשיו וכמ"ש קין גדול עוני מנשוא כו' כל העולם אתה נושא כו'.

פ״דהנה מכל אלה נוכל ללמוד אופן תפלתינו בימים הללו שלא יערב לבנו לבקש דבר בשביל עצמינו כי זה נחשב להעזה גדולה וכבר אמרנו שאין אנו עזי פנים, רק לבקש בשביל קיום התורה דהיינו שישראל צריכין פרנסה בכדי ללמוד מתוך הרחבה ולהחזיק בניהם לת"ת ולדבק בחתנין רבנן, וכן בנים לעבודת הבורא וחיים ורפואה שנוכל לעבוד השי"ת באין מונע, וכ"כ העיקר הוא להתפלל כל אחד בשביל חבירו וכמו שהיה תפלת משה רבינו ע"ה, וכמו כן הש"ץ שהוא הכולל מכל הקהל צריך להתוודות בעד כולם, ולכך צריכין הקהל לומר עמו הווידוי בחזרת התפלה כמו בתפלה בלחש לעזור זה את זה, וכמו שאמרו חכז"ל (ב"מ לב.) ע"פ עזוב תעזוב עמו שאם ישב ואמר לו הואיל ועליך מצוה וכו', וע"כ מה שאסר הזוהר להתפלל דצווחין ככלבין הב כו' ולית להו בושת אנפין, היינו כשמתפללים בשביל עצמם, אבל אנחנו מתפללין בשביל קיום התורה והמצות כנ"ל שפיר דמי, שגם משה רבינו ע"ה התפלל כן וכנ"ל.

פ״הוהנה תשובה כזו נקראת תשובה מאהבה שמתחרט מאוד על עשיית העבירות ונתרחק מהשי"ת ורוצה לקרב את עצמו ועושה שלא על מנת לקבל פרס ולא בשביל יראת העונש אדרבה מקבל עליו דין שמים, והוא שונא את העבירה בשנאה גמורה ומוחלטת, אבל השב רק מיראת העונש אינו שונא את העבירה רק שמתחרט על שעשה במזיד שעי"כ יהיה לו עונש ואין לו תירוץ אבל אם עשאה בשוגג לא היה מתחרט כי אינו ירא מעונש שיש לו תירוץ לומר שוגג הייתי, אבל באמת הוא שטות גדול כי עכ"פ נתרחק מהשי"ת ע"י גופא דעובדא, ובאמת גם על השוגג יש עונש על מה שלא נזהר מלבוא לידי כך וכמ"ש במ"א עיי"ש לעיל, ומהראוי היה שלא למחול לו כלל רק השי"ת רב החסד ומרבה להטיב ורוצה בתשובה על איזה אופן שיהיה לכך זדונות נעשים לו כשגגות, משא"כ העושה תשובה מאהבה נעשים לו כזכיות כי אז הוא מקיים מצות הבורא שהיא מצות עשה לעשות תשובה.

פ״וולפי"ז מיושב הגמ' דר"ה הנ"ל, דיש לומר דר' אליעזר ור' יוסי בר חנינא לא פליגי כלל ואלו ואלו דברי אלקים חיים, רק ריב"ח מיירי בתשובה מיראה אז הוא נושא עון כי מעביר ראשון כו' ור"א מיירי בתשובה מאהבה אז העבירות נכבשין כי אין הזכיות מכריעין אותן רק מתוספין עליהן והיו לאחדים לזכיות, וע"ז קאמר רבא דעון עצמו אינו נמחק, דממה נפשך בתשובה מיראה נשאר השוגג, ובתשובה מאהבה נעשה לזכיות.

פ״זוזהו ביאור המקרא מי אל כמוך נושא עון התחיל בדרגא התחתונה שעושה תשובה מיראה והיה מהראוי שלא לקבלו כלל אעפי"כ חסד אל כל היום ונושא עון שיהיו הזכיות מכריעין, ועל זה אמר ועובר על פשע ר"ל שמתחרט רק על הפשעים והמזידין, ומקבל עליו שלא לעשות עוד, וזהו לשארית נחלתו שנשאר רושם העבירה ונעשה שוגג, וע"כ הקב"ה לא החזיק לעד אפו אינו מוחל לו על עולמית כי מכל מקום יהיה לו עונש על השוגג, רק כי חפץ חסד הוא ומקבל תשובתו עכשיו על אופן זה אעפ"י שאינו לשם שמים וכמ"ש לעיל על הלואי אותי עזבו כו', ומכאן והלאה הנביא מבקש עלינו כי ישוב רחמינו ר"ל שישוב ויהפוך העבירות שיהיו לזכיות והיינו שיזכנו לעשות תשובה שלימה ורצויה מאהבה ואז יכבוש עונותינו שיכריעו העונות כי יהיו נחשבים ג"כ לזכיות, ואז תשליך במצולות ים כל חטאתם שימחול גם על השגגות שהשוגג נקרא חטאת כידוע.

פ״חוהנה ככל החזיון הזה אנו רואים שגם לענין העונש כשהקב"ה מעניש את האדם אינו באופן נקמה ושנאה רק להטיב לברואיו ולזכך הנפש להתקרב אליו ממה שנתרחק ע"י החטא, וכדמצינו במפרשים עמ"ש גבי אדה"ר כי ביום אכלך ממנו כו', ולכך עונשין מדה כנגד מדה כמבואר אצלי לעיל באורך, וזה"ש ראו עתה כי אני כו' הכל כמבואר לעיל עד תשלום הענין.

פ״טבהנחל עליון גוים כו' כי חלק ה' עמו כו' בדד ינחנו כו', ליישב הדקדוקים במקראות הללו נקדים מ"ש את ה' האמרת היום כו' וה' האמירך היום כו' ולשמור כל מצותיו ולתתך עליון כו', הדקדוקים רבו מאוד והיותר קשה כפל אמרו לשמור מצותיו כו' ולשמוע בקולו כו', דמה הוסיף בזה על אמרו לשמור מצותיו כו' שכל התורה נכללת בהם ומה יש לנו לשמוע בקולו יותר, ועוד מ"ש וה' האמירך כו' ולשמור כל מצותיו זה אינו ענין להתחייבות השי"ת רק להתחייבות שלנו, וכמ"ש ברישא גבי ה' האמרת כו'.

צ׳והנ"ל שבמקראות הללו מבואר יסוד אמונתינו והתקשרות שבין השי"ת לישראל כדמיון המקדש את האשה בתחלה אומר לה הרי את מקודשת לי ואח"כ קורין הכתובה והוא התחייבותו כמו שכתוב בה ואוקים ואוזין כו', כמו כן מקראות הללו שהפליא משה רבינו ע"ה להשריש בלבינו אהבת השי"ת ויראתו ולדבקה בו, וברישא קאמר את ה' האמרת כו' מבואר בו התחייבותינו להשי"ת ואח"כ אמר וה' האמירך היום כו' כלל התחייבותו אלינו בדרך קצרה, ע"כ ראוי להתבונן ולתת לב אל כל הדקדוקים בכדי ללמוד ולהורות ולהבין מתוכם עד מקום שידינו מגעת.

צ״אוהנ"ל עפימ"ש חכז"ל [מדרש שמואל פי"ג] לא גלו ישראל עד שמאסו בג' דברים והם מלכות בית דוד ובנין בהמ"ק ומלכות שמים שנאמר אין לנו חלק כו' ראה ביתך דוד כו' איש לאוהליו כו', ואין נגאלין עד שיחזרו בכל ג' דברים אלה שנאמר (הושע ג ה) ובקשו את ה' ואת דוד מלכם כו' ופחדו אל ה' זהו בהמ"ק, וכבר דקדקתי הרבה בזה האיך אפשר לבקש את דוד באיזה אופן נלך ונבקשנו, וגם ענין ופחדו אל ה' וטובו כו' שרומז על בהמ"ק.

צ״בוישבתי בזה מנהג ישראל שקורין בפסח שיר השירים שכתוב שם בקשתי את שאהבה נפשי כו', ובשבועות מגלת רות שכתוב שם יחוסו של דוד, ובסוכות קהלת שמדבר מעניני עוה"ז, וצריך להבין השייכות שיש למגלות הללו עם המועדים בזמנן.

צ״גוהנ"ל דבמקרא זה מבואר ענין התשובה שצריך להיות בג' אופנים דהיינו מקודם החרטה על החטא, והב' עזיבת החטא מכאן ולהבא, והג' להטיב מעלליו ביתר שאת, שאם לא יטיב מעלליו להוסיף ולהתעסק במצות ומעשים טובים מה יתרון לו במה שנברא. והיינו עפ"י מה שכתב בספר העיקרים שמתחלה צריך כל איש מישראל לקבל עליו מציאות השי"ת ואח"כ קבלת תורתו ואח"כ האמונה בשכר ועונש.

צ״דוהנה ע"י האמונה במציאות אלקותו נמשך מזה עזיבת החטא כמ"ש האותי לא תיראו כו' (ירמיה ה כב), הלא את השמים והארץ אני מלא (ירמיה כג כד), אין חושך ואין צלמות להסתר שם (איוב לד כב), אם אסק שמים כו' (תהלים קלט ח), וכמ"ש בש"ע א"ח ברמ"א, והוא מ"ש המורה יתגבר כארי כו' כי אין ישיבות האדם ותנועותיו כו', ובוודאי כשיתבונן במציאות אלקותו שמלא כל הארץ כבודו אי אפשר לו להמרות ולחטוא בפניו וכל מי שחוטא מסיר אמונת השי"ת מנגד פניו, וכמ"ש כי לא תשתחוה לאל אחר כו' ר"ל שמקודם הזכיר הרבה מצות, וע"ז אמר שבוודאי יש לך להתאמץ ולקיים הכל, כי הלא דבר זה מושרש בלבבך כי לא תשתחוה לאל אחר בשום אופן אם ירצו להעבירך על דת, כמו כן הוא בכל דבר עבירה כנ"ל, וגם זה הוא עיקר התשובה ויסודה דהיינו עזיבת החטא וכמ"ש שובו מדרכיכם הרעים, ונאמר יעזוב רשע דרכו כו', ובאנשי ננוה נאמר כי שבו מדרכם הרעה.

צ״הועפי"ז ביארתי מ"ש אתה נותן יד לפושעים כו' ותלמדנו כו' למען נחדל מעושק כו' דאין לו המשך כלל לפי פשוטו, וגם קשה למה פרט כאן דווקא עושק ידינו הלא יש עבירות חמורות מזה, והנ"ל עפימ"ש בשל"ה ע"פ והתוודו את עונם כו' דקשה מכיון שמתוודים א"כ למה חזר ואמר אף אני אלך בחמת קרי כו', ותירץ דר"ל שאותו הווידוי הוא רק בפה ולא בלב, וכמו שהארכתי כמה פעמים שאומרים ביום כפור קטן יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה כו', ובוודאי אם יבזהו איש בחירופים הללו יורד עמו עד לחייו, והיינו משום שלפי דעתו הכל שקר כי בלבבו הוא צדיק ובעל תורה ומושלם במעלות ומדות רק שאומר כן מחמת שנוסח התפלה הוא כך, ובאמת אין זה לרצון לפני השי"ת כי דובר שקרים לא יכון, כי בוודאי אם האדם לא יהיה גבה לבב ימצא בעצמו כל המדות רעות וכמו שהארכתי במ"א, וכ"כ כתב האלשיך ע"פ קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כו' שאותן הדברים והווידוים שאתם מתוודין יהיו עמכם בפה ולב שלם ולא משפה ולחוץ, וזה"ש והתוודו את עונם במעלם כו' ר"ל שעדיין הם במעלם שלא שבו מדרכם הרעה וא"כ זה מעלה חימה יותר כי נראה מדבריהם שאין מאמינים שהשי"ת יודע מחשבות איש, ועי"כ אין מתחרטין כלל.

צ״ורק כשאומרים הווידוים על חטא צריך להתיישב כל איש בעצמו על כל דבר ולפשפש במעשיו ובוודאי ימצא בעצמו כל אשר חטא בדבר ההוא ויתחרט ויקבל על עצמו שלא ישוב לכסלה עוד, אבל הכסיל מתעבר ובוטח והוא כדמיון האב הרודה את בנו על מעשיו הרעים ומבקש ממנו שיתן לו ידו שלא ישוב עוד לדרכיו הרעים אבל הבן הוא עקשן ואינו רוצה ליתן לו ידו ומחמת זה האב מכהו ואינו עונשו אז מחמת העון שעשה כלל רק על סרבנותו לבלתי נתן לו את ידו להטיב מכאן ולהבא, כמו כן הקב"ה רוצה בתשובה שפתח לנו שערי תשובה בימים הללו, וכמ"ש במדרש [מדרש תהלים יז] עד שהשערים נפתחין כו' אז אני מקבל שוחד כמ"ש שוחד מחיק רשע יקח, אבל אח"כ אינו מקבל שוחד שנאמר לא ישא פני כל כפר ולא יאבה כי תרבה שוחד.

צ״זוזה"ש אתה נותן יד, ר"ל שנותן ופושט יד לפושעים לשוב אבל ימינך פשוטה לקבל שבים שיחזרו וליתן גם כן יד לשוב, וע"כ תלמדנו להתוודות כו' ר"ל במה שאומרים הוידויים לא יהיו רק משפה ולחוץ, רק הוידויים יפעלו למען נחדל מעושק ידינו שלא נעשק את היד לבלתי תת אותה כמו שעשינו עד עתה ובאופן זה תקבלנו כאשים וכניחוחים כו'.

צ״חומזה נלמוד טעות הרבה בני אדם אם יזדמן להם איזה פגע ומקרה רע ואחרי שישתדלו להנצל ולא יכלו אומרים אח"כ אני מקבל עלי שיהיה לכפרת עון, והוא טעות גדול כי מי יודע אם עונש הזה היה לכפרת עון והוא עדיין אינו חוזר בתשובה משום דבר ואינו מרגיש בעצמו שום חטא, ואפשר שהעונש הלזה בא לו על שהתעצל בתשובה וא"כ עדיין אינו נחשב לו לכפרת עון רק על הסרבנות וליתן יד לשוב, וא"כ אינו בא לכפרה כלל, אבל העצה הנכונה היא שצריך לפשפש במעשיו ולראות אם פגם באיזה חטא, וכמ"ש במ"א שכל מדותיו של הקב"ה הוא בכדי שידע לשוב ויקבל עליו איזה דבר טוב ואז וודאי יהיה עונש זה נחשב לו לכפרת עון, והנה ע"ז נאמר ובקשו את ה' כו' דהיינו שיקבלו עליהם מציאות אלקותו ולא ישובו עוד לחטוא.

צ״טהב' הוא החרטה על החטאים ועונות וכשיזכיר ענין השכר ועונש המעותד וכמבואר בספרי מוסר, וכמ"ש הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכמבואר אצלי במ"א [לעיל דרשה ה] שישבתי למה כו' הפסד מצוה דהוי ליה למימר איפכא.

ק׳והג' היא קבלת התורה שצריך להוסיף אומץ ביראת ה' ומעוזו ובתורה ובמ"ט וכמ"ש בגמ' [ילקוט משלי פ"ג רמז תתקלה] מה יעשה ויתכפר כשרגיל ללמוד פרק אחד ילמוד ב' פרקים כו' וכמבואר בהתניא [ח"א פל"ד ובאגרת התשובה פ"ט] הטעם כי כשינתק חבל אחד ורוצים לקשרו אז במקום הנקשר הוא עב ומכופל יותר מבמקום אחר, ועוד אמרו במדרש [מדרש תהלים יז] מלפניך משפטי יצא א"ל הקב"ה לדוד לחנם עשיתי סנהדרין כו' א"ל כתבת בתורתך ושחד לא תקח כו' אבל אתה מקבל שחד כו', וע"ז נאמר ובקשו את דוד מלכם כי אותו אנו מבקשים לגאלינו בקרוב, וגאולה אחרונה תהיה בשביל התורה כידוע שבית ראשון היה בזכות אברהם עמוד הגמילות חסדים ובית שני היה בזכות יצחק עמוד העבודה ונחרבו בעון ביטול תורה כמו שאמרו חכז"ל על עזבם את תורתי, וע"כ צריכין להתחזק בתורה וע"כ קורין יחוסו של דוד בשבועות.

100

ק״אוהנה ענין השכר ועונש שאמרנו לעיל הוא רק למתחילין לשוב הם צריכין להתעשת ביראת העונש אבל ידוע שאין תשובה זו נכונה דצריך לעשות הכל שלא על מנת לקבל פרס, אמנם באמת צריך להבין האיך יצוייר זה הלא תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו נתקשו ע"ז ויצאו מן הכלל שאמרו האיך אפשר שעבד ישמש לרבו ולא ידע משום קבול שכר, אבל באמת הענין הוא לדעתי שיש אופן ומקום לעשות בשביל קבול שכר, והוא עפימ"ש בספר בינה לעתים ע"פ הנחמדים מזהב ומפז כו' (תהלים יט יא) ותוכן דבריו הוא שהתענוג שיש מקיום המצות והתורה הוא יותר מכל חללי דעלמא. וכמ"ש על מ"ש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע כו' כמבואר במ"א ותוכן הדבר הוא שנעשה בזריזות גדול כדי שנשמע עוד דהיינו שיהיה להשי"ת תענוג מעבודתינו, ועי"כ ישתמש בנו עוד לעבודתו, וכמ"ש תחת אשר לא עבדת כו' מרוב כל כו', זהו ענין קבלת שכר הנבחר, וע"ז אמרו צדיקים אין להם מנוחה כו' וגם אמרו עולמך תראה בחייך, וזה"ש ופחדו אל ה' ואל טובו זהו בנין בהמ"ק שאז נעבדנו בשמחה וטוב לבב כנ"ל.

101

ק״בוהנה נגד כל אלה יש לנו ג' הבטחות המבוארים במקרא (תהלים קטו א) לא לנו כו' כי לשמך תן כבוד, ר"ל שיעשה למען שמו הגדול, וזהו נגד קבלתינו מציאות אלקותו, והב' על חסדיך כו' והיינו נגד קבלת התורה שנקראת תורת חסד, והג' על אמיתך שיקיים הבטחותיו והיינו ע"י שאנו מאמינים בשכר ועונש, וכמ"ש אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם שכר פעולתך, וזהו למען אמיתך כו'.

102

ק״גוזהו שאמר את ה' האמרת כו' בג' אופנים, הא' להיות לך לאלקים כו' דהיינו קבלת מלכותו שיכיר במציאותו שמלא כל הארץ כבודו ויעזוב חטאיו, והב' לשמור חקיו ומצותיו כו' היא האמונה וקבלת התורה ומצות לענין שיוסיף בעבוה"ק מכאן ולהבא להיטיב מעשיו, והג' הוא לשמוע בקולו כנגד השכר ועונש ר"ל שבשביל קבול שכר זה תעשו שיהיה עשייתכם באהבה ותשוקה גדולה וזריזות הרבה בכדי לשמוע עוד בקולו, וע"ז ג"כ לשון לשמור כל מצותיו ר"ל לשון שמירה הוא המתנה כמו ואביו שמר את הדבר שיכסוף לבבכם להמתין עד שיבא לידכם איזה דבר מצוה שתקיימוה, וכמו שאמר ר"ע לתלמידיו כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבא לידי כו' ולענין התשובה היא החרטה על זמן העבר ישתוקק שיהיה יכול לבא לדביקות גדול, והוא הפריד את עצמו ע"י העונות שעשה ומתחרט מאוד על איבוד זמן היקר.

103

ק״דונגד זה אמר התחייבות השי"ת בג' דברים, הא' וה' האמירך להיות לו לעם סגולה נגד מדת החסד שהוא בלי טעם כמו סגולה שהיא בלי טעם, והב' לשמור כל מצותיו ר"ל שיקיים הבטחתו של עצמו, וכמ"ש ושמר לך את הברית כו', והג' לתתך עליון כו' נגד תקות הכבוד שיעשה למען כבוד שמו, וכל זה הוא מצדו אבל מצדך צריך להיותך עם קדוש כו' שלא לעשות בשביל שום קבול שכר רק כאמור שתשוקת הקבול שכר שלכם יהיה רק התענוג הגדול בקיום מצותיו ולא תרצו דבר אחר בשכרכם.

104

ק״הובאופן אחר נפרש מקראות הללו בכדי לבוא אל הענין עפימ"ש (תהלים נא יז) ה' שפתי תפתח כו' כי לא תחפוץ זבח כו' הטיבה ברצונך את ציון כו' אז תחפוץ כו', שיש במקראות הללו דקדוקים רבים, והנ"ל וליישב ג"כ מ"ש (ברכות כו:) תפלות כנגד תמידין תקנום, דצריך להבין דמה ענין זה לזה ואדרבה נהפוך הוא כי הקרבנות הם רק לריח נחוח, אבל התפלות כולם הם בקשת צרכי עצמו, וגם צריך להבין מ"ש (תענית ב.) ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה בלב זו תפלה, הלא מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, וכאן נקרא עבודה מה שהעבד עובד לרבו ושרת אותו בכל ענינו שמצווהו אבל מה שהעבד מבקש פרס מרבו אין זה עבודה כלל.

105

ק״ואבל הענין הוא עפי"מ שביארתי כבר ע"פ והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה כו' ושבת כו', ותוכן הדבר שהאדם ישוב אל לבו ענין גלות השכינה וזהו בכל הגוים כו' ר"ל בכל הצרות והתלאות אשר מצאוך כביכול לו צר, וזהו ה' אלקיך שמה, וע"כ ושבת עד ה' ר"ל שתעשה התשובה בשביל כבוד שמו.

106

ק״זוביאור הדבר שאמרו חכז"ל (יבמות סד.) הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ולפי דעתי י"ל דהעוה"ז נקרא צדקה וצדק כמ"ש ישפוט תבל בצדק, וכולם אליו ישברו לחסדיו וצדקותיו כמ"ש המנהג עולמו בחסד כו', והקב"ה הוא צדיקו של של עולם ומתאוה להשפיע לכל איש ואיש כל מאוייו ואז יש חיבור להצדיק עם צדק דהיינו כשהקב"ה מאיר בחסדיו לעושי רצונו, ואז הוא תפלתן של צדיקים ר"ל שתפלה היא התחברות כמו נפתולי נפתלתי.

107

ק״חוהנה כשהאדם מחשב בדעתו הלא השי"ת תיקן עולמו במילואו וטובו באין חסרון ותיקון צנורות ואורות משפיעים כל שפע וכל טוב רב לעוה"ז, אם כן איפא מאין באה אלינו הזאת שאנו חסר נפש מכל טובה וע"כ יש חסרון באותן אורות המשפיעים, וממילא ישים אליו לבו כי אין זה רק בעבור שגברו החטאים שלו לעשות פגמין בשמותיו הקדושים שאנו יכולין להאיר באור החיים באין מונע שאל יחסר המזג, כי במקום השראת שכינתו ית"ש אין שום חסרון וכלום חסר מבית המלך, וכבר ביארתי כענין זה על פסוק תקחו את תרומתי כו' ועמ"ש לכה דודי לקראת כלה כו' ע"ש. וצריך האדם להשכיל על דבר כי תקראנה אותו כאלה ישים אליו לבו הלא הצער הזה בא אלי מחמת שפגמתי באורות הקדושים, ומי אנכי השפל והנבזה איך עלה בדעתי תועבות כאלו לפגום בגנזי המלך וכדומה דברים המשברין את הלב, ואז יתחרט וישוב בתשובה שלימה על עיקר הפגם שעשה לתקן את אשר עוות ולייחד האורות העליונים, ואז ממילא כאשר יתוקנו הדברים בשרשן שלא יהיה פגם למעלה ממילא בל יחסר המזג להשפיע לו כל שפע בברכה וחיים ורפואה וכל טוב עד בלי די כי השי"ת טוב ומטיב לכל ויש לו תענוג גדול להשפיע טובות לברואיו.

108

ק״טוהנה בזמן שבהמ"ק קיים לא היו צריכין לשום תפלה כי תמיד של שחר היה מכפר עבירות שבלילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שביום וכן מה שנפגם ע"י החטאים כבר נתקן בפנימיותיו למעלה ע"י הכהנים משרתי עליון באין מחסור דבר, ואז ממילא לא היה חסרון בההשפעה למטה בעוה"ז ולא הוצרכו לשום תפלה, אבל אח"כ כשנתקלקלו הדורות ולא היה עבבודתן בשלימות ואז גברו החטאים להחשיך האורות העליונים מלהשפיע ולא היה כח בקרבנות לתקן, וע"כ נחרב הבית ואנחנו צריכין לתפלה על צרכינו שאנו מרגישים החסרון בגשמיות.

109

ק״יובזה יבואר מפני מה נאסרו הבמות אחר חורבן הבית מה שלא היה כן אחר משכן נוב וגבעון ושילה, וגם בימי נוב וגבעון היו הבמות מותרין אפילו בשאר מקומות, אבל הכל הולך אל מקום אחד כי בימי נוב וגבעון וגלגל שהיו בימי שמואל והקודמין לו נביאים ראשונים והעולם היה מתוקן הרבה ובקל יכלו לתקן בקרבנותיהם לייחד העולם והיה עבודתן בדביקות גדול, אבל בימי שילה שבימים ההם אין חזון נפרץ כתיב לא היה כח זה ביד כל איש ואיש לבנות במה לעצמו, מ"מ אח"כ כשנחרבה שילה היו שמואל ודוד והרבה נביאים בימים ההם לכך הותרו הבמות, אבל עכשיו בעו"ה אין אתנו יודע סגולות הקרבנות איך נייחד העולמות ולתקן האורות ע"י מחשבות קדושות ואנחנו לא נדע מה נעשה בזה וע"כ נאסרו לנו הקרבנות כי הוא כמו חולין בעזרה, וע"כ אנחנו צריכין לתפלה כעני בפתח על מר נפשינו.

110

קי״אוהדמיון בזה לעשיר גדול שיש לו בן במרחקים והוא שולח לו פרנסתו והבן יש לו אצלו משרת אחד, והנה כשהמשרת הזה בא לאבי הבן בשליחות הבן שמביא לו אגרת וגם מספר לו טובות בנו אז האב משתעשע ומתפאר מאוד ונותן להמשרת מתנה טובה וגם שולח להבן נבזבזין סגיאין וממילא משפיע גם הוא על משרתו ויש לו להעבד ריוח משני צדדים, אבל כשהמשרת בא רק בשביל עצמו לבקש נדבה ואינו מזכיר כלל את בנו לפניו אז וודאי שאינו מקבל רק דבר מועט, והנמשל מובן דכשאנו עושין בשביל יחוד קוב"ה ושכינתיה לקרב העולמות ולייחד האורות אז הקב"ה מאיר בטובו לעולמו בשפע רב כרוב חסדיו, משא"כ כשאנו מבקשין רק לעצמינו וכל חסד דעבדין לגרמיי' אז פועלין רק מעט מזעיר.

111

קי״בוהנה אחרי כל הבא אעפ"י שאנחנו על אדמה טמאה בין אומות העולם אין לנו להתייאש ח"ו כי עדיין יש בידינו לעלות במעלות ולתקן הכל כמו בזמן שבית המקדש קיים, והיינו שכל תפלתינו שאנחנו מתפללים על עצמינו יהיה רק כוונתינו בעבור השי"ת שלא יהיה פגם באורות העליונים ואל יחסר המזג בשמותיו הקדושים, ולזה צריך אהבת השי"ת בעוז ותעצומות באמת ולא בדמיונות שוא, ואע"ג שבבנוסח התפלה הוא כמדבר בעדו והלשון מורה שמתפלל עבור עצמו, על כל זה יוכל לפרש הדברים בלב ולתקן הכל בשרשו, ואז יעשה ע"י כוונותיו כמו העבודה של הקרבנות, שלכך נקראו קרבנות שמקריבין העולמות זה לזה, וכמ"ש כשאומר פרשת הקרבנות ואיזהו מקומן כו' יהיה נדמה לו כאלו הוא הקריב את כולן וכמבואר במ"א.

112

קי״גוזה"ש איזהו עבודה שבלב זו תפלה, ר"ל איזה עבודה שהיה בזמן שבהמ"ק היה עבודה במעשה ועכשיו היא רק בלב ולא במעשה זו תפלה, דבפיו נדמה שמתפלל בשביל עצמו ובלב יכוין לקרב העולמות כמו כהנים בעבודתן, וזה"ש תפלות כנגד תמידין תקנו, שכל עיקר תקנת התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה וחזרו ויסדום החכמים שאחר החרבן כמו שמואל הקטן כדאמרינן בגמ' כל זה היה כוונתם לפעול בתפלה מה שנתפעל מקודם בקרבנות.

113

קי״דעוד צריך אני להקדים מ"ש הבעל עקידה בשער ס"ז על מאמר אתה בחרתנו מכל העמים כו', ותוכן כוונתו שיש ג' מיני פעולות הא' מצד הבחירה והב' מצד האהבה שתלויה בדבר, והג' הרצון והחשק והוא הגדול והחזק יותר שבפעולות שהחושק אינו עושה בשביל דבר אחר וע"כ אין לה הפסק, וביאר בזה מ"ש כי בחר ה' בציון כו' פה אשב כי אויתיה, ר"ל שלא תאמר שמה שרצה השי"ת לשבת בציון היה על דרך הבחירה כי אין לו מקום טוב מזה, ואם ימצא איזה מקום טוב יותר ימאס בה, ע"ז אמר שאין הדבר כן רק מצד הרצון והתשוקה, וע"כ זאת מנוחתי עדי עד שלא יופסק לעולם ע"ש.

114

קי״הוזה"ש ה' שפתי תפתח, שאני פותח שפתי להתפלל רק בשביל כבוד שמים והיינו ופי יגיד תהלתך בעבור השכינה נקראת תהלה כמ"ש (ישעיה מב ח) כבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, שאל ימנע השפע לשכינת עוזו, וטעם הדבר כי לא תחפוץ זבח, שאין אנו כדאין עכשיו לקרבנות וע"כ אנו צריכין לתקן זה בתפלה, ואח"כ התפלל הטיבה ברצונך את ציון שתעשה הדבר מצד הרצון בלי שום טעם אחר, ואז ממילא תבנה חומות ירושלים בכדי שיהיה לקיום לעולמי עולמים ואז תחפוץ זבחי צדק כו'.

115

קי״וועיי"ש בבעל העקידה שכתב שהקב"ה בחר בישראל בכל הג' אופנים, הא' מצד הבחירה הוא נגד האומות שעכ"פ הם טובים יותר מהם, ועוד מצד הרצון כמ"ש רק באבותיך חשק כו' ע"ש, אבל מצד האהבה לא פירש הבעל עקדה, ואני מוסיף שלפעמים יש כאן מצד אהבה שתלויה בדבר ע"י שאנחנו מוסיפין כח בגבורה של מעלה ע"י המצות ומעש"ט כנ"ל, ועיין בספר אור לישראל מ"ש לפרש מאמר לשם יחוד קב"ה ושכינתי' בענין זה.

116

קי״זוהנה נגד זה קבלנו עלינו תורתו ג"כ בג' אופנים הנ"ל, דהיינו שהתורה נחלקת לחקים ומצות ומשפטים, וחקים הם מצד הרצון בלי שום טעם אעפ"י שאוה"ע מונין את ישראל לאמר מה טעם יש בה ואעפי"כ אנחנו מקיימין אותם רק בעבור ציווי הבורא, ומצות הם שיש טעם בדבר כגון ניאוף ורציחה וצדקה וגמ"ח ורוב המצות, ומשפטים הם ענין הבחירה לשפוט בין איש לאחיו להצדיק הצדיק ולהרשיע הרשע, וזה"ש את ה' האמרת היום כו' בקבלת תורתו בכל ג' אופנים דהיינו לשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו, וכנגד זה האמירך השי"ת ג"כ בג' אופנים הנ"ל, הא' להיות לו לעם סגולה שלשון סגולה היא בלי שום טעם והוא כמו מצד הרצון, והב' לשמור מצותיו ר"ל מצד שאתה שומר מצותיו ותורתו יש לו תענוג מזה שנמשך שפע לכל העולמות והיא כמו אהבה התלויה בדבר, והג' מצד הבחירה לתתך עליון כו' שאעפ"י שאינכם כדאים כ"כ מכל מקום אתם טובים יותר מכל האומות.

117

קי״חוזה"ש בהנחל עליון גוים כשרוצה לפסוק אפסגיא ולחתוך קצבה לכל בריותיו, בהפרידו בני אדם, עפ"י מאמר חכז"ל אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, והיינו לפי שמעלת ישראל גבוה מאוד אך אם אינם כדאים אז הם רק בני אדם כי אז רק זכות אבות מסייעתן, ואז יצב גבולות עמים יעמידם נגד אוה"ע ועי"ז ישראל זוכין בדין כי עכ"פ הם טובים מכל אומות העולם, אבל כי חלק ה' עמו ואם הם חלק השי"ת ועובדים עבודתו שאז נקראין עמו ונחלתו אז יעקב חבל נחלתו שאז הקב"ה רוצה בהם מצד החשק והרצון בלי הפסק כמו נחלת אבות החביבה על האדם מאוד יותר משאר חמודות החשובין, וגם נחלה אין לה הפסק, וע"ז מסיים ה' בדד ינחנו, אפילו כשהם לבדם השי"ת משפיע להם, ואין עמו אל נכר שלא יהיה עליהם שום קטרוג ממדה"ד רק רחמים וחיים ושלום אוכי"ר.

118

קי״טשתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו עוד ינובון בשיבה וכו' להגיד כי ישר וכו' [תהלים צב], לפי פשוטו קאי על הת"ח שכל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, וזהו עוד ינובון בשיבה כו', אכן לשון יפריחו אינו מיושב דמשמע שהוא לשון פועל יוצא וגם סיפא דקרא להגיד כי כו' אינו מיושב איך הוא נמשך לרישא דקרא, ועוד יתר הדקדוקים.

119

ק״כוהנ"ל ע"ד שביארתי ע"פ הוכח תוכיח, והוא דיש ב' מניעות לתוכחה הא' מ"ש בגמ' (ערכין טז:) תמה אני כו', טול קורה כו', וכמ"ש התקוששו וקושו כו' [קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים, ב"מ קז:], והב' דמוטב שיהיו שוגגין כו'.

120

קכ״אוהתירוץ לזה הוא דמה שאמרו קשוט עצמך כו', שהאמת כן הוא דכל דורש צריך להוכיח את עצמו וכל דברי תוכחות שאומר לפני העולם הוא מוכיח את עצמו בזה, וכשהם דברים היוצאין מן הלב זוכה בזה שכל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו ויקיים בעצמו דברי תוכחתו שיהיו מושרשין בלבו, ומה שאמרו מוטב שיהיו שוגגין זהו רק בדבר איסור דרבנן ולא בדאורייתא, וגם באופן שיודע בוודאי שלא יקבלו ממנו, משא"כ אם מסתפק אם יקבלו מחוייב להוכיח, ובפרט בימים הללו שכל אחד רוצה לשמוע דברי תוכחה כדי שתקובל תפלתו כי מסיר אזנו משמוע תורה תורה כו', וכמ"ש ע"פ קרא בגרון כו' כשופר כו' ואותי יום יום ידרשון כמבואר במ"א אצלי.

121

קכ״בובזה מיושב מ"ש רש"י בפ' אתם נצבים כו' שהתחיל לפייסן כו', דקשה דהא בסדרה זו נאמרו הרבה תוכחות וקללות כמעט יותר ממ"ש בפ' תבא, והענין הוא דיש בני אדם שאין רוצין לבוא לשמוע כלל הדרשה וגם אם באין אינן נותנין עיניהם ולבם לציית לדברי המוכיח וגם אותן ששומעין לדבריו אין נשרש בלבם וכשיוצאין מהבית הכנסת חוזרין ושוכחין את הכל, אך כעת הזאת שהכל יראין וחרדין מאימת יום הדין כלם לבם שוה לשום הדברים אל לבם, וכמו כן היה בעת ההיא כמ"ש רש"י בפ' דברים שהיו אומרין אלו היינו שם כך וכך היינו משיבין אותו כו' לכך קבצן ביחד, וע"כ עכשיו בפ' נצבים שהיו מעותדין ליכנס לארץ והוצרכו מקודם לקבל התורה באלה ובשבועה היה לב כלן שוה לטובה. וזה"ש ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, דהיינו כל הג' אופנים הנ"ל עד היום הזה שאתם נצבים לפני ה' כו' לעברך בברית כו' למען הקים אותך כו'.

122

קכ״גוזה"ש הוכח תוכיח, ר"ל על אופן הא' דקשוט עצמך אני אומר לך תוכיח כמדבר בעדו שתוכיח את עצמך את עמיתך כמו עם עמיתך, ועל אופן הב' דמוטב שיהיו שוגגין אני אומר ולא תשא עליו חטא שלא תניח לו שיעבור בשוגג כי התורה מדברת מאיסורי דאורייתא.

123

קכ״דואולם גם בלא דעת נפש לא טוב שלא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול להוכיח, וכמ"ש על והגד לעמי פשעם כו' (ישעיה נח א), דלכאורה קשה הא אין חילוק ביניהם שגם ת"ח אם עבר בשוגג מביא חטאת ולמה אמר שגגת תלמוד עולה זדון, אבל הענין הוא שאינו מדבר משגגת מעשה שעשה הדבר בלא ידע רק שידע ומכוין לעשותו רק שחושב שהוא היתר, והנה לעם הארץ יש תירוץ שלא למד ואינו יודע שצריך לשאול על דבר כזה, אבל הת"ח שלמד קצת ש"ע ויודע שיש שאלה ע"ז רק שמורה הוראה לעצמו ומיקל לעצמו אין לו תירוץ כי הי"ל לשאול מאחר שיודע שיש שאלה ע"ז ע"כ נחשב לו לזדון, וע"כ צריך להיות למדן מי שרוצה להוכיח, וזה"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה, כי היצה"ר מסמא את העינים ומראה לו פנים להיתר שעושה מצוה וע"כ צריך למשכהו לבית המדרש לשאול לת"ח ולעיין בספרים אם יש בזה מצוה, ואפשר שמזה הטעם תקנו לומר בתחלת הדרשה דברי חריפות להורות שראוי לומר דברי תוכחה.

124

קכ״הוהנה כבר ביארתי ע"פ (תהלים קלה א) הללו עבדי ה' כו' שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלקינו, וע"פ (תהלים סה ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך כו', דהצדיק דומה לפרוזדור כי הנשמות חצובין מתחת כסא הכבוד כי שם ביתו אבל בעה"ז הוא החצר, וזה"ש שתולים בבית ה' כו' דהיינו הנשמות של הצדיקים, ובחצרות בית ה' כו' יפריחו, שרוצין לקשט ג"כ אחרים, עוד ינובון בשיבה, ע"ד שכתוב [תהלים פד] אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך כו' דאמרו חכז"ל [אבות פ"ה יד] ד' מדות בהולכי בהמ"ד הולך ועושה כו', וזה"ש אשרי יושבי ביתך כי זה הוא הולך לבד וגם יש לו שכר אבל יותר מזה ועוד כמו ויבך על צואריו עוד שהוא לשון יותר, ור"ל ועוד יותר יש לו שכר אם ג"כ יהללוך סלה, וכמו כן כאן אמר עוד ינובון בשיבה, ר"ל עוד יותר צריכין לעשות שידברו דברי תורה שנקראת שיבה, כמ"ש מפני שיבה תקום ופי' בתרגום קדם מאן דסבר באורייתא, והיינו כי דשנים ורעננים יהיו שצריכין להיות ממולאין ג"כ בתורה וחריפות, וכמ"ש במ"א ע"פ מי ימלל כו' ישמיע כל תהלתו ואח"כ להגיד כי ישר ה' שיוכל להגיד ולהוכיח ולהודיע להעולם דרכי ה' הישרים ולא עולתה בו כי בטוחים בזה שלא ידבר עולה ולא יטעה מן הדרך השכל, (החריפות הי' בפרק אם אין מכירין).

125

קכ״ובפרשת השבוע וילך משה כו' לא אוכל כו' ובמדרש לא לקלים המירוץ כו' עד אחר כל השבח הזה א"ל הן קרבו ימיך למות, א"ל משה בהן קלסתיך הן לה' השמים כו' ובהן אתה גוזר עלי א"ל אתה כו' והוא תמוה, דמה התרעם על לשון הן, גם בלא"ה אין ענין זה לזה.

126

קכ״זונקדים מ"ש ושמרת דברי הברית הזה למען תשכילון את כל אשר תעשון דקשה דהול"ל תצליחון, ועוד דזה מקרי על מנת לקבל פרס, ונקדים מ"ש (תהלים קד לג) אשירה לה' בחיי כו' יערב עליו שיחי כו', ועפימ"ש (שמות כ יז) אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם כו', ועפימ"ש (ברכות לג:) אטו יראה מלתא זוטרתא הוא, דקשה מה בכך דלגבי משה הוי מלתא זוטרתא מכל מקום הוא עם ישראל מדבר, ועוד דוודאי משה לא בא בקלות למדריגה זו דאל"כ יש פתחון פה לבעל דין לחלוק, ועוד קשה דהא באמת בקרא מבואר הרבה דברים ליראה את ה' ולאהבה ולעבוד את ה' וללכת בכל דרכיו ולשמור כל מצותיו וא"כ הקושיא במקומה עומדת דכל הני דחשיב וודאי לאו מלתא זוטרתא, ועוד דהא באמת מלתא זוטרתא היא דכל אדם מישראל הוא ירא שמים דהיינו כשעומד בבוקר ונפשו אותה לאכול הוא מתאפק מחמת שעדיין לא התפלל, ואח"כ אינו אוכל עד שיטול ידיו ומברך, וכן בכל דבר שיש בו מצוה הוא נזהר, וזה מדת כל אדם, וכל זה עושה מחמת יראת שמים א"כ כל אדם מישראל יש עליו יראת שמים.

127

קכ״חאבל הענין הוא עפימ"ש (תהלים קכח א) אשרי כל ירא כו' הנה כי כן יבורך גבר כו', ושמעתי לפרש דצרכי בני אדם מרובין הרבה מאוד ועל כן כשרוצין לברך שום אדם צריכין להרבות דברים וכל זה אינו מספיק, אך מי שהוא ירא שמים אינו חסר כלום ויש לו כל הטובות והשפעות כמ"ש כי אין מחסור ליראיו, וע"כ אין צריך לברכו רק שיהיה ירא שמים ואז ממילא יתברך בכל הטובות, וזה"ש אשרי כל ירא ה' כו' יגיע כפיך כו' בניך כשתילי זתים כו' וע"ז קאמר הנה כי כן אחרי שהדבר כן הוא שהירא שמים יש לו כל הטובות ממילא יבורך גבר ירא ה' שאין צריכין לברכו רק שיהיה ירא שמים.

128

קכ״טוהנ"ל בתוספת ביאור ההולך בדרכיו דקשה הא וודאי מי שהוא ירא שמים הולך בדרכי השי"ת, אבל הנ"ל דיש שני עניני יראה הא' היא מה שהעבדים המשמשין את המלך יראים ממנו כשעומדים לפניו, והב' היא מה שיראין ממנו אותן שדרין במרחקים שלא בפניו, והחילוק ביניהם כי העומדין בפניו יראין ממנו תמיד בשביל שלא לעשות דבר נגד רצונו אבל שלא בפניו אין יראין רק לעת מצוא כשבא פקודה מאת המלך אז שוקדים לשמרה כי יראים פן יענשו העובר עליו, אבל בעבור הפקודה ההיא אז אינו עולה כלל זכרונו יראת המלך, הנה כי כן היא מדת כל אדם הירא את ה' שאינן יראין ממנו רק לעת מצוא כשבא עת התפלה הוא ירא לאכול מקודם וכן בעת האכילה שלא לאכול בלי נט"י ובלא ברכה אבל בלתי זמנים הללו אין יראין כלל והראיה שמשליכין ברכה מפיהם בלי כוונה מחמת שלא הרגילו את עצמם בזה, אבל באמת כפי מה שידענו שמלא כל הארץ כבודו וכמ"ש האותי לא תיראו כו' את השמים והארץ אני מלא כו' והרבה מקראות כדומה, א"כ צריכין לירא מהשי"ת בכל עת ורגע גם בשכבו על משכבו וכמבואר בש"ע א"ח וכן בכל עניני עה"ז כשעוסק במו"מ צריך לזהר שלא לשכוח את השי"ת שלא יזוז מחשבתו כמ"ש השמר לך פן תשכח את ה' כו', ולולי זאת היתה מצות היראה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, וא"כ אמאי הקשו בגמ' (ע"ז יט.) אשרי איש ולא אשרי אשה כו' עי"ש. אבל האמת נכון הדבר שצריך להיות ירא וחרד בכל עשיותיו ויחשב תמיד שהוא עומד לפני ממ"ה הקב"ה וממילא כשעומד להתפלל לא יבא בלבו מחשבה זרה.

129

ק״לוהנה מה שמתרשלין בזה הוא מחמת שאין רואין את השי"ת למראה עינים כי שום נברא לא יוכל להשיגו וכתיב כי לא יראני האדם וחי, וע"כ צריך לזה רגילות הרבה כמו שאנו מתפללין שתרגילנו בתורתך, וכמ"ש השם נפשינו בחיים כו' ר"ל לשון חשק כמו אם יש את נפשכם כו' שכל תאותינו ותשוקתינו להדבק בחיי חיים ב"ה שהוא מקור כל החיות כמ"ש במ"א על הטוב כי לא כלו רחמיך כו' ולא נתן למוט רגלינו שכל רגילותינו יהיה ללכת בדרך הישרה, וכמו כן צריך להרגיל א"ע ביראת ה' על פניו כמו שרואין למראה עינים, ומן השמים יסייעוהו, כי אעפ"י שאמרו חכז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אעפי"כ צריך להתפלל על הסיוע, רק העיקר הוא החשק והתשוקה ליראה כי יש בני אדם שאין להם חשק כלל להדבק ביראה כזו, וכמ"ש מי יתן והיה לבבם זה ליראה, ר"ל שיהיה להם חשק לבוא ליראה ואז אני אסייע להם, וכמ"ש במ"א ע"פ והיית משוגע ממראה עיניך עפימ"ש הרמב"ם [הל' תשובה פ"י ה"ו] שאין אהבתו של הקב"ה נקשרת בלב האדם עד שישגה בה תמיד. וע"כ לגבי משה באמת היה מלתא זוטרתא כי מחמת שעלה לרקיע וכתיב ותמונת ה' יביט כו' והיה נקל בעיניו לבא למדת היראה הזו דהיינו כמו שיראין העומדים לפני המלך.

130

קל״אובזה יבואר ענין ימים נוראים הללו שדרך העולם מן ר"ח אלול עד אחר יה"כ מוטל על כל אחד יראה ופחד ואח"כ חוזרין לסורם וזה הוא באמת שטות גדול כי הקב"ה יודע עתידות ואעפ"י שאין השי"ת דן את האדם רק באשר הוא שם ועכשיו הכל יראים ושלמים זה אינו דמ"מ גם היראה דעכשיו אינו בשלימות כיון שאין לה קיום וכתיב יראת ה' טהורה אז עומדת לעד, יש לה קיום, אבל הענין הוא דכל ימות השנה שהאדם משוקע בהבלי עה"ז אינו יכול לפנות מעסקיו להרגיל את עצמו בדביקות לעבודת הבורא וע"כ הוקבעו ימים האלה שממילא הוטל יראה על כל האדם ועי"כ כשיחשוק בזה ולא יסוג אחור יוכל לבוא לתכלית השלימות.

131

קל״בוכמ"ש בעוללות אפרים ע"פ מגדל עוז שם ה' כו' ירוץ צדיק כו' שכשרוצין ללכת אל איזה עיר ואינו יכול לכוון הדרך אז כאשר יראה ממרחק מגדל העיר הוא מכוון דרכו נגד המגדל, וכ"כ הבעל עקידה ע"פ כי יודע ה' דרך צדיקים, שהדרך צדיקים הוא יודע ה' ומי שרוצה להיות ג"כ יודע ה' יעמיד עצמו על הדרך ההיא ויבוא ליראת ד', והנה אותו הדרך והמגדל היא מדת היראה וכשיתחזק בזה יהיה נכון לבו בטוח לבא לשאר המדריגות.

132

קל״גובזה מיושב הדקדוק בפסוק זה שכ' ללכת בכל דרכיו דהול"ל וללכת בוא"ו העיטוף כמ"ש בשאר דברים ולאהבה כו' ולעבדו כו', אבל הענין הוא שהכתוב מדבר על היראה שהיא היסוד לכל המדריגות וע"י היראה יבוא ללכת בכל דרכיו ולאהבה כו' ולעבוד כו' ולשמור כו' והיינו רק אותה יראה עילאה שאמרנו שיראין ממנו ית"ש כמו שיראין מלפני המלך בפניו, אבל אותה יראה תתאה בפניו כמו שלא בפניו בוודאי אינו בא על ידי זה לשום מדרגה, כי בכל היום הוא משוקע בעניני העה"ז, וזהו שהקשה להגמ' אטו יראה מלתא זוטרתא כלומר שיראה כזו שיראין מלפניו כמו שרואה איזה דבר למראה עינים בודאי צריך עבודה רבה, ועל זה תירץ דלגבי משה הוי מלתא זוטרתא מפני שהוא ראה למראה עינים כנ"ל.

133

קל״דובזה יבואר מ"ש בגמ' (ירושלמי מכות ז.) שאלו לחכמה הנפש החטאת כו' ואמרה חטאים תרדוף רעה והנבואה אמרה תמות והתורה אמרה תביא קרבן והקב"ה אומר יעשה תשובה, ועמ"ש בספר ווי העמודים ע"פ פודה ה' נפש עבדיו כו', וקשה לכאורה הלא כלהו בחדא מחתא מחתינהו ועל אותו העון ששאלו לחכמה ולנבואה שאלו ג"כ לתורה וא"כ ע"כ מיירי בשוגג דהא במזיד אינו מביא קרבן רק ארבעה המבוארים בפרק ב' דכריתות והם אינם מצויין, וא"כ קשה למה אמרה הנבואה בשוגג תמות והחמירה בעונש השוגג כל כך, וכבר הקשה אבימלך שמא אתה דן על השוגג כמזיד, ולהנ"ל אתיא שפיר דודאי מי שהוא ירא שמים למראה עינים כנ"ל אינו יכול לבוא אפילו לידי שוגג דאותן העבדים העומדים לפני המלך נזהרין אפילו משוגג שלא יבוא לידם דבר נגד רצון המלך אפילו בבלי דעת, וע"כ מי שבא שוגג על ידו ע"כ הסיר מעל פניו יראת ה' וע"כ הוא ראוי לעונש גדול כי הוא חסרון אמונה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, אבל אבימלך שהיה ערל ולא ידע ולא הרגיש ביראה כזו וע"כ הוקשה לו כנ"ל, וזהו מבואר במקרא ליראה את ה' ללכת בכל דרכיו ר"ל שתהיה ירא וחרד אולי אינך יוצא ידי שמים ואינך הולך בכל דרכיו.

134

קל״הוזהו ביאור המקרא שהיו ישראל יראים פן נמות דהיינו יראה תתאה ליראת העונש ואמר להם משה אל תיראו כי לא בחר ה' ביראה כזו כי לבעבור נסות אתכם ר"ל שתהיו בעלי נסיונות שלכך דבר עמכם פנים בפנים שתהיו מרגישים בכבודו תמיד לבעבור תהיה יראתו על פניכם כמ"ש חכז"ל זו יראת הבושה לבלתי תחטאו שלא יבא חטא על ידכם והיינו שוגג כידוע דחטאים אלו שגגות שע"י יראה כזו לא תשגו אפילו לעבור עבירה בשוגג.

135

קל״וועוד מרויחין בזה כי כל מצוה דלא איתעבד בדחילו ורחימו לא פרחא לעילא שאין להקב"ה נחת רוח ממנו כיון שאינו עושה בשביל יראתו של הקב"ה רק בשביל יראת העונש והיינו שירא מעצמו שלא יענש וכמ"ש במ"א ע"פ הנה אנכי שולח מלאך לפניך כו', וגם להאדם איננו מרגיש נחת רוח בקיום המצוה רק בעל כרחו כמצות אנשים מלומדה, והמקרא צווח תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב כו', וכמו שהארכתי במ"א על פסוק (משלי כח ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, דהיינו מחמת שאמר שכבר ידע או שמע דבר זה וכמו כן בתפלה.

136

קל״זאבל האמת הוא שע"י תפלתינו ועשייתנו המצות אנחנו מייחדין אורות העליונים ובכל פעם נעשה דבר חדש ובאין למדריגה יותר גבוה וכמ"ש לעיל ללכת בכל דרכיו כו', ומגלין לו רזי תורה, וכמו בתקיעת שופר שהתורה אמרה רק יום תרועה יהיה לכם דהיינו תרועה אחת ואנחנו עושין מאה קולות ועל הכל סוד ה' ליראיו, וכשיודעין הטעם עושין בזריזוות וחשקות גדול יותר מאוד, וזהו ואני בעודי אהללה בוראי כו' כמבואר במ"א באורך עפ"י הקדמות הללו.

137

קל״חוהנה תורה שבע"פ נקראת ברית כדאיתא בזוה"ק, וגם מבואר בהפסוק כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, וזה"ש ושמרתם דברי הברית כו' ר"ל הטעמים והכוונות לעשות בדחילו ורחימו למען תשכילון כל אשר תעשון שיהיה לכם שכל והבנה ולא כמצות אנשים מלומדה, וזה יהיה אם אתם נצבים היום כלכם לפני ה' שתהיה יראת ה' על פניכם כמו למראה עינים שעומדין לפני ה' עי"ז תבואו לכל המדריגות, גם בברית מורה על יראה כדאיתא בתקונים.

138

קל״טעוד נ"ל עפימ"ש (תהלים קמה כא) תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו כו', דקיימ"ל הרהור לאו כדבור דמי, אע"ג דרחמנא לבא בעי ויודע מחשבות, אעפי"כ אינו יוצא במחשבה והיינו משום שיש תפלות הרבה שנדחין מחמת שהאויר מלא מקטריגים ומי שאין תפלתו זכה אינה עולה, וע"כ התפלה שהיא זכה במחשבה טהורה על ידי הדבור מזכך האויר ומעלה כל התפלות, וגם כי הדברים היוצאים מן הלב נכנסין אל הלב, והמרים קולו בתפלה מעורר אחרים כי קול מעורר הכוונה כי יעקב חבל נחלתו וכלל כל התפלות נעשה כתר אחד, וזה"ש תהלת ה' ידבר פי מה שאני צריך לדבר ולהוציא משפה ולחוץ הוא מחמת כי ויברך כל בשר שם קדשו.

139

ק״מוגדולה מזו שמעתי ממורי ז"ל עמ"ש בגמ' (יומא עא:) גבי שמעיה ואבטליון שאמרו להכהן גדול ייתון עממיא לשלם דעבדון עובדא דאהרן ואל ייתון כו', ופירש הוא ז"ל כי עובדא דאהרן הם הכוונות והייחודים שהיה הכהן גדול צריך לעשות בשעת העבודה בהזכרת השמות, ואותו הכהן גדול היה עם הארץ שלא ידע כלום רק העבודה בגשמיות, ולבעבור שאל יחסר המזג הוצרכו שמעיה ואבטליון לכוון בדברים העליונים הנ"ל והם עשו עובדא דאהרן עכ"ל. ומזה נשמע שאפילו הבעל תפלה אינו יודע לכוין הכוונות בשעת התפלה מ"מ כשיש אדם בבהכ"נ שיכול לכוין הוא נחשב כמו הש"ץ כי שלוחו של אדם כמותו, וכמ"ש המפרשים לענין הכוונות של תק"ש שגם אם אין התוקע יודע לכוין מ"מ עכ"פ המקרא לפניו יכוין, אך לזה צריך אחדות גדול שיהיו כלם כאיש אחד חברים.

140

קמ״אוזה"ש אשירה לה' בחי"י דהיינו הדבור כמ"ש בתרגום לנפש חי"ה לרוח ממללא, ור"ל שאוציא הדברים מפי וקול מעורר כוונת אחרים ג"כ, עי"ז אזמרה לה' בעודי עם עוד בני אדם, וגם אזמרה לאלקי היינו להמתיק הדינין להפוך חשיכה לאורה ולהשיב רבים מעון שיבוא בלבם הרהור תשובה כשבעל תשובה הוא צדיק מעורר רבים לתשובה, וע"כ יערב עליו שיחי ששמחה גדולה לפניו להוציא יקר מזולל, וגם אנכי אשמח בה' כי המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה, וזה"ש ואני בעודי אהללה והלול הוא לשון הארה שישפיע מאור העליון בתחתונים והיינו בעודי עם עוד בני אדם דכל ביה עשרה שכינתא שריא, ועי"כ אברככה כל ימי צבאי, ברכה הוא לשון המשכת השפע כידוע לכל צבאות עליונים ותחתונים.

141

קמ״בוזה"ש ושמרתם דברי הברית הזה ר"ל שתשמרו את האחדות ביניכם ועי"כ למען תשכילון כל אשר תעשון שיהיה כאלו נתכוונתם כל הכוונות והשכליות כי כל הכוונות השכליות שכל אחד מכוין הוא נחשב לכם לכל אחד ואחד. באופן אחר נ"ל לפרש עפימ"ש בפרקי אבות [פ"ב א] רבי אומר איזהו דרך ישרה כו', וכבר ביארתי באורך בדרוש דקאי על מה שהיצה"ר מסמא את העינים ומראה לו על עבירה שהיא מצוה וכמ"ש יהודה בן תימא הוי עז כנמר וקל כנשר כו' עי' לעיל בדרוש שהארכתי בזה, וזהו מצות התוכחה שעליה חרבה ירושלים שלא הוכיחו כו' כמבואר שם.

142

קמ״גובזה יבואר ענין הערבות שקבלו בשבועת התורה, דלכאורה קשה למה הכריחנו לזה, ועוד דאינו דומה לשאר ערבים דכל ערב כשיש לו ללוה לשלם נפטר הערב וכאן הגם שיש להחוטא לשלם דהיינו שנפרעין ממנו מ"מ נפרעין ג"כ משאר בני אדם, ועיין בחידושי מהר"ן מ"ש על נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ועוד קשה דכל ערב הגם שהלוה רוצה לפייס את המלוה בדברים אינו משגיח על זה וכאן כשהחוטא שב בתשובה ווידוי חרטה נפטר הערב.

143

קמ״דאבל הענין הוא עפ"י הקדמות הנ"ל שעיקר הכוונה היא רק להוכיח זה את זה שזה נצרך מאוד מחמת שהיצה"ר מסמא את העינים ואינו יודע אם מצוה היא או עבירה, וע"ז אמרו אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, אבל לשאר בני אדם אינו מפתה בעת ההיא והם רואין האמת, וגם אותו אדם עצמו אחר עבור העבירה מתחרט כמ"ש הרשעים מלאין חרטות והיינו מפני שכבר בצע אמרתו של היצה"ר אז הולך ממנו ואז האדם מתיישב שעשה עבירה, וזהו מ"ש [אבות פ"ג ט] כל שחכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת אבל אם יראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת והיינו כשיש עליו יראת שמים כל היום וכמ"ש לעיל אז יראתו קודמת לכל מעשיו ואז אין כח ביד היצה"ר לפתותו וכמ"ש הב"ע ע"פ עיניך לנוכח יביטו וכו', וזה"ש ושמרתם דברי הברית כו' דהיינו הערבות הנ"ל להוכיח זא"ז ועי"כ תשכילון כל אשר תעשון שלא יוכל היצה"ר לפתות אתכם ברוח שטות.

144

קמ״ההיוצא מכל הנ"ל דצריך להיות כל עבודתינו לשם שמים ושלא להסיר יראתו מפניו כל היום, והנה איתא ב' טעמים על מה שאין מודיעין לאדם יום המיתה הא' שישוב בתשובה בכל יום ולא ימתין עד שעה אחרונה, והב' כדי שיעסוק בישובו של עולם, והנה כל זה כשאדם עוסק בישובו של עולם בשביל עצמו אבל משה רבע"ה שכל עבודתו היה רק על ישראל אמונתו מן ההר אל העם, אין טעם זה האחרון מספיק וע"כ שאל משה בהן קלסתיך כו' ר"ל הן לה' השמים וכל צבאם כו' ולמד דעת את העם שלא לעסוק בשום דבר בשביל עצמו, וע"כ הוקשה לו מה שאמר לו הן קרבו ימיך כו' דהיינו שאינו רוצה לגלות לו יום המיתה, וע"ז השיב לו הקב"ה שאמר לו (שמות ד א) הן לא יאמינו כו' שחשד את בני ישראל שלא יעמדו באמונתם, כמו כן הן בקדושיו לא יאמין, ולכך אינו רוצה לגלות לו יום המיתה ולא בשביל חסרון עבודת תמה וזכה של משה כי הוא היה תמיד כל מעייניו רק לעשות רצון קונו, השי"ת יטע בלבבינו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם אוכי"ר.

145

קמ״ווילך משה כו' ויאמר כו' הנך שוכב כו' והיה כי תקראנה אותי כו' ואנכי הסתר אסתיר כו' ועתה כתבו לכם השירה כו', הדקדוקים רבו במקראות הללו.

146

קמ״זונ"ל עפימ"ש בהפטורה דרשו ה' בהמצאו יעזוב רשע דרכו כו' ועפימ"ש תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כו' עפימ"ש בס' ווי העמודים [מובא לעיל עמ' ה] ע"פ תמותת רשע רעה כו' עפימ"ש (ירושלמי מכות ז.) שאלו לנבואה הנפש החוטאת כו', והנה לא זו בלבד שהוא חסד גדול מאת השי"ת שהטיב עם בריותיו במצות התשובה עוד יתר על כן ענותו תרבנו שהוא מעורר אותנו לתשובה, וזהו נגד שכל אדם כי יחטא איש לרעהו שחבירו ישלח אליו לבקש ממנו שיפייסנו בכדי שיוכל למחול לו כמו שעשה השי"ת ששלח אלינו הנביאים לעורר על התשובה כמ"ש חי אני נאום ה' כו', וגם בענין התקיעת שופר בכל החודש אלול כידוע, אמנם כשנחקור לאידך גיסא כל זה הוא מצד ההכרח, כי בתחלה עלה במחשבה לברוא במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף כו', וע"כ השי"ת הוכרח לקבל שבים שאם לא כן לא יתקיים העולם, ואלולי שהודיע הדבר בעצמו ע"י הנביאים לא היה שכל האדם נותן שיועיל תשובה, וע"כ הוכרח לעורר אותנו על זה.

147

קמ״חוזה"ש תקעו בחודש שופר, ר"ל לעורר לתשובה, ועל זה אמר כי חק לישראל הוא שאצלינו היא לחקה בלי טעם ונגד השכל, אבל משפט לאלקי יעקב שאצל השי"ת הוא משפט ודין והשכל מחייב כן מחמת שתחלת הבריאה הוכרחה להיות על דרך כן לקבל שבים.

148

קמ״טוהנה טעמא דמלתא הוא כי נשמות ישראל חצובים המה מתחת כסא הכבוד וכמ"ש יעקב חבל נחלתו שכל אחד מישראל הוא קשור למעלה וכמ"ש בספרים על ענין הכרת, וע"כ רשעים בחייהם קרויים מתים שכאשר נפסק החבל ע"י עונות הרבה אין לו עוד חיות מסטרא דקדושה רק נמשל כבהמות נדמו, וכמ"ש על מ"ש משנת כל ישראל יש להם חלק כו' קודם פרק א' כמבואר אצלי במ"א. והנה כבר ביארתי במ"א עמ"ש אלו ואלו דברי אלקים חיים, ועיימ"ש בדרוש של ראוה מדברת בפ' פנחס.

149

ק״נוזהו ענין הפלוגתא כאן דרב אמר פוסקין מזונות לאשת איש דהיינו שהישראל נקראים אשת איש להשי"ת כמ"ש תקראי לי אישי וכתיב איזה ספר כריתות וכו', וע"כ רב חסד מטה כלפי חסד ס"ל שניתן להם מזונתם וכל צרכם, ושמואל שהוא מסטרא דדינא וכמ"ש הלכה כשמואל בדינא ונקרא אריוך מלך כו' ס"ל אין פוסקין, וע"ז מפרש בששמעו שמת כו' דהיינו שכבר עבר על כריתות ב"ד באופן שנגזר בארץ חיים כ"ע לא פליגי דוודאי אין פוסקין, כי פליגי בשלא שמעו שמת שעדיין יש לו אחיזה בקדושה, רב אמר פוסקין דהא משועבד לה שכן קבל השי"ת על עצמו השוכן אתם בתוך טמאותם אעפ"י שהם טמאים שכינה ביניהם וכנ"ל, ושמואל אמר אין פוסקין, רב זביד אמר משום צררי אתפסה דהיינו שהיצר הרע תפסה ויש לו שליטה עליהם להעבירם על מצות ל"ת, ורב פפא אמר משום צאי מעשה ידך במזונותיך, ר"ל שאין להם שכר על המצות עשה, והלכתא כוותיה דרב דהנהגת העולם הוא בחסד, ונקרא גם כן אבא, כמ"ש בזוה"ק שמדת החסד הפשוטה נקרא אבא, ולכך פוסקין מזונות לישראל כי עד כאן רחמי האב.

150

קנ״אוהנה כל האומר הקב"ה וותרן כו' (ב"ק נ.) דעכ"פ צריך לשוב בתשובה שלימה, וענין התשובה עפימ"ש העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה, ועוד אמרו (שבת קה:) איזהו עבודה זרה שבגופו של אדם זה היצה"ר, ונ"ל עפימ"ש כי דור תהפוכות המה כו', דאמרו חכז"ל (עירובין סט:) המחלל שבת בפרהסיא הוא מומר לכל התורה כולה, וצריך להבין טעם הדבר דדוקא בדבר זה הוא מומר כי הלא יש עוד חייבי כריתות ומיתות ב"ד חמורים שלא נעשה ע"י מומר, והענין הוא שכל איש צריך להאמין בהשגחה פרטיית שמזונותיו קצובין מהשי"ת, וכבר ביארתי ע"פ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ששמירת שבת היא סגולה לפרנסה, והאדם אינו מאמין בזה ומחלל שבת בשביל פרנסה ואפילו באיסור דרבנן נמצא שהוא כופר בהשגחה פרטיית, וזהו כי דור תהפוכות המה ר"ל שעושה דברים הפכיים שרוצה פרנסה ומחלל שבת שהוא דבר מתנגד להפרנסה, וטעם הדבר כי בנים לא אמון בם שיש לו חסרון אמונה בדברי חכז"ל ובהשגחת השי"ת והוא כופר ומומר כו', וכמו כן בכל העבירות בשעה שהוא עובר העבירה הוא כופר שהשי"ת עומד עליו ורואה את מעשיו שאם לא כן בוודאי לא היה יכול לחטוא, וכתיב השמר לך פן תשכח את כו', וזהו שאמר איזהו עבודה זרה שבגופו של אדם זה היצה"ר שכל מי שהולך אחר עצת היצה"ר הוא כופר בעיקר, וע"כ אמרו (ע"ז מה:) העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה, דהיינו שרוצה לתקן פגם היצה"ר צריך לראות על השורש.

151

קנ״בוהוא בעניני התפלות והוידויים שמשימים עיקר מגמתם לפרנסה וצורך גופו וזהו בוודאי שטות גדול כי לא קצרה יד ה' מהושיע וכתיב כה' אלקינו בכל קראינו אליו וכדומה שהקב"ה קרוב אלינו לשמוע תפלתינו תמיד, וכל מי שאינו מאמין בזה הוא כופר בתורה, רק העיקר הוא שהעונות מבדילים וצריך להסיר המסך המבדיל ולעסוק בתשובה, וגם בזה טועין בענין התפלות והתעניתים כמו שביארתי במ"א [לעיל עמ' נג] ע"פ כי לא תחפוץ זבח כו' ועפימ"ש תשובה ומעש"ט כתריס בפני הפורעניות כו' ע"ש.

152

קנ״גוזה"ש דרשו ה' בהמצאו באותו אופן שיהיה מצוי לכם ולא תגעו לריק כו', והיינו ע"י שיעזוב רשע דרכו, דרך עצמו שהולך לפי שכלו ודרך הטבע, רק ישוב אל ה' שיתחזק באמונה ויתקן הדברים שפגם בהם ואז וירחמהו, וזה"ש (ע"ז ח.) ישראל בחוץ לארץ עע"ז בטהרה הם, מחמת שהולכין אחר דרך הטבע ואם יגיע להם פורעניות אומרים מקרה הוא ואינם שבים על החטא רק מתפללין להושיע להם מן הצרה, והם בטעות גדול וחסרון אמונה והיינו עע"ז בטהרה.

153

קנ״דוזה"ש וקם העם וזנה אחרי אלקי נכר הארץ ר"ל שילכו אחר היצה"ר להתפתות שהכל בדרך הטבע לכן כתב נכר הארץ כו' ועזבני במצות עשה והפר את בריתי במצות לא תעשה, וכנגד זה ועזבתם כו' ואח"כ כי תמצאנו אותו כו' שיגיע להם עונש יאמר הלא על כי כו' מצאוני הרעות האלה ר"ל שישימו מגמת פניהם רק על הרעות ולא לשוב בתשובה על העונות, ועל כן הסתר אסתיר פני כו' שעי"כ יהיה הקצף מתרבה על כל הרעה אשר עשה דהיינו העבירות שנכשל בהם ע"י שפנה אל ע"ז דהיינו היצה"ר שמזניחו מאמונה ומבטחון, וע"כ כתבו לכם השירה הזאת שמבוארין שם כל העבירות הגורמים העונשים הללו, למען ידעו ויבינו לשוב בתשובה שלימה על כל העונות שעשו וממילא יתוקן הכל כי ישיש ה' עלינו לטוב כו' אוכי"ר ובא לציון גואל בב"א.

154

קנ״ההפתיחה אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה כו' (ש"א ב ג), וליישב ג"כ המנהג לדרוש חריפות קודם הדברי מוסר, כי בשבת הגדול יש סמך שצריכין לדרוש דיני פסח אבל בשבת שובה צריך להבין הטעם.

155

קנ״ווהענין עפימ"ש כבר [לעיל דרשה ז לר"ה] על השני שינויים שאומרים בהקדיש לעילא ולעילא מכל ברכתא ובשאר ימים אומרים רק לעילא מן כל ברכתא, והיינו שהעולם טועין שבימים הללו צנועין והולכין לביהכ"נ ונזהרין בשאר מצות ואח"כ בכל ימות השנה חוזרין לסורן, והוא טעות, שאין חילוק שהתורה היא נצחיית כל מה דאמר רחמנא לא תעביד הכל חד, הן בימים נוראים הן בכל השנה, רק החילוק הוא שבימים נוראים יש יראה יותר מפחד הדין ומרויחין בזה שיש אחדות וכל המעביר על מדותיו כו', וגם שהתפלות נתקבלין יותר שכל אחד מתפלל בשביל חבירו, וגם שמכולן נעשה כתר וכל אחד משלים חסרון חבירו, משא"כ כשכל אחד בפני עצמו הגם שמתפלל בכוונה גדולה מ"מ אין אדם בלא חסרון וע"כ אינו יכול לעלות כל כך, וזהו לעילא ולעילא מכל ברכתא כמבואר אצלי במ"א עי"ל בדרוש לר"ה. ולתוספת ביאור נ"ל כי בכל השנה הוא רק במעשה כי רוב התפלות והמצות המה רק כמעשה אבותיהם ועל פי ההכרח בלי כוונה ויראת שמים, משא"כ בימים נוראים הללו שהיראה מוטלת על האדם שהזמן גורם מפחד הדין ומתפללין בכוונה ועושין במחשבה ובמעשה.

156

קנ״זוזהו אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה דהיינו שבכל השנה אין רשות לומר לעילא ולעילא רק כי כי אל דעות כו' ולו נתכנו עלילות כו', דהיינו שעובדין במחשבה ובמעשה אז העבודת הקודש היא לעילא ולעילא, והנה כמו כן יש חילוק בין תורה ומצות, כי עיקר התורה הוא במחשבה ובעיון, והמצות המה במעשה, וע"כ דורשין חריפות ואח"כ דברי אגדה ומוסר לקיים כי כו' דעות כו' וגם לו נתכנו עלילות. (החריפות היה בב"ק גנב וטבח כו').

157

קנ״חוילך משה כו' עיין ברמב"ן שהלך לכל אחד ואחד, ובלא"ה יש ליתן טעם כמ"ש ברש"י לקמן הקהילו אלי כו' שאין שלטון ביום המות, והוא במדרש פ' בהעלותך, ועוד במדרש כאן אחר כל השבח הזה אמר לו הן קרבו ימיך כו' היום קובל עליך כו', ועוד שם א"א מלך נמתין לו יום או יומים כו'.

158

קנ״טונבאר ג"כ הפסוק המובא בגמ' הנ"ל ושמרתם את השבת כי קודש כו', ועפימ"ש ויהיו דברי אלה אשר התחננתי כו' דבר יום ביומו כו', ועפ"י המדרש [ב"ר פכ"ב יג] ויצא קין כו' א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת, ועפימ"ש (שבת קיח:) אל תקרא מחללו אלא מחול לו, שנתקשה בזה בספר סידורו של שבת [בשורש ששי ענף ב'] דממה נפשך אם עושה תשובה בכל זמן מוחלין לו ובאם לאו גם שבת מה יועיל לו, ועוד מהיכי תיתי נקרא מחול לו וכו'.

159

ק״סוהנ"ל לתוספת ביאור דבריו עפימ"ש (ירמיה ה כה) כי עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם, דצ"ל שינויי הלשונות, דהנה הרבה בני אדם טועין לומר שאם עושין עבירות יעשו כנגדן מצות צדקה או לימוד משניות וכדומה, והוא טעות דוודאי אצל בני אדם שייך זה כמ"ש אצל יעקב ועשו אכפרה פניו במנחה, משא"כ הקב"ה אינו צריך לכל אלה, רק רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ומי שהוא בעל עבירה הוא שנאוי מאוד לפני הקב"ה ובוודאי כל מצותיו שעושה אין מתקבלין עד שישוב, אמנם גם כשעושה תשובה יש עבירות שאינן מתכפרין הכל כמ"ש ד' חילוקי כפרה, והיינו כי בעל עבירה עושה שני פגמים, הא' לעצמו שפוגם אברי הנשמה והב' נגד השי"ת שהוא שנאוי לפני השי"ת וכנ"ל, וכמו חולי הגוף כל זמן שאינו לוקח רופא הוא נגזר מארץ חיים ואח"כ כשלוקח רופא ומבטיחו לרפאותו אעפי"כ צריך אח"כ לסמים וסיגופים עד שיתחזקו איבריו, וע"כ כשעושה תשובה פועל רק שמתקרב את עצמו להשי"ת אבל מ"מ עדיין איבריו פגומים עד שיקבל יסורין כענין ד' חילוקי כפרה בסוף יומא, וכל זמן שלא נתמרק אין מצותיו מתקבלין כי כל איש אשר מום בו לא יקרב, וזה"ש כי עונותיכם הם המזידין הטו אלה שהוא שנאוי לפני המקום ומסיר השגחתו ממנו, אבל חטאתיכם שהוא לשון חסרון אע"ג שעשה תשובה מ"מ הוא עדיין בעל חסרון הם מנעו הטוב מכם כלומר הטובות והמצות שאתם עושים נמנעים מלעלות.

160

קס״אוכתב בספר הנ"ל שבענין זה יש מעלה לשבת יותר מלשאר מצות שלכך נתנה במרה שלא היו צריכין שום הכנה, ומשל על זה לרופא שהלך למדינה רחוקה כו' עיי"ש וע"כ כתיב המנחיל מנוחה לעמו כו' כמו נחלה בלי טעם אעפ"י שאינו הגון כי משמיא מקדשי ליה, וע"כ כששב מחטאיו אע"ג שאבריו עדיין פגומים מ"מ כששומר שבת כהלכתו בוודאי צריך להיות לו עליה וממילא השי"ת צריך למחול לו מכל וכל ולרפאות אבריו וזה"ש אל תקרי מחללו אלא מחול לו שאי אפשר שתתקבל המצוה הזאת רק כשנמחלין עונותיו.

161

קס״בובזה מיושב המדרש הנ"ל כשיצא קין כו' אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי כדרך שעושין פשרה שמוותרין מחצה והשאר גובה לזמנים כמו כן שבעתים יוקם מחמת שהעבירה שלו היה מיתת ב"ד והיה צריך ג"כ ליסורין, וע"כ אמר אדה"ר כך כחה של תשובה וממילא שם עצה בנפשו שיהיה נמחל לו תיכף הכל וע"כ כבד את השבת וכנ"ל.

162

קס״גוהנה כבר ביארתי עמ"ש תשובה ומעש"ט כתריס בפני הפורעניות שיש ב' עניני רפואות כו' דהיינו סגופים ועוד לומר שירת הים בכל כחו וכוונתו ואמן יהא שמי' רבא ותהלה לדוד ויותר על כלן שמירת שבת כהלכתו שנמחלין עונותיו בוודאי, וכל זה הוא דבר קל מאוד בפיך ובלבבך לעשותו וכמ"ש במדרש משל למלך שתפס לסטים וברחו בלילה ע"י חתירה שעשו ואחד נשאר ובבקר כשמצא המלך זה האחד הנשאר א"ל מחוייב אתה מיתה שיכלת להציל עצמך בהצילה קלה כמו חביריך ולא הצלת עצמך כו', וזה"ש ושמרתם את השבת שתהיו זהירין מאוד וטעם הדבר כי קדש הוא לכם שהוא אתערותא דלעילא וממילא מחלליה מות כו' שראוי לעונש גדול כי יכול להציל עצמו ולא חס על נפשו בדבר קל כזה.

163

קס״דוהנה לא זו בלבד כי גם הוא סגולה לפרנסה כמו שביארתי עמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כמבואר במ"א [לעיל עמ' צג] עפימ"ש בגמ' דר"ה שגזר דין של צבור נקרע ולא של יחיד, עפימ"ש ועבדת את כו' וברך את לחמך כו' שיש ב' עניני השגחות כו' וע"כ גז"ד של צבור נקרע כי ביה עשרה שכינתא שריא ויש עליהן השגחה פרטיית כמו כן בשבת שהוא אתערותא דלעילא למעלה מן הטבע, וזהו ויהיו דברי אלה כו' לעשות משפט עבדו ומשפט עמו כו' כי מלך יש לו דין צבור דבר יום ביומו שיהי' עליהן השגחה פרטיית כמ"ש ונפלינו אני ועמך כו' בלכתך עמנו כו' [מבואר לעיל עמ' יד] ואז כי ה' הוא אלהי"ם בגמטרי' הטב"ע אין עוד שלא תהי' הנהגתינו ע"י הטבע.

164

קס״הוהנה כ"כ היה כוונת משה שהיה בישורון מלך היה סבור שאם יעבור היום ישתנה הדין וע"כ נאמר לו אין שלטון ביום המות שאז אין לו דין מלך ואינו פועל כלום כשימתין, וע"כ אמר לו היום קובל עליך כו'.

165

קס״ווזה"ש וילך משה כו' וידבר כו' שאמר כל זה לישראל להודיעם באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו כי אלף שנים יחי', אחר כל השבח הזה שהיה לו נאמר לו הן קרבו ימיך למות וניטלה ממנו כל הגדולה וע"כ עיקר החיות רק בעבודת הקב"ה וכמ"ש למעלה ובחרת בחיים כו' רק למען תחי' כו' לאהבה את ה' כו' כי הוא חייך שהוא עיקר החיות כשעוסקין בעבוה"ק, השי"ת יעזרינו לעבשו באהבה וביראה בשמחה וטוב לבב אוכי"ר.

166

קס״זהפתיחה האזינו השמים כו' יערוף כמטר לקחי כו' ובהפטורה שובה ישראל כו' כל תשא עון כו' ונשלמה פרים שפתינו, עפימ"ש עלה בית אל ושב שם כו', דקשה הלא לא ישב שם אח"כ והענין הוא לרמז בזה ענין התשובה שכל הספרי מוסר מלאים שהתשובה כוללת שני דברים הא' ווידוי וחרטה ועזיבת החטא, והב' קבלת יסורין על העבר והעיקר הוא מקודם עזיבת החטא כמ"ש יעזוב רשע דרכו כו' ואח"ז וישוב אל ה' וירחמהו וכמ"ש באנשי ננוה וירא ה' את מעשיהם ולא כתיב את שקם ותעניתם והיינו משום שעיקר כוונת התעניתים וסיגופים הם להכניע היצה"ר ולמרק העונות ואם אינו מתחרט מקודם ואינו מקבל על עצמו שלא לשוב לכסלה הרי עדיין היצה"ר בתוקפו וכטובל ושרץ בידו' וכ"כ בס' סידורו של שבת עמ"ש כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהן דהול"ל מתחלה קידושין ואח"כ גיטין, אבל רמז בזה על ענין תשובה שמתחלה צריך לעסוק בטיב גיטין לגרש היצה"ר ולהכניע אותו ואח"כ בטיב קידושין להיטהר ולהתקדש מכאן ולהבא, וכמ"ש איש או אשה כי יעשה מכל חטאת האדם למעול מעל כו' ואשמה כו' והתוודו כו' ואח"כ יביא אשמו כי מבעלי עבירות אין מקבלין דורון או תפלה ומעש"ט, ומבואר בהרמב"ם ריש ה' תשובה שענין הווידוי הוא להתחרט מחטאיו ויאמר רבש"ע חטאתי כו' ואני בוש ונכלם ואיני חוזר לדבר זה לעולם, כ"כ אצל הקרבנות החטאת קודם לעולה מפני שהיא מרצה בפ' ד' זבחים וגם בפ' איזהו מקומן כו' חשב חטאת מקודם והכל מטעם הנ"ל.

167

קס״חוזה"ש בתחלה כל תשא עון להתחרט על כל העבר ואח"כ וקח טוב יקבל ממנו דורון תפלה ומעש"ט ותעניתים ולא בהיפך כמנהג העולם שסוברין שבתעניתם ואמירת תהלים וסליחות הרבה וכדומה עושים דברים גדולים ומכבדים להשי"ת בדורונות ואינם יודעים שכל זמן שנשארים בחטא הם מרוחקים מהשי"ת כנ"ל, וזהו ונשלמה פרים שפתינו כמו אצל הקרבנות שמביאין קרבן חטאת מקודם ומתוודין עליו ואח"כ עולה, ועוד דעינינו רואות במלכותא דארעא כשרוצין להקביל פנים לאיזה מלך צריכין מקודם לפנות הבית מכל טינוף ולכלוך ואח"כ להכין דורונות ומיני בשמים ולהלביש בגדים נאים שאם יבוא המלך וימצא הבית מטונף יסור משם ואינו פונה כלל להדורונות ושאר דברים, וזה"ש (בראשית לה א) עלה בית אל מתחלה להכין בית ומקום פנוי ומיופה בלי שום שיקוץ ולכלוך, ואח"כ שב שם תעסוק בתשובה ומעש"ט ואז עשה שם מזבח שיתקבלו הקרבנות ותפלות והתעניתים שהם במקום קרבנות.

168

קס״טוהנה מזה יש ללמוד רמז לדרוש מתחלה חריפות ואח"כ דברי אגדה ומוסר, כי אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, כמ"ש ה'ריעו ל'ה' כ'ל ה'ארץ ר"ת הלכ"ה, שבזה עושין הכנה ומפנין מקום להשראת קדושתו ואח"כ דברי מוסר ודרכי תשובה כדי לקיים עלה בית אל ושב שם, והנה מבואר ברש"י ומפרשים החילוק בין טל ומטר שמטר אינו נוח לכל אבל טל נוח לכל וממילא דנוכל ליקח שם מושאל לחריפות בשם מטר ולאגדה שם טל, גם ידוע שהלומדים נקראים שמים ושאר עמא דארעא נקראים ארץ, וזהו האזינו השמים שהם הלומדים ואדברה דבור לשון קשה דהיינו חריפות ואח"כ תשמע הארץ אמרי פי לשון רכה, ופירש דבריו יערוף כמטר שאינו נוח לכל לקחי היינו חריפות ואח"כ תזל כטל שהוא נוח לכל אמרתי באגדה, כשעירים עלי דשא כו' שאמרו חכז"ל זיקא דקמי מטרא יפה למטר בפ"ק דתענית, ר"ל כמו שיפה הרוחות קודם המטר למטר שאח"כ כמו כן חריפות לצורך אגדה.

169

ק״עחילוקא דרבנן בסוגיא דנודרת גיטין דף ל"ד.
בגמ' דשבועות דף כ"ט ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית כו' כשהשביע משה את ישראל אמר להם לא על דעתיכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום כו', ומסיק דלא תהוי הפרה לשבועתייהו, ופירש"י דהוי כעל דעת רבים, ונחלקו הפוסקים מהו נקרא על דעת רבים, דהרמב"ם ז"ל וסייעתו ס"ל אפילו בסתם שלא פירש מי הם הרבים מקרי על דעת רבים, ולרש"י ותוס' ס"ל דווקא במפרש מי הם הרבים, והובא פלוגתתן בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"א.

170

קע״אונדחקו הפוסקים בטעמא דמלתא לדעת הרמב"ם, דבשלמא לפירש"י ותוס' הטעם הוא משום דאין פתחן שוה ומש"ה נמי לדבר מצוה יש לו הפרה דוודאי הרבים מסכימין, אבל להרמב"ם לא שייך טעם זה דהא הרבים בעצמן אינן יודעין כלל מענין הנדר ועכצ"ל הטעם משום אלומי מלתא כמו נדר ברבים, וא"כ אמאי שרי להתיר לדבר מצוה ולמה יגרע מנדר ברבים דלמ"ד אין לו התרה לא מהני דבר מצוה כמ"ש תוס' בסוגיין ד"ה אבל ניסת כו', ועיין בחי' הרשב"א בסוף הסוגיא ובפנ"י בתוס' סוף ד"ה אבל נשאת כו', ועיין מה שכתבתי בחידושי בגמ' גבי דמדרינן לי' וכו'.

171

קע״בוהפנ"י ע"ד התוס' ד"ה אבל לדבר מצוה כו' הקשה ג"כ לדברי הפוסקים דלדבר הרשות אפילו אותן הרבים מסכימין אין לו התרה, דטעמא מאי הרי לא נדר אלא על דעתם, עוד הקשה הפנ"י על הרמב"ם והש"ע דפסקו כרב הונא דניסת אין מדירין אותה והא קיימא לן כרב נחמן בדיני ולענין דיני אתשל כמ"ש תוס' בד"ה אמר אמימר כו' עי"ש בד"ה אבל ניסת כו' שהאריך בזה.

172

קע״גונקדים ליישב מה שתמהו על הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב בספ"י דבכורות דתנן כהן הנושא נשים פסולות ידור הנאה כו' וכתב הנ"ל דצריך לידור על דעת רבים ואין לחוש שמא ילך אצל חכם ויאמר לו דלדבר מצוה הוא דהא צריך לפרט את הנדר וכ"פ בש"ע או"ח סי' קכ"ח דכהן הנושא אשה פסולה צריך לידור על דעת רבים כו', והקשה הבה"ג הביאו המג"א שם והב"ש סי' צ"ו דלמה צריך לידור עד"ר כיון דקי"ל צריך לפרט אין חשש עוד כדמוכח בגמ' דדוקא למ"ד אין צריך לפרט הוכרח לאוקמא דמדרינן ליה עד"ר אבל למ"ד צריך לפרט היה ניחא ליה משום דכשמפרט הנדר לא יתיר לו החכם, ותירצו דלענין איסור חיישינן שמא ילך אצל החכם דס"ל אין צריך לפרט כיון דלא אתמר הלכתא כמאן אבל בגמ' לא חש לזה דלמ"ד צריך לפרט לפי סברתו הלכתא הכי ועיי"ש במחה"ש.

173

קע״דוהנה תירוץ זה יתכן על הש"ע אבל עדיין קשיא לי על הרמב"ם והרע"ב הנ"ל דכיון שנודר על דעת רבים מה צורך לסברא דצריך לפרט, דהא ליכא למימר שמא ילך אצל חכם דס"ל נדר עד"ר יש לו התרה דהא אתמר הלכתא דאין לו התרה, ועוד דהא בגמ' משני למ"ד אין צריך לפרט את הנדר דמדרינן ליה על דעת רבים וא"כ מוכח דע"כ לא חיישינן שיטעה את החכם לומר שהוא דבר מצוה, וגם בלא"ה קשה דמהיכי תיתי ניחוש שישקר לפני החכם דא"כ גם למ"ד צריך לפרט ליחוש להכי, ואי ס"ל דלמ"ד אין צריך לפרט מועיל ההתרה, מ"מ לא הוצרך לחוש שיוציא שקר מפיו לומר שהוא דבר מצוה טפי הי"ל לחוש שיעלים מהחכם שהנדר היה על דעת רבים, גם בלא"ה סברא פשוטה היא שאם משקר לפני החכם אין ההתרה מועלת דהחכם אינו מתיר רק למאי דשמע כדאיתא בגמ', וא"כ לא התיר ליה כלל נדר שהוא עד"ר, ועכ"פ מהגמ' הנ"ל יש סתירה לדבריו.

174

קע״הונקדים ליישב עוד איזו קושיא בסוגיין דהיינו על מה שהקשו תוס' ד"ה אבל ניסת כו' וא"ת ידירוה על דעת רבים כו' ותירצו דלענין נדרי אשתו אין חילוק בעד"ר דעל דעת בעלה נודרת כו', עוד תירצו דר"ה פליג אאמימר וכו', והנה על תירוצם הראשון הקשו ב' קושיות ויצאו דחוקים א' דא"כ מאי פריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם כו' הול"ל דמדרינן לה על דעת רבים, ומה שתירצו דבלא"ה משני שפיר, קשה דאדרבה מנ"ל לאוקמי מלתא דרב נחמן בפלוגתא ולומר דפליג עם ר"נ דס"ל א"צ לפרט, וגם לדידיה קשה מצדקיה ומיוסף האיך יכלו להתיר את שבועתם שנשבעו שלא לגלות הלא לא יכלו לפרט את הנדר, טפי הול"ל בטעמא דר"ה משום דס"ל דעד"ר אין לו התרה דהיא הלכתא פסיקתא ומ"מ בניסת אין מדירין אותה דלגבי בעל לא מהני עד"ר ומנ"ל להש"ס דר"ה ס"ל צריך לפרט את הנדר, ב' הקשו בתוס' ד"ה וליחוש כו' לפי תירוץ זה אמאי לא פריך בפשיטות אמתני' בלא ר"ה, ומה שתירצו דבל"ז המ"ל דמדרינן לה מככר זה ותאכל לפנינו דחוששת גם לאיסור שעה כו' עיי"ש, ג"כ אינו מספיק, דקשה חדא מה שהקשו המפורשים דא"כ מאי פריך לר"נ דלמא ס"ל לאמת דמדרינן לה מככר זה וחוששת לאיסור שעה, ועוד קשיא לי דלפימ"ש תוס' לעיל לר"א ניחא כו', א"כ כיון דהמקשן אסיק אדעתיה דבלא ר"ה הוה ניחא ליה מתני' דחוששת לאיסור שעה, א"כ מאי פריך לר"ה דלמא ס"ל נמי הכי ומ"מ בניסת אין מדירין אותה דחיישינן לדר"א שמא הפר לה מקודם, וכבר הזכרתי קושיא זו לעיל ע"ד התוס' הנ"ל עיי"ש.

175

קע״ווביותר קשיא לי על בעלי הש"ע שפסקו דין זה להלכה פשוטה דבנדרי אשתו אין חילוק בעד"ר ויכול ג"כ להפר והלא מקור דין זה נובע מתירוץ התוס' הנ"ל והתוס' בעצמם תירצו אח"כ תירוץ אחר והקשו על תי' זה ב' קושיות חזקות הנ"ל ותירוצם הוא בדוחק כמו שכתבתי ואנן אשינויי דחוקי ניקום ונסמוך להתיר הפרת הבעל בנדר עד"ר.

176

קע״זוליישב כל זה נקדים מה שהקשו התוס' בד"ה וליחוש כו' דמאי פריך הא קי"ל בנדרים דף ס"ה המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ותירצו דבדיעבד עכ"פ מהני אפילו שלא בפניו, והביאו ראיה מצדקיה שסמך על שהתירו לו הסנהדרין, והקשה הפנ"י דמ"מ קשה על הסנהדרין האיך התירו לו לכתחלה ועיין בהתוס' והרא"ש בנדרים שם מה שתירצו ע"ז, והפנ"י תירץ דצדקיה כבר עבר על הנדר שנשבע שלא לגלות ולכך הוי כדיעבד, וכבר כתבתי לעיל שזהו דוחק גדול דאע"ג דלגבי צדקיה הוי בדיעבד מ"מ לגבי הסנהדרין הוי לכתחלה, אמנם לכאורה י"ל תירוץ מספיק לפימ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סט"ו ובסי' רי"ח דאם יש מכשול שיעבור על נדרו מותר להתיר לו וכ"כ בתשובות הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סי' רנ"ה דבכה"ג דבר מצוה מקריא א"כ כל שכן כשכבר עבר על הנדר שהוא דבר מצוה להתיר לו להצילו מעונש בל יחל דכיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו פטור מהעונש, ולפי זה א"ש טפי גבי צדקיה דכיון שכבר עבר הוי דבר מצוה להתיר לו, וכ"כ י"ל גבי יוסף שאמר לפרעה אתשל נמי אדידי כדאיתא בסוטה דף ל"ו, אבל התוס' ע"כ לא נחתו לסברא זו דא"כ האיך הביאו ראיה דמהני בדיעבד מהא דסמך צדקיה הא בכה"ג גבי צדקיה היה מצוה להתיר לו אפילו לכתחלה.

177

קע״חומ"מ ארווח לן בזה ליישב קושי' תוס' מה שהקשו לעיל לתירוץ א' דמאי פריך וליחוש כו' הו"ל לשנויי דמדירין לה עד"ר כו' ולפימ"ש א"ש דפריך טפיה דע"כ לא מהני מה שמדרינן לה עד"ר דאכתי תוכל לעשות ערמה שתעבור על הנדר ויהיה אח"כ מצוה בהתרתו להציל אותה מאיסור בל יחל, ואפילו איסור שעה לא תעשה שהחכם יעקור הנדר מעיקרו, ולכך משני קסבר דצריך לפרט הנדר וכפירש"י שם וממילא תצטרך להחזיר מה שקבלה מכתובתה, אך תירוץ זה לא יתכן רק על הקושיא שהקשו על הוליחוש כו', אבל מ"מ מה שהקשו מקודם בניסת אמאי אין מדירין אותה עד"ר עדיין אינו מיושב בזה דמ"מ קשה למסקנא דצריך לפרט הנדר גם בניסת הו"ל להדירה עד"ר ואין לומר דתעשה ערמה כו' ז"א דהחכם וודאי לא יפר לה כנ"ל, והתרת הבעל ג"כ אינו מועיל דכיון דמיגז גייז אינו מתקן בהערה בהפרה שלו מה שעברה מקודם א"כ אין מצוה להפר לה והוה ליה כשאר נדר עד"ר שאין לו התרה, לכך צריכין אנו לבוא לתירוץ התוס' דלגבי נדרי אשתו אין חילוק בעד"ר.

178

קע״טולפ"ז לא קשה ג"כ מה שהקשו דצ"ל בפניו כו' דוודאי נדר על דעת חבירו לא עדיף מעד"ר ומהני ג"כ לדבר מצוה כנ"ל, ואע"ג שהתוס' הקשו שם ג"כ אבעל האיך יכול להפר שלא בפני היתומים וגבי בעל לא שייך סברא זו כיון דמיגז גייז ליכא דבר מצוה כמ"ש לעיל, ז"א דלגבי בעל בלא"ה לק"מ לפי תירוץ הזה של התוס' דלענין נדרי אשתו לא שייך עד"ר דעל דעת בעלה נודרת, וכמ"ש בנדר ע"ד חבירו דיכול הבעל להפר, וע"כ מה שהקשו התוס' גם אבעל קאי לפי תי' ב' הנ"ל.

179

ק״פועפי"ז יתיישב ג"כ קושית התוס' ד"ה וליחוש שהקשו אמאי לא פריך אמתני' בלא ר"ה, וכבר כתבתי לעיל דבאמת קושית התוס' קשה יותר על פירכא קמייתא דפריך לכי מנסבבא כו' דהו"ל למפרך אמתני' בלא ר"ה, והנ"ל דהנה בערכין דף כ"ג גבי המקדיש נכסיו ומגרש אשתו רא"א ידירנה הנאה רי"א אינו צריך ומסיק דמדרינן לה עד"ר ופליגי אם יש שאלה בהקדש, והקשו תוס' אמאי מדירין אותו טפי הול"ל להדיר אותה דהא היא נוטלת כתובתה מן ההקדש, ותירצו דיותר ניחא לקנוס אותו כדי לגלות ערמה שלו.

180

קפ״אובאמת תירוץ זה דחוק דדלמא מגרש אותה מחמת שנאה ואין בלבו שום ערמה ומ"מ לא ירצה לדור כדי להפסידה כתובתה, או משום דכל הנודר נקרא רשע וכתיב טוב אשר לא תדור דמה לו לצרה הזאת וא"כ תפסיד היא הכתובה בחנם, ולכאורה נוכל לתרץ קושית התוס' לפי הס"ד דהכא דהבעל מיפר בקודמין נוכל לומר לפי הסברא דלעיל גם כאן אם היינו מדירין אותה יש לחוש שתעשה ערמה ותעבור ותנשא לו, ואח"כ יהיה דברים שבינו לבינה ויוכל להפר דעדיף מנדרי עינוי נפש, ולכך מדירין אותו דאפילו לא יחוש לאיסור שעה מ"מ אינו יכול להפר נדרי עצמו, אך כל זה להס"ד אבל להמסקנא דאין הבעל מיפר בקודמין נדחה תירוץ זה וצריכין לתרץ כמ"ש תוס' שם.

181

קפ״בוהנה הנ"מ בין ב' התירוצים הוא דלפי תירוץ שלי עכצ"ל דגם לדבר מצוה אין לו הפרה דאל"כ הק"ל אמאי אין מדירין אותה וא"ל משום דחיישינן שתעשה ערמה כנ"ל ז"א דהא גם הוא יכול לעשות ערמה כזו שיעבור וילך אח"כ לחכם ויתיר לו משום דבר מצוה דהא קי"ל השתא אליבא דמ"ד א"צ לפרט הנדר, וע"כ צ"ל דגם לדבר מצוה אין לו התרה, אבל לפי תירוץ התוס' שפיר יש לומר דלדבר מצוה יש לו התרה, וגם מצד הסברא יש להוכיח כן, דלפימ"ש תוס' דמדירין אותו כדי לגלות ערמתו כו' קשה כיון שסברא זו קלושה מאד ואינה מן הדין האיך עשו תקנה כזאת שלפעמים יתבטל ע"י נדר זה מצוה דאורייתא והאיך סמכו ע"ז לעקור דבר מן התורה, ועיין בר"פ המגרש דף פ"ג ע"א בברייתא דארבעה זקנים, אלא ע"כ דלדבר מצוה באמת יש לו התרה, ואין להקשות דא"כ האיך כתבו תוס' ד"ה אבל ניסת כו' דלר"א ניחא הא אפילו לר"א נמי צריך להך סברא דלאיסור שעה אינה חוששת דאל"כ אמאי אין מדירין אותה, ז"א חדא דהתוס' לשיטתם בלא"ה לא ס"ל הך סברא דערמה כנ"ל, ועוד דהתוס' קאי לפי המסקנא בערכין דאין הבעל מיפר בקודמין ואין כאן חשש ערמה כלל, אבל לפי הס"ד שפיר נוכל לתרץ כנ"ל, ואם כן מוכח דגם לדבר מצוה אין לו התרה.

182

קפ״גולפי"ז מיושב קושית תוס' ד"ה וליחוש הנ"ל, דבלאו הך שקלא וטריא לא הו"מ למפרך אמתני' דלמא אזלא גבי חכם דהומ"ל דמדרינן לה עד"ר ואין לומר דתעשה ערמה ותעבור על הנדר דהיינו שתהנה מאותו המין ויהיה דבר מצוה ויתיר לה החכם, ז"א דמנ"ל דלדבר מצוה מהני התרה דאדרבה ממתני' דערכין הנ"ל יש להוכיח דאין לו התרה מדלא מדירין אותה כנ"ל, אבל לבתר דמשני אין הבעל מיפר בקודמין א"כ ע"כ צריך לתרץ כתירוץ התוס' שם, וא"כ מוכח שפיר דלדבר מצוה יש לו התרה כנ"ל, וא"כ ליכא לשנויי דמדרינן לה עד"ר דהא תוכל לעשות ערמה כנ"ל לכך מקשה שפיר וליחוש כו' ומשני צריך לפרט את הנדר וא"כ תצטרך לפרט לפני החכם איך שנדרה על שקר וכיון שתודה בעצמה שקבלה כבר כתובתה תצטרך להחזיר מה שקבלה עתה, ולפי"ז פריך שפיר גם לר"נ דהא ליכא למ"ד דס"ל דחוששת לאיסור שעה והשתא ליכא למימר דר"נ ס"ל כפס"ד כנ"ל דהא הלכה פשוטה דאין הבעל מיפר בקודמין כדילפינן מקרא דאם בית אישה נדרה כפירש"י שם.

183

קפ״דומעתה מאחר שתירצנו בטוב טעם כל הקושיות שנתקשו על התירוץ הראשון הנ"ל וא"ש מה שפסקו כתירוץ זה להלכה דבנדרי אשתו יכול להפר אפילו בעד"ר דמיסתבר טעמיה ולית ביה פירכא, הגם שהתוס' לא נחתו לזה ונדחקו ביישוב הקושיות הנ"ל צ"ל דס"ל דלא חיישינן לערמה הנ"ל, ואפשר דטעמיה דאם עושה במכוון ועובר על הנדר בשביל זה אין מתירין לו, וכעין סברא זו כתבו לעיל בדך ל"ג ע"א בד"ה ואפקעינהו כו' דלתקנה עבדו ולא לתקלה כו', אך כל זה אי אמרינן דעד"ר היינו בסתמא אע"ג דאינו מפרש מי הם הרבים והטעם הוא משום אלומי מלתא כמו בנדר ברבים וא"כ שפיר י"ל לפי סברת המקשה דגם לדבר מצוה אין לו התרה ולכך לא יכול להקשות אמתני' כנ"ל, אבל לפי' ר"ת שכתב לקמן בד"ה אבל לדבר מצוה כו' דדוקא במפרש כו' א"כ וודאי דלדבר מצוה יש לו הפרה מצד הסברא דלדב"מ בוודאי מסכימין, אכתי קושית תוס' במקומה עומדת אמאי לא פריך ממתני', ולכך הוצרכו לדחוק וליישב קושייתם הנ"ל ולשיטתם אזלי.

184

קפ״הולפי"ז י"ל דמכאן הוכיח הרמב"ם דינו דעד"ר היינו אפילו בסתמא, דאל"כ קשה קושי' תוס' הנ"ל ד"ה וליחוש וכו', ובהכי מיושב קושית הפנ"י הנ"ל על הפוסקים דס"ל דלדבר הרשות אינו מועיל אפילו הרבים מסכימים והרי לא נדר רק על דעתם, ולפימ"ש א"ש דהפוסקים ס"ל כהרמב"ם דאינו תלוי כלל בדעתם כמו למ"ד דא"ל הפרה אלא דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם כמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש באורך.

185

קפ״ווהנה חשש דערמה זו שייך ג"כ בכהן שנושא פסולה דאע"ג דמדרינן ליה עד"ר יש ליחוש שיעבור ויהנה ממנה ויהיה אח"כ מצוה להתיר לו, ולפי"ז י"ל דזו היא כוונת הרמב"ם והרע"ב שילך לחכם ויאמר לו שהוא דבר מצוה, ר"ל שיאמר לו האמת שיש מצוה להתיר לו להציל אותו מעונש בל יחל כיון שכבר עבר, ומ"מ משני שפיר לר"נ דמדרינן ליה עד"ר, די"ל דס"ל דגם לדב"מ אין לו הפרה רק היכא דשייכי ביה כמ"ש הר"ת דהא להרמב"ם ס"ל דעד"ר היינו בסתמא וא"כ אין הכרע דלדב"מ יש לו התרה.

186

קפ״זומהכא גופא י"ל ג"כ דהרמב"ם הוכיח דעד"ר היינו אפילו בסתמא, דל"ל דווקא במפרש, דא"כ ליכא למ"ד דלדב"מ לא יהיה לו התרה ותקשי ליה דקושית הגמ' במקומה עומדת ליחוש דלמא אזל לחכם ויאמר לו שהוא דב"מ דהיינו שיעשה ערמה כנ"ל אע"ג דטעמא משום אלומי מלתא כנ"ל, אבל התוס' דלא נחתו לסברא זו דיעשה ערמה כנ"ל ולכך הקשו כל הקושי' הנ"ל ונכנסו לדוחקים והיינו משום דאזלו לטעמם דעד"ר היינו דווקא במפרש, ועיין מה שכתבתי לעיל על קושי' תוס' ד"ה הנושא כו' באופן ד' דמוכח ג"כ דס"ל כתירוצם השני, ולכן כתבו בד"ה אמר אמימר כו' דאדר"נ נמי קאי והיינו משום דעל תירוץ א' יש כמה קושיות אבל לדידן קי"ל כתירוץ א' דכבר נתיישבו כל הקושיות וא"ש הכל.

187

קפ״חאיברא עדיין חל עלינו חובת ביאור לשיטת הרמב"ם והמחבר הנ"ל אכתי קשה לאמימר דס"ל נדר ברבים יש לו הפרה ועד"ר ג"כ לדבר מצוה יש לו הפרה תקשי ליה מתני' דערכין הנ"ל דמוקמינן לה בנדר עד"ר ואפילו ר' יהושע מודה אי לאו דיש שאלה בהקדש הא יוכל לעשות ערמה כנ"ל ויהיה דב"מ ויתיר לו החכם ומה הועילו חכז"ל בתקנתן דמדרינן ליה עד"ר, ובשלמא אמתני' דבכורות לא קשיא די"ל דס"ל דצריך לפרט הנדר וכיון שיפרט שנדר מאשתו הפסולה לא יתיר לו אבל בערכין נודר סתם שלא להחזיר אשתו קשה כנ"ל, וכעין זה הקשה הפנ"י בתוס' ד"ה קסבר כו' לפי תירוץ הב' דרב הונא ל"ל דאמימר קשי' לי' מתני' דערכין הנ"ל ע"ש.

188

קפ״טאמנם כבר כתבתי לעיל על קושי' הפנ"י הנ"ל דלק"מ די"ל דר"ה מוקים לה בנדר ברבים ור"ל דהני תנאי ר"א ור"י ס"ל לתרווייהו נדר ברבים אין לו הפרה וכר' יודא דלקמן רק ר"ה לגרמי' ס"ל דיש לו הפרה כרבנן ור"מ דלקמן, וגם י"ל דר"ה ס"ל דפליגי בנדר עד"ר ועעמיה דר' יהושע משום דס"ל דנדר עד"ר יש לו הפרה ולא חש לפירכא דאינו מועיל מבעל.

189

ק״צאבל על קושייתינו הנ"ל אליבא דאמימר א"א לתרץ כן, דא"ל דאמימר נמי מוקים לה בנדר ברבים וס"ל להני תנאי דא"ל הפרה וא"כ כ"ש בעד"ר דל"מ לדבר מצוה דוודאי לשיטת התוס' דס"ל טעמא דעד"ר משום שנדר על דעתן שפיר י"ל דלענין דבר מצוה חמיר ברבים מעד"ר משום דברבים הטעם דאלומי מלתיה דרבים וכההיא דאמרינן כל מלתא דאתעבדא בעשרה כו' כמ"ש המפורשים משא"כ עד"ר דתולה רק בדעתן ולדבר מצוה וודאי מסכימין, אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דבעד"ר הטעם משום אלומי כנ"ל, וא"כ למ"ד ברבים אין לו הפרה כ"ש בעד"ר דלא מהני אפי' לדב"מ כמ"ש הפנ"י בתוס' ד"ה אבל ניסת דעד"ר לעולם חמיר מברבים משום דאית בי' תרתי כו' ע"ש, ואף שכתבתי שם דדברי הפנ"י אינן מוכרחין היינו משום דקאי התם לשיטת התוס' דהטעם הוא משום שנדר על דעתן כנ"ל אבל להטעם דאלומי כו' וודאי דחמיר עד"ר מברבים, וא"כ החליט כאן דלדב"מ יש לו הפרה לכ"ע הא להני תנאי כ"ש בעד"ר כנ"ל, וגם מה שכתבתי עוד לתרץ על קושי' הפנ"י הנ"ל דר"ת ס"ל דפליגי בעד"ר כו' ליכא למימר אליבא דאמימר דא"כ אכתי קשה לר' אליעזר דס"ל ידירנה הנאה מה מועיל הלא יכול לעשות ערמה כנ"ל שיהי' דב"מ.

190

קצ״אומכאן יש להוכיח דמ"ש בש"ע סי' רכ"ח סעיף י"ד דצריך לפרש הסיבה היינו שצריך ג"כ כל הענין עם הטעם מפני מה הוכרח לנדור כך הדירו וכמו שהבין הש"ך והסמ"ע שם, ולא כמ"ש הט"ז שם דאין צריך רק לשון הנדר והסיבה היא אם תלאו באיזה דבר, ולפי"ז א"ש דכיון שיצטרך לפרט לפני החכם שהב"ד הדירוהו בשביל שלא יעשה ערמה על ההקדש לא יתיר לו, אבל התוס' שכתבו שם בערכין דא"צ לפרש הסיבה לשיטתם אזלו דס"ל הטעם דעד"ר משום שנדר על דעתן וא"כ מוקמינן שפיר מתני' דערכין בנדר עד"ר וגם אינן חוששין לערמה לשיטתם כנ"ל, אבל הרמב"ם והמחבר דס"ל דעד"ר משום אלומי מלתא כמו ברבים דמה"ט ס"ל דאין צריך לפרט מי הם הרבים כנ"ל, וא"כ ליכא לאוקמי מתניתין דערכין בנדר ברבים כנ"ל וגם ס"ל דחיישינן לערמה הנ"ל, וא"כ ליכא לאוקמא בנדר עד"ר אם לא שנאמר דצריך לפרש ג"כ הסבה והטעם כנ"ל דהשתא ליכא למיחש למידי וא"ש הכל, וק"ל.

191

קצ״בכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו כו', איתא בתרגום יונתן וירושלמי שמשה רבע"ה לא הזכיר את השם עד אחר כ"א תיבות עיי"ש. ונ"ל רמז בזה ולפרש ג"כ מ"ש בפ' שמות (שמות ג יג) ויאמר משה כו' ואמרו לי מה שמו כו' ויאמר אהיה אשר אהיה כו'.

192

קצ״געפימ"ש (במדבר ל ג) איש כי ידור לה' כו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה שהוא כפל לשון, דהנה בספרי מוסר הזהירו מאוד לשמירת הדיבור וביותר קודם התפלה, ופירשו בזה האומרים לרע טוב ולטוב רע, ר"ל שמתחלה אומרים דברים רעים שקר ולה"ר ותפלות ואח"כ דברים טובים תפלה ותחנונים, ותפלה כזו אי אפשר להעלות כי בגדים שבישל בהם קדירה אל ימזג בהן כוס לרבו, אדרבה נותנין כח לסט"א שנדחה להם התפלה, וזהו לטוב רע שמהטוב נעשה ג"כ רע, אבל כששומר פיו ולשונו מדבר שקר ותפלות ודברים בטלים אז תפלתו מתקבלת, וזה"ש לא יחל דברו שלא יחלל הדבור שלו ואז ככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה וימלא משאלותיו.

193

קצ״דוזה היה שאלת משה רבע"ה ואמרו לי מה שמו כו' האיך אוכל לפרש להם השם הנכבד והם משוקעים בתועבות מצרים מלאים שקר ומרמה כמ"ש בספרים שכל העבירות נכללו בשקר, והשיב לו הקב"ה אהי"ה אשר אהי"ה שהוא בגמטרי' כ"א, וכ"א פעם כ"א עולה אמ"ת שיחזקו במדת האמת ויהיו ראויים להזכיר השם, ונוכל להעמיס זה בתרגום הנ"ל, לכך הזכיר פה השם אחר כ"א תיבות ועל זה אמר הבו גודל כו'.

194

קצ״הובאופן אחר עפימ"ש זכרינו לחיים כו' למענך כו', בספר קדושת לוי כתב כאשר אב מבטיח איזה דבר לבנו אינו צריך לבקש כתב על זה מאחר שרחמי האב ליתן מרצונו הטוב וגם הוא עשיר בוודאי יתן לו ואין צורך רק להזכירו לעת הצורך, אבל כשאיש אחר מבטיחו לא סמכה דעתו עדיין שמא יתחרט או שאשתו וב"ב ימחו בידו עד שיתן לו כתב, ומכ"ש כשמתחייב רק עפ"י משפט שצריך ליטול פסק ב"ד, כמו כן במלכותא דרקיע אצל השי"ת די בהבטחה לבד שנאמן הוא לקיים הבטחתו שיש נחת רוח לפניו כשמטיב לברואיו וידיו רב לו כמ"ש משל על זה על אבינו מלכנו חננו כו' שאומרים בלחישה רק בעת הזאת שהשי"ת יושב על כסא דין לזכור כל המעשים לפניו לשפוט הארץ, כמ"ש בספר בינה לעתים ע"פ כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים עח ח), ר"ל שהמדה"ד משפיל ומדת הרחמים מרים, וכמו שאמרו חכז"ל וכי יש ימין ושמאל כו' רק מיימינים ומשמאילים, ומאחר שיש חילוקי דעות צריך ליטול כתב, ולכך מתפללין כתבנו כו', אבל מהשי"ת לבדו די בהבטחה כמ"ש לעושה נפלאות לבדו כו' אעפ"י שאין מבקשין ממנו, וזה"ש זכרנו לחיים שאין צריך רק להזכירו מאחר שאתה בעצמך חפץ להשפיע לנו חיים אבל מ"מ מבקשין וכתבנו בספר החיים היינו למענך אלקים חיים מאחר שיש קטרוג ע"כ צריך כתב.

195

קצ״וובאופן אחר יש ליישב ג"כ, דבג' ראשונות אסור לבקש צרכיו, עפימ"ש תפלה לעני כי יעטוף כו', עפימ"ש בספר בינה לעתים [ח"ב דרוש ג' לשבת איכה] ע"פ תיסרך רעתך כו' ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ד' אלקיך ולא פחדתי אליך נאם ד' כו' (ירמיה ב יט), דבעל עבירה פוגם בשני דברים הא' שנענש על עבירה, והב' מה שמתרחק מהשי"ת, וזהו קשה מן הראשונה, והדמיון לזה שאם אחד מעמא דארעא פוגם כנגד פקודת המלך הענין סובב במשפטי השררים ממדרגה למדרגה עד שנקבע לו איזה עונש אבל בנתים הוא עוסק במו"מ שלו ואין לו שום מניעה, משא"כ כשאחד מהשרים הקרובים למלכות חוטא כל אימת שאינו מקבל עונשו הוא מתרחק מחצר המלך וזהו קשה לו יותר מהעונש שנגזר עליו אח"כ, כמו כן אנחנו בני ישראל עם ה' אלה הקרובים אליו ובכל יום צריכין להקביל פניו בתפלה ומצות כל אימת שהאדם מלוכלך בחטאים אין מקבלין ממנו תפלתו כי כל אשר מום בו לא יקרב והיא מרוחק מאוד מהשי"ת וזהו תיסרך רעתך כו', אבל רע ומר יותר מזה עזבך את ה' ולא בלבד מה שפחדתי אליך מעונש הגוף כו', וע"ז מורה כל הפרשה שהתחיל שם כי שתים רעות עשו כו' ונכתם עונך לפני, ר"ל שנעשה פגם ורבב בהנשמה.

196

קצ״זוע"כ צריך להתרחק ג"כ מעבירה בשוגג שעכ"פ נעשה פגם בהנשמה אעפ"י שאין עליו עונש כ"כ, וכמ"ש בפ' תבא הנ"ל. וכבר ביארתי עמ"ש (סנהדרין כו:) מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, כמבואר במ"א. שהעולם דואגים על חוסר פרנסה אבל באמת השי"ת משגיח על דרכי בני אדם, וע"ז אמרו [אבות פ"ד ב] ששכר מצוה מצוה שהשי"ת יש לו נחת רוח כשמיטיב וזהו בעצמו מצוה, וכמו כן שכר עבירה עבירה בדרך זה.

197

קצ״חוע"כ צריכין להתפלל בעד השי"ת שישפיע לנו טובות שנוכל לעבדו בהרחבה ולהחזיק בנים לת"ת ולעשות צדקות וגמ"ח, וזהו (תהלים קב א) תפלה לעני כי יעטוף, דעביד עיטופין לכל התפלות, והיא צלותא דעניא שאינו מבקש כלום בשביל עצמו רק לפני ד' בשביל כבוד שמים וע"כ ושועתי אליך תבא וכו', וזה"ש זכרנו לחיים מאחר שאתה בעצמך חפץ בזה ע"כ תעשה למענך וכו', וכמ"ש ע"פ יהי חסדך ד' עלינו וכו', וזה"ש כי שם ד' אקרא כשמתפלל וקורא לד' אזי הבו גודל שתהיה הגדולה בשביל כבוד שמים ובזכות זה הי"ת ימלא משאלותינו אוכי"ר ובלגב"ב.

198

קצ״טשערי ציון
בהפטרה שובה ישראל כו', ובגמ' יומא (פו.) אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד כו', עיין בהרי"ף מה שהק' ובתב"ש בס' בכור שור מה שתירץ, והנ"ל עפימ"ש בפ' התשובה (דברים ל א) והיה כי יבואו כו' הברכה והקללה כו', וקשה למה הזכיר כאן ברכה, וגם תיבת שמה הוא למותר.

199

ר׳עפימ"ש בגמ' (תענית ט.) ר' יוחנן אשכח לינוקיה דריש לקיש דקרי אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו (משלי יט ג), אמר מי איכא דלא רמיזא באורייתא א"ל אטו הא לא רמיזא כו' דכתיב (בראשית מב כח) ויחרדו כו' מה זאת עשה כו', דקשה מה חידוש יש בזה דלא רמיזא בתורה הלא מי שנוהג כן להתרעם על מידותיו של הקב"ה מחמת שצר לו הוא שטות גדול ושלמה המלך ע"ה אמר כן על הכסיל ומה צורך לרמוז זה בתורה, ועוד קשה מה שהק' בהרי"ף למה המתינו השבטים לומר כן עד עכשיו וכבר היו להם לומר כן מקודם כשבא יוסף בעלילה ונתנם במשמר ג' ימים ואח"כ אסר את שמעון, ואדרבא עכשיו לא היו בצרה כלל שמצאו מציאה גדולה ולא היה עליהם חשש עלילה כלל כי עכ"פ היו יכולין להיות צדיק ראשון בריבם כאשר עשו באמת שהודו ואמרו ירוד ירדנו בתחלה כו' לא ידענו מי שם כו'.

200

ר״אוהענין דכבר ביארתי מה שהקשו [בספר העקרים] האיך מתפללין על כל צרה, האיך שייך להתפלל לשנות רצון הבורא וכענין זה כתב הט"ז בה' ביקור חולים עמ"ש שניתן רשות לרופא לרפאות, והתירוץ ע"ז הוא שבוודאי השי"ת ברא עולם במילואו וטובו באופן שלא יחסר שום דבר לשום בן אדם ובפרט שבכל דבר נאמר כי טוב ואח"כ טוב מאוד, רק השינוי הוא על ידי קלקול מעשה בני אדם, וע"כ מתפללין שיתוקן הקלקול וישאר הדבר כפי רצון הבורא וצריך לשום לב לזה.

201

ר״בהדמיון הוא למשל לשררה אחד שבנה בית יין שרף בתכלית היופי בכל אופנים וגם משך צינורות של מים מהרים הסמוכים שלא יצטרכו לשאוב מהבאר וגם צינורות תחת הקרקע שיזובו המים הרעים, כללו של דבר שנעשה בתכלית גדול לבל יחסר המזג והושיב בו בעל בית אחד לעבוד עבודת היי"ש, והנה הבע"ב ההוא לקח לשם משרת אחד אשר לרוב תנופתו סמך עליו בכל העסקים ולא השגיח כלל על עבודתו, והמשרת ההוא היה איש בליעל ושכור ולא שם לבו להשגיח על תיקון הבית הנ"ל ומתוך כך נתקלקלו כל הצנורות של מים באופן שלא עלה בידו רק מעט יי"ש, והנה פעם אחת בא הבע"ב לתוך הבית הנ"ל וראה כל אשר נעשה החריד מאוד והתחיל לצעוק בקול יללה על האיש הבליעל אלה פיו מלא בקללות נמרצות בצער יגון ואנחה לאין שיעור, והשיב לו המשרת מה לך כי נזעקת על ההיזק חביות א' יי"ש ה' נתן וה' לקח בפרט שאין כ"כ היזק רב, וגער בו הבעה"ב בנזיפה גדולה אתה רשע רע ובליעל אינני דואג כ"כ על ההיזק שלי אך איך אשא פני נגד השר שהושיב אותי בחסדו הגדול בבית פרנסה הלז ועכשיו נתקלקל הכל כי מששתי כל כלי ואין בידי לשלם חלק מעשר מן המעשר מה שנתקלקלו הצנורות מלמעלה ומלמטה ורצפת הבית נרקב הכל מחמת הלכלוך וטיט וצואה שלא פנית הבית ואני אנה אני בא עם כל בני ביתי כל שיענישני השר הכל בצדק, והנה אחרי ככלות הכל נתישב בדעתו מה לעשות להשיב חמת השר והלך בעצמו להשר והתנפל לפניו על כל פשעיו כי המשרת שלו היה סיבה לרעה הזאת והצדיק עליו כל המשפטים וקבל על עצמו שמהיום והלאה לא יתן מקום לשום משרת רק לעבוד בעצמו בכל כחו וכהנה פיוסים עד שנכמרו רחמי השר עליו.

202

ר״גוהנמשל בזה מובן שהשי"ת ממ"ה ברא העולם במילואו וטובו כמ"ש מלאה הארץ קניניך באין מחסור דבר כל עניני אכילה ושתיה ומלבושים וכלי תענוגי העולם, והכל ע"י צנורות השפע שעל כל דבר בפני עצמו ממונים שמות קדושים ומלאכים וכוכבים ומזלות להאיר ולשמש העולם שאל יחסר המזג הכל לצורך האדם שהושיבו בתוכו והמשילו על הכל לעבדה במצות עשה ולשמרה במל"ת, והנה לקח לו משרת אחד שהוא היצה"ר שהתעהו בחלק לשונו ונתעצל מלעשות מ"ע ועבר על ל"ת ועי"כ נתקלקלו הצנורות ופגם באורות עליונים, ועוד המשיך עליו קליפות וחיצונים שהגביר כחן ע"י עבירות ונתלכלך בטיט וצואה עד להשחית אוי לו שהכריע כל העולם לכף חובה, וכמ"ש להפרע מן הרשעים שמאבדין העולם שנברא בי' מאמרות, והנה מלבד העונש המיועד לאדם על העבירות יותר מזה יש לו להצטער על קלקולו באורות עליונים איך ישא פניו נבזה וחדל אישים טפה סרוחה לעשות מעשים רעים כאלו נגד מלך הכבוד ומה עלינו לעשות רק להתפלל בכובד ראש ושברון רוח לפני השי"ת ולקבל עלינו שלא ליתן יד ושם להמשרת הנ"ל שהוא היצה"ר אולי ירחם למחול, וזהו ענין מ"ש בספרים להתאונן על גלות השכינה, וכמ"ש על פסוק [תהלים מב] כאיל תערוג כו' נפשי תערוג אליך כו' דהיינו בשביל כבוד שמים.

203

ר״דוהנה ידוע שכל זמן שעסקי האדם הם בלי שינוי דהיינו שיש לו עושר בלי מחסור ואין לו שום צער או להיפוך הוא תולה הכל במזל, משא"כ כשהעיתים משתנים לפעמים טוב ולפעמים להיפוך אז הוא מרגיש השגחה פרטית, ועפי"ז ביארתי מ"ש אתה החילות כו' את גדלך כו' אשר מי כו', וזה"ש כי יבואו עליך כו' הברכה וגם הקללה אז תשוב אל לבך מאחר שהכל מן השמים וממילא עשית פגם באורות וא"כ בכל הגוים כו' ה' אלקיך שמה שפגמת בשמות הקדושים וממילא ושבת עד ה' כו' שתעשה תשובה לתקן הפגם בשמות הקדושים. וזה"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ר"ל איזה תשובה חשובה יותר אותה שמגעת עד כסא הכבוד וכו'.

204

ר״הוזה"ש אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו, כי לשון זעף אינו לשון כעס כפי פשוטו רק לשון דאגה כמו הנם זועפים, סר וזעף, וכוונת הפסוק שכאשר יצר להאדם מחמת העבירות שעשה באולתו אז הוא צריך לדאוג יותר על האלקים דהיינו מה שפגם באורות עליונים, וע"ז הביא שפיר ראיה מן התורה שבתחלה לא תלו הדבר בחטא רק היו סבורים מקרה הוא, אבל אח"כ כשראו הטובה הזאת שמצאו הכסף הרגישו שהכל ע"י השגחה פרטיית וע"כ אמרו מה זאת עשה כו'.

205

ר״ווהנה תשובה כזו נקרא תשובה מאהבה כי נכספה נפשו להתקרב להשי"ת וצר לו מאוד על התרחקו ממנו והוא שונא את העבירה בתכלית השנאה וכמ"ש ע"פ המן העץ כו' לבלתי אכול כו' והשיב לו ואוכל [ב"ר פיט יב, אכלתי ואוכל עוד], דהיינו שעדיין היצה"ר במקומו שיש לו תאוה לאכול רק שנמנע מפחד העונש ולכך לא נמחל העון מכל וכל אע"ג שעשה תשובה, וע"כ בתשובה מיראה הזדונות נעשים שגגות, דבאמת גם על שוגג צריך כפרה שהיה לו להשיג שלא יבא לידי כך כמ"ש בשל"ה על חטאתי כי לא ידעתי, וכמו שמשגיחין בממון שלא יבא לידי הפסד, וכ"כ הוכחתי ממ"ש (ירושלמי מכות ז.) שאלו לחכמה [נפש החוטאת מהו ענשו חכמה אמרה יביא קרבן נבואה אמרה תמות] כו' וכללן בחדא מחתא דהתורה אמרה יביא קרבן דהיינו על שוגג א"כ מ"ש הנבואה והחכמה כו' הכל קאי אפילו על שוגג, וזה"ש הנפש החוטאת דהיינו שוגג.

206

ר״זוזה"ש דוד המלך ע"ה (תהלים לח יט) כי עוני אגיד אעפ"י שאני מתודה על העון והמזיד עדיין אדאג מחטאתי, כי העולם סבורין שאין צריך תשובה רק בעל עבירה חמורה, ובאמת על המחשבה צריך יותר תשובה כמ"ש על חטאים שאנו חייבים עליהם עולה [והעולה באה לכפר על הרהור], והיינו שלא נזהר שלא יבא לידי עבירה.

207

ר״חוכענין זה ביארתי מ"ש באין מליץ יושר מול מגיד פשע כו' עפימ"ש ראשון לחשבון עונות כו', וזה"ש (תהלים כה ז) חטאות נעורי ופשעי אל תזכר כו' כלומר שלא תזכור לי לא פשעים ולא חטאים רק כחסדך זכר לי שתזכני לעשות תשובה מאהבה למען טובך שיעשה מהם זכיות.

208

ר״טוזה"ש שובה ישראל עד ה' כו' דהיינו שתעשה תשובה מאהבה לתקן כל הפגמים כי כשלת שאם לא תעש כן יהיה נשאר מכשול דהיינו שוגג, ובזה מיושב קו' הרי"ף הנ"ל דע"כ דדרש כשלת על יראה מ"מ לענין אהבה קמיירי, ואמר עוד קח"ו עמכם דברים יתחק"ו בלבבכם שגם אחר עבור ימים נוראים תהיו בעלי תשובה מאהבה, ואמרו אליו כל תשא כל מה שאתה סופר עונות הוא רק לתועלת, וקח טוב שיעשה זכיות וע"כ נשלמה פרים שלא יצטרכו אפי' לקרבנות כמ"ש אדם ובהמה תושיע ה' כמבואר במ"א [לעיל עמ' ה] ובא לציון גואל ב"ב אוכי"ר.

209